ארכיון יומי: 31 באוקטובר 2021


נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

נוהג בחוכמה

גניזה

מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.

וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.

 

דיין

מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.

 

דין

מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.

 

דירה

מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה

ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.

 

דרישת שלום

מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.

דרשה

מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמ' נב

עמ' נב

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

בארץ המהגרים

הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

אוֹמְרִים לִי

אִם תַּפְסִיק לִכְתֹּב עַל זֶה

הֲרֵי אַתָּה סוֹפֵר מֻכְשָׁר

יֵשׁ לְךָ נוֹשְׂאִים אֲחֵרִים

אִם תַּפְסִיק

יַפְסִיקוּ לְהַפְלֹת אוֹתְךָ

הַזֶּה הוּא כְּנִרְאֶה מָרוֹקוֹ

אוּלַי אַפְלָיָה

מָה שֶׁמּוּזָר הוּא שֶׁכְּשֶׁאֲנִי לֹא כּוֹתֵב עַל זֶה

בִּכְלָל לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתִי

אֲבָל נַנִּיחַ לְזֶה

 

זֹאת אוֹמֶרֶת נַנִּיחַ לְזֶה

אֲנָשִׁים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר עַל לִבָּם

אֲנָשִׁים הִפְסִידוּ יָדַיִם, נִשְׁחֲטוּ אַחֲרֵי קְטִיעָתָן בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל

סוֹפְרִים גָּלוּ כְּדֵי לִהְיוֹת הֵם עַצְמָם

אֲחֵרִים זָכוּ לִחְיוֹת בְּעֹנִי כֹּל חַיֵּיהֶם

 

וּמָה אֲנִי?

בְּסַךְ הַכֹּל אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי מְטֻמְטָם

לֹא רוֹצֶה לְפַרְסֵם אוֹתִי בְּהוֹצָאָה לָאוֹר

נִדַּחַת בִּמְדִינָה נִדַּחַת מִבְּחִינָה סִפְרוּתִית

 

וּבִשְׁבִיל זֶה

אֲנִי אַפְסִיק לִכְתֹּב עַל

זֶה?

 

לֹא הֵבַנְתִּי מָה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לְכָל הַסּוֹפְרִים בְּיִשְׂרָאֵל

לִהְיוֹת מְקֻבָּלִים , לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת, לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַמִּמְסָד

לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי אֶת זֶה עַד הַיּוֹם

אֲבָל זוֹ פִּסְגַּת מַאֲוַיֵּיהֶם

 

הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הֶעֱלִיתִי עַל דַּעְתִּי

לֹא בְּגִיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה וּבֶטַח לֹא הַיּוֹם

שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב אוֹ לֹא אֶכְתֹּב מַשֶּׁהוּ

עַל מְנַת שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתִי, שֶׁיְּפַרְסְמוּ אוֹתִי, שֶׁיְּמַסְּדוּ אוֹתִי

 

אִם אַתָּה כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁיְּבוּשָׂם לְךָ,

אֲבָל אֲנִי כּוֹתֵב עַל מְנַת לָחוּשׁ שֶׁאֲנִי חַי

שֶׁלֹּא מַמָּשׁ הִצְלִיחוּ לִקְבֹּר אוֹתִי בְּעוֹדִי בַּחַיִּים

כְּפִי שֶׁהֵם קוֹבְרִים אֶת רֹב הָאֲנָשִׁים

הַהֵם הַזֶּה זֶה גַּם אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים אֶת עַצְּמֵינוּ

 

לֹא, בִּכְלָל לֹא,

אֲנִי אוֹהֵב אֶת כָּל אֵלֶּה

אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם מְחִיר

כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לוֹמַר אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חַיָּב לוֹמַר

 

חַמְחִיר לֹא נִרְאֶה לִי כָּבֵד בִּכְלָל

עַד עַכְשָׁו

בִּכְלָלֵי לֹא

 

אָז אוּלַי תַּחֲלִיטוּ כְּבָר לְמַסֵּד אוֹתִי

אוֹ שֶׁתַּעֲלוּ אֶת הַמְּחִיר

נִרְאֶה אִם אֲנִי בֶּאֱמֶת חָזָק כָּל כָּךְ.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azulay

 

אזולאי   Azulay

Azoulay, Azoulas

ازيلCe nom semble être un dérivé de «Izil» (= bon, dans la langue berbère du Moyen Atlas). Sous sa forme féminine «Tazulait», il désigne un village dans la tribu des Beraber, au sud du Djebel Sarro.

D’après AlBekri (Description de l’Afrique Septentrionale. Traduc. De Slane), le nom berbère antique de la ville d’Asilah (ancienne Ziliz), sur l’Atlantique, au nord du Maroc, serait «Izila» (bonne).

Le qualificatif de «bon» se trouve également au Maroc dans les noms patronymiques de formation similaire arabe et espagnole (voir : Alma- lih (No. 140), Bueno (No. 292), Buenos Hombres (No. 293), Bono (No. 311), Tayyeb (No. 563), Tobi (No. 559), Tob’Elem (No. 560)).

Azulay pourrait aussi obéir à une formation hispanochaldéenne composée de «azul» (bleu) et du suffixe génitif chaldéen  אי «ai», ce qui indiquerait le sens de «bleuâtre».

 

            Rabbi Hayyim Joseph David Azulay, dans son Shem ha-Gedolimr rapporte que la famille Azulay se réclamait d’une origine sacerdotale de «Cohanim», faisant   dériver son nom du verset 7, Chap. XXI du Lé- vitique :אשה זונה וחללה לא יקחו (ils —les prêtres— ne prendront pas une femme débauchée, etc.) dont les initiales de chaque mot réunies forment le mot  אזולאי   Azulay.

Il ajoute que le rabbin Abraham Bar Mordekhay Azulay, le célèbre cabaliste de Marrakech au XVIIe s., s’' éleva contre cette fausse prétention et prononça l’anathème contre tous ceux qui oseraient se prévaloir d’une telle interprétation. Sh. G I, 6.

A Boughmad, au sud de Marrakech, le tombeau du «Zaddiq». Rabbi Obadiah Azulay fait l’objet de pèlerinages annuels.

Abraham Azulay, rabbin expulsé d’Espagne en 1492; établi à Fès

Mordekhay Azulay, fils d’Abraham (1), rabbin à Fès au XVIe s

Abraham Azulay, fils de Mordekhay (2), rabbin cabaliste, auteur et commentateur, né à Fès vers 1570, mort à Hébron (Palestine) en- 1643. Il s’embarque pour la Palestine vers 1600 et fit naufrage, perdant tous ses biens. Cependant, il put atteindre son but et s’établit à Hébron d’où il fut chassé par la peste en 1619, se rendant alors à Gaza. Auteur de : Qiryat Arba’ «Ville d’Arba» (Gen XXIII, 2), commentaire sur le Zohar; Hesed le-Abraliam «Clémence pour Abraham» (Michée VII, 20  sur la Cabale (Amsterdam, 1685 et Sulzbach, 1685) ; Zahoré Hamah «Rayons de Soleil», sur la Cabale, Venise, 1654, Munkacs, 1881; Or ha-Lebanah «Lumière de la Lune», sur le Zohar ; Or ha-Ganuz «Lumière du Trésor», sur le Zohar; Ma’asseh Hosheb «Ouvrage Astucieux», sur la Cabale; Kenaf Renanim «L’aile du Paon», sur les prières cabalistiques; Ba’ale Berit Abraham «Les Confédérés d’Abraham» (Gen XIV, 13), commentaire sur la Bible (Vilna, 1873) ; un Commentaire sur la Mishnah ; un Traité Mystique ; et de nombreux manuscrits laissés par lui, qui se trouvaient entre les mains de son arrière-petit-fils, Rab Hida, et qui existent encore dans diverses bibliothèques

  Isaac Azulay, fils d’Abraham (3), rabbin cabaliste à Hébron au XVIIe s., mort à Constantinople. Auteur de Zera'׳ Yisliaq «La descendance d’Isaac», ouvrage sur la Cabale, perdu

Messod Azulay, rabbin originaire de Fès, chef de la Yeshibali de Safed au XVIIe s.

 

Mimon Azulay, rabbin originaire de Fès, vivant à Jérusalem, vint collecter au Maroc en 1691

 

Abraham Azulay, appelé «Ha-Qadosh» (le Saint), et «l’illustre Cabaliste», rabbin illuminé à Marrakech, mort en 1745. Elève d’Isaac de Loya, condisciple de Salomon Amar et maître de Jacob Pinto et d’ Isaïe Ha-Cohen. On lui attribuait des pouvoirs miraculeux et son intervention ou l’emploi de ses amulettes agissaient contre toute maladie. Auteur du Miqdash Melekh «Le Sanctuaire du Roi», commentaire sur le Zohar. Les Juifs de Marrakech ayant été accusés du meurtre de femmes arabes dont on avait jeté les cadavres par-dessus un mur du Mellah. on emprisonna Abraham avec les quatre autres rabbins de la ville, Josué Shushana, Salomon Amar, Salomon Ha-Levy et Salomon Bouseta. Tous les quatre furent enchaînés et conduits à Fès. On raconte qu’aussitôt qu’ils furent mis en présence du Sultan, celui-ci vit s’élever au-dessus de la tête d’Abraham une colonne de feu et, comprenant qu’il avait devant lui un saint homme, le fit libérer immédiatement avec ses compagnons. C’est lui qui avait prononcé l’anathème contre ceux qui prétendaient que la famille Azulay avait des origines sacerdotales en s’appuyant sur une interprétation spéculative d’un verset de la Bible

 

Isaïe Azulay, fils d’Isaac (4), rabbin mort à Jérusalem en 1732

 

Salomon Azulay, originaire du Maroc. Sa femme, Allegra Al-varez, s’échappa d’Hôpital de Florence pour se convertir au christia­nisme en 1753. Elle fit l’objet d’une enquête par les autorités. R. Got- theil, Les Archives Juives de Florence

 

Judah Zerahyah Azulay, fils de Moïse et petit-fils de David, rabbin né à Marrakech. Emigra en Palestine en 1812, puis se rendit à Livourne où. en 1818, il édita le cinquième volume des Sheelot-u-Teshu- bot RiDBaZ (Consultations juridiques de Rabbi David Ben Zimra». II vint collecter au Maroc en 1835

Isaac Zerahyah Azulay, fils d’Isaïe, rabbin mort à Jérusalem en 1765. En 1711, se rendit en Europe et au Maroc pour la collecte de Jérusalem

Hayyim Joseph David Azulay (רב חידא «Rab Hida»), fils d’Isaac Zerahyah. rabbin cabaliste et talmudiste, né à Jérusalem vers 1724, mort à Livourne en 1807. Auteur prolifique et précurseur dans l’histoire de la littérature rabbinique. Il fut l’élève d’Isaac Ha-Cohen Rappoport, de Jonah Nabon et de Hayyim Benatar. Devenu célèbre par sa science, il fut délégué en 1775 comme représentant de la Palestine en Europe et visita l’Allemagne en 1755, l’Egypte en 1764, la Tunisie, le Maroc et l’Italie en 1773. Il séjourna en Italie jusqu’en 1777, probablement pour y faire éditer quelques-uns de ses ouvrages. En 1777, il se rendit en France et en 1778 en Hollande. A la fin de ses jours, il confia à son fils Abraham les fonctions de délégué de la Palestine pour poursuivre son oeuvre et il fonda une Yeshibah à Livourne. L’activité littéraire d’Azulay est éton­nante, elle s’étend à toutes les connaissances rabbiniques : l’exégèse, l’homélie, la casuistique, la cabale, la liturgie et l’histoire littéraire. La liste de ses ouvrages, dressée par Ben Jacob, s’élève à 71 livres parmi lesquels figurent : Shem ha-Guedolim Va'ad la-Hakhamim, dictionnaire biographique et bibliographique (Livourne, 1774 ; Varsovie, 1876 ; Vil- na, 1853); Birkhe Yocef, notes sur le Shulhan 'Arukh (Livourne, 1794); Hayim Shaal Sheelot u-Teshubot (Livourne, 1789); Yoceph Ornez, Sheelot u-Teshubot (ib., 1792-1793); Moreh be Ezba' ve-Ziporen Shamir (Londres, 1791): Peneh David 'al ha-Torah (Livourne, 1792); Rosh David  'al ha-Torah (Mantoue, 1770); Sha'ar Yoceph sur le Traité Horayot (Livourne, 1757) ; Iggeret ha-Rab Hida (Livourne, 1867) ; Homat 'Anaq ; Yoceph Tehilot (Livourne, 1794)

Abraham Azulay, fils de Hayyim Joseph David Azulay (12), rabbin de Safed, effectua la collecte de fonds pour la Terre Sainte en1780 en Algérie, en 1785 à Ancône et Livourne. Mort à Jérusalem du vivant de son père

Judah Azulay, rabbin à Séfrou au XVIIIe s. MR.

Isaac Leonini Azulay publia, sous le nom de Joseph Leonini (Leonini étant le nom de sa mère), à Berlin, en 1794, une comédie espa­gnole El Delincuente Honrado, à la première page de laquelle il s’inti­tule Professeur de la Princesse Augusta et du Lycée de Berlin. On dit qu’il se rendit à Prague en vue de poursuivre ses études à l’Université de cette ville mais qu’ayant été volé de son arg'ent, il échoua à Berlin  où il dut gagner sa vie comme professeur de langues étrangères. Il s’établit plus tard à Londres où il mourut en 1840

Josué Azulay, fils de Judah, rabbin très pieux vénéré à Sé­frou

Israël Azulay, rabbin à Marrakech au XVIIIe s

Abraham Azulay, rabbin à Marrakech XVIIIe-XIXe s

Samuel Azulay, fils de Moïse, grand rabbin à Salé XVIIIe- XIXe s

Siméon Azulay, fils de Josué, rabbin à Séfrou, XVIIIe- XIXe s

Raphaël Isaïe Azulay, fils de Hida (12), rabbin à Ancôme (Ita­lie) où il mourut vers 1830. Auteur de nombreuses consultations juridi­ques et décisions parues en partie sous le titre de Tiferet Mosheh «La Splendeur de Moïse», l’autre partie est contenue dans le Zikhron Mosheh de son fils Moïse

Moïse Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21), rabbin à Ancône au XIXe s

Nissim Zerahyah Azulay, éditeur et annotateur du Shulhan ha- Tahor «La Table Pure», traité sur les 613 Obligations, par Shabbetaï Cohen (Safed, 1836). Il mourut victime du tremblement de terre de Safed en 1837

Eliyahu Azulay, fils de Siméon (20), rabbin à Séfrou au XIXe s

Moses Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21). Il édita dans Zikhron Mosheh, «Le Souvenir de Mosheh» (Livourne, 1S30) quelques Répon­ses de son père et fit un épitomé de quelques ouvrages de son grand’père Hida

Isaac Azulay, rabbin à Jérusalem en 1834

Abraham Azulay et son fils Hayyim, de Tétouan. Figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim She- lemim d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)

Daniel Azulay, de Rabat, figure parmi ceux qui ont contribué  à la publication du Shofriyah de-Yoceph de Joseph Ben Dahan (Ale­xandrie, 1897)

David Azulay, un des plus importants commerçants et expor­tateurs de Tanger et membre influent de la Communauté de cette ville. Il figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)

Aharon Azulay, de Casablanca, a également contribué à la pu­blication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusa­lem, 1894)

Shalom Azulay, Grand Rabbin à Séfrou, mort à l’âge de 74 ans, en 1922. Poète distingué, ses poésies sont publiées à la fin du Sepher -Silseleh Shama  de Moïse Abensur. Plusieurs de ses Décisions Juridi­ques sont contenues dans Sepher le-Yishaq Reah d’Isaac Aben Da- nan

Hananiah Habib Azulay, rabbin marocain ayant exercé les fonctions de Grand Rabbin dans quelques villes de Belgique, mort à Ca­sablanca, à l’âge de 58 ans, le 11 Août 1935

Ben Azulay

Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation : «Fils,  d’Azulay»

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc Azulay

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר