ארכיון יומי: 30 באוקטובר 2021


עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

מחקרי מערב ומזרח

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט

 המניעים לעלייה

הזיקה המסורתית של כל יהודי מאמין לציון והאמונה שלו בסגולותיה של ארץ ישראל יצרו את התשתית האידאולוגית והחברתית לעלייה. הן נתנו ליחיד גם את הלגיטימציה ואת הכוח לפרוש פיזית מקהילתו, ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשרים אתה. אדרבה, העלייה אף העניקה לו בעיני משפחתו ובני קהילתו מעמד נעלה, כשל שליח. במאה הי״ט חיזקו רבני העיר, ובהם רבנים ממשפחות נודעות כבירדוגו וטולידאנו, את הקשרים הרוחניים והמעשיים עם ארץ הקודש ועודדו עלייה בפסקי הלכה שנטו להעדיף את אלה החפצים לעלות. למרות החובה המוטלת על כל יהודי לעלות לארץ ישראל, ׳הכל מעלין לארץ־ישראל, ואין הכל מוציאין׳(כת׳ יג, יא), לא נתפרשה חובה זו באופן חד־משמעי ונחרץ, וכן לא היה כה פשוט למלאה.

השאלות שהועמדו בפני הפוסקים במאה הי׳׳ט לא היו חדשות, אולם החידוש בתשובותיהם של החכמים היה הדגש ששמו בחיוניותה של ארץ ישראל ובצורך בעלייה. זו היתה נטייתם בפירושים שפירשו את המקורות, פירושים שניתנו בהתחשב במצב בקהילה, בדרכים ובארץ ישראל. בשנת תקצ״א, למשל, כשהושלט סדר באזור הים התיכון עקב כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, ושרר שקט בנתיבי הים ואף גבר הביטחון היחסי במקצת הדרכים היבשתיות, פסק ר׳ יעקב בירדוגו שאין הדרך לארץ עוד בחזקת סכנה. לאחר מכן, בעקבות פסק זה, לא נמצאו פסקי הלכה מהמגרב שקבעו עמדה הפוטרת יהודי מלעלות בשל הסכנות בדרכים.

מצוות יישוב הארץ חלה על כל יהודי, אישה כאיש, וכך פתחה העלייה בפני נשים אפשרויות ייחודיות לבטא את שאיפותיהן הרוחניות. האמונה בקיום ׳הניצוצות׳ בקרבם של כל איש ואישה אפשרה כאמור גם להן להשתתף באופן פעיל בתהליך קירוב הגאולה. כך העניקה העלייה מעמד נעלה לנשים, בהיותן תושבות הארץ ושליחות של משפחותיהן ושל קהילתן. עם זאת הדאגות היום־יומיות וההתחייבויות המשפחתיות וכן המגבלות שחלו עליהן בכל הקשור בניידות במרחב מנעו מנשים צעירות ומנשים נשואות להגשים את שאיפותיהן לעלות ארצה, אלא אם גם אבותיהן או בעליהן חפצו גם הם לעלות. עם זאת נשים שהתאלמנו היו פנויות להגשים את חלומותיהן והיו חופשיות לעלות ארצה, בייחוד אם ילדיהן כבר היו עצמאיים, ואם היו להן המשאבים הכספיים לעשות כך. כמו כן, ניידות מרחבית זו, שבדרך כלל היתה מוגבלת מבחינתן של נשים בחברות מסורתיות, לא זו בלבד שהיתה פתוחה בפני האלמנות, אלא היא נחשבה מבורכת, כמצווה, אם כי לא תמיד מסיבות רוחניות בלבד.

נשים כגברים, ואולי אף יותר מגברים, האמינו בסגולותיהם של הצדיקים והרבו לבקר בקבריהם ולהשתתף בהילולות. העלייה אפשרה לנשים נגישות ישירה למקומות הקדושים, כדי למלא נדרים שנדרו בדרך כלל בתפילותיהן הפרטיות ובתחינותיהן בעת מצוקה, וכן לבקש בקשות למען הכלל. במאה הי׳׳ט היתה הגישה למקומות פתוחה בפניהן, והן ניצלו מצב זה כדי לבטא את שאיפותיהן ולחזק את אמונתן.

אלמנות רבות ממכנאס, מבוגרות וצעירות, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, בגפן או עם בניהן ובנותיהן הנשואים. בהקדמה לספרו ׳אוצר המכתבים׳ מפרט ר׳ יוסף משאש את התלאות שעברו על בני עירו מכנאס ועל בני משפחתו בניסיונותיהם לעלות ארצה, ובתיאוריו אלו אנו שומעים בין היתר גם על תלאות שעברו אלמנות בודדות שעלו ארצה ואלמנות שעלו עם משפחותיהן. בשנת תרי׳׳ג, למשל, יצאו עם עשר משפחות מורחבות ׳עשר נשים זקנות, ועוד אשה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית הרבה… ושמה אורודוויניא… אלמנתו של… כהה״ר יעקב בן ואעיש זצ״ל׳.

סדרה של משברים שהתרחשו במכנאס סמוך לשנת 1860 הניעו אף הם את היהודים לעלות ארצה: התסיסה נגד השלטון המרכזי לאחר מותו של הסולטן מלאי עבד אל־רחמאן (1859) וכן ההתמודדויות של יורשו מוחמד (הרביעי) בן עבד אל־רחמאן עם המרידות של השבטים נגד השלטון, עם לחציהן של מדינות אירופה (בראש ובראשונה המלחמה עם ספרד, 1860-1859) ועם החרפת הבעיות הכלכליות שפקדו את המדינה. לעתים קרובות נפלו היהודים קורבן להתפרצויות, והאווירה היתה קשה. ללא ספק, בשנות השישים של המאה הי׳׳ט דרבן המצב הקשה את היהודים לקבוע את מועד עלייתם. נראה שגל העלייה ממכנאס לארץ ישראל החל מראשית שנות השישים משקף את המצב הקשה הזה, והוא נמשך עד לשנת 1912, כשהחילו את הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. עם זאת יש לציין שלא הקשיים בלבד הניעו את העולים ממכנאס, שהרי גם בערים אחרות נגזרו גזרות והתחוללו פרעות, ומהן לא עלו יהודים ארצה במספר רב כמספר העולים ממכנאס; אלא שהשילוב שחל בה בין התשתית הרוחנית העשירה והחיה ובין אירועי הזמן הוא שהביא רבים כל כך מבניה להחליט לעלות לארץ.

למרות הדחיפה שנתנו התסיסה הפוליטית, המשברים הכלכליים ופגעי הטבע להחלטה לעלות ארצה, אותם הגורמים עצמם גם עיכבו את ביצוע ההחלטה: בדרכים גברו מקרי השוד, בקווי התחבורה החמירו השיבושים, ורשויות השלטון אף העלו את המסים שנדרשו היהודים לשלם. על פי רישומיו של ר׳ יוסף משאש, בשנת תרכ״ג(1863) דחו משפחות אחדות את עלייתן כי ׳השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם, גם שנות בצורת, ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו׳. שוב ושוב ר׳ משאש מזכיר את הדרכים שנסגרו בשל קרבות השבטים: ׳קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס, שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים׳. עוד עילה לאיסור שהטילו השלטונות על יציאת היהודים ממכנאס ולהטלת מסים כבדים היתה הצורך ביהודים כבעלי מלאכה מיוחדים: ׳ובשנת ת״ר נתעוררה עוד תנועת העליה… ונודע הדבר לשר העיר [מכנאס], ועכבה בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל׳.

גם אילוצים במישור האישי עיכבו את עלייתן של משפחות. מצבם הבריאותי של כל אחד מבני הקבוצה, מגפות ואף מקרי מוות חזרו ונשנו בתיאוריו של ר׳ משאש:

"ואבא מארי ז״ל השתדל מאד [לעלות ארצה]… [ב]אייר התק״ף… הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א׳ סדר בהר סיני בבקר השכם, ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה".

במקרים רבים אכן יצאו העולים מן העיר, אך לא הגיעו ליעדם, בשל המכשולים שאילצו אותם לחזור לבתיהם או להשתקע באחת הקהילות שבנתיבות המסע, כגון אוראן שבאלג׳יריה או אלכסנדרייה שבמצרים. בשנת תר״ד (1844), למשל, על פי רישומיו של ר׳ משאש, יצאו שבעים נפש ממכנאס, אך בבדיקת שמות העולים הרשומים במפקדים שנערכו בארץ בשנים תר״ט(1849) ותרט״ו(1855), לא נמצא אף לא שם אחד מן השמות הרשומים אצל משאש. ייתכן ששובש רישום השמות, וייתכן שבין מועד יציאתם ממכנאס ובין מועד המפקד מתו אחדים מהרשומים, אך סביר להניח שאילוצים מאילוצים שונים מנעו מאלה שיצאו ממכנאס להגיע ליעדם.(41)

(41)הערת המחבר: מחמת החשש לעבור על איסור ׳לשון הרע׳ או על איסור הוצאת דיבה רעה על הארץ לא הרבה ר׳ יוסף משאש לציין את אי הגעתם של בני קהילתו לארץ ישראל או את חזרתם של העולים למכנאס. הרב פרום׳ משה עמאר סבור כי כל התיאורים של ר׳ יוסף משאש הם תיעוד ספרותי של התקופה יותר מאשר תיעוד היסטורי. עם זאת הסיפור מדגים את הלך הרוחות בקהילה. תודתי לרב עמאר ששיתף אותי בידיעותיו.

תוצאותיה של האווירה הדתית שעודדה עלייה, לצד המשברים הפוליטיים והכלכליים שדחפו את היהודים משם, היו ברורות: על פי מפקדים שנערכו בקרב היהודים בארץ ישראל במאה הי״ט, כ־20% מכלל העולים מצפון־אפריקה לארץ ישראל מוצאם היה מהעיר מכנאס. נתון זה מפליא עוד יותר בהתחשב במספר הצנוע, יחסית, של יהודים שהתגוררו בעיר באותה תקופה, כ־6,000 נפש. העלייה אמנם היתה רק תגובה אחת מני רבות של היהודים לאווירה הקשה ששררה במדינה ולתנאים הירודים שנוצרו, אך עם זאת, בעבור יהודים אלו, שהכמיהה לציון מילאה תפקיד פעיל בחייהם, זירזו התמורות את המועד להגשמת החלומות, למימוש הנדרים ולקיום המצוות הכרוכות ביישוב הארץ.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מנורות־חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים״

פליז(?)

הגובה : 18.5 ס׳׳מ ; הרוחב: 20 ס׳׳מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

 

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת : ׳׳כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]״

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

 

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ; שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 379

(115)

עמוד 74

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה

שִׁיר תַּאֲוָה

אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת תַּאֲוָה עַל נְשׁוֹת בָּתֵּי אוּנְגָּרִין

מְקוֹנֵן עַל יָפְיָן הַהוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּחַצְרוֹת מֵאָה שְׁעָרִים

וְעַל חַמּוּקֵיהֶן שֶׁאֵינָם מֻצָּגִים לְרַאֲוָה כְּמִדַּת עֶרְכָּם, לְכָל מַרְבֶּה בַּמְּחִיר,

כַּמָּה וְכַמָּה זִקְפוֹת רְחוֹב

אֲנִי זוֹקֵף לִזְכוּת אוֹתָן נָשִׁים מְשֻׁבָּסוֹת

לִזְכוּת שְׁדֵיהֶן, עַכּוּזֵיהֶן וּבְשָׁרָן הַטָּהוֹר

הֶחָשׁוּךְ זִיּוּן מִסּוֹרֵר

לְכַמָּה אִפּוּק אֲנִי נִדְרָשׁ, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּחַ

יָד מִתַּחַת לַחֲצָאִיּוֹתֵיהֶן לְמַשֵּׁשׁ

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה הַזָּיוֹתַי בָּאוֹת לִרְתִיחָה

דַּוְקָא, לְמַרְאֵה יָפְיָן הֶעָטוּף

כְּשֶׁעֵירֹם נָשִׁים מִתְגּוֹלֵל

עַל מִדְרָכוֹת הָעִיר כִּסְחוֹרַת סוֹף עוֹנָה,

כַּמָּה קָשֶׁה לְזָכָר מְיֻחָם בַּקַּיִץ, בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ

בֵּין שָׁרָב, הִרְהוּרֵי חֵטְא

וְזִקְפוֹת רְחוֹב לְלֹא סִכּוּי.

 

לִזְמַן מָה

בִּשְׁעַת הַפְּרֵדָה, אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי לִזְמַן מָה

עָנְתָה לִי בְּהִתְפָּרְצוּת, בְּנִבְזוּת מָה

יוֹם אֶחָד אַתָּה תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ

וַדַּאי שֶׁתִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ,

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים, וַדַּאי זֶה יִקְרֶה

זֶה יִקַּח חֹדֶשׁ, שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲבָל זֶה יִקְרֶה, אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,

יוֹם אֶחָד אָכֵן תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ קָבוּר מִתַּחַת לָאֲדָמָה

 

ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר