ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ה. עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל
הנתונים שמציגה מדינת ישראל על מוסדות הלימוד התורניים אינם אמורים לסווג אותם על פי חתך עדתי. מיון כזה אסור על פי חוק כיוון שהוא מבדיל בין אזרחי המדינה על רקע עדתי. למרות זאת, בכל הנוגע ל״עולם הישיבות״ יש בידי שלטונות המדינה פירוט כזה (דבר שאינו קיים במוסדות החינוך האחרים).
לפי דו״ח המשרד לענייני דתות מיום 27 לאוגוסט 1999, קיימים 488 מוסדות לימוד ליטאיים, 350 מוסדות לימוד הקשורים לחצרות החסידים, 282 מוסדות לימוד הקשורים לציונות הדתית ו־462 מוסדות לימוד ספרדים. מוסד מוגדר כספרדי כאשר מוצא תלמידיו הוא ספרדי, ובדרך כלל גם ראש הישיבה הוא ממוצא זה.
על פי אותו דו״ח קיימים 1,582 מוסדות. נעדרים מהדו״ח מאות ״מוסדות חינוכיים״ קטנים שבהם לומדים רק תלמידים מעטים. מוסדות הלימוד הליטאים נחשבים כמוסדות לימוד ברמה גבוהה והם אשר פתחו את שעריהם בפני תלמידים ספרדים/מזרחים. ישיבות הדגל הליטאיות קלטו, ועודן קולטות, תלמידים ספרדים/מזרחים לפי מכסה, כך לדוגמה, ״פוניביץ״ בבני ברק מנתה בתש״ס כ־1,100 תלמידים, מתוכם 132 תלמידים ספרדים (12%); ״חברון״ (הגדולה) בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 105 תלמידים ספרדים (15%); ״קול תורה״ בבית וגן בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 119 תלמידים ספרדים (17%); ״סלובודקה״ בבני ברק מנתה כ־ 250 תלמידים, מתוכם 50 תלמידים ספרדים (19%).
אחוזים אלו מהווים מכסה ובשנים האחרונות כל ישיבה מקפידה עליהם בעקביות. ברור מכאן שעל מספר מקומות קטן זה נאבקים מיטב התלמידים הספרדים/מזרחים ובעיקר הורים בעלי כוח והשפעה, שמבקשים להכניס את ילדיהם לישיבה אשכנזית טובה. גם הרב עובדיה יוסף ביקש בזמנו מהישיבה הליטאית ״קול תורה״ בירושלים לקבל את בנו כתלמיד, ומשסורב נפגע מאוד. בן אחר שלו למד בישיבת ״חברון״, וחתנו בוגר ישיבת ״עטרת ישראל״, כולן ישיבות ליטאיות. ישיבות אלו מקפידות לא לעבור את מכסת המזרחים הלומדים בהן, שמא יתפרש הדבר בעולם הישיבות כ״ירידת רמה בגלל ריבוי תלמידים מזרחים״. יתרה מזו, מספרים בישיבות שתלמידים ספרדים/מזרחים נמנעים בעצמם מלהיכנס לישיבה אשכנזית שיש בה רוב ספרדי/מזרחי, שמא ייראה שהם לומדים במוסד שרמתו נמוכה. (אגב, תופעה זו היתה קיימת גם בישיבות התיכוניות שבחסות ופיקוח של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך). תלמידים ממוצא ספרדי/מזרחי לומדים גם בישיבות הפחות מבוקשות ושם ניכרים אחוזים קצת יותר גבוהים.
אחוז הספרדים/מזרחים הלומדים בישיבות גדל בשנים האחרונות הרבה יותר מאחוז הגידול של האשכנזים. להערכת מחלקת הישיבות במשרד הדתות, מספר התלמידים הספרדים/מזרחים המסתופף בעולם התורה, בישיבות קטנות, ישיבות גבוהות, כוללים וישיבות לחוזרים בתשובה, גדול בתש״ס בכ־20% ממספר התלמידים ממוצא אשכנזי, ויש להניח שתופעה זו תתקיים גם בעתיד ואף תגדל.
