מורשת יהדות מרוקו

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

 

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

 

בף־היד — ״כמסה״

כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפ­קידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.

בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.

היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.

א ״ק

 

תליוני־קמיע נושאי כתובת

 

תארודאנת

על־גבי חלק מן העיטור שנמחק חרותה כתובת: ״שדי״

הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב : 4.3 ס”מ מוזיאון ישראל

(256)

 

כתובת: ״רבי אהרון״

פליז; מעשה ריקוע וחיקוק הגובה : 6.5 ס״מ ; הרוחב: 4 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עט׳ 290, מס׳ 984

(257)

 

תכשיטי־קמיע בצורת יד — ״כמסה” או ”לוחא״ ראשית המאה הכ^׳(?)

תכשיט־קמיע זה נפוץ מאוד במארוקו בצורות רבות ושונות ; עונדות אותו יהודיות ומוסלמיות כאחת בעיר ובכפר

כסף; מעשי יציקה וריקוע, חקיקה וקידוח

 

מראכש

סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר ; הסלמנדרה נחשבה לסמל יהודי, ואמנם קיים מוטיב אגדי האומר : ״אחר שבע שנות שריפה באש יוצאת הסלמנדרה״

ראה : שאמפו, עט׳ 124—125, מס׳ 64—65 ; בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 93, לוח 23 (258)

 

הגובה : 6—11.5 ס״מ ; הרוחב: 3.5—9 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס (259—261)

 

צורת "כמסה” מסוגננת: שלוש אצבעות צמודות וכאילו שני אגודלים

בתליון הגדול שבתחתית האצבע המרכזית טבועה טביעת־חותם קטנה, שאיננה קריאה

הגובה: 5.5—10 ס״מ ; הרוחב : 3.5—6.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף אליכס ראה : בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 94, לוח 23 (262—265)

הרוגי דולייא – מאיר בניהו

 

מן המאורעות הקשים ביותר שאירעו ליהודי סלוניקי הייתה הריגתם של סוחרים ששבו מיריד דולייא, בי"ד באלול עש"ז – 1617. יום זה נקבע ליום צום ומספד, וזכר המאורע לא מש מלבם של יהודי שאלוניקי דורות ברבה. כותבי תולדותיה של קהילת שאלוניקי הפכו והפכו בנושא ועדיין אין בידינו אלא דברים כלליים, ולאו דווקא בדוקים. מפליא הדבר, שמאורע שהטביע חותמו על יהודי שאלוניקי אין רישומו ניכר בספריהם של חכמי הדור, ולא היינו יודעים על ההריגה אלמלא שני מקורות שנתפרסמו זמן רב מאוד אחרי המאורע, והם :

עשרים ושתיים מצבות של ההרוגים, שרובן נשתמרו בשאלוניקי עד לשואה, וכן הסכמה שהתקינוה חכמי שאלוניקי בכ"ט בחשון שע"ח. 1618.

שני מקורות באים אנו להוסיף, ובהם ידיעות חשובות שבכוחן להבהיר את הפרשה ולהשלימה במקצת. המקור האחד הוא מגילת הקינות של רבי דוד מאצא מקורפו הנקראת "מעשה ה'", שנדפסה בוניציה כמה חודשים אחרי המאורע. דף זה לא נודע עד כה ולא נמצא ממנו אלא טופס אחד, בגנזי ידידי מר מנחם גאנז באמשטרדאם.

 

במקור השני  הוא "קינה על הרוגים שנהרגו בשאלוניקי" מרבי יוסף בן רבי שלום גאלייגו משאלוניקי, שהיה ארבעה עשרה שנה שליח ציבור בקהילת קודש "בית יעקב" באמשטרדאם. הקינה נדפסה בספר " "אמרי נועם", תפילות ופיוטים מסידורו, בבית דפוסו של מנשה בן ישראל באמשטרדאם בשנת שפ"ח.

 

דולייא הוא כפר במאקדוניה בדבול יוון – בולגריה, השוכן כתשעים קילומטרים מצפון לשאלוניקי, ואליו היו מגיעים אחרי שלושים שעות רכיבה. היריד שבכפר זה היה מן הגדולים שבירידי מאקדוניה. סוחרים יהודים הרבה היו יוצאים בשיירה משאלוניקי בכל שנה בסוף חודש אוגוסט.

ודומה שלא רק יהודים היו יוצאים בשיירה, ומה שלא מפורש לגבי יריד זה אחר שבמושקולור. סוחר יהודי מפאטראס התנה, שישלחו לו סחורה "בזמן היריד, להיות שמן היריד תבוא שיירה גדולה במאוד מישמעאלים ויוונים ויאודים. ואין כל כך סכנה" יכול שרשאים אנו ללמוד מכאן גזירה שווה מעצמנו לעניין יריד דולייא.

 

יציאת הסוחרים משאלוניקי ליריד דולייא למאורע שעל פיו נהגו לציין תאריכים. בעדות שנתקבלה בפני חכמי שאלוניקי בשנת תצ"א – 1631, איששו זמן של איזה מעשה בדרך זו : "וכולם הסכימו שהיה זה ביום ג' קודם חצי היום בחודש אלול משנת השפ"ט, בזמן הליכת הסוחרים ליריד דולייא.  שביום החמישי מזה השבוע הלכו הסוחרים ליריד הנזכר שהיה ביום י"א לאלול. נמצאת למד, שגם אחרי ההריגה הוסיפו סוחרי שאלוניקי לפקוד יריד זה.

 

הסוחרים היהודים משאלוניקי, שנסעו ליריד דולייא בשנת שע"ז – 1617, יצאו בי"ד באלול בדרכם לביתם. בהיותם בדרך בין הכפר קאשטורינה, במחוז קרלסדיק ופולוג'י אשר על ההר, סמוך לגבול הבולגרי של היום, התנפלו עליהם נוצרים ותורכים ועמם כמה יניצ'ארים והרגו "קהל גדול השבים מיריד דולייא. בהם היו אבות ובנים ושאר קרובי משפחה, צעירים וזקנים, בעלי מלאכה ואמנים, תלמידי חכמים ופני הקהילה.

 

כנראה הגיעה השמועה לשאלוניקי באיחור זמן, אולי מחמת שיבושי הדרכים. קרובי ההרוגים הזדרזו לצאת למקום ההריגה לאסוף את החללים. עד הגיעם למקום נבאשו גופות, וכמה מהן היו "מאכל לעוף השמים". אבל כבד ירד על שאלוניקי. הקהילה ביכתה את ההרוגים וביקשה לקבוע זכר גזירה זו לדורות. בכ"ט בחשון שע"ח 1618, נקבעה הסכמה, שיום ההריגה י"ד באלול יהיה יום "צום ועצרה". המתקינים הסכימו "שיום הצום ובכי הזה שנקבעו לדורות….יהיה ברוב עם, עם הקהילות הקדושות בחברת ת"ת". ספק אם יום הצום נתקיים שנים הרבה.

מעתה נבוא אל הידיעות שבמקורות החדשים.

 

רבי דוד מאצא כותב, שבשמיני עצרת שע"ח היגיעה לויניצאה השמועה, ש "יותר משמונים נפשות" מן הסוחרים היהודים ששבו מיריד דולייא נהרגו, ובכללם קרובו של רבי ישראל יהודה די ליאון. אכן נמצא נוסח מצבתו. לא כל השבים נהרגו "מעט הנה היו פליטים עם שרידי חרב אשר ברחו לנפשם ועזבו רכושם לשודדים אשר לקחו ממון רב. וידל ישראל מאוד. אמור מעתה, שהשמועה הגיעה לשאלוניקי באמצעותם.

 

גם מחוץ ליוון ביכו את ההרוגים. בוינציאה הספידום רבי יצחק גרשון מצפת, שהתיישב בוינציאה והיה לנודע שבמגיהים ורבי אברהם לומברוזו, שניהם מחכמי קבילת קודש ליוואנטיני. ההספד נקשר בהספדה של הגבירה בונוינידה אשת דון יצחק שניאור. אישה זו נפטרה בח' בחשון שע"ח. מכאן שהיה זה בשבוע השני של חודש חשון.

 

קינתו של רבי יוסף שלום גאלייגו נתחברה באמשטרדאם וכנראה נאמרה בקהל "בית יעקב", שבו כיהן רבי יוסף פארדו. בקינה תיאור מפורט על המאורע, ואתה למד ממנה על הרושם שהטביע על יהודי שאלוניקי.השודדים ארבו לסוחרים בין ההרים. להורגם החלו לפי חרב, כלומר בזקן שבחבורה פגעו תחילה. הרגום בחרב ובחצים, השקום כוס התרעלה, ואולי אין זה אלא מליצה, וינפצום לסלע. מספר ההרוגים גדול מן המספר שנקב רבי דו מאצא "קרוב למאה ועשרים היו חללי עמי".

השמועה באה בהפתעה לשאלוניקי, ותהם כל העיר. בצאת המשפחות למקום ההריגה התחלחלו בראותם מצב החללים נקובים ככברה, הגופות נבאשו, וירום תולעים. לא הכּרום. כנראה הובאו כל החללים לקבורה בארץ שלוניקי, שלא כדעה הרווחת שיהודים מן הכפרים הסמוכים קברו כמה מן ההרוגים ולשאלוניקי הובאו כארבעים חללים.

הריגתם של הסוחרים שכמה מהם היו מנכבדי הקהילה ועשיריה ואבדן רכוש רב, ברי שנתנו אותותם בחיי המסחר והכלכלה של יהודי שאלוניקי.

 

קִינָה הַנֶּאֱמֶרֶת עַל הֲרוּגִים שֶׁנֶּהֶרְגוּ בִּשָׁאֵלוֹנִיקִי.

 

לתמרור אליכם עדה קדושה

 סימן אבגדה, יוסף שלום.

 

קינה הנאמרת בליל תשעה באב ומצויה בסדר ארבע תעניות כמנהג ספרד.

 

אָרִים בְּמַר נְאוּמִי / עַל חַלְלֵי בַּת עַמִּי               אָרִים

 

אֶצְעַק בְּלֵב מַר, נִשְׁבָּר / בְּזָכְרִי יוֹם צַר גָּבַר

וּמְאוֹרִי קָדוֹר קָדַר / הָפַךְ לְחוֹשֶךְ אוֹר יוֹמִי        אָרִים

 

בַּת עַמִּי תִבְכִּי דָם / עַל חֲמוּדֵי עֵינַיִם

אֲשֶר הָלְכוּ לִירִידָם / כִּמְחוֹלַת מַחֲנַיִם

       וְּבְשׁוּבָם תּוֹךְ הֶהָרִים, צֹאן אוֹבְדוֹת הָיוּ עַמִּי     אָרִים

 

גְּזֵרַת חֲרוֹן וְעֶבְרָה / מִשָּׁמַיִם נִגְזֶרֶת

לְאַבֵּד צֹאן וַחֲרָרָה / וּלְהַשְׁחִית הַתִּפְאֶרֶת

      בְּיָד אוֹיֵב בְּמֵרְץ זְבָחוֹ וְכִלּוּ עַד תּוּמִי

 

דָּרְכוּ חִצִּים צוֹרֲרִים / וַיֵּשְׁבוּ בְּמוֹ אֶרֶב

לִשְׁפֹּךְ דָּם הַסּוֹחֲרִים / כְּמִי מַעְיָן לַחֹרֶב

בִּשְׁנַת ה' אֲלָפִים בִּפְרָט נָפְלוּ בְּחָרֶב

אָז יַד צוֹרֵר גּוֹבֶרֶת לִשְׁפֹּךְ לָאָרֶץ דָּמִי

 

הֵאָסְפוּ פֹּה כָּל יָרֵא / הַיּוֹם הַזֶּה וְהֵלִּיּלוּ

כִּי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה / יוֹם לְחֹדֶשׁ אֱלוּל

נִשְׁמָע כִּי בּוֹצְרִים כֶּרֶם חֶמֶר חִלֵּלוּ

עַל זֹאת מֵעַי יָחִילוּ, כִּי נִשְׁבְּרָה בַּת עַמִּי

 

וּבְבֹאָם לְתוּמָם / כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים

לֹא יָדְעוּ כִּי לְדָמָם / יֶאֱרוֹבוּ אַכְזָרִים

לְהָרְגָם וּלְהוּמָם, שַׁאֲנוּ כַּכְּפִירִים

דְּלָקוּם עַל הֶהָרִים, וְיִרְדְּפוּ אֶת עַמִּי

 

זַלְעָפָה אֲחָזָתַם / וְלִבָּם נִתַּר יַחַד

בְּשׁוֹמְעָם קוֹל חָרְבָתָם / זָעוּ כֻּלָּם בְּפַחַד

עָנוּ כֻּלָּם יַחַד, בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי

 

חלחלה ורעדה / וגם שברון מתנים

נפלה על כל החברה / עינם כזרם מים

אמרו חימה ועברה / באה מן השמים

איכה יראו עינים, אשר ימצא את עמי

 

טמאים עת פגעו / במחנה העברים

כאריות שאגו / לצודם כצפורים

והם בבכי תמרורים, קול שועת בת עמי

 

יחד תכלנה עינם / אל עזרתם ואין

כי שכך אל בענן / שערי שמים

ונלכדו בעונם, ועון דורם כפלים

עיני תרדנה מים, על שבר בת עמי

 

כי קול נהי ודאגה / נבהלתי בלי כח

על צאן ההריגה / מלאו ימיכם לטבוח

קרו שמע בשאגה, ואויב זבח זבוח

מבחר הצאן נתוח, קרא שמו לא עמי

 

להורגם בלי חמלה / החלו לפי הרב

חרבם כאש אוכלה / דם כליות וקרב

השקום כוס התרעלה, שיכל איבד את עמי

 

מברקי מרודים / ומכלי הבלע

בחרב מדוקרים / חצים ואבני קלע

וינפצום לסלע, ויחפרו את עמי

 

נאקת חלל נשמע (ה ) / תוך ההרים עלי דרך

פתע באה השמועה / כי הכום ראש על ברך

חציו זרק הדורך, ותצוררנה עמי

 

סמר בשר שומע / ואש בקרבו הבעיר

וכל פה מר צווח / יחד ישיש וצעיר

   ותהם כל העיר, כי לא עלתה ארוכה בת עמי

 

עלו עפר על ראשם / קראו המקוננות

ויבכו במר נפשם / יללו קול יגונות

   החילו לבנות ארונות, ולחגור שק בת עמי

 

פחד ומורא לבשו / זקנים ואנשי שער

ידם לזקנם פרשו / וימרטו השער

על כי אריות ביער, ספו תמו את עמי

 

צווחת אמהות שכולות / בקרבם אש גחלת

בוער תוך הלבבות / כי נאבדה התוחלת

כל פה מר מיללת, מרות ממר נעמי

 

קרבו אל גיא ההרגה / וקדרו פניהם

נקובים ככברה / מצאו את פגריהם

קול צרה כמכבירה, הרימו קול עליהם

להביאם העירה \ רדנו, אמרו עמי

 

רוגז אחזו כולם / קטנים וגדולים

ותשא העדה קולם  / כיללת אגלים

על כי באשם עלה, וירום תולעים

לא הכירו עינים, קדרו פני בת עמי

 

שמור תוך אחוזתם / ויכסו דם נקי

אל קבר בני גלותם / בארץ שלוניקי

דעו קול בבכיתם, ילדי וגם יונקי

על כי ביד עושקים, חנם לוקח עמי

 

תמהו כל הנשארים / נהי ויללה הוגים

לבוש ולבב שבורים / על מספר ההרוגים

קרוב למאה ועשרים, היו חללי עמי

 

יחד נאספו הנם / במועל ידיהם

והצדיקו את דינם / משפט אלוהיהם

אמרו כל לא לחנם, כל זה בא עליהם

כסה כלמה פניהם, כי גדל עון בת עמי

 

ועתה אלוהינו / זכור דם הזבוחים

ומהר לעינינו / קח נקם מן הזובחים

כל בשרם לנתחים, על נקמת בני עמי

 

ובחסדך שלחה / החמה לאוהביך

וקיים ההבטחה / מאמר נביאך

אזי את שם קדשיך, תודיע בתוך עמי

 

פורה דרוך כשדורכים / ובא חמוץ בגדים

לרמוס ראש קשת דורכים / מול אביונים נדודים

כלו עצרת בוגדים, אשר כלה את עמי

 

שעה דם ההרוגים / כמו ריח ניחוח

ושים בתענוגים / לנשמתם מנוח

זכור היותם נמוגים, לפני אויב, בלי כח

וישטחום שטוח, נגע עד שער עמי

 

לְפָנֶיךָ יִזָּכְרוּ / תָּמִיד, לָעַד לְעוֹלָם

לְקֵץ יָמִין יָעִירוּ / נִבְלָתָם בְּחֵילָם

פְּנֵיהֶם יַזְהִירוּ, כַּשָּׁמַיִם וְחֵילָם

אֶל תּוֹךְ הֵיכַל וְאוּלָם, הָשֵׁב אֶת שְׁבוּת עַמִּי

 

וְאָז בְּךָ תָּגֵלְנָה / עֲצָמוֹת דִּכִּיתָ

וּפִיּוֹת תְּרַנֵּנָּה / מֵעַם אֲשֶׁר קָנִית

וְחֻרְבוֹת תִּבָּנֶינָה, כְּגַן עֵדֶן נָטִיתָ

וְדָבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ, אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם עַמִּי

 

מְבַשֶׂר טוֹב תַּצְמִיחַ / לַעֲנִיֵּי עַמְּךָ

וּבְרוֹב טוּב תַּשְׂבִיעַ / לִצְמֵיאֵי פָנֶיךָ

וּבְכָבוֹד תַּצְמִיחַ, קֶרֶן דָוִד עַבְדֶךָ

אֲזַי יֵאָמֵר לְבָנֶיךָ : נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי

 

סוף הפרק הרוגי דולייא.

ממזרח וממערב כרך ג'- הרוגי דולייא-מאיר בניהו

עמוד 87