צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן-המזרח
צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן
המזרח
21. בגדאד
תיאור מאת עובדיה הגֵר הנורמאני (יוהאנס), יליד אוֹפידוֹ שבדרום איטליה, כוהן נוצרי שהתייהד (1102)
המשרתת הושיבה את עובדיה הגֵר בבית ששימש את היהודים לתפילות, ואוכל הובא אליו. אחרי־כן דאג יצחק ראש־הישיבה לכך שיצטרף יוהאנס [עובדיה] ליתומים למען ילמד את תורת משה ואת דברי הנביאים באותיות האלוהיות של העברים ובלשונם.
לפני המאורעות האלה [ב־1091] והח׳ליף של בגדאד, אל־מוקתדי (1094-1075) שמו, הסמיך את הוזיר שלו, אבו אל־שג׳אע* להנהיג שינוי במדיניות ביחס ליהודי בגדאד ופעמים אחדות ניסה לכלותם. אך אלוהי ישראל סיכל את עצתו ובהזדמנות זו גם הסתירם מחמת־זעמו. הוא (אבו אל־שֻג׳אע) גזר שיענוד כל יהודי ממין זכר תג צהוב על כיסוי־ראשו. זה היה סימן אחד של הפלייה על הראש ועוד אחד היה על העורף — פיסת עופרת במשקל (גודל?) דינר של כסף (?) התלויה על צווארו של כל יהודי ועליה כתובה המלה ד׳ימי ללמדך שחייב היהודי במס־גולגולת. היהודים צריכים היו גם לחגור חגורות למתניהם. נוסף לכך גזר אבו־שג׳אע שני סימנים על נשי היהודים. הללו צריכות היו לנעול נעל אחת שחורה ואחת אדומה, וכל אשה חייבת היתה בפעמון־נחושת קטן על צווארה או על נעלה, שבצילצולו יבשר על הפרדת הנשים היהודיות מן הגויות [המוסלמיות]. הוא העמיד מוסלמים אכזרים לרַגל את הגברים היהודים ומוסלמיות אכזריות לרגל את הנשים היהודיות, כדי לדכאם בכל מיני גידופים, השפלות וקינטורים. הגויים היו לועגים ליהודים, וההמון וילדיו היו מרביצים ביהודים בכל רחובות בגדאד.
חוק מם־הגולגולת, שאותו היה פקידו של הח׳ליף גובה מן היהודים בכל שנה, כך היה: כל יהודי הנמנה עם העשירים היה חייב בתשלום ארבעה וחצי דינרי זהב; יהודי מן המעמד הבינוני, שני דינרים וחצי; ויהודי מדלת־העם, דינר וחצי. כאשר מת יהודי שלא שילם את מם־הגולגולת במלואו ונשאר חייב סכום קטן או גדול, לא היו הגויים מרשים לקברו עד אם נפרעה שארית המס. אם לא השאיר הנפטר שום דבר בעל ערך, דרשו הגויים ששאר היהודים יכסו בכספם שלהם את החוב שחב הנפטר במס־גולגולת; שאם לא כן (כך איימו), שרוף ישרפו את הגופה. (עמ׳ 37)
שייבר, ״מוצא״
* אבו אל־שֻג׳אע מוחמד בן אל־חֻוסַין, וזיר מלומד שנתמנה לתפקידו על־ידי הח׳ליף העבאסי אל־מוקתד׳י בשנת 486 ה׳/1093, הוא מת באל־מדינה בשנת 1095.
- 22. קופטי אמיץ במצרים של המאה ה־12
בתקופת מלכותו שלאל־אמיר באחכאם אללה (1130-1101) במצרים נתקבל קופטי אחד לכהונה ציבורית וקנה לו השפעה מרובה בענייני הממלכה. המוסלמים התרעמו על כך, ואחד מחשובי סופריהם מתח ביקורת על התנהגותו.
במעמד מספר סופרים מצרים [מוסלמיים], יחד עם כמה קופטים שהתאספו בדיואן (חדר־הקבלה) שלו, כך דיבר אליו; אך הנזיר השיב בזו הלשון, וכל הנוכחים שמעוהו: ״אנחנו אדוני הארץ הזאת, הן מצד האוכלוסיה והן מצד מס־הקרקע. המוסלמים לקחוה מאתנו, בחוזק־יד גזלוה ובזרוע נטויה, ומידינו הוציאו את השלטון. כל מה שיכולנו לעשות כנגד המוסלמים הוא פיצוי על מה שסבלנו מידיהם; יתר על כן, בשום־פנים אין להשוות בין מאורעות הימים האלה והטבח שטבחו במלכינו ובמשפחותינו השליטות כאשר כבשו את ארצנו. זאת ועוד, כל הכסף שאנו מסתירים מן המלכים והח׳ליפים שלהם שייך לנו על־פי דין, כי אינו אלא מעט־מזעיר ממה ששייך לנו בצדק. כשאנו משלמים להם תשלום, חסד הוא מאתנו שעליהם להכיר טובה עליו״.
ואז השמיע את השיר הבא:
"בַּת־אַצִּילִים חָטְפוּ מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ;
נְבָלָה עָשׂוּ בָּהּ וּרְמָסוּהָ בְּרַגְלֵיהֶם;
אַחֲרֵי־כֵן נִמְלְכוּ בְּדַעְתָּם וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת הַשְּׂרָרָה,
וְכָךְ יָדוּעַ לְמַה מְּסֻגָּל אוֹיֵב שֶׁנִּכְנַע לַחֹק
כל הנוכחים, או ביתר דיוק הנוצרים והמקולקלים שבהם, מחאו כפיים וביקשו את הנזיר שיחזור על החרוזים האלה, ועשו אזנם כאפרכסת. (…)
לבסוף התעורר הח׳ליף מתרדמת־חושיו וננער משכרונו. אש האמונה ולהט הדת אחזו בו והוא נתקף חימה קדושה, והחליט בתוקף להביא ישועה לאסלאם ולחזק את ידיהם של המאמינים האמיתיים. הוא פקד על הד׳ימים לענוד סימני־הפלייה (״לבוש מבדיל״; פיסת אריג שנתפרה על המלבוש לאות הפלייה); הוא שב והורידם לדרגת ההשפלה והקלון שקבע להם אללה. הוא אסר לתת להם כהונה [ממשלתית] כלשהי ופקד להוציא צו [ברוח זו], שאותו יקראו הכל, כצעיר כזקן. (כרך 18, עמ׳ 460-463)
אבן אל־נקאש* (נפ׳ 1361/2), פתוה
* אבן אל־נקאש, מוחמר בן עלי, אבן»¡מאמה, פרשן קוראן, משפטן מוסלמי איש מצרים, חבר מסה מיוחדת בשם אלמד׳מה פי אסתעמאל אהל אד׳־ד׳מה(הגנות שבמינוי הד׳ימים לפקידות השלטון).
דחיית עדותו של הקופטי
בימי הסולטאן אלימלך אל־צאלח נג׳ם אל־דין איוב (1249-1240) נכנס מוסלמי לשוק אל־תג׳אר (שוק הסוחרים) בקאהיר. היה עמו שטר על קצת ממון שהיה חייל אחד חייב לו. המסמך היה גמור־ומוגמר ולא נצרך אלא לחתימותיהם הנחוצות של העדים. פגש האיש בשני נוצרים. לבושים היו חולצות מרוקמות ומלבושים רחבי־שרוולים, כאשר ילבשו נוטריונים מוסלמים. סבר המוסלמי באמת כי נוטריונים הם. פרש את המסמך לפניהם וחתמו עליו — מעשה שמעיקרו היה לעג למוסלמים. הובא המעשה לתשומת־לבו של הסולטאן אלימלך אל־צאלח, והוא פקד שירימו הנוצרים הללו את קצות הטורבאנים שלהם * יחגרו אבנטים וילבשו הלבוש המבדילם מן המוסלמים; למנוע אותם מלהתחזות כמוסלמים, וכי יקבלו עליהם את המעמד המר והשפל שגזר עליהם אללה. (עט׳ 440-439)
ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל ר. גוטהייל
*הפקודה לנוצרים להרים את קצות צניפיהם, שלא יהיו משולשלים, באה כדי להבדילם מן המוסלמים שנהגו מנהג חירות וגינדור בהאריכם בקצות צניפיהם.
המרת דתו של נוצרי(מצרים)
אילו היתה היכולת בידי, או אילו יכולתי להסתמך על כוח מספיק(של אישיות בעלת השפעה) כי אז מסרתי פרטים על הרבה מקרים הקשורים בקבוצה מלבלרי הנוצרים בצירוף שמותיהם, ואיך היו רבים מהם מקבלים את האסלאם רק כלפי חוץ מפחד שמא יהרגום או יענישום, יכול הייתי לספר את המעשה בכל אחד מהם השוקד על מעשי מרמה והידוע ברוע מעלליו, כלומר, חוטא כופר בעיקר, רשע שותה לשכרה ומבוזה. יכול הייתי לגלות את מצבו של כל אחד שמגלה כלפי חוץ את האסלאם (אך־ורק) מתוך איזו כוונה של מרמה. יכול הייתי להסביר את המצב שבו נמצא, כל המתנשא בחולשת דעתו — אשר בכזביו נתן דופי בכל מוסלמי מלומד, עד שניתכו עליו פגעים כמטר חצים — ותמיד הוא ממשיך בבוגדנותו ובגזלנותו ומרבה תאות־בצע. לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ קיבל את האסלאם. סולם היה זה לוֹ להגיע אל הפסגה שאליה חתר — שטני מן השטן, תמצית הכזב והנבלים ממש. מסוגל הוא להישבע באמונת האסלאם — והיה זה בגדר כזב. יבדה דברים שלא היו מעולם, באמצעים של שקר וגניבת־הדעת. משפלי־השפלים היה בקרב הנוצרים, גדול השקרנים, היודע בושה וכנות פחות מכל, הגדול בחוצפה, יצרו משיאו לעשות מעשים נקלים ומרושעים. באמצעים שכאלה יכול היה לכאורה להיחלץ מן המעמד הירוד שנקבע לנוצרים, מן החרפה שבתשלום מס־הגולגולת, ולהינצל מהיות מזולזל (!). למראית־עין ישוחח כמוסלמי ממש — כדי לשמור על רכושו ועל עצמו, וכדי שתמצא ידו לרמות ולבוז בו. ואכן, ברשות־הרבים היה מוסלמי; אבל אך נכנס לביתו ומצא את אשתו, את בניו, את בנותיו, את קרוביו את קרוביהם של כל בני־ביתו נוצרים — ונוצרי היה עמהם בתכלית האמת, צם בצומותיהם, ופוסק מצומו באותה שעה כמוהם. אילו טרח מישהו לבדוק, כי אז נמצא שגילו של נוצרי אחד אינו למעלה מעשרים־וחמש שנה; והנה מינויו לא נמשך אלא חמש שנים; ובשנים הללו ודאי לא עלתה משכורתו על מאתיים דינר לכל אותה עת. אף־אל־פי־כן היית מוצא כי נכסיו ואורח־חייו הצריכו אלפי דינרים; שלא לדבר על מעשי־הרקמה, התכשיטים אבני היקר, העבדים, הסוסים האצילים ועדרי הצאן, התנאים, והסחורה שהובאה ביבשה ובים דמה בנפשך את מצבם של המנהיגים המוסלמים והנאמנים על ענייניהם ששרתו מלכים וסולטאנים בחמישים השנים האחרונות — נושאי משרות מנהליות ששכרם גבוה ומיוחד — איך השתמשו בשכרם כדי למלא באמונה את המוטל עליהם שהרי כל אחד מהם הוציא את הכסף שקיבל בכהונתו בשביל משׂרתו בשער הסולטאן שלו ופיאורו על־ידי פרשים ועבדים וכלי־נשק מעולים. הלל; אם אי־פעם ירשו דבר־מה, ביזבזו אותו ובדרך זו נשארו שקועים בחובות, בגלל עוז־הנפש אשר גילו ובגלל נאמנותם. (עמ׳ 445-444)
ע׳אזי אבן אל־ואסיטי אצל ר. גוטהייל
*
צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן
המזרח-בת יאור
נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.
אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.
ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.
ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.
ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.
ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.
ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.
ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.
אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.
שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.
ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.
ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.
אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.
אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.
פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.
ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.
וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.
וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.
וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.
ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.