פוטנציאל הגידול המהיר של בני תורה ספרדים/מזרחים לעומת עמיתיהם האשכנזים נובע ממגוון רב של סיבות: המאגר האנושי המתאים להרחבת הישיבות הספרדיות מצוי במה שמוגדר כמעגל המסורתי. החברה החרדית האשכנזית מייצרת את תלמידי הישיבות רק מתוכה, כיוון שמחוץ לחברה האשכנזית החרדית מצויה האוכלוסייה החילונית האשכנזית שאינה מהווה מקור לגידול והרחבה של תלמידי הישיבות. בחברה הישראלית אין כמעט מעגל מסורתי בין שתי אוכלוסיות אלו, והחוזרים בתשובה מקרב האשכנזים אינם נקלטים בזרועות פתוחות בעולם הישיבות האשכנזי. לעומתה בחברה החרדית הספרדית/מזרחית מצויים שוליים רחבים מאוד של יהודים מסורתיים, והם מהווים את פוטנציאל הגידול וההרחבה לישיבות. ואכן, רבים מהם נקלטים בעולם זה. הקבוצה האשכנזית מגדירה את המצטרפים אליה כחוזרים בתשובה ומתייחסת אליהם כאל נחותי דרגה. ואילו הקבוצה הספרדית/מזרחית מתייחסת למצטרפים החדשים כאל אנשים שבאו ל״התחזק״ באמונתם, הם נקלטים בזרועות פתוחות ומקומם בריבוד החברתי מכובד מאוד. קיים גם שוני מובהק בתהליך הקליטה הראשוני בגני הילדים, במתיבתות ובבתי הספר היסודיים. מוסדות אשכנזיים קולטים רק ילדים שהוריהם מקיימים אורח חיים חרדי ואילו המוסדות הספרדים/מזרחים קולטים גם תלמידים שהוריהם מסורתיים בלבד, וגם ילדים שהוריהם אינם מקיימים כלל אורח חיים דתי.
לנקלטים במסלול החינוך החרדי הספרדי/מזרחי יש להוסיף גם אלפי ילדים אשר נותבו לתוכו מתוך סיטואציה של מצוקה כלכלית וחברתית בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה שבערים הגדולות. מוסדות חינוך אלו מציעים יום לימודים ארוך, ארוחת צהריים והסעות חינם, הטבות שאינן ניתנות ברשתות החינוך הממלכתיות. תלמידים ספרדים/מזרחים לומדים בישיבות האשכנזיות הגבוהות והמבוקשות, אולם לא קיימת תופעה הפוכה, של תלמידים אשכנזים הלומדים בישיבות ספרדיות/ מזרחיות. בעשור האחרון עולה בהתמדה באחוזים גבוהים שיעור הילודה בקרב הנשים החרדיות המזרחיות לעומת הגידול המתון בקרב האשכנזיות החרדיות. ממכלול סיבות אלו יש להניח שהגידול במספרם של תלמידי ישיבות ספרדים/מזרחים על פני עמיתיהם האשכנזים יתקיים גם בעתיד.
שיטת הלימוד הספרדית מתקיימת רק בישיבות ספרדיות בודדות. בישיבת ״פורת יוסף״ הוותיקה שמשכנה עבר לשכונת גאולה בירושלים; בשתי ישיבות ״כיסא רחמים״ בבני ברק המשמרות שיטת לימוד בדרך העיון התוניסאי; בישיבות ״חזון עובדיה״ ובמוסדות נוספים בירושלים הקשורים לרב עובדיה יוסף ולבניו. מרבית ראשי הישיבות, גדולי התורה והמורים ממוצא ספרדי מאוגדים ב״ארגון מרביצי התורה״, שהוא אחד הארגונים הדומיננטיים ובעלי ההשפעה בעולם הישיבות הספרדיות. חבריו נשמעים ל״דעת תורה״, שמקורה בתוך עולם הישיבות הליטאי, ומשתפים פעולה במישור הפוליטי עם ״דגל התורה״.
- 1. האפליה וההשפלה
הצטיינותם של בני תורה ספרדים/מזרחים והפנמת אורח החיים של הישיבה יצרו דינמיקה של התדפקות בני תורה על דלתותיהן של ישיבות היוקרה הליטאיות. כך נוצרה בשנות השבעים שכבה של צעירים חרדים ספרדים/מזרחים שהחלו לבלוט בתוך החברה החרדית. אליהם הצטרפו רבים מבוגרי הישיבות הליטאיות בצרפת שעלו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובראשית שנות השבעים, ורבנים ובוגרי ישיבת טנג׳יר במרוקו שנסגרה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
מוסד הנישואין היווה חלק אורגני מחיי הישיבה ומבניית ״חברת הלומדים״. עם הזמן התעורר הצורך להקים מוסדות חינוך לבנות מזרחיות חרדיות, ואמנם הוקמו מוסדות כאלה כגון: סמינר ״בית יעקב״ בבאר יעקב, מוסד ״אור חיים״ בבני ברק, הסמינר החרדי לבנות בנתיבות ומוסדות ״קרן הילד״ בירושלים. במחצית הראשונה של שנות השבעים החלה לצמוח בשולי החברה החרדית בירושלים, בבני ברק, בדרום הארץ וברכסים שליד כפר חסידים ״חברת לומדים מזרחית״. באותה עת החלו משפחות אברכים לזרום לעיירות פיתוח, כתוצאה מקשיי דיור וקשיי תעסוקה לנשים במגזר החרדי בערים הגדולות. כאן הוקמו מוסדות חינוך, סמינרים לבנות, ישיבות וכוללים שהפכו למרכזים קהילתיים, נוצרו קהילות לומדות מאורגנות של ״חרדים מזרחים״ כשהבולטת ביניהן הוקמה בעיירת הפיתוח נתיבות. מנחם פרידמן מגדיר את מרקם החיים שנוצר בעיירות הפיתוח ובשולי החברה החרדית בערים הגדולות כ״תת תרבות חרדית מזרחית״. מאפייניה זהים ודומים לאלה של חברת הלומדים האשכנזית הליטאית, החל בהשקפת עולם ואורח חיים וכלה בהופעה החיצונית.
חברת הלומדים המזרחית היא תופעה חדשה יחסית והאתוס ההיסטורי שממנו היא יונקת את קיומה הוא האתוס החרדי האשכנזי. באתוס הזה לא מופיעים סיפורים ודמויות מופת מצפון אפריקה, מתימן או מהמנהיגות הספרדית של ״היישוב הישן״. תחת זאת התחנכו התלמידים המזרחים ושיננו סיפורי מופת על ״גדולים״ מההווי החרדי האשכנזי במזרח אירופה. בצד לימודי הגמרא התהלכו בישיבות הספרדיות/מזרחיות סיפורי ״מוסר״ שסבו סביב ה״חלוקה״ שהיתה נהוגה במוסדות הלימוד הליטאים, על פי ההשתייכות לזרמי המוסר.
רוב התלמידים בכל הזרמים התפללו בהברה אשכנזית ולא ידעו להתפלל בדרך אחרת. מערכת ההמשגה שלהם גובשה בחלקה ביידיש ועולם הדימויים לקוח מהלקסיקון האשכנזי. הוויית החיים מהימים ההם אומצה והועתקה על ידם לחיי היום יום בישיבות בישראל.
ואולם, למרות חינוכם האשכנזי התודעה העצמית הספרדית/מזרחית של התלמידים מפותחת מאוד. היא שואבת ואף נשענת על זיכרון קולקטיבי רחוק ועמום ש״שם״ בארצות המוצא של הוריהם היו חיים טובים תרתי משמע, גם חיים יהודיים מלאים וגם כבוד ורווחה. אולם כאן במדינת ישראל, בשל המשטר הציוני החילוני המשחית, הכל נהרס. תודעה זו התחדדה בחיי היומיום בתוך הישיבות ובחברה החרדית על רקע קיפוח והשפלה מצד הקולגות האשכנזים, שהתבטאו בשורה ארוכה של מושגים וביטויים: התלמידים הספרדים/מזרחים זכו לכינוי ״פרענקים״ שיש בו משמעות של גנאי בעולם החרדי; יום יום דאגו להחדיר לראשם את עובדת העליונות האשכנזית בתחום לימוד התורה תוך זלזול בחכמי התורה שלהם ובפסיקותיהם ההלכתיות, ובכלל זה גם זלזול מופגן בפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. לשיא הגיעו הדברים באפריל 1990, בזמן המשבר הפוליטי, הידוע בשם ״התרגיל המסריח״, שגרמו לאריה דרעי לחשוש שאם לא יציית לרב שך, יורה הרב להחרים ולבטל את כל פסקיו של הרב עובדיה יוסף והם יהיו ״כעפרא דארעא״. ״עליונות״ ופטרונות זו באו לידי ביטוי מובהק ביותר בקלטת ששודרה ברדיו, ובה דווח מכנס ראשי ישיבות שנערך ב־11 ליוני 1992 שהרב שך אמר: ״ההנהגה הדתית הספרדית עדיין לא בשלה להנהגת המדינה והדת״.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו
הפייטן, הרב מאיר אלעזר עטיה
בין הפייטנים־עולים, בהם נתברכה הארץ בשנות השישים, שמור מקום מיוחד ומכובד למשורר והפייטן הנעלה, הרב מאיר אלעזר עטיה נ״י אשר תרם רבות למכלול קובצי השירים והפיוטים. המשורר והפייטן הזה הביא באמתחתו אוצר בלום, בו מכלול שירים, זמירות ופיוטים המושרים בשבתות, בחגים ובמועדים.
ר׳ מאיר הצטיין לא רק בכתר נעים זמירות ישראל , אלא גם בכתר תורה (הוא גם ראש ישיבה). עם זה, לא אמר סגי. הפייטן הדגול הזה פתח לא מזמן, אשנב חדש, קסום ומעניין בזה שהוציא שלושה קובצי שירים מיוחדים: מאיר תשחר א״ב׳ , המכילים חריזות בעברית וערבית על־פי משקל האלא האנדאלוסית, הקליט כל שירי הבקשות והעלה אותם על קסטות שבכל קסטה מספר שירים בביצועים ובדיוקים נפלאים כפי שלמד אותם מפי מוריו, גדולי הפייטנים, כר׳ נחמיה אלבאז ז״ל ממראכש, הפייטן והמשורר ר׳ מאיר שטרית ז״ל מעיר מוגדור (א־צווירא) ויבל״א הרב שלום אלבז נ״י, מירושלים. קובץ ״שירי דודים השלם״ שיצא לאור ע״י ״עמותת קרן קדומים״ כמו קובצי ״מאיר השחר״, גם הוא אוצר בלום ושלם, בו כונסו שיריו של גדול פייטני מרוקו, ר׳ דוד בוזגלו.
הקורא את ההקדמות שכתבו הרבנים למחבר הספר ״שירי דודים השלם״ ייווכח ויבין עד כמה רבנינו ומנהיגינו הרוחניים היו תמיד מודאגים, שמא חס וחלילה, ייסחפו פייטנינו הצעירים להשפעות זרות הנובעות ממעיינות נכפשים וממקורות מושחתים, לכן ציינו והבליטו את אזהרותיהן ברוב ההקדמות שכתבו למחברים, אך בטוב טעם, גם אם המחבר הוא רב כמו המקרה שלפנינו, המובא בהקדמתו של הרב משה מלכה רבה הראשי לשעבר של פתח תקוה וראב״ד:
״בשירה שני סוגים קיצונים ומנוגדים: הסוג הראשון הוא השירה הדתית מוסרית הנובעת מתוך השראה רוחנית טהורה, המשחררת את האדם מכל מיני מחשבות זרות, ומשעבדת אותן לרצון האל. היא מוציאה אותו מהמציאות העכורה, מנתקת אותו מהעולם החומרי, ומעלה אותו לגפי מרומים, והוא שומע משק כנפי חיות הקודש המשבחים ומפארים את יוצרם בנעימה קדושה. מאידך, קיים סוג שירה קיצוני מסוכן.
זוהי השירה הנובעת ממעין נכפש ומקור מושחת, שמניעיה הם חילונים מובהקים, והמטרה היא גסה וחומרית, שירה זו מורידה את שריה לעמקי שאול, מפשיטה מעליה את הצלם האלהי ומשוה אותם עם חיתו שדי״ .
הרב א. עטיה תרם תרומה נכבדה לשירה האנדאלוסית ה־אלא , עד שאין היום פייטן גדול או צעיר, שאינו שואב ולומד את נעימותיה ודרכיה, וזאת הודות למשורר הדגול הזה אשר הפיח רוח חיים בה, מפיץ אותה ומטפח מורשת יהדות מרוקו בכל אשר היא. הרב עטיה הצליח גם להקים בארץ ״אגודות״ כמעין סמינרים, או מכונים ללימוד השירה האנדאלוסית אל־אלא. היום מאות נוהרים אליו כדי ללמוד את שירתו.
הפייטן ר׳ יצחק ריווח
פייטן נוסף ששמו הולך לפניו בקהיליית הפייטנים והמשוררים, הוא הפייטן הדגול, המורה והמחנך הוותיק ר׳ יצחק ריווח מרבאט, אביו של השחקן זאב ריווח. אלפים הם תלמידיו והם מפוזרים היום בארץ ובחו״ל, מהם שלמדו את תורת השיר והפייטנות, טעמי המקרא, יש מהם גם שליחי ציבור, חזנים, ואשר חלקם הגדול נמצא היום בארץ.
שלושה פייטנים אחרים שהכרתי אישית וגם הקלטתי אותם בערב שירת תוכניות של ליל מוצאי־שבת, במסגרת תפקידי בקול ישראל, הם: רפאל הכהן, יו״ר חברת הבקשות בבת־ים. פייטן זה, הוא לא רק נעים זמירות, אלא גם נעים הליכות ואיש צנוע, אבל פייטן גדול, הוא וחברו דוד ביטון מחולון. השלישי הוא עמרם דדון אשר הכרתיו כאשר היה מחבר שירים בערבית מוגרבית. עוד פייטן גדול שהכרתי והקלטתי אותו בתוכנית שירים שנערכה בירושלים, הוא הפייטן המלומד משה אלפאסי ז״ל, יליד מראכש, למד את שירי הבקשות מפי ר׳ חיים עטר, והצטיין במיוחד בקצידות המופיעות בספר "שיר ידידות".
פייסני מפנאס
במכנאס, עירו של גדול משוררי מרוקו, ר׳ דוד בן חסין, היו הרבה פייטנים מהם היו שהתפרנסו בעיקר ממקצוע הפייטנות, אבל מרביתם היו רק חובבי השירה. זכורים לנו עדיין הפייטנים: מרדכי וואקראט, שהיה הפייטן הראשי של חברת יחזקאל, מאיר טולידאנו בנו של הרב יעקב משה טולידאנו מחבר קובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, מכלוף ומשה פאריינטי, ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי), מחבר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״(סופר עליו בהרחבה), אליאסף בן ישעיה מחברת אליהו הנביא, משה אחיו של אליאסף, והיום בנו של משה, שמואל בן ישעיה ממשיך במסורת שהתווה לו אביו. מכלוף אלבאז, פייטן ותיק ומקצועי, רפאל מנשה פייטן לעת מצוא וכמוהו גם יוסף בן הרוש המכונה ״יוסף א־זבבאד״. פייטן נוסף עדין ונעים הליכות הוא ר׳ יוסף בן־נון החי עמנו בירושלים.
יש להבחין בין משורר לפייטן. כל משורר שחיבר ספרי שירה, הוא בראש וראשונה, משכיל, גם תלמיד־חכם, ובקיא בתלמוד, לפעמים גם דרשן ומורה, חיבור השירה, הוא לגביו עיסוק צדדי כמו ר׳ ברוך אברהם טולידאנו שהיה דיין ומשורר דידאקטי, חיבר שורה של ספרים בענייני דת והלכה, ועוד שורה ארוכה של ספרים נוספים.
פייטני פאס
בין פייטני פאס הידועים, ושישריהם מופיעות בכמה קובצי שירה, יש לציין את הפייטן המהולל נסים בן דוד אנקאב ז״ל. אנקאב היה פייטן מעולה ומזקני הפייטנים בפאס. אחד מנכדיו של הפייטן אנקאב, ראובן אנקאב, חי היום בירושלים וגם הוא ממשיך מסורת האבות-הפייטנות.
זוכרני, כאשר עלה הרב שאול אבן־דנאן זצ״ל מפאס, נערך לכבודו ערב מיוחד מטעם ועד העדה המערבית בירושלים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור. הזמין הפייטן נ. אנקאב שהוא בן עירו, נכח באותה מסיבה, בהזדמנות זו חיבר במקום פיוט לזכרו של הרב שלמה אבן דנאן, אביו של הרב שאול אבן־דנאן וגם שר אותו במעמד זה. בתור איש קול ישראל, הקלטתי את כל טכס המסיבה.
גם ח. זעפרני הצליח להקליט את שירי אנקאב ופייטנים אחרים במראכש, מוגדור, ובמקומות אחרים.
הערת במחבר: הכרתי אישית את נסים אננקאב עוד בחו׳׳ל (בפאס) בימי זוהרו וגם את ידידו הטוב ושותפו יהודה וואחנון שהיה לו בית מסחר לספרי־קודש יחד עם שמעיה בנו בפאס. שני החברים אננקאב ־וואחנון עלו לעת זקנתם לארץ. וואחנון שהיה סוחר מאוד ממולח, הצליח וגם ניצל והוריק את בתי יהודי מרוקו בארץ, משכיות חמדה שהביאו עימם: תשמישי קדושה ובמיוחד ספרי קדמונים, יקרי־ערך. כל אלה היה רוכש בפרוטות מהעולים החדשים שחיו כאן בלחץ ולא ידעו את ערך רכושם היקר. וואחנון היה מוכר הכל לאוניברסיטאות, למוסדות ולאספנים. אננקאב לעומתו, היה איש מאוד עייף ומאוכזב ונפטר בקטאמונים בירושלים עני מרוד;זעפרני, שירה, עמ׳ 123, 143, 168, 149,
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מכנאס: המאה הי"ח
הדופן אחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר :
הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ; במרכז — מקום השמש (חסר)
פליז: מעשה יציקה, קידוח וחיקוק :
הגובה 26 ס״ם; הרוחב: 23 ס״מ
מוזיאון ישראל
116
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
יהודים שלא חלצו נעליהם בבואם לארמון ננזפו
יהודי בשם יוסוף עמאר מטנג׳יר, שנהנה מחסותה של איטליה, מכהן כסוכן מסחרי של מר יצחק שלמה נהון, שהוא עצמו נתין מאורי, תחת חסותה של איטליה, הלך לאחרונה לחצר הסולטאן, עם מכתב שניתן לו ע״י מר סקובסו לוזיר, בקשר לתביעות של מר נהון. מכתב זה נשלח לוזיר על ידי יוסף עמאר, שקיבל מכתבים מהוזיר, בקשר לתביעה המסופקת. לפני שאדם זה עזב את פאס יחד עם יהודי מטנג׳יר, באו לחדר הקבלה של ארמון הסולטאן, הוזיר לעניני משפט, סיד מוחמד סאפאר, שנכנס לאותו מקום, וראה את שני האנשים, לבושים בבגדים האופיניים ליהודים, נעולים נעלי בית. שאלם: מדוע אינכם מסירים את נעלי הבית, כפי שנדרש מכל יהודי הבא לכאן? ודרש מהם להסירם מיד. כתגובה לסירובם, היהודי בעל חסותה של איטליה, קיבל מכה קטנה. כשחזר לרובע היהודי, כתב יוסף עמאר לוזיר, והתלונן על היחס לו זכה. הוזיר הזמינו ואמר לו, כי הוא טעה בכך שלא חלץ את נעליו, וכי הסולטאן נזף בפקיד שהרשה להם להשאר שם, נעולים בנעליים. וכי אם יחזור על כך – ייענש. אלה הדברים שמסר יוסוף עמאר למר סקובסו. אני מבין שמר סקובסו מחא בתקיפות לסיד מחמד ברגאש על התקרית, וטען כי יוסוף עמאר היה בשליחות לחצר הסולטאן, כשהוא נושא מכתבים ממנו לוזיר, והוא איים להוריד את דגלו, אם לא יינתן הסבר משביע רצון על העלבון כלפי נציגו. חתום הוארד וייט (99/93 F0).
יהודים הרגו מוסלמי
21 במרס 1892, למר אוון סמית טנג׳יר. רצח מוסלמי על ידי יהודי הוא תופעה נדירה בארץ זו, ואיני מתנצל על דיווח של האירוע הבא: אתמול בבוקר שני יהודים שאינם מקומיים, ואינם בעלי שם טוב, שיחקו בקלפים בגינה, עם שני מוסלמים. תוך המשחק התעורר ויכוח, ואחד היהודים שאינו בן המקום, אלא גר בג׳דיפה, בין קזבלנקה לרבאט, דקר את המוסלמי בסכין, והנדקר נפטר לאחר זמן מה. הרוצח ברח, אבל נתפש במלאח לאחר זמן קצר, הוכה עד שלאחר זמן קצר הלך לעולמו, ונקבר היום. הדבר גרם להתרגשות. היהודים הסתגרו במלאח, ושומרים הוצבו על ידי המושל לשמור עליהם (F0443/11).
מקרה נוסף מדווח על ידי שגריר בריטניה במרוקו בשם Gerard Lowther ב-20 באפריל 1905 לשר החוץ המרקיז מ- Lansdowne כי הקונסול הבריטי בקזבלנקה דיווח לו, שהיתה התרגשות גדולה בעיר ב־17 בחודש בגלל אירוע זה: קבוצת אנשים מהשבטים הסמוכים לקזבלנקה, תבעו את ראשיהם של מספר יהודים, כתגמול על הריגתו של שיכור מוסלמי על ידי יהודים. וכן דרשו שחרורם של אחיהם שהיו במאסר כארבע שנים, בעוון הריגת יהודי. למרות שהשבטים לא יצליחו להיכנס לעיר [קזבלנקה], אבל קיים חשש של שוד בתוך העיר. הקונסול הבריטי המקומי, יחד עם בעלי תפקיד דומה, נציגי מדינות אחרות, הודיעו למושל צ׳אר אלבידא שרואים אותו אחראי לבטחון התושבים בעיר. וביקשוהו שאם לא יוכל לקבל עליו אחריות זו, שיודיע להם זאת, על מנת שידעו להתכונן לכך, וינקטו בצעדים מתאימים. המושל הרגיע אותם, ולדבריו, נקט בכל האמצעים הדרושים להגנתם. הוצבו שומרים ותותחים בחומות העיר, ואלה נוסו על השבטים, בעת המשא ומתן ביניהם ובין המושל (F0413/45 ;F099/421). בערב נסוגו השבטים, והמושל הודיע לקונסול שכל הקשיים הוסרו, ואין כל חשש לפחד. נפוצה שמועה בקזבלנקה שהמושל שילם לשבטים סכום של 200 דולרים, ודאג לבטחון, אבל לא ברור מה הוסכם. הקונסול Maclean הוסיף, כי בגלל מחסור במזון, השבטים אינם רגועים, ומעשי השוד באזורים הסמוכים לקזבלנקה גוברים.
25 באפריל 1907 – רציחת יהודי על ידי אבן שהושלכה לראשו בקזבלנקה (F0174/253). במכתב לשגריר בריטניה במרוקו: מוסלמי קנאי דרש ב־10 במאי 1907 מיהודי לחלוץ את נעליו. החזירם לרגליו בהוראת נציג גרמניה (FOI74/253). ב-30 ביולי 1907 נרצחו אירופאים בקזבלנקה (FOI74/253).
הלקאת שמונה נשים יהודיות –1883
ב-29 בינואר 1883 הולקו שמונה נשים יהודיות בקזבלנקה. ידיעות על כך הגיעו לאירופה ולארה״ב מפברואר 1883 ואילך, והדבר עורר תגובות בעיתונות היהודית והכללית, וכן בין הזרים שביקרו במרוקו. חברת הטלגרפים קיבלה פרטים על מה שאירע עם שמונה נשים בקזבלנקה. מושל העיר מסר כי ב-29 בינואר, יוסף עמיאל בעל חסות של סגנות הקונסוליה בעיר, היה בריב עם שני בניו. אחד מהם שלף אקדח מול אביו. שני הבנים נאסרו, ועמיאל פנה למושל העיר וביקשו לגרש את כל הנשים הנחשבות כפרוצות. למחרת, הלך לפרוצות כשהוא מלווה בראש הקהילה ובחיילים, ושמונה מהן נאסרו, והולקו בפומבי. העתון הקדיש לנושא שניים וחצי טורים. מהכתב בטנג׳יר שהודיע ב-10 בפברואר 1883 על מלקות לנשים בקזבלנקה. נשלח מברק ל׳טיימס׳, ולשני בתי הפרלמנט בלונדון [כולל בית הלורדים] ידיעה מקזבלנקה וכן פורסם בכתב העת Maghreb Al-Aksa הידיעה נשלחה על ידי סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה תחת הכותרת:.'Inquisition Revived at Casablanca׳
London Globedכתב כי מעניין להעיר, שהידