מורשת יהדות מרוקו

יוסף ב״ר משה ארוואץ

נולד ברבאט מרוקו, בשנת התר״ז.[1847] בעודו נער עלה עם הוריו ירושלימה. את חנוכו התורני קבל אצל רבני עדת המערבים. כבן כ״ג נסמך להוראה ע״י הרה״ג דוד בן שמעון ז״ל. בהיותו בן כ"ה יצא לחו״ל בשליחות ביה״ס דורש ציון. אה״כ מלא שליחויות אחרות לטובת מוסדות שונים בעיה״ק, כגון כוללות המערבים, כוללות חברון, בית אל, משגב לדך וכו'. בנסיעותיו באיטליה נתקבל פעמים לראיון לפני המלך ויקטוריו עמנואל השני, בשנת 1896 ובשנת .1902  היה ממנהלי עדת המערבים בירושלים במשך שנים רבות, וחבר ביה״ד שלה יחד עם הרבנים משה מלכא והרב נחמן בטיטו. מסבות משפתתיות העתיק בשנת תער״ג את דירתו ליפו, ויהי מאז עד המנות הרב ב״צ עוזיאל לר״מ ביפו ות״א, ראב״ד לעדת הספרדים שם, שלא ע״מ לקבל פרס. גם אח״כ כהן כדיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים. בימי מלתמת העולם, מחמת היותו נתין צרפת הוכרח לנסוע לאלכםנדדיא, ולאחד שביתת הנשק וכריתת ברית השלום חזר בלוית בני משפתתו לא״י וישתקע ביפו. נפטר שם ביום כ״א כסלו תרפ״ה. בהחבצלת שנה ל״א גליון ד. נזכרת שליחותו לכוללות חברון ושם נאמר כי אבותיו היו ממוגאדור. ובאותו עתון מיום כ״ח ניסן תר״נ, נדפסה כתבה שלו מפריז, שבה נמצא אז בשליחות ביה״ח משגב לדך בירושלים. בית האוצר לר״פ גרייבסקי חוב. א. עמ. י״א. נר המערב עמ. 210

שמואל יהודה ארוואץ

מכונה מירקאדו, ונודע גם בשם נסים שמואל יהודה ארוואץ. היה רבו ומורו של הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי. התעסק בצרכי צבור ונמנה בין מיסדי עדת המערבים בירושלים. חתום על כתב השליחות ממדרש חסידים ק״ק בית אל להרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. אחד מאלה, אשר חתמו בשנת תרט״ז מצד הספרדים על שטר ההתקשרות עס הד״ר אוגוסט לודויג פרנקל, שבו הובעה הסכמה לשיטת הלמוד של בית הספר הנ״ל. עוד תתם בשנת תרי״ט על הסכמת החזקות בירושלים, יחד עם רבני זמנו. הצטיין בתור מורה מובהק והרביץ תודה בתלמידים. מחידושיו נדפסו בס׳ אמתחת בנימין שו״ת, להרב בנימין חמוי, ירושלים תרל״ז.

עזרא בן ארולייה

יליד פיליפופולי, בולגריה, בשנת התקצ״ג. ישב שם אח״כ על כסא הרבנות שנים אחדות. בערוב ימיו בשלהי תרס״ה עלה לאה״ק והתישב בירושלים. כאן השיא אחת מבנותיו להרב אברהם פינטו מטובי חו"ר העיר. גם אחיו ר״נ בן ארולייה נמנה בין חכמי פיליפופולי. מקרובי הרב הנ״ל התישבו עוד קודם לכן במושבת הרטוב. נלב״ע בירושלים י״א אדר תרע״ד.

אליעזר יצחק ארחא

מתושבי חברון ת״ו. ר״ד קונפ׳ורטי יכנהו בשם: ״רב מובהק ורופא מובהק״. הרב חיד״א בשה״ג כתב עליו: וראיתי דרשותיו וחלק מתשובותיו בכ״י, וכתוב שם שהם אחד מחמשים מחמדיו. והרב הנ״ז ומ״ז בע״ס חסד לאברהם קבורים במערה אתת בקרית ארבע חבר ספרים רבים ביניהם פירוש על עין יעקב, פירוש על מדרש רבא. הגהות על רמב״ם ועוד כמה פסקים ודרושים. הוא היה מאפוטרופםי הגאון הרב ישעיה הלוי הורוויץ בעל השל״ה על עזבון בתו היתומה בזמן שישב בירושלים. ובאוצה״ס נזכר ס׳ תשובותיו שהוא עדיין בכ״י.

יצחק ב״ר אברהם ארחא

רב ומקובל, מתושבי צפת בשנת ש״ע לערך. תלמיד האר״י ז״ל. םמיד לעת ההיא

העתיק מושבו לחברון. בפרוץ המגפה בעיר זו בשנת שע״ט, נדד לעזה. בשנת ״השלל״ ישב

בה על כסא הרבנות. אחדים מפםקיו הובאו בשו״ת המבי״ט. החכם ר״ש דוזאנים קוראו משום

מה יצחק שלום ד ארחא ומציין אחת מפעולותיו, ע״ס ספד ״אהלי יעקב״ סי׳ קי״ט, בתאדיד

י״ו לחדש כסלו שנת השם״ה. 2

שמואל ב"ר יצחק אריפול

יליד שלוניקי ומרבני צפת בזמן הארי״זל. מקובל ומשורר. הרב מרדכי גירונדי מפליג בשבחו ואומד כי הקורא בספרי הרב הנ״ז יכיר גודל חכמתו בפשטי התורה ובמדרשי חז״ל. נודע בספריו אשר חבר שרובם נדפסו בוינציה. ובספר תולדות גדולי ישראל וזכר צדיקים לברכה להרבנים מרדכי שמואל גירונדי ותננאל ניפי עמ. 322 טריאיםסי תרי״ג, נתן סימן לספרי ר״ש אדיפול כדלקמן: שר שלום, מזמור לתודה, ועד לחכמים, אמרת אלוה, לב חכם, ר״ת  שמואל.

אברהם בן יעקב אשכנזי

נולד בשנת תקע״א ביינישיר, תורכיה לפנים לאביו יעקב ולאמו שרה׳ בת הרב יצחק פרחי, שחבר בזמנו ספרים שונים. אביו היה איש תמים וירא שמים, עוסק במלאכת החיטות בעירו, ובמקצוע זה התעסק גם אחר עלותו לארץ. רב שנותיו עברו עליו בחיי צער, עוני וחזקות, עם כל זאת מחצית הכנסתו השבועית היתה מוקדשת, כדי ללמד את בנו תורה—בן תשע היה, כשעלה עם הוריו להתישב בירושלים. הוא למד והתתנך אצל ר׳ שמואל, המכונה מירקאדו ארוואץ, איש אשריצא לו שם כאחד מרבני ירושלים החשובים, נוסף לזה בתור מורה ותיק מצליח, שתלמידיו מתקדמים ועושים חיל בלמודיהם. אחר כמה שנים התפרסם הר״א אשכנזי בחוגי הרבנים, ויתשב בין גדולי התורה בעיה״ק. אז נמנה לדיין בבית דינו של הרב בנימין מרדכי נבון, ובמשרה זו שמש כשלש שנים. אחדים מפסקיו נדפםו בספר ״בני־בנימין״, שמחברו הוא הרה״ג הנ״ל. בשנת תרכ״ד נמנה לראב״ד, ותיכף אחר מותו של הרב וראש״ל ת״ד חזן בראשית תרכ״ט, נבחר הוא לראש הרבנים בירושלים. זמן מה עוד לפני המנותו ל״חכם־באשי״ יצא פעם בשליתות ועד עדת הספרדים לערי המערב החיצון, תוניס, אלג׳יר וכו'. היה רצוי לכל תושבי ירושלים באין הבדל עדה ואמונה, כי ברב חכמתו וענותנותו כבש גם את לב לא היהודים להעריצהו, ואלה התיחסו אליו כאל איש אלהים. בין מרבית פעולותיו הצבוריות של הרב ראוי להזכיר, כי בזמנו ועל-ידו נגמרה הקניה של מגרש ״שמעון הצדיק״, לטובת עדת הספרדים בירושלים. בפעולה זו טפלו אחדים עוד קודם לכן, אולם משום סבות שונות לא עלה בידיהם להביאה לידי גמר. גורמים רבים ומיוחדים עכבו בעד הרשמת השטח הקנוי בספר האחוזות, ובתקופת רבנותו, סודר ענין ההעברה הרשמית בהחלט. שלט באילו שפות זרות ודבר בהן באפן חפשי: תורכית, ערבית, וביחוד יונית. ידיעתו את הלשון האחרונה קרבתהו אל האפטדיארך היוני, וזה היה רגיל לבקרהו בביתו לעתים קרובות, וכן גם הוא נחשב בין היוצאים והנכנסים במעונו. יתר על כן, לאחד מאלה המעטים בירושלים המתהלך אתו בידידות רבה. בערוב ימיו, בשנת תרל״ח—תרל״ט פרצה המחלקת הידועה בין רבני חברון, בעת ההיא, בפרט אליהו מני, רחמים יוסף סראנקו, ובני סיעותיהם. הללו שאפו להסתייע בתמיכת חכמי ורבני ירושלים כדי לחזק את עמדתם הרופפה, ועל ידי כך להצדיק את הריב, שלדעת שני המחנות המתנגדים היה לשם שמים. הר״א אשכנזי נסה תחלה להתרחק כליל מליטול חלק כל שהוא בסכסוך הזר אולם בהכירו בצדקת הרב הנרדף רבי אליהו מני, הצטרף לתומכים בו, מה שהגביר אח״כ את סערת רוחם של בני הצד המתגגד. הצטיין בסגנונו העברי הצח, והשתתף בפרי עטו ב״הלבנון. חתם על פנקס השליחות של השד״ר הרב נתן נטע נאטקין, שד״ר לכוללות הספרדים והאשכנזים לכל ערי הקדש. לשם קביעת קופות בכל המדינות. כן חתום על פס״ד בענין חצר שונינא מתאריך סיון תרל״א. אחדות מתשובותיו נדפסו בס׳ כפי אהרן להרב אהרן עזריאל ח״א. גורלם של חבורי הרב שאת כלם השאיר בכתובים, היה כגורל ספריהם של כמה רבנים מגאוני הדור שקדמוהו. בעזבונו נמצא ספר חוקים ומשפטים על ״אהל מועד״ חלק אבן העזר, שהוא חבור גדול בערך, וכן ספר דרשות המכיל אילו עשרות גליונות של כתיבות הערוכות לדפוס. הרכוש הרוחני הזה גנשאר בידי בנו יחידו הרה״ג יצחק אשכנזי ועם מותו של זה, לא נודע לאן התגלגלו הללו לבסוף. מכל אלה ראה אור קונטרס אחד קטן, הנושא עליו את השם ״תקנות ירושלים״. שהוא עסק בעריכתו, המכיל תקנות והסכמות וכו'. ר׳ הסכמתו על המגהג להשתטח בקברי הצדיקים רשב״י וכו', ולשרוף שם בגדים יקרי ערך, לםפר כבוד מלכים להר״ש העליר, בעה״ק צפת ת״ו. ירושלים תרע״ד. נלב״ע בן ס״ט שנה ביום ט, שבט תר״מ.

אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי

נזכר באילו מקומות, גם בשם אברהם נתן בנימין בן אלישע חיים. נולד בירושלים בשנת הת״ד. אביו אלישע חיים היה שד״ר כוללות האשכנזים בארצות אירופא. מחניכי ישיבתו של הרב יעקב חג׳יז, ואצלו למד משנה ותלמוד ומעט מחכמת הקבלה. ע״פ המלצת רבו הנ״ל נשא את בת שמואל ליסבונה מגבירי עזה, שהיתה עורת בעין אתת. בעת שעבר ש״צ דדך עזה, מצאו שם, והוא אז בן כ', שנה יושב בבית חותנו הנ״ל. מיד לקחהו לאיש סודו ושליחו הנאמן, ונקרא מאז בשם נתן העזתי. בליל חג השבועות שנת תכ״ג, התאסף המון חוגג בבית המדרש בעזה ונתן הנביא הצעיר, משח שם את ש״ץ למלך על ישראל. מהעת ההיא ואילך, החל מופיע בצבור כשליח ממרום, ומכריז ברבים כי ש״צ הוא המשיח, והוא נתן נביאו הרשמי. היה עמוד התוך בתנועת ש״צ, ועזר הרבה להתפשטות תנועתו בכל תפוצות ישראל. בקיאותו בתורה, סייעה לו למלוי תפקידו השלילי, ולו מיחסים ספרים רבים שנתפרסמו בעת ההיא בלי שם מחברם. נלב״ע באיםקופיה י״א שבט ת״מ.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– ארוואץ-אשכנזי

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

בף־היד — ״כמסה״

כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפ­קידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.

בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.

היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.

א ״ק

קמיעות אחרים

תליוני־קמיע ראשית המאה הכ׳

כסף ; מעשי יציקה וחקיקה אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב

צורת פגיון בנדנו; נועד לתינוק הנולד האורך: 5.4 ס״מ

(268)

צורת נחש הגובה: 5.3 ס׳׳מ

(269)

צורת צפרדע האורך: 1.8 ס״מ

(270)

צורת סלמנדרה (ראה מס׳ 258) הגובה: 3.6 ס״מ ראה : שאמפו, עט׳ 14

(271)

ענק־קמיע

קראנדו; אמצע המאה הכ׳

ט״ו עצמים מושחלים על חבל: שלוש פיסות־עור, ארבעה צדפים, שני מנעולים (סגולה כנגד לידה מוקדמת), תליון־מתכת דמוי צלב, מטבעות, חרוז מסוג ״מילפיורי״ ותליון דמוי־משולש עשוי חוליות מתכת

מוזיאון ישראל

(272)

דמות אדם הדוקרת זיקית ענקית פאס ;

אמצע המאה הכ^׳

רקמה של חוטי זהב וכסף על־גבי קטיפה ירוקה

הגובה : 46 ס״מ ; הרוחב : 75 ס״מ מוזיאון ישראל

(273)

132

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות-סוף הפרק