מורשת יהדות מרוקו

תלמידו של אליהו הנביא

לאחר שהאזנתי לסיפורה של העיוורת, הרגשתי מדוכדכת וחשופה לגמרי אל מול מהלומות הגורל. לא היה לי שום הסבר לאי שוויונם של נכסי החיים בין בני אדם בפרט ובין יצורים אחרים בכלל. החלשים והמדוכאים זכו לאהדתי, אך במה בדיוק זה הועיל להם? אי הצדק, על כל צורותיו, שבר אותי. פפה, סבי היקר, הבחין במצחי הקמוט ופנה אלי.

"מה קרה לנכדתי היפה?" שאל אותי בחיוך. "תני לי לנחש, מישהו עשה לך מעשה קונדס מביך או שהציונים שלך צנחו לפתע?"

"שום דבר כזה, פֵפֵה" עניתי לו בנשיקה על לחיו. "הסיפור שהרגע שמעתי העציב אותי להחריד. לפעמים איני מבינה דבר בקשר לחיים, למוות, או לאומללות שאופפת אחדים מביננו".

"אז נכדתי המתוקה רוצה לדעת יותר על החיים ועל מרכיביהם העיקריים? זה חדש ומפתיע. חשבתי דווקא שהנושאים שמושכים אותך יותר הם ענייני צעצועים, בובות, חברות ומשחקים. ומה זעזע את חוש הצדק שלך? שפכי אור על הנסיבות שגרמו לשינוי כה חשוב בך!".

ישבתי מולו ופרשתי בקצרה את עיקר האגדה קורעת הלב שסופרה לי זמן קצר לפני כן. ברור שלא פסחתי על המסקנות שהפקתי ממנה.

"די, די, הירגעי. קודם כל זוהי אגדת רחוב, אל תקפצי למסקנות נמהרות וללא בסים. מכיוון שאת מגלה עניין חד בהיבטים החשובים של החיים, עלי לספר לך סיפור אחר, שונה לחלוטין. מה את יודעת על אליהו הנביא?" שאל אותי.

״ ממה סיפרה לי שהוא היה נביא…, ידוע לי גם שכאשר נולד בן למשפחה מציבים את הכיסא המפואר של אליהו הנביא ליד חדר היולדת במשך שמונה ימים עד ליום ברית המילה", דקלמתי בגאווה.

"אמת, אבל הוא היה נביא שידע רבות על החיים, יותר מאשר כולנו ביחד. הוא היה שליחו של אדוננו, ובמהלך חייו משולבים מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות", הסביר סבי בנשימה אחת והמשיך: "רבבות תלמידים חפצו להפוך לחסידיו אך רובם נכשלו עקב התנאים שהוא קבע להם. הסיבה הבסיסית שבגללה הם לא עמדו במבחן הייתה חפזונם בהסקת מסקנות מוטעות הקשורות בהתנהגות הנביא.

"אספר לך על חוויותיו של תלמיד אחד, שהתלווה לנביא במסעותיו הרבים וניסה לחבר היגיון למעשיו המוזרים של האיש הקדוש".

אליהו הנביא היה איש צנוע, בגדיו פשוטים ומזונו כה דל עד כי ציפורים דאגו לפעמים להניח לידו פירות שהן קטפו למענו הישר מן העצים. במהלך אחד מביקוריו עם תלמידו, הוא הקיש על דלתו של סוחר עשיר וזה קיבל אותם ברוב חן ונועם והזמין אותם להסב לשולחנו. האורחים זכו לארוחה דשנה שכללה שפע של מטעמים ויין ריחני וצונן. למרות זאת, האווירה בבית הייתה מתוחה וכבדה. לבעלת הבית היה מצב רוח קודר והבעל, שהיה מוטרד לא פחות, בקושי נגע בצלחתו.

'מדוע הם נראים כה מרוחקים?׳ הרהר בנפשו התלמיד. 'הרי הם בורכו בשפע, וברור שהם בריאים, ומעונם יפה, מסודר ומרוהט ברוב פארי.

הנביא אכל לשובע ושמח לנהל שיחות חולין עם מארחיו ואפילו צחק כאילו דבר מה שעשע אותו. נדמה היה שהנביא היה במצב רוח מרומם להפליא וקרוב לוודאי שהוא לא הבחין במועקת מארחיו. בסיום הארוחה הוא קם על רגליו, הודה בחמימות לזוג אותו בירך בנימה לבבית: "ברכתי היחידה שאותה רוצה אני לתת לכם היא שבביקורי הבא במעונכם אמצא בית מסודר פחות, שולחן מהופך והרבה פעילות סביבכם. כל זאת, במקום האווירה הקודרת השולטת כעת דרך קבע בביתכם".

שני בני הזוג נאלמו בפה פעור והרהרו בדבריו. מה השתבש במהלך הערב שגרם לנביא לברכם בצורה כה משונה? בלב כבד, הם הודו לאיש הקדוש וליווהו בנועם עד לשער הבית. התלמיד נסער ומבולבל אך הוא, לא פצה פיו חרף מצוקתו.

למחרת, במהלך היום, הנביא ותלמידו עשו את דרכם לבית אחר. היה זה אחד המבנים הרעועים ביותר בסביבה, ששימש כמקום מגורים לזוג חקלאים ולילדיהם הרבים. עושרם היחיד כלל פרה רזה שסיפקה להם מנת חלב יומית. ובכל זאת, כשראו את הנביא ותלמידו בפתח שערם, הם ניגשו אליהם במהירות והזמינו אותם לחלוק עמם את מזונם הצנוע והדל. הנביא שתה את כוס החלב שהציעו לו ואכל את פרוסת הלחם השחורה והקשיחה וכך עשה גם תלמידו. לאחר עזיבתם את השולחן, הנביא התקרב אל הפרה, הניח את ידו על מצחה והתפלל. דקות ספורות לאחר מכן, הפרה קיפלה רגליה ונפלה מתה.

עולמם של המארחים האומללים חרב עליהם. וחרף המהלומה הקשה הם לא פצחו פה וקיבלו את גורלם בפרץ של דמעות חנוקות.

התלמיד היה קרוב למרוט את שערות ראשו, אך בלם את זעמו והמשיך בדרכו עם הנביא.

ביום השלישי, השניים ערכו ביקור בבית של איש ציבור ידוע בעיר. בפתח הדלת עמדה עוזרת עבת בשר שנזפה בהם וכיוונה אותם היישר אל המטבח.

"קבצנים אוכלים במטבח על פי ההוראות של בעל הבית", אמרה להם.

"איננו קבצנים, אנחנו עוברי אורח", ענה התלמיד.

"אין הבדל", השיבה האישה העגולה, "המבקרים היחידים שהאדון מקבל סביב שולחנו הם סוחרים עשירים או אישים מפורסמים. עכשיו, שבו נא, אגיש לכם את שארית ארוחת הפועלים".

הנביא הביט באישה ברוגע והודה לה. הוא החל לאכול את השאריות שהיא הציבה על השולחן ואף דחק בתלמידו להצטרף אליו.

לפני הארוחה הם גילו מבעד לחלון, קיר רעוע צמוד לחצר הכניסה, שנטה ליפול.

הנביא הרים את ידו ולאחר שהוא התפלל, הקיר זקף קומתו באורח פלא.

"תודה", אמרה העוזרת השמנה וגיחכה. "לא ידענו מה לעשות כדי לתקנו וציפינו שיום אחד הוא פשוט יתמוטט. אבל, אל תצפו לפיצוי כלשהו מבעל הבית", היא הוסיפה. "הוא הקמצן הגדול ביותר שידעו הזמנים".

"אין צורך לשלם או להודות לנו", ענה הנביא, בזמן שפילס את דרכו החוצה.

מחוץ לכותלי האחוזה, שאף הנביא נשימה ארוכה של אוויר צח והתכונן להמשיך את מסעותיו, אך תלמידו, מוכה זעם ולא מסוגל לשתוק עוד, הרים את ידיו לשמים והביט בנביא בעיניים עצובות. "אני מצטער, אין אני יכול להישאר אדיש מול אי הצדק שלך. אתה מפצה את השפל ביותר ומעניש את אלה שמכבדים ומקשיבים לך. מדוע? איך אתה מצפה ממני שאמשיך בדרכך אם אתה תומך ברעים ומתכחש למצוקת ההגונים?"

"ידידי היקר, אתה מגיב בדיוק כמו הקודמים לך. לא היה להם ספק, שכל מה שראו עיניהם או שמעו אוזניהם הוא כל האמת. הם לא חשבו או האמינו בדרכים הרבות והבלתי נראות לעין של הבורא. לא פגעתי בתמימים או פיציתי את הרעים. עוד אגלה לך את הסיבות שמאחורי התנהגותי"המוזרה״. לצערי, אאלץ לוותר על נוכחותך לצדי, כי אני זקוק לתלמיד שיבטח בי ללא צל של ספק וידבק במעשיי מתוך אמונה בלתי ניתנת לערעור, דבר שאינך יכול למלא במצבך הנוכחי וברוגזך".

"כיצד תוכל לדרוש ממני לקבל את מעשיך ולשתף פעולה עמך", ענה התלמיד, "כאשר ברור מעל לכל ספק שהיית לא הוגן כלפי העני כשהרגת את הפרה שלו, עושרו היחיד. ומדוע תיקנת את הקיר ההרוס דווקא לאיש הציבור העשיר והשפל? יש כל כך הרבה שאלות ולהן אינני מוצא תשובה שקולה. אני זקוק להבנה ולהסברים; מדוע פעלת כך ומה קרה ליושרך ולרגישותך?"

"תדע הכול, בני", ענה הנביא, "אבל זכור כל ימי חייך, שלעולם אל תשפוט על פי מראה הדברים. עליך להאמין ולהעריך את מעשה הבורא, כי מה שהעין רואה, לצערי, הוא רק חלק זעיר מכל האמת המפותלת. רק הבורא יודע את האמת השלמה, שעבורנו אינה גלויה דרך קבע.

"בערב הראשון אצל המארח שקיבל אותנו בפאר ובחמימות, גיליתי עד כמה אשתו הייתה עצובה כמו גם בן זוגה, זאת חרף נוחיות חייהם, הבית, השולחן, הרהיטים וכל הפאר סביבם. המאכלים שהוגשו לנו היו, ללא ספק, בהתאם לתכנית מסודרת מראש. הכול היה מתוזמן ומושלם. היה להם כל המרכיבים החומריים כדי להיות מאושרים, נכון? אם כן, מדוע נראו כאלו אושרם חמק מהם? האם הבחנת שלא היו להם ילדים? הברכה שלי הייתה, שבביקורי הבאה השולחן שלהם יהיה מבולגן. האם ידעת מדוע? כי ייוולד להם בן, שובב, שישים קץ לסדר המופלא של הבית; שיתרוצץ בין רגליהם, יצחק ויצור שמחה ופעילות בריאה במעונם. בירכתי אותם בלידת בכורם.

"לגבי הזוג השני, עם ילדיהם הרבים והפרה היחידה: לאחר ששתיתי מן החלב ידעתי שהפרה חולה מאוד. אם הם ימשיכו לצרוך את החלב שלה, כולם ימותו. נחוץ היה להמית את הפרה כדי להציל את חייהם".

התלמיד החל להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו כשהוא הבין עד כמה לא העריך נכונה את מעשיו של מורהו. ובכל זאת, תיקון הקיר הרעוע אצל איש ציבור עשיר עדיין נחשב בעיניו כפסול.

"בביקור השלישי והאחרון אצל איש הציבור העשיר", המשיך הנביא, כאילו קראה את מחשבותיו, "בעל הבית לא ידע שמתחת לקיר הסדוק יש אוצר עצום. סביר היה להניח שבתוך זמן קצר הקיר יתמוטט והוא יגלה את המטמון. תיקנתי וחיזקתי אותו כדי שהאיש השפל הזה לא יזכה למתנה שאינו ראוי לה".

לאחר ששמע בתשומת-לב את גרסת הנביא, התלמיד הרגיש מבויש ומוכה הלם. בפנים שטופות דמעות הוא ביקש סליחה מהנביא על הכשל בשיפוטו. הנביא ליטף את זקנו, הביט בשמים ואמר: "ילדי, הבקשה היחידה שלי היא שתפיק משיעור זה מסקנות נכונות. מה שעינינו רואות אינה האמת על כל היבטיה. ראיית האדם מצומצמת והיא מגלה לו רק זווית זעומה של השתלשלות הדברים. עלינו להאמין בבורא ובדרכו, כי רק הוא יודע את כל מרכיבי האמת ורואה את תוכן האדם וסביבתו".

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

עמוד 50

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

בפרק הראשון תיבחן מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב, ויידונו בו המונחים ״עלייה״, ״העפלה״ ו״הגירה״, בהקשר הצפון־אפריקאי. תיבחן מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. כמו כן תיבחן מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום תוכנית המיליון ורעיון ״החלוץ האחיד״ כחלק מתפיסת הרזרוואר של העם היהודי.

בפרק השני תידון השאלה האם הוקצו משאבים להכשרה ולכוח אדם (שליחים) כדי לעודד את ההעפלה מצפון אפריקה, וכיצד השפיעו המאבקים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית.

בפרק השלישי תוצג הפעילות הספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, אשר במידה כלשהי הכשירה את הקרקע לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות זו החלה כבר בשלהי המאה ה־19, אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא־פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י.

הפרק הרביעי יוקדש להעפלה הישירה מחופי אלג׳יר בשלוש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב׳. תוצג בו ה״בריחה״ של מאות מעפילים מצפון אפריקה, בעקבות הפסקת ההעפלה הרשמית על ידי המוסד לעלייה ב׳. מקצתם הצליחו לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה למרות ש״נתקעו״ במחנות המעבר באלג׳יר. אפשר שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו ממאגר השמות, אלמלא התעכבה עלייתם ארצה בצרפת ובאיטליה. בנוגע לכל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים. בפרק החמישי יוצג דיוקן מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפיים שבמאגר. בפרק השישי תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, מצבם בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה; עלייתם לפלשתינה־א״י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה־א״י ומדינת ישראל.

הפרק השביעי יוקדש להצגת הדימוי השלילי שהודבק למעפילים מצפון אפריקה לפני העפלתם ועם גירושם לקפריסין מצד השליחים, מפקדי ספינות ההעפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. דימוי זה השפיע על מידת מעורבותם במנגנון הארגוני שניהל את המחנות. הפרק השמיני יתאר את החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים והקשו עליהם להשתלב בחיים במחנות. הפרק התשיעי יעסוק בשאלת הדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה במחנות ובצעדי המחאה שנקטו כלפי הנהגת המחנות והסוכנות היהודית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון