Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Continence et incontinence des saints.
Si le culte des saints est en partie le résultat des vertus qu'ils peuvent avoir, le discrédit, le mépris même dans lequel ils tombent dans l’esprit de quelques-uns, est certainement dû, en partie également, aux vices qu’on attribute à plusieurs d’entre eux.
Et cependant qui ne sait que, dans la superstition populaire, tout est permis aux saints qu’on adore! Les pratiques antinomiennes, suivies par plus d’un, mort en odeur de sainteté, ont été souvent considérées, dans les religions, comme un hors la loi, privilège d’êtres réputés surnaturels et divins.
De nombreux marabouts vivent de la vie habituelle et commune, se mariant et acceptant les conditions de l’existence, telles qu’elles se sont formées dans la société musulmane. Il en est d’autres qui se livrent, les uns à la continence et à l’ascétisme, les autres à l’incontinence et à la débauche. C’est de ces derniers que nous aurons surtout à parler ici.
Les saints continents et ascètes sont l’exception dans l'islàm. Cela vient du fait, commun aux deux grandes religions monothéistes sémitiques, que l’ascétisme n’y est pas en faveur. Le Coran, tout aussi bien que l’Ancien Testament, est opposé à la mutilation de l'étre humain, et, par suite, à toutes les pratiques qui limitent ou arrêtent le libre épanouissement de la vie chez l’homme.
On a observé avec raison que, si le musulman qui aspire à devenir marabout cherche à se faire remarquer par son ascétisme, une fois devenu marabout, il renonce volontiers aux actes de continence, qui n’ont eu qu’un but, lui servir d’échelle à la dignité de saint.
On cite cependant des marabouts ayant pratiqué ou pratiquant l’ascétisme et la continence. On cite aussi des saintes qui ont dû leur renom de maraboutes à leur virginité. On voit à Tunis, paraît-il, le tombeau d’une sainte qui avait défendu sa virginité, en changeant en femme un impudique qui avait tenté de la séduire.
C’est à ce groupe qu’il faut rattacher les saints pouilleux et sales, circulant à moitié nus, vêtus de loques sordides et affectant le plus grand mépris pour les biens de ce monde Tel était le fondateur de l’ordre religieux des Heddàoua, Sîdî Heddi, au XIII siècle.
Il y a aussi les marabouts pratiquant en tout l’austérité, à l’exception toutefois de l’article femme. Tel fut l’illustre marabout ‘Abdallâh ben Yasîn, le fondateur et le chef des Almoravides, réformateur réputé par ses austérités, et qui mourut sur le champ de bataille en 1059. Ce saint était loin d’être un modèle de continence. Voici ce que l'auteur du « Roudh el-Kartas », Aboû Moh’ammed Çalah ben Abd el-Halîm, de Grenade, nous apprend sur ce pieux personnage :
«'Abdallàh ben Yasîn était très austère, et, pendant tout le temps qu'il resta au Maghreb, il ne mangea point de viande et ne but point de lait, car les troupeaux n’étaient pas purs à cause de la profonde ignorance du peuple. Ben Yasîn ne vivait que de gibier; mais cela ne l’empêchait point de voir un grand nombre de femmes; chaque mois il en épousait plusieurs et s’en séparait successivement; il n’entendait pas parler d’une jolie fille sans la demander aussitôt en mariage. Il est vrai qu’il ne donnait jamais plus de quatre ducats de dot " »
Le chapitre des saints bons vivants, débauchés ou lubriques, est plus long que celui des continents et des ascètes, et nous venons déjà de voir que l’austérité de certains saints n’est que très relative. Il y a ici plusieurs catégories à distinguer.
Nous citerons tout d'abord les marabouts riches et grands seigneurs, amis des plaisirs et de la vie facile. C’est parmi eux qu’on trouve ces saints personnages qui, en Algérie et ailleurs, boivent en public des liqueurs fortes ou de l'absinthe, ne craignent même pas de s'enivrer en abusant de l’eau de vie, fument l'opium, et dont la moralité est d’ailleurs fort relâchée.
Il y a les marabouts parasites, ne cherchant qu’à duper leurs admirateurs et à faire bonne chère; plusieurs, parmi eux, ont été réputés par leur embonpoint extraordinaire,
ou leur obésité.
Il y a les saints obscènes, comme ce marabout don’t j’ai vu le tombeau entre Soûq et-Tleta et Guerando, sur la route de Mazagan à Marrakèch, et dont le nom, ou le surnom plutôt, est typique : il s’appelle Sîdî 1-Hawwâï, c’est-à-dire le caresseur (de femmes). Le mkhâznî (gendarme marocain) qui m’accompagnait, et qui connaissait le pays, ne voulait pas prononcer devant moi le nom de ce saint anonyme, et, lorsque je le pressai de me le dire, il le fit en s’excusant et en riant à la fois.
Il y a les marabouts impudiques, qui saisissent une femme qui passe et, en public, s’unissent à elle. On en connaît des exemples authentiques assez nombreux. A Tunis, un saint de cet acabit « accolait les femmes en pleine rue, nous raconte Pellissier de Reynaud dans ses Annales algériennes' ; les passants le couvraient respectueusement de leurs burnous pendant l’accomplissement de cet acte édifiant. »
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
ב־21 בינואר 1495 יצא אברבנאל, כבן לוויה של אלפונסו, מנאפולי למאזארה, עיירת חוף בדרומה של סיציליה, שאלפונסו קיבל בשנה הקודמת במתנה מפרדיננד מלך ספרד. חודש ימים אחר יציאתו של אלפונסו מנאפולי – ב־22 בפברואר – נכנס שארל VIII לעיר. לידיעה על כיבוש נאפולי, שהגיעה ודאי עד מהרה אל אברבנאל במאזארה, נתלוו שמועות על הפרעות שעשו אנשי העיר ביהודים, בסיועם של הצרפתים. מסתבר שהפרעות כמעט עשו כלה ביהודי נאפולי. אף־על־פי ששפיכות הדמים היתה כנראה מוגבלת, נמכרו יהודים רבים לעבדות, ואחרים אולצו להתנצר כדי להינצל מגורל דומה. שכונות מגוריהם של היהודים נבוזו עד יסודן, כמובן, ובין הבתים שנשדדו היה גם ביתו של אברבנאל. ״אנשי הארץ גזלו את כל קנייני,״ כתב, והרבה מספרי ספרייתו היקרה וכן גם כתב היד של ״צדק עולמים״ הלכו לאיבוד. מעשי הנבלה של קלגסי הצרפתים והאוכלוסיה הבריחו אלפי יהודים מן העיר, ויציאת היהודים נמשכה גם כששארל השיב את הסדר על כנו. עם היוצאים את נאפולי אחר הפרעות היה בנו של אברבנאל, יהודה, שהשתקע בג׳נובה כרופא. דומה שגם דון יצחק החליט באותם הימים להוציא את שארית משפחתו מנאפולי. בן־ זקוניו, שמואל, למד אז בסלוניקי, ואברבנאל הורה לבני משפחתו בנאפולי שיתכוננו לצאת מן העיר.
בינתיים השתנה הנוף המדיני. ב־ 31 במרס הוקמה ״ברית קדושה״ שכללה את האפיפיור, הקיסר, ספרד, ונציה ומילנו, במטרה לגרש את הצרפתים מאיטליה. אברבנאל היה, כנראה, סבור שברית אדירה זו תחזיר לנאפוליטנים את מעמדם הקודם. קרוב לוודאי שהשינוי במצב הניע אותו להורות לבני משפחתו להישאר עוד זמן־ מה בנאפולי.
לדבריהם של כמה מבני־זמנו של אלפונסו, מלך נאפולי לשעבר, התכוון זה האחרון כשהתפטר מן המלוכה שלא להתעניין עוד בפוליטיקה ולהתקדש לחיים של נזיר מתבודד. האיש, שלפי מה שאמר עליו קומץ, ״לא קיים מעולם את התענית שלפני חג הפסחא, וגם לא העמיד פנים שהוא מתענה,״ חי עכשיו, לפי אותו מקור עצמו, ״חיים צנועים ונזיריים ביותר, עבד את האלוהים בכל שעות היום והלילה,״ ו״בילה את עיתותיו בתפילות, תעניות ומתן נדבות.״ זוהי עדות נוספת לדבר, שקוֹמין הפריז על המידה כשגינה בחריפות את אופיו של המלך. אדם שמסוגל היה לתמורה קיצונית כל כך לא היה, כמו שביקש קומץ להוכיח, פושע מועד וחסר תקנה. עם זה נטעה אם נניח שאלפונסו בילה את כל זמנו בצומות ובתפילות בלבד. למרות התפטרותו ראו בו בעלות־הברית, ובפרט ונציה, מלך גולה, וכמעט לא נקפו אצבע בענייני הסיכסוך שהיו מעורבים בו בלי להודיעו או להימלך בדעתו. מכאן שלא היה אברבנאל תלוש לגמרי מן החיים המדיניים, אלא, כמו שלא קשה להניח, מעורה היה במתרחש ויעץ את עצותיו למלך בכל הנוגע לבעיות שוטפות. אפשר שגם הצליח לחדש את התעניינותו בכס המלוכה.
ב־20 באפריל עזב המלך, ואברבנאל עמו, את מאזארה בדרכו לפלרמו. שייטת ספרדית בפיקודו של האדמירל רֶקֶסֶנְס צפויה היתה להגיע לסיציליה, ותוכניות לפלישה לנאפולי מדרום כבר היו בעיצומן. ברור שגם אלפונסו וגם יועצו היהודי ביקשו להיות קרובים יותר לזירת הפעולה. רק זמן קצר שהו, איפוא, בפלרמו, שבה נתקבל אלפונסו בכבוד מלכים, וממנה המשיכו בדרכם למסעה – שהיתה הבסיס הראשי לחילות הפלישה הספרדיים והנאפוליטנים. במחצית השניה של חודש מאי כבר נלחם פראנטה II בקַלַבְּרִיָה, וב־24 במאי הגיע חיל משלוח ספרדי בפיקודו של גונסאלווֹ דה קורדובה, שעתיד היה לעשות לו שם במהלך המלחמות האיטלקיות כ״מצביא הגדול״. גונסאלווֹ, אחיו של אלפונסו דה אגילאר, היה דמות מוכרת בחצרם של מלכי ספרד. יחסו ליהודים עמד בסימנה של אותה ליברליות שהיתה אופיינית לאצילי ספרד, וביחוד לאחיו המפורסם. אין ספק שאברבנאל הכיר אותו מספרד, ואף־על־פי שג1נסאלוו שהה במסעה רק יומיים, אפשר להניח בביטחה שנפגש עם אברבנאל, בן־לווייתו הקרוב ביותר של אלפונסו. היכרות מחודשת זו עם המצביא הספרדי הניחה אולי את היסוד ליחסי הידידות, שהתפתחו אחרי־כן בין גונסאלוו ובנו של אברבנאל, יהודה.
בואו של חיל המשלוח הספרדי והמאורעות שקדמו לכך – נחיתת כוחות הצי של רקסנס, נצחונותיו הראשונים של פראנטה בקלבריה, ויציאתו של שארל VIII מנאפולי(ב־20 במאי) – היו סימנים מעודדים למה שצפוי היה להתרחש בעתיד הקרוב. חשובה ביותר היתה התופעה הבאה: יחסם של הנאפוליטנים אל מי שהיה מלכם השתנה תכלית שינוי תחת שלטון הדיכוי של הספרדים, ו״עכשיו״, כך אנו למדים, ״ישר היה בעיניהם שמו הנתעב של אלפונסו; מה שהורגלו להגדיר בהתנהגותו כאכזריות ראו עכשיו בחומרה צודקת, ומה שהורגלו שלא כדין לראות בו גאווה ושחצנות נתפרש להם עכשיו ככנות אמיתית.״ מסתבר ששינוי זה בעמדת נתיניו לשעבר נודע לאלפונסו כשעדיין היה במסינה, וכמעט אין ספק בדבר, שתקוותו המעורפלת לשוב ולעלות על כס המלוכה של נאפולי – תקווה שאולי טופחה, כפי שרמזנו, על־ידי אברבנאל – הפכה עתה למשאלת־לב לוהטת. אף־על־פי־כן עזב אלפונסו באותם הימים את מסינה כשהוא ״נואש וממורמר״, וחזר לפלרמו, שבה נכנס למנזר מונריאל. את הסיבה ל״ייאושו״ של אלפונסו עלינו לבקש ביחסים המתוחים בינו ובין בנו, פֶראנטֶה II. ״אלה היו ימים,״ כותב גְוויצ׳ארדיני כשהוא דן במוסריות של החוגים המדיניים באותה תקופה, ״שבהם נדירה היתה אהבת בנים להוריהם,״ ויש לנו די סימוכים למסקנה, שיחסו של פראנטה II לאביו לא היה מאותם מקרים נדירים. כשנפגשו המלך שפרש והמלך השליט, ודאי הבהיר זה האחרון לאביו שאין בכוונתו לוותר על המלוכה.
אם היו לו, לאברבנאל, תקוות לשוב וליעשות כוח בנאפולי עם התחדשות שלטונו של אלפונסו, עכשיו ודאי הקיץ עליהן הקץ. וכשהחליט אלפונסו לברוח מן הבריות וללבוש בפלרמו את גלימת הנזיר, ברור שהיהודי אברבנאל לא יכול היה ללכת אחריו. אברבנאל נשאר, איפוא, במסינה, אף אם לפרק זמן קצר בלבד. יש לזכור שמסינה היתה תחת שלטון ספרד, ונוכחותו של יהודי שם היתה נסבלת רק כל עוד נמנה עם בני פמלייתו של המלך לשעבר. בלי ספק קשה היה לו להישאר שם אחר יציאתו של אלפונסו מן העיר. אף־ על־פי־כן יתכן שאברבנאל היה משתהה בה עוד כמה ימים, אולי מתוך כוונה לעבור לרג׳יו שבקלברןה, שהיתה כבושה אז בידי הנאפוליטנים, אלמלא הגיעה אליו הידיעה על המפלה הניצחת שנחלו הכוחות המשולבים של פראנטה וגרנסאלוד מידי הצרפתים בסמינארה. דומה שבאותו רגע – כשקץ המלחמה נראה רחוק מאוד ותוצאותיה היו מוטלות בספק, וכששהותו במסינה היתה לצנינים בעיני השלטונות – החליט אברבנאל להגשים את תוכניתו, שבה הגה זה כמה חודשים: לעזוב את איטליה ולהתיישב בתורכיה. סביר, איפוא, שבמחצית השניה של חודש יוני עזב אברבנאל את מסינה.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות