ארכיון יומי: 20 באוקטובר 2021


Une nouvelle Seville en Afrique du Nord

debdou-1-090

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord

Rabbi Eliyahou Marciano, Nahoum Slouschz, Maurice Laquière, Moulay Abdelhamid Smaili, Albert Bensoussan. 

Histoire et genealogie de Juifs de Debdou –Maroc

La genealogie de la communaute juive de Debdou et l'ascendence de toutes les familles qui la composent a la lumiere de sources et de documents inedits

ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
במדבר לב, ז'

Rappelle a ton souvenir les anciens jours, medite les annees, generation par generation, interroge ton pere et il te l'apprendra, tes aieux et ils te le diront.

Deuteronome 32, 7

Le projet visant à éditer le présent volume relativement à l’Histoire des Juifs de Debdou est né des suites de mon séjour à Jérusalem. C’est en faisant des recherches iconographiques pour le Cédérom sur les Juifs du Maroc à l’Institut Ben Zvi que je me suis découvert un attrait pour cette région du Maroc… Plus extraordinaire encore! Alors même que je m’entretenais avec M. Robert Attal, bibliographe et que je menquerrais au sujet d’un volume écrit par mon grand-père Rabbi Chlomo Hacohen Scali Sabban sur cette question, fai attiré l’attention — hasard ou coquin de sort — d’un historien originaire de Debdou qui venait de publier en hébreu un livre intitulé « Yahas Debdou (i.e. Généalogies de Debdou)» et qui, quelques temps auparavant avait publié le livre intitulé «Debdou, ville des Cohanim»! Mes parents étant originaires de cette région, je ressentis un appel et un besoin impérieux de refaire vivre ce pan glorieux de l’histoire des Juifs du Maroc. Ainsi, j’ai commencé à rêver et comme l’on dit si bien «du rêve à la réalité il n’y a qu’un pas». J’ai franchi l’étape qui me séparait de la concrétisation d’une idée que je caressais subconsciemment : celle de donner le jour à un volume qui per­mettrait de révéler le monde des valeurs d’antan en éditant des extraits d’auteurs d’origines, de cultures et d’époques différentes. Trois nous sont contemporains :

  • le rabbin Eliyabou Marciano, auteur de «Yahas Debdou» (i.e. Généalogies de Debdou) et de «Debdou îr Ha Cohanim» (i.e. Debdou, ville des Cohanim), qui est natif de Debdou,
  • Albert Bensoussan, écrivain français dont les ancêtres vécurent a Debdou,
  • Moulay Abdelhamid Smaili, né tout près de Debdou, auteur de l’ouvrage «Clair de lune sur les Juifs d’Oujda et des Angads». Le lecteur aura le loisir de lire les considérations et points de vue de cet historien Musulman.

J’y joins le témoignage de deux autres voyageurs et écrivains, l’un pour sa valeur historique et l’autres pour illustrer les préjugés qui avaient cours à l’époque.

  • Naboum Slouscbz, historien juif et voyageur d'origine russe qui décrivait Debdou en 1906 dans son ouvrage intitulé : «Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc».
  • Maurice Laquiére, écrivain français, qui publia en 1941 son roman intitulé «Fortunée la Juive» dans la France des lois anti-juives.

À la fin de ce volume, le lecteur peut retrouver la plan du nouveau cimetière. Diverses illustrations viennent compléter le tableau de ce qui fut une communauté vibrante.

Enfin, je tiens à terminer sur la citation de Nahoum Slouschz qui, à son époque déjà, déclarait en ces termes :

«Les Juifs de Debdou qui s’expatriaient jamais ne rompaient les liens avec leur petite patrie d’origine. »

Cette constatation que faisait Nahoum Slouschz en 1906 (i.e. 94 ans plus tard) reçoit sa consécration avec la publication du présent ouvrage. L’éditeur, un des descendant des nombreux Cohanim de Debdou, a désor­mais fait halte sur un nouveau rivage, celui du Québec, d’où il réveille la mémoire de la séculaire étape marocaine, si remplie de souvenirs des Juifs venus d’Andalousie après l’époque de l'Espagne de l’Age d’Or.

L’éditeur J. Cohen Sabban

Preface

Tout un monde s’est volatilisé en quelque sorte au courant du siècle passé. Le judaïsme marocain a connu la francisation ou l’hispanisation alors même qu’il véhiculait une culture judéo-arabe, judéo-espagnole et judéo-berbère particulièrement riches. Les grands bouleversements sociaux qui ont accompagné la transition vers le modernisme et les diverses migrations qu’a connu la communauté ont fait que le patrimoine culturel ancestral s’en est trouvé quelque peu délaissé. Il est notoire de constater que notre génération se penche de plus en plus sur son passé et tente de reconstituer les éléments qui permirent de survivre et de s’épanouir dans un contexte qui ne fut pas toujours des plus favorables.

Des extraits des écrits de Rav Éliyahou Marciano traduits de l’hébreu pour le lecteur francophone l’introduisent à la société juive de Debdou avec ses rabbins et des éléments généalogiques importants. La ville des exilés de Séville, connue pour être la ville des cohanim (prêtres) ou ville des soferim (scribes) renaît devant nos yeux avec les grandes familles qui composèrent sa communauté dont : les Cohen Scali, les Marciano, les Benhamou, les Bensoussan, les Benguigui, les Marelli, les Sultan et bien d’autres encore…

Nous devons à Nahoum Slouschz les plus belles pages d’histoire judéo-marocaine et une description des communautés d’époque dont celle des Juifs sahariens. Dans le présent extrait de son ouvrage «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», l’histoire de Debdou, de sa région de même que celle de sa communauté juive sont retracées et l’épopée du souverain juif Ibn Mechâal nous y est relatée.

Il est intéressant de noter que l’auteur français Maurice Laquière succomba à l’antisémitisme de son temps et qu’il décrit tout un groupement social de façon superficielle. On retrouve ce type d’approche dans de nombreux ouvrages où les auteurs n’ont pas fait l’effort de s’imprégner d’une culture et de traditions juives qui consti­tuèrent un patrimoine exceptionnel. De fait, peu d’auteurs français firent l’effort d’en savoir plus sur le monde richissime que fut la culture judéo-marocaine. A titre d’exemple, l’ouvrage de Roger Le Tourneau : «La vie quotidienne à Fès en 1900» fait abstraction totale de toute une génération d’érudits et du milieu des Arts au sein de la communauté juive de Fès, communauté réputée pour sa vitalité et son essor cul­turels. D’autres auteurs changèrent carrément de cap et succombèrent à la propagande antisémite peu avant et durant la Seconde guerre Mondiale. On pourra citer les frères Jean et Jérôme Tharaud, le Dr Bouveret de Mogador et bien d’autres encore. Cet épisode de l’histoire du judaïsme Nord-africain est très peu connue. L’on sait que sous le régime vichyste dont les lois racistes prévalurent en Afrique du Nord, le recensement de la communauté juive eut lieu et, n’eut été le débarque­ment des Américains à Casablanca en novembre 1942, le sort réservé par ce régime à la communauté juive d’Afrique du Nord n’aurait pas été différent de celui des communautés juives d’Europe. Les con­séquences de la propagande haineuse orchestrée par de puissants moyens médiatiques sur la condition des minorités culturelles n’ont pas fini d’être tirées d’autant plus qu’à l’ère de la mondialisation ces moyens prennent une ampleur sans précédent.

Il ne reste plus au Maroc que l’ombre de ce que fut la communauté juive. Comment se fait ressentir l'absence des Juifs de cette contrée après une présence plus que millénaire? Quels souvenirs en a-t-on gardé? Smaili Moulay Abdelhamid romance la présence juive. On y notera la retenue du Cheikh de la Kasbah de Debdou, celui-là même qui, selon Laquière, faisait rouler d’énormes quartiers de roc sur le Mellah de Debdou…

Le brillant écrivain français d’origine algérienne Albert Bensoussan, dont la famille fut autrefois installée à Debdou, nous décrit avec brio la tradition des gens de plume de cette ville.

Seule la volonté de Joseph Cohen a pu parvenir à reconstituer un tableau d’époque consignant sous forme d’anthologie ce que fut la ville des cohanim et des soferim, la ville des prêtres dont les ancêtres prove­naient de la ville de Séville en Espagne. Il y a apporté un soin et un labeur particulièrement méticuleux. Son mérite aura été d’avoir su avec justesse retranscrire pour le lecteur les éléments d’une identité fragmen­tée à une génération qui a soif de connaître et de comprendre l’histoire de son passé.

David Bensoussan

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

 

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

 

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

 

המאה הי״ז

הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה

פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (111)

 

 

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

א ״ק

[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

אעירה שחר-כרך א'-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85

אעירה שחר חלק א

וירא / פיוטים

85— פיוט — סי׳ שלמה

ע״מ ב״ת י׳ ב״ת

 

שָׁלוֹם לְבֶן דּוּדִי / הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת / רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן:

 

לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ / צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

וּצְלַח כְּבֶן יִשַׁי / רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן:

 

מָה לְךָ יְפֵה־פִּיָּה / וּתְעוֹרְרִי אַהֲבָה

וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ / כַּמְּעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן:

 

הָעֵת, אִשֵּׁר תֶּחְפַּץ / אַהְבָה, אֲחִישֶׁנָּה —

מַהֵר, וְעָלַיִךְ / אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן:

 

85-הנושא: קריאה לגאולה.

שלום לבן־דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב); הצח — הזך; כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלום לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקה כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון(ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ר, ג) פתחי לי אחותי, לי איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה', למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של בהן־גדול (שמות בח, לג). העת…אחישנה — אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו— בעתה (סנהדרין צח.); (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג); טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים.

 

אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר