ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
תרומה שלכם תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא
אשר כנפו
פרופ' הרב משה עמאר
השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
תקנות חכמי מרכש להיתר אשה שניה
מגורשי ספרד בשנת רנ״ב (1492) שהתיישבו במרוקו, הם עלו בכמותם ובאיכותם על היהודים המקומיים [התושבים], תוך כשני דורות הצליחו להטמיע בתוכם את היהודים המקומיים ולהנחיל להם מסורות ומנהגים שנהגו ביהדות ספרד. אם כי מקובל לחשוב שהשפעת המגורשים על יהודי מרוקו התרכזה בעיקר בערי החוף, בעיר פאס ובערים הסמוכות לה, כי אליהן הגיעו מגורשים רבים.
רבים חושבים שהשפעה זו של המגורשים לא הגיעה לעיר מרכש וסביבותיה. למרות שגם במרכש חי ופעל קהל מגורשים, ועד היום אחד מבתי הכנסיות המרכזיים בעיר נושא את שמו: 'צלאת לעזאמה' – בית כנסת של הלועזים, כלומר דוברי ספרדית. קהל המגורשים נהג כמנהג ספרד, בעוד מרבית הקהילה נהגה במסורת התושבים.
להנחה זו מצאו אסמכתא בתשובה שכתב רבי יהודה בן עטר לחכמי ארץ ישראל, בשבעה לתמוז התפ״ז(1727), וז״ל:
נדרשתי אני החתום מטה לכתוב ולחתום, איך הוא המנהג בארצות המערב לפי תקנת ק״ק המגורשים מקאשטילייא, במי שהיה נשוי עם אשתו בכתובה למנהג הנז', ומתה האשה בחיי הבעל והניחה לו ממנו וממנה זרע של קיימא זכרים או נקבות. שקודם כל דבר יפרע כל החובות אשר עליו בשטר ובעל פה, ואח״כ יחלוק עב הזרע ההוא כל מהנמצא לו, תחת כפת המרום קרקע וטלטל, ומאי דאתקרי נכסי, מחצה לו ומחצה לזרע. ואם יש זכרים ונקבות, יובן בלתי נשואות הנקבות, תטול הנקבה חלק כזכר…. ככל המנהג והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פאס המגורשים מקאשטילייא, וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב, חוץ מתאפיילאלת ואגפיה. ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה, דהיינו אותם שהם מזרע הק״ק המגורשים, עושים כמנהג הנז', ושאר משפחות יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת. אבל כל שאר ארצות המערב, פאס ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא, ומכנאס וצפרו, כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים…..
כלומר, לפי התקנות שתיקנו המגורשים בפאס, יש לראות את בני הזוג עם נשואיהם כשותפים לענייני עזבון. ולכן בפטירתו של אחד מהם זה שנותר בחיים מקבל מחצית מכל הרכוש המשותף, והמחצית השניה עוברת לשאר היורשים. לאמור אשה שהתאלמנה זכאית למחצית הרכוש המשותף. לכן האלמנה אינה זכאית לגבות כתובתה או להתפרנס מהעזבון. כמו כן הבנות הרווקות יורשות כמו הבנים, והבנות הרווקות אינן זכאיות להתפרנס מהעזבון, זכויות המגיעות להן לפי ההלכה.
בעוד בעיר מרכש המשיכו התושבים לנהוג בענין זה כפי ההלכה, לאמור שהאלמנה זכאית להתפרנס מהעזבון כל ימי אלמנותה לפי אותה רמה שבה חיתה עם בעלה. וזה מגביל אותה שלא תוכל להתחתן שנית. לחילופין יכולה לגבות כתובתה מהעזבון ואז יכולה להתחתן אם תרצה. וכן הבנות הרווקות אינן יורשות, אבל זכאיות להתפרנס מהעזבון עד לבגרותן או עד לנשואיהן. ואז מגיע לכל אחת מהן בתור שלה עשירית מהעזבון, להכנת נדוניה לנישואיה. אם כי הוא מציין שגם חלק מהתושבים נגרר אחרי המגורשים גם בענין זה:
'המגורשים, עושים כמנהג הנז'. ושאר משפחות [של התושבים] יש שעושין כמנהג המגורשים גם כן, ויש שעושין כתובה כדת'.
אולם עדות זו עוסקת רק במנהגי הכתובה, אולם כשמתבוננים לעומק רואים, שבשאר הנושאים השפעת המגורשים התפשטה על כל קהילת מרכש מגורשים ותושבים, הן בנוסח התפילה ובמנהגיה, שהם כמו שהביאו המגורשים, כולל ברכה על הלל בראשי חודשים בימים שלא גומרים בהם את ההלל; הוספת פיוטים בתפילה; בכשרות הבשר, המגורשים הביאו את המנהג להתיר בבדיקה את הריאה שיש בה סרכות שאין שתי קצוותיהן יוצאות מהריאה, לאחר פולמוס עז וחריף בינם לבין התושבים בפאס, הם הצליחו להחדירו לכל מרוקו. גם לקהילת מרכש חדר מנהג זה ונהגו לפיו הלכה למעשה עד לחיסולה של גולת יהודי מרוקו בעלייתה לארץ ישראל.
השפעת המגורשים בדיני אישות
גם בדיני אישות מוצאים הרבה מנהגים שמקורם במגורשי ספרד שחדרו גם לקהילת מרכש. כמו המנהג להשביע את החתן מתחת לחופה 'שלא ישא אשה אחרת עליה כי אם על פי התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה' תנאי זה מופיע בכתובות שהן כמנהג התושבים של יהודי מרכש עד לימינו. למרות שמצויין 'התקנה החדשה הנהוגה בזמן הזה', אין המדובר בתקנה שתיקנו חכמי מרכש בדורות האחרונים, אלא בתקנה קדומה שנעשתה במרכש, והיא מוזכרת בתיקון שנעשה בתקנה זו בשלהי המאה הי״ז, כפי שיובא בהמשך.
כלומר, גם השימוש לפתרון בעיות שהזמן גרמא באמצעות התקנת התקנות שהנהיגו חכמי המגורשים בפאס, חדר לקהילת מרכש. ואכן חכמי מרכש תיקנו תקנות רבות ובהן גם תקנות נועזות בדיני אישות. אך תקנות אלו, לא השתמרו בקובץ כמו תקנות פאס, והן פזורות בכתבי יד ולכן אינן ידועות.
הערת המחבר: על הפולמוס ראה: ר' חיים גאגין, עץ חיים, פולמוס בין מגורשי ספרד לתושבי העיר פאס סביב נפיחת הריאה. ההדיר מכתבי-יד משה עמאר, בצירוף הערות מבוא ומפתחות, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת-גן תשמ״ח; משה עמאר, 'פולמוס הנפיהה בפאס במאה הט״ז ותוצאותיו בקרב הקהילות היהודיות בצפון אפריקה', בתוך מ' בר אשר ואחרים עורכים: פאס וערים אחרות במרוקו – אלף שנות יצירה', הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן תשע״ג עמי 277-300.
ריבוי נשים ביהדות
מבחינה הלכתית היהדות אינה אוסרת ריבוי נשים. אך חכמי ישראל במרוצת הדורות, ראו בריבוי נשים פגם מוסרי גדול ונגע המערער את שלום הבית בתא המשפחתי. וכמאמרם במשנה: 'מרבה נשים מרבה כשפים' (אבות פ״ב מ״ז). רבנו גרשום מאור הגולה (נפטר ב-1028), מיוחס לו החרם הנהוג ביהדות אשכנז, על כל מי שישא אשה על אשתו. למרות שחרם זה לא התקבל בפזורה הספרדית מזרחית, הרי במרבית הקהילות הנהיגו החכמים תנאי בכתובה בו התחייב החתן שלא לשאת אשה על אשתו ללא הסכמתה. היו מקומות שתיקנו תקנות בענין זה, כמו שהציע רבי יוסף קארו: 'טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו'. גם במקומות שלא נהגו בתנאי זה, ריבוי נשים היה נדיר ולו מהסיבה הכלכלית, שרוב בני אדם לא יכלו לעמוד בנטל של פרנסת שתי נשים וילדיהן.
ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- בִּינוּ נָא מוֹרְדִים
רד״ב גם העלה על נס את הצורך ביחסי שלום והבנה בין ישראל לשכניו בשירו על הארץ שכתב בתחילת שנות החמישים במרוקו, תוך הצבת הניגוד המהותי והבלתי טבעי לדידו בין הכוח הבונה של השלום ובין העצמה ההרסנית של המלחמה:
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים
פתיחה — שִׂגָה
לחן: בב אלואד
מאת: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל
בִּינוּ נָא מוֹרְדִים, רוֹדְפֵי קְרָב וָרֶצָח, לֹא לָתֵת בְּקוֹל,
עַל עַם שׁוֹפֵךְ שִׂיחוֹ. מוּל שׁוֹכֵן שָׁמָיו, כָּל יָכוֹל לְנַצֵּחַ.
כִּי בְּצֵל סֻכּוֹ שָׁם שָׂם לוֹ מִבְטָחוֹ.
זִכְרוּ נָא יוֹם בֵּן חֲלוֹף הוּכַן לַיְּצִירָה
כַּת שָׁלוֹם נָתְנָה בְּקוֹל מַר לְמָרָיו
הֲלֹא הוּא יְצִיר נַפְשׁוֹ לָרִיב נִמְהָרָה
זֹאת עָשׂוּ אֵפוֹא, קִרְאוּ לָכֶם שָׁלוֹם.
נֵזֶר הַיְּצִירָה, אֱנוֹשׁ נוֹצַר כְּמֶלֶךְ, רַק לִבְנוֹת צִיָּה,
לִנְטֹעַ יְשִׁימוֹן, אַךְ הוּא שָׁת בָּתָה שְׂדוֹת יְבוּל רַב־עֵרֶךְ
וַיְמַגֵּר לָאָרֶץ, עֹפֶל וְאַרְמוֹן. (זִכְרו נָא…)
יַעֲקֹב, יָשָׁר, דָּרַשׁ בְּרֹךְ וְנֹעַם, אֶת־שְׁלוֹם אֶחָיו,
וְאֶת שְׁלוֹם שׂוֹנְאָיו. עַל צַוָּאר נִרְדַּפְנוּ, יוֹם חֲרוֹן וְזַעַם,
וּשְׁלוֹמִים רָדַפְנוּ, נַחְנוּ צֶאֱצָאָיו. (זִכְרוּ נָא…)
תּוֹךְ מֵי הַמִּקְדָּשׁ, מָחֲקוּ שֵׁם בֵּן אַרְבַּע, לְהַשְׁקוֹת סוֹטָה
יוֹם אֲשֶׁר קִנְּאוּ לָהּ, לְמַעַן בָּרֵר אֶת צִדְקָהּ וְנִקְבַּע,
וּלְהַשְׁרוֹת שָׁלוֹם, בֵּינָהּ וּבֵן בַּעֲלָהּ. (זִכְרוּ נָא…)
תם
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– בִּינוּ נָא מוֹרְדִים