ארכיון יומי: 29 באוקטובר 2021


ליקוטים בפרשת חיי שרה מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים בפרשת חיי שרה מאת יצחק פריאנטה

ויהיו חיי שרה מאה שנה  ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה [כג\א] אומר אהבת חיים ותמות שרה בקרית ארבע נראה לפי עניות דעתי, ידוע דרך מערת המכפלה עוברים תחילה כל תפלותם של ישראל , ומשם דרך בית קודשי הקדשים שער השמים,[עין חסד לאברהם לרבי אברהם אזולאי זצ"ל, לכן הפרשה לא נאמר פרשת מיתת שרה אלא פרשת חיי שרה כי דוד המלך אמר תפילה לאל חיי וכן יש רמז למאה שנים חיי שרה ל 100   אמנים שחייבים לענות בכל יום. בקרית ארבע, רמז לארבעה קדישים. ויבא אברהם, רמז להכנת הגוף וכל רמ"ח אברים לתפילה , כי אברהם נוטריקון [רמ"ח], כמו שנאמר כל עצמותי תאמרנה.

ויהיו חיי שרה אומר רבינו בחיי   וכתיב אחריו ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה הייתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה  , כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה  ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לט לחינם נסמכו , אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חוכמה מפארה בהוראת חידוש העולם או בסוד היצירה כעניין פרשה זו, או בחוכמת הטבע בסמיכות פרשת נגעים לפרשת אישה כי תזריע, וכן בשאר חוכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתיים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה  בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמות שרה ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאילו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהייתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והינה היא שרה אמו והוא המדרש.

ויהו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה [כג/א] אומר אהבת חיים ידוע ששרה אמנו לפני שילדה את יצחק היו כל חייה בייסוריו, ורק שלושים ושבע שנה חיתה בשלוה , דהיינו מזמן שנולד יצחק עד יום מותה, והתורה רומזת דבר זה במילת [ויהיו] שזה בגימטרייה  . לומר שחייה של שרה שהיו בלי ייסורים הם 37 שנים ואנו צריכים לדעת שכל הצרות והייסורים שיש בעולם ובפרט לצדיקים יש להם ייסורים רבים וקשים הכול מחמת שהדור אינו מושלם והשכינה נמצאת בגלות . ולכן אם חס וחלילה יש לאדם ייסורים לא יתלונן נגד מידותיו של הקב"ה. כי אין אנו טובים יותר משרה אמנו שהייתה צדקת ובעלת רוח הקודש ובכול זאת קיבלה את הייסורים באהבה, ולא התרעמה על מידותיו של הקב"ה.

ויהיו חיי שרה וכו…. אומר הזוהר הנגלה רבי יוסי אמר: מה נשתנה שרה שנכתבה מיתתה בתורה, מכול הנשים שבעולם שלא נכתבה כך מיתתן בתורה? אמר רבי חיא: ולא? והרי כתוב ותמות רחל ותקבר בדרך אפרתה, וכתוב ותמות שם מרים, וכתוב ותמות דבורה מיניקת רבקה , וכתוב ותמות בת שבע אשת יהודה? אמר רבי יוסי בכולן לא כתוב כמו שכתוב בשרה, שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, שהרי בכולן לא נמנו ימים ושנים כמו לשרה: בכולן לא נכתבה פרשה מיוחדת לבדה כמו לשרה.

ויהיו חיי שרה [כג-א] אמר רבי אבהו 22 נשים צדיקות היו בעולם ומכולן לא ייחס הכתוב שנותיהן אלא של שרה בלבד. למה? שבזכותה יצאה אסתר ושלטה על מאה עשרים ושבע מדינות כנגד חיי שרה [מדרש הגדול]

ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא  אברהם לספוד לשרה ולבכותה [כג/ב] אומר ילקוט שמעון הכ"ף של לבכותה היא קטנה ואפשר שהטעם הוא על פי מה שאמרו רבותינו במדרש, בת הייתה לאברהם אבינו ומתה, וזהו שאמר: לספוד לשרה ולבכותה, כ"ף קטנה וכאילו שאינה נמצאת, וקרי: [ולבתה] כלומר שבא אברהם לספוד לשרה ולבתה. הכ"ף של לבכותה קטנה אפשר לומר גם, שבא לרמוז לנו הכתוב שמיעט הבכי, כיוון שאמרו חז"ל כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ח"ו ולכן, כשראה אברהם אבינו שתקפוהו שתי אבלות אחת של אביו, כמו שכתוב ויבא אברהם- שבא מקבורת אביו, ואחת של שרה אשתו- שמא נתקשיתי על אבא יותר מדאי ומזה מתה אשתי לכן מיעט בבכייה עוד טעם לכ"ף כי אות כף במילוי [כ"ף]עולה בגימטרייה 100, לרמוז מה שכתב רש"י בת מאה, כאלו היא קטנה בת 20 שנה ליראת חטא.

ויבא אברהם לספוד לשרה [כג-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא טעם אחר אמרו חז"ל על הפסוק " וישוב אברהם אל נעריו," ויצחק היכן היה? ועוד גם בהספד שרה לא נזכר שמו של יצחק אלא אברהם לבדו. ואמרו: מלמד: שלקחו אותו מלאכי השרת לגן-עדן לרפאו וזה לפי אחד הטעמים שאביו שחטו ממש כדי לקיים מצות בוראו כתיקונה ועל כן לא נזכר שמו של יצחק בחזרה מהעקדה ולא בהספד אמו ולפי דברי חז"ל אלו יבא לי הרמז ל [כ] זעירא לומר לאברהם בראותו כי שרה מתה בא לספוד לשרה וליצחק ולבכות עליהם אבל הקב"ה הודיעו שלא יבכה על יצחק לפי שהוא חי בגן-עדן ועתיד לחזור אליו ועקידתו תהא זכורה לעד לכפרה על בניו וכמו שכתוב בתפילת ראש השנה ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור. על כן נכתב ה[כ] זעירא לומר שהבכיה של אברהם היתה זעירא במקום שהיתה צריכה להיות כפולה, לאחר שנודע לו שיצחק חי הבכיה רק על שרה.

ויבא אברהם לספוד לשרה  ולבכותה אומר ילקוט שמעוני :  כששב אברהם מהר המוריה בשלום חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם מה עשה הלך ואמר לשרה לא שמעת מה נעשה בעולם אמרה ליה לאו אמר לה לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו על עולת מוקדה התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות  שלש יללות  שלש יבבות  [מכאן למדנו את סדר תקיעת שופר] ופרחה נשמתה ומתה. ויבא אברהם מהיכן בא מהר המוריה.

קרית ארבע היא חברון [כג-ב] העיר חברון נקראת בשם זה, היות שבה יש חיבור בין העולמות העליונים לעולם הזה, וחברון הוא מלשון חיבור וכן המילה "חברון" היא ראשי תיבות של המילים: חיבור בנפש רוח ונשמה. העיר לא נתחלקה בגורל, אלא ניתנה במתנה לכלב בן יפונה מאת הקב"ה שלא נגרר בעצת המרגלים. העיר שמשה גם עיר מקלט עבור הרוצחים בשגגה. דוד המלך נמשח למלכות על ידי שבט יהודה בעיר חברון. יש מערה ההולכת מהעיר חברון, מתוך מערת המכפלה, ומגיעה עד מקום קבורתו של משה רבינו הנמצא בעבר הירדן וכתב רבינו החיד"א רמז לזה, שראשי התיבות: מערת שדה המכפלה הם אותיות משה להורות שיש מערה המקשרת בין קברי האבות בחברון לקבורתו של משה רבינו [חומת אגך חיי שרה]

גר ותושב אנוכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי  מלפני [כג/ד] אומר הזוהר הנגלה רבי יהודה אמר: אברהם ידע סימן במערה ההיא, וליבו ורצונו היו שם, לפי שכבר קודם לכן נכנס שמה וראה את אדם הראשון וחוה טמונים שם. וראה אור שהאיר במערה ונר אחד דולק, אז נתאווה אברהם שיהיה מדורו במקום ההוא וליבו ורצונו היו תמיד באותה המערה. רבי אלעזר אומר: בשעה שנכנס אברהם למערה, איך נכנס לשם? לפי שהיה רץ אחר אותו העגל, שכתוב ואל הבקר רץ אברהם ואתו בן בקר ברח עד המערה ההיא, ונכנס אחריו וראה מה שראה. ועוד לפי שהיה מתפלל כל יום ויום, והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מעלה ריחות עליונים , וראה אור שהיה יוצא מתוך המערה, והתפלל שם, ושם דבר אתו הקב"ה ולפיכך בקש המערה כי רצונו היה במקום ההוא תמיד ואם תאמר , אם כן למה לא בקש אותה

עד עתה? לפי כדי שלא ירגישו בו, מפני שלא הייתה נצרכת לו, עתה שנצרכה לו אמר: הרי הגיע השעה לתבוע אותה.

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען [כג/יט] אומר הזוהר הנגלה   אמר רבי שמעון: בשעה שנכנס אברהם למערה והכניס את שרה לשם, עמדו אדם וחוה ולא רצו להיקבר שם, אמרו: והרי אנו בבושה לפני הקב"ה בעולם ההוא , בגלל אותו החטא שגרמנו מיתה לעולם , ועתה תתוסף לנו בושה אחרת מפני מעשים טובים שיש בכם. אמר אברהם: הרי אני מוכן להשתדל לפני הקב"ה בשבילך שלא תבוש לעולם. מיד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו- מהו ואחרי כן ? אחרי שקיבל אברהם עליו את הדבר הזה . אז נכנס אדם למקומו8. חוה לא נכנסה, עד שקרב אברהם והכניסה אצל אדם, ואדם קיבל אותה בגללו. זהו שאמר הכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו- לא כתוב לשרה, אלא את שרה – לרבות את חוה, ואז התיישבו במקומם   כראוי.

ואברהם זקן בא בימים וה" ברך את אברהם בכול [כד/א] אומר אור החמה מנהג פשוט וקדום כמעט לכל הספרדים כי ביום שבת שאחרי החופה מוציאים ספר תורה נוסף בבית הכנסת שמתפלל בה חתן, ועולה בו החתן וקורא בפרשה זו עד ולקחת אישה לבני משם ואחר כך מוליך החתן את הספר בידו ומסובב בו את התיבה ונקראת אותו שבת בשם "שבת ואברהם זקן" ולכאורה היה נראה שהוא דרך שמחה, אך אחר התבוננות נראה לי שיש בזה רעיון נפלא ותקנה קדמונית מן הרבנים הראשונים. כי להיותנו גולים מארץ לארץ , חששו רבותינו פן ח"ו יתבוללו ישראל בעמים להתחתן עם שאר האומות, ולכן תיקנו זה להעיר לבב הקוראים והשומעים להבין ולדעת עד כמה נשמר אברהם אבינו על זרעו לבל יתחתן רק עם מולדתו. ואחר קריאת הפסוקים מסבב בספר התורה סביב התיבה והוא כעין ברית ושבועה, לקיים כל האמור. והוא רעיון נשגב ונפלא.

ואברהם זקן אומר מדרש תנחומה אמר רבי יהושוע בר נחמני, מפני ארבע דברים הזקנה קופצת על אדם, מפני היראה/ ומפני הכעס בנים/ ומפני אישה רעה/ ומפני המלחמות/ מפני היראה, מדוד דכתיב: ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלוהים כי נבעת מפני חרב מלאך השם מה כתיב אחריו? ודוד זקן מפני כעס בנים, מעלי דכתיב: ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל מפני המלחמות, מיהושוע שלאחר שעשה מלחמות עם שלושים ואחד מלכים, מה כתיב בו ויהושוע זקן בא בימים ומפני אישה רעה, דכתיב: ויהי לאת זקנת שלומה נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים  אבל אברהם אשתו מכבדת אותו וקוראת לו אדוני שנאמר: ואדוני זקן, ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה לפיכך כתיב בה והשם ברך את אברהם בכול.

ואברהם זקן בא בימים אומר אהבת חיים ואברהם זקן בא בימים סופי תיבות [אמן], ללמדנו כי על ידי ענית אמן כתיקונה זוכה אדם ונוחל אריכות ימים בשני עולמות, דהיינו בא בימים בעולם הזה ובעולם הבא, וה" ברך את אברהם בכל על ידי אמן זוכה לכל טוב ,שפע ברכה, הצלחה, בנים אושר, עושר, וכל טוב ונחת, ושלוה ה" יזכנו אמן. וידוע דאין אדם נקרא צדיק אלא אם כן קים בכל יום תיבת [צדיק] שהוא ראשי תיבות [צ] תשעים אמנים, [ ד ] קדושות, [י] קדישין [ק] ברכות. ועל ידי זה, ובקימו סור מרע ועשה טוב שהוא כלל מצוות עשה ומצוות לא תעשה עד שידו מגעת, יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו [כד/ג] אומר רבינו בחיי   הזהירו בשבועה שלא ייקח אישה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאישה

מוכנת לפורענות תטה את האדם לצידה, כי כן עשתה אם כל חי ועל כן נקבע בישראל לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא ייקח אישה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר ]משלי לא] שקר החן והבל היופי , ולא לשם ממון , כי הממון עשוה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. ולא לשם שררת הקרובים ובנה משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכול אחת ואחת משלוש כוונות אלו , אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במידותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו .ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שיישא אישה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחתה אישה לבני ליצחק.

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות [כד/יא] אומר אור החמה מובא בגמרא [ברכות נד] שארבעה צריכים להודות, כלומר לברך ברכת הגומל ואלו הם: הולכי מדבר אחרי שהגיעו לישוב, יורדי הים, מי שחלה והתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וידוע שטוב לברך ברכה זו אחר קריאת ספר תורה. ואפשר שזהו רמז הפסוק: ויברך הגמלים- לשון ברכת הגומל. מחוץ לעיר- רמז להולכי מדבר, שהם מחוץ לעיר. אל באר המים רמז ליורדי הים. לעת ערב- [ערב] כינוי למיתה, רמז למי שחלה והגיע עד שערי מות ונתרפא , לאת צאת- רמז ליוצא מבית הסוהר. השאב"ת נוטריקון הטוב שיברך אחר ברכת תורה. ומה שאמר אחר פסוק זה: ויאמר השם אפשר שרמז שדווקא אלו ארבעה צריכים לומר ברכה זו בשם ומלכות, ולא נסים אחרים וכסברת הפוסקים שבניסים אחרים יברך בלי שם ומלכות.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על-ידיה עשרה זהב משקלם [כד-כב] אומר רש"י על הפסוק "בקע" מידת משקל השוה לחצי שקל והוא רמז לשקלו בני ישראל שעתידים להביא למקדש כל אחד "בקע לגלגלת" "ושני צמידים " רמז לשני לוחות הברית שהיו מצומדות דומות במדתן זו לזו ומונחות יחדיו בארון "עשרה זהב משקלם" משקלם של הצמידים הרומזים על לוחות הברית. היה עשרה זהב.רמז לעשרת הדברות שהיו חקוקים בהן.ותמה הגאון רבי יוסף עדס : לכאורה מה הקשר שבין עניין השידוכים לבין מחצית השקל ושני הלוחות? ונראה לפרש שהנה עם ישראל, כשנתנו כולם מחצית השקל, בין עני ובין עשיר, גרמו בזה שיתאחדו כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד. ועל כן רמז אליעזר,שכשהאדם הוא בפני עצמו הוא רק חצי, אבל כשאיש ואישה מתאחדים בקשר של נישואין וחיים יחד בשלום ובשלווה, כל אחד משלים את רעהו ובונים יחדיו בית שלם ומאוחד, זו התכלית הרצויה, ובנתינת שני הצמידים אפשר לומר שרמז בזה שצריך שיתנהג הבית על פי דיני התורה הקדושה, ולא ימושו מן התורה ימין ושמאל, וזהו הרמז הנזכר למעלה בשני לוחות צמודים.[מכתב יד קודשו,מרגליות רבותינו שבסוריא]

ויושם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד דברתי דברי ויאמר דבר [כד/לג] אומר אהבת חיים אליעזר עבד אברהם עבור שהיה משמשו בנאמנות, הוא גם כן ניצל ממיתה משונה, כמו שאמר הכתוב וישם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד אם דיברתי דברי, אמרו רבותינו ויושם כתיב [וי שם] רוצה לומר המלאך צעק באוזן אליעזר [וי שם], רצה לומר ששמו סם כדי להמית אותו, והוא ניצל בזכותו של אברהם ובזכותה של שרה  שהלך להביא אישה ליצחק, לפי המדרש המלאך הזיז את האוכל לבתואל שאכל מהסם ומת .

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן-מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה [כד/טו]  אומר אור חמה דקדק מורנו רבי כלפון משה הכהן בספרו יד משה, שהיה לו לומר והנה רבקה באה, מהו יוצאת? ונראה לתרץ על פי מה שכתוב אחר זה: והנערה טובה וכ… ואיש לא ידעה. וזהו שאמר והנה- שהוא רומז על דבר חדש כידוע. רבקה יוצאת- שרק עכשיו יצאה רבקה מחוץ לביתה ולא קודם לכן. ולכן איש לא ידעה.

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל ימחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם [כה-ו] אומר הרב שקד בוהדנה במבוא לספר היצירה. באמרו חז"ל [מסכת סנהדריןצא] ממה היו המתנות שאברהם אבינו נתן להם? "סם טומאה" כדי להפריד את הקליפה מן הקדושה, וגם שלא יהיה לבני הפלגשים אחיזה בארץ. וכבר נחלקו המפרשים, האם לאומות העולם מותר להתעסק בשמות של טומאה. וישנה שמועה, שאצל המכשפים יש מושג שנקרא : "אברה כדברה" שמשמעותו "אברה" "אברהם" "כדברה" " כך דיבר".

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם [כה/יב] אומר שמנה לחמו  תלדת חסר כתיב, לפי שתולדות אלה אינם מיוחס לזרע אברהם, כי אם  לזרע הגר, לכן נאמר אשר ילדה הגר ואלה שמות בני ישמעאל [כה/יג] להודיע כי הוליד 12 נשיאים, כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם 12 נשיאים יוליד, וכנגד 12 שבטי [יה] שהם בקדושה, ואלה בטומאה, כי את זה לעומת זה עשה אלוהים כנודע לי"ח, וגם להודיע כי רק זרע יעקוב מתייחסים אחרי אבותם, כמו שכתוב [במדבר א/ב] למשפחתם לבית אבותם, כי הם זרע כשר ושבטי יה עדות לישראל, אבל לא כן זר בני נח אינם  מתייחסים אחר אביהם כי אין להם אב ודאי, ובן נח אין לו יחוס אב, כי לקרות גם כן לאימותם שהם מתייחסים לאימותם ולא לאבותם.

ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותיקח הצעיף ותתכס [כד/סה] אמר שמנה לחמו סופי   העד מי האיש תיבות [שדי], שראתה עמו שכינה, לפיכך ותיקח הצעיף ותתכס, כדכתיב אצל משה רבינו ]שמות ג/ו] וייסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים, כן גם היא הסתירה פניה במסווה, כדי שלא תזון עיני ה מזיו השכינה, וכמו שהיא ראתה עמו השכינה, כמו כן ראה גם הוא עמה כבוד השכינה.

ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה  וינחם יצחק אחרי אמו [כד/סז] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יוסי: פסוק זה קשה, שכתוב האהלה? לאוהל שרה אמנו היה צריך לומר, ומהו האהלה? שחזרה השכינה לשם. לפי שכל זמן ששרה הייתה קימת  בעולם, לא סרה ממנה ונר היה דולק מערב שבת לערב שבת, והיה מאיר כל אותן ימי השבוע לאחר שמתה כבה הנר ההוא. כיון שבאה רבקה חזרה השכינה והנר נדלק. שרה אמו- שהייתה דומה לשרה בכל מעשיה רבי יהודה אמר: כמו שצורת יצחק הייתה כצורתו של אברהם, וכל מי שראה את יצחק אמר זה הוא אברהם , וכל מי שראה את רבקה צורתה הייתה ממש של שרה ולפיכך כתוב שרה אמו ודאי.[דברי המחבר לעניות דעתי אומר הפסוק האהלה ולא האוהל מילה אוהל [אוהל כפשוטו] האהלה ה בהתחלה וה בסוף רומז לאות מאותיותיו של השם וזו השכינה חזרה לאוהל הה הראשונה כנגד השכינה והה השנייה כנגד הנר ].

ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה [כה\א] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא קטורה מלאה [ו] כתיב, נראה לי הטעם על פי דברי חז"ל שאמרו כשמת תרח אבי אברהם נשאר בביתו כמו שתי שנים בלי קבורה וזה היה לו מתוך שהיו שונאים אותו אנשי מקומו. עד שבאה שמועה לאברהם והלך לקבור אותו ותכף ומיד נתלבשו בו באברהם [ו] סיגים ואברהם נזדרז להסירם בפעם אחת. והוא שאמר הפסוק " ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את: זמרן, יקשן,מדן, מדין, ישבק ושוח ". והקשו חז"ל: וכי למה יצאו אלו הבנים סוד הסיגים אחר שנולד יצחק, והלא אברהם היה נקי וטהור אחר כך. ועוד אמרו חז"ל ששרה אמנו לא קבלה עליה לאברהם אלא עד שהוסר ממנו מזג הרע שהיה בו וניתן לישמעאל,אלא הטעם כמו שכתוב לעיל שנדבקו בו באברהם הסיגים של הקליפה בלכתו לקבור את תרח אביו בחרן.

ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים קטורה זו הגר. סוד הענין הוא שנשא אברהם את הגר ולבסוף לקח קטורה. סוד העניין הוא, כי כמו שאדם הראשון לקח את חוה ראשונה להוציא בה הקליפות והטומאה אשר היה בו, כן אברהם לקח את הגר לטהר את גופו בה כדי שיצא יצחק זך בלי שמרים, ולא מבטן אחד כמו שיצא יעקב עם עשו. והטעם הוא, מפני שיצחק שמח בעשו שישלוט הוא בישראל ולא אחרים, ולכן ויאהב יצחק את עשו, על שהיה שולט על ישראל, ולא שיביאו אומה אחרת לשלוט עליהם. אם כבר נתמתקה זוהמת אברהם בהגר, מהיכן יצאו בני קטורה אחר שנולד יצחק. ויש לומר, שבני קטורה הם גבורות נמתקות, מפני שעתידים להיות עבדים לישראל לעתיד לבוא.

 ויקח אשה ושמה קטורה אומר הזוהר הנגלה : "קטורה" זו היא הגר,שהרי למדנו, שלאחר שנפרשה הגר מן אברהם וטעתה אחרי גלולי אביה, אחר כך נתקשרה במעשים טובים, ולפיכך נשתנה שמה ונקראה קטורה שפרושו קשורה במעשים טובים, ושלח אברהם ולקחה לו לאשה. מכאן ששנוי השם מכפר עונות, ועל כן נשתנה שמה.

וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק [כה/ה] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה שאמר רבי אלעזר על ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, שנראתה שם צורת שרה, ויצחק התנחם אחרי שנראתה אמו, וצורת אמו היה רואה בכל יום. ואברהם, אף על פי שנשא אישה , לא נכנס בבית ההוא, ולא הכניס לשם את האישה שלקח[קטורה] כדי ששפחה לא תירש גבירתה, והאוהל שרה לא נראתה אישה אחרת  אלא רבקה ואברהם, אף על פי שהיה יודע שצורתה של שרה נראית שם, הניח ליצחק את האוהל ההוא לראות צורת אמו בכל יום. יצחק יראנה ולא אברהם, זהו שכתוב וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק- את כל אשר לו דווקא, היינו את הצורה של שרה שנראית באוהל ההוא.

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי [כה\יא] אומר ילקוט מעם לועז הקב"ה נחמו וברכו. כי אברהם לא ברך את יצחק לפני מותו כפי שנוהגים, לפי שראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו עשו. אמר בלבו: אני איני מברכו, אבל פטרונו של עולם יברכהו כרצונו. ולכן אחרי פטירת אברהם בירך אותו הקב"ה.

ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם: ואלה שמות בני ישמעאל בשמתם לתולדותם בכר ישמעאל נבית וקדר ואדבאל ומבשם: ומשמע ודומה ומשא : חדד ותימא יטור נפיש וקדמה: אלה הם בני ישמעאל ואלה שמתם בחצריהם ובטירתם שנים עשר נשיאים לאמתם [כה\יב-טז] אומא ילקוט מעם לועז ונתקן לומר פסוקים אלו כל יום במעמדות. והטעם כי יש בשמותיהם רמז למוסר השכל : רוצה לומר ומשמע ודומה ומשא מי ששומע חרפתו ודומם ומשא שנושא לו עוון, שכרו יהיה חדד ותימא יטור נפיש וקדמה, שיתחדד מאד בתורה ויוכל לומר סודות התורה והקב"ה ינצרהו וירבה פרסומו כמו בזמן קדמון. והם היו אנשים חשובים שגרו בערים מבוצרות והיה שלטונם שפוך על שטח גדול מחוילה עד שור, וזוהי [בגדד], ונתקיימה הבטחתו של הקב"ה לאברהם כמו שכתוב בפרשת לך לך. ומפני שטרח ישמעאל ובא מן המדבר ללוות את אביו זכה ושמות בניו נכתבו בתורה. 

 

 

      י  צ  ח  ק       פ  ר  י  א  נ  ט ה

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן-המזרח

הדימים

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח

21. בגדאד

תיאור מאת עובדיה הגֵר הנורמאני (יוהאנס), יליד אוֹפידוֹ שבדרום איטליה, כוהן נוצרי שהתייהד (1102)

המשרתת הושיבה את עובדיה הגֵר בבית ששימש את היהודים לתפילות, ואוכל הובא אליו. אחרי־כן דאג יצחק ראש־הישיבה לכך שיצטרף יוהאנס [עובדיה] ליתומים למען ילמד את תורת משה ואת דברי הנביאים באותיות האלוהיות של העברים ובלשונם.

לפני המאורעות האלה [ב־1091] והח׳ליף של בגדאד, אל־מוקתדי (1094-1075) שמו, הסמיך את הוזיר שלו, אבו אל־שג׳אע* להנהיג שינוי במדיניות ביחס ליהודי בגדאד ופעמים אחדות ניסה לכלותם. אך אלוהי ישראל סיכל את עצתו ובהזדמנות זו גם הסתירם מחמת־זעמו. הוא (אבו אל־שֻג׳אע) גזר שיענוד כל יהודי ממין זכר תג צהוב על כיסוי־ראשו. זה היה סימן אחד של הפלייה על הראש ועוד אחד היה על העורף — פיסת עופרת במשקל (גודל?) דינר של כסף (?) התלויה על צווארו של כל יהודי ועליה כתובה המלה ד׳ימי ללמדך שחייב היהודי במס־גולגולת. היהודים צריכים היו גם לחגור חגורות למתניהם. נוסף לכך גזר אבו־שג׳אע שני סימנים על נשי היהודים. הללו צריכות היו לנעול נעל אחת שחורה ואחת אדומה, וכל אשה חייבת היתה בפעמון־נחושת קטן על צווארה או על נעלה, שבצילצולו יבשר על הפרדת הנשים היהודיות מן הגויות [המוסלמיות]. הוא העמיד מוסלמים אכזרים לרַגל את הגברים היהודים ומוסלמיות אכזריות לרגל את הנשים היהודיות, כדי לדכאם בכל מיני גידופים, השפלות וקינטורים. הגויים היו לועגים ליהודים, וההמון וילדיו היו מרביצים ביהודים בכל רחובות בגדאד.

חוק מם־הגולגולת, שאותו היה פקידו של הח׳ליף גובה מן היהודים בכל שנה, כך היה: כל יהודי הנמנה עם העשירים היה חייב בתשלום ארבעה וחצי דינרי זהב; יהודי מן המעמד הבינוני, שני דינרים וחצי; ויהודי מדלת־העם, דינר וחצי. כאשר מת יהודי שלא שילם את מם־הגולגולת במלואו ונשאר חייב סכום קטן או גדול, לא היו הגויים מרשים לקברו עד אם נפרעה שארית המס. אם לא השאיר הנפטר שום דבר בעל ערך, דרשו הגויים ששאר היהודים יכסו בכספם שלהם את החוב שחב הנפטר במס־גולגולת; שאם לא כן (כך איימו), שרוף ישרפו את הגופה. (עמ׳ 37)

שייבר, ״מוצא״

* אבו אל־שֻג׳אע מוחמד בן אל־חֻוסַין, וזיר מלומד שנתמנה לתפקידו על־ידי הח׳ליף העבאסי אל־מוקתד׳י בשנת 486 ה׳/1093, הוא מת באל־מדינה בשנת 1095.

 

  1. 22. קופטי אמיץ במצרים של המאה ה־12

בתקופת מלכותו שלאל־אמיר באחכאם אללה (1130-1101) במצרים נתקבל קופטי אחד לכהונה ציבורית וקנה לו השפעה מרובה בענייני הממלכה. המוסלמים התרעמו על כך, ואחד מחשובי סופריהם מתח ביקורת על התנהגותו.

במעמד מספר סופרים מצרים [מוסלמיים], יחד עם כמה קופטים שהתאספו בדיואן (חדר־הקבלה) שלו, כך דיבר אליו; אך הנזיר השיב בזו הלשון, וכל הנוכחים שמעוהו: ״אנחנו אדוני הארץ הזאת, הן מצד האוכלוסיה והן מצד מס־הקרקע. המוסלמים לקחוה מאתנו, בחוזק־יד גזלוה ובזרוע נטויה, ומידינו הוציאו את השלטון. כל מה שיכולנו לעשות כנגד המוסלמים הוא פיצוי על מה שסבלנו מידיהם; יתר על כן, בשום־פנים אין להשוות בין מאורעות הימים האלה והטבח שטבחו במלכינו ובמשפחותינו השליטות כאשר כבשו את ארצנו. זאת ועוד, כל הכסף שאנו מסתירים מן המלכים והח׳ליפים שלהם שייך לנו על־פי דין, כי אינו אלא מעט־מזעיר ממה ששייך לנו בצדק. כשאנו משלמים להם תשלום, חסד הוא מאתנו שעליהם להכיר טובה עליו״.

ואז השמיע את השיר הבא:

 

"בַּת־אַצִּילִים חָטְפוּ מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ;

נְבָלָה עָשׂוּ בָּהּ וּרְמָסוּהָ בְּרַגְלֵיהֶם;

אַחֲרֵי־כֵן נִמְלְכוּ בְּדַעְתָּם וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת הַשְּׂרָרָה,

וְכָךְ יָדוּעַ לְמַה מְּסֻגָּל אוֹיֵב שֶׁנִּכְנַע לַחֹק

 

כל הנוכחים, או ביתר דיוק הנוצרים והמקולקלים שבהם, מחאו כפיים וביקשו את הנזיר שיחזור על החרוזים האלה, ועשו אזנם כאפרכסת. (…)

לבסוף התעורר הח׳ליף מתרדמת־חושיו וננער משכרונו. אש האמונה ולהט הדת אחזו בו והוא נתקף חימה קדושה, והחליט בתוקף להביא ישועה לאסלאם ולחזק את ידיהם של המאמינים האמיתיים. הוא פקד על הד׳ימים לענוד סימני־הפלייה (״לבוש מבדיל״; פיסת אריג שנתפרה על המלבוש לאות הפלייה); הוא שב והורידם לדרגת ההשפלה והקלון שקבע להם אללה. הוא אסר לתת להם כהונה [ממשלתית] כלשהי ופקד להוציא צו [ברוח זו], שאותו יקראו הכל, כצעיר כזקן. (כרך 18, עמ׳ 460-463)

אבן אל־נקאש* (נפ׳ 1361/2), פתוה

* אבן אל־נקאש, מוחמר בן עלי, אבן»¡מאמה, פרשן קוראן, משפטן מוסלמי איש מצרים, חבר מסה מיוחדת בשם אלמד׳מה פי אסתעמאל אהל אד׳־ד׳מה(הגנות שבמינוי הד׳ימים לפקידות השלטון).

 

דחיית עדותו של הקופטי

בימי הסולטאן אלימלך אל־צאלח נג׳ם אל־דין איוב (1249-1240) נכנס מוסלמי לשוק אל־תג׳אר (שוק הסוחרים) בקאהיר. היה עמו שטר על קצת ממון שהיה חייל אחד חייב לו. המסמך היה גמור־ומוגמר ולא נצרך אלא לחתימותיהם הנחוצות של העדים. פגש האיש בשני נוצרים. לבושים היו חולצות מרוקמות ומלבושים רחבי־שרוולים, כאשר ילבשו נוטריונים מוסלמים. סבר המוסלמי באמת כי נוטריונים הם. פרש את המסמך לפניהם וחתמו עליו — מעשה שמעיקרו היה לעג למוסלמים. הובא המעשה לתשומת־לבו של הסולטאן אלימלך אל־צאלח, והוא פקד שירימו הנוצרים הללו את קצות הטורבאנים שלהם * יחגרו אבנטים וילבשו הלבוש המבדילם מן המוסלמים; למנוע אותם מלהתחזות כמוסלמים, וכי יקבלו עליהם את המעמד המר והשפל שגזר עליהם אללה. (עט׳ 440-439)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל ר. גוטהייל

*הפקודה לנוצרים להרים את קצות צניפיהם, שלא יהיו משולשלים, באה כדי להבדילם מן המוסלמים שנהגו מנהג חירות וגינדור בהאריכם בקצות צניפיהם.

 

המרת דתו של נוצרי(מצרים)

אילו היתה היכולת בידי, או אילו יכולתי להסתמך על כוח מספיק(של אישיות בעלת השפעה) כי אז מסרתי פרטים על הרבה מקרים הקשורים בקבוצה מלבלרי הנוצרים בצירוף שמותיהם, ואיך היו רבים מהם מקבלים את האסלאם רק כלפי חוץ מפחד שמא יהרגום או יענישום, יכול הייתי לספר את המעשה בכל אחד מהם השוקד על מעשי מרמה והידוע ברוע מעלליו, כלומר, חוטא כופר בעיקר, רשע שותה לשכרה ומבוזה. יכול הייתי לגלות את מצבו של כל אחד שמגלה כלפי חוץ את האסלאם (אך־ורק) מתוך איזו כוונה של מרמה. יכול הייתי להסביר את המצב שבו נמצא, כל המתנשא בחולשת דעתו — אשר בכזביו נתן דופי בכל מוסלמי מלומד, עד שניתכו עליו פגעים כמטר חצים — ותמיד הוא ממשיך בבוגדנותו ובגזלנותו ומרבה תאות־בצע. לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ קיבל את האסלאם. סולם היה זה לוֹ להגיע אל הפסגה שאליה חתר — שטני מן השטן, תמצית הכזב והנבלים ממש. מסוגל הוא להישבע באמונת האסלאם — והיה זה בגדר כזב. יבדה דברים שלא היו מעולם, באמצעים של שקר וגניבת־הדעת. משפלי־השפלים היה בקרב הנוצרים, גדול השקרנים, היודע בושה וכנות פחות מכל, הגדול בחוצפה, יצרו משיאו לעשות מעשים נקלים ומרושעים. באמצעים שכאלה יכול היה לכאורה להיחלץ מן המעמד הירוד שנקבע לנוצרים, מן החרפה שבתשלום מס־הגולגולת, ולהינצל מהיות מזולזל (!). למראית־עין ישוחח כמוסלמי ממש — כדי לשמור על רכושו ועל עצמו, וכדי שתמצא ידו לרמות ולבוז בו. ואכן, ברשות־הרבים היה מוסלמי; אבל אך נכנס לביתו ומצא את אשתו, את בניו, את בנותיו, את קרוביו את קרוביהם של כל בני־ביתו נוצרים — ונוצרי היה עמהם בתכלית האמת, צם בצומותיהם, ופוסק מצומו באותה שעה כמוהם. אילו טרח מישהו לבדוק, כי אז נמצא שגילו של נוצרי אחד אינו למעלה מעשרים־וחמש שנה; והנה מינויו לא נמשך אלא חמש שנים; ובשנים הללו ודאי לא עלתה משכורתו על מאתיים דינר לכל אותה עת. אף־אל־פי־כן היית מוצא כי נכסיו ואורח־חייו הצריכו אלפי דינרים; שלא לדבר על מעשי־הרקמה, התכשיטים אבני היקר, העבדים, הסוסים האצילים ועדרי הצאן, התנאים, והסחורה שהובאה ביבשה ובים דמה בנפשך את מצבם של המנהיגים המוסלמים והנאמנים על ענייניהם ששרתו מלכים וסולטאנים בחמישים השנים האחרונות — נושאי משרות מנהליות ששכרם גבוה ומיוחד — איך השתמשו בשכרם כדי למלא באמונה את המוטל עליהם שהרי כל אחד מהם הוציא את הכסף שקיבל בכהונתו בשביל משׂרתו בשער הסולטאן שלו ופיאורו על־ידי פרשים ועבדים וכלי־נשק מעולים. הלל; אם אי־פעם ירשו דבר־מה, ביזבזו אותו ובדרך זו נשארו שקועים בחובות, בגלל עוז־הנפש אשר גילו ובגלל נאמנותם. (עמ׳ 445-444)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי אצל ר. גוטהייל

*

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח-בת יאור

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחוכמה

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.

אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.

ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.

ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.

ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.

ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.

ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.

ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.

אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.

שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.

ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.

ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.

אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.

אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.

פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.

ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.

וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.

וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.

וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.

ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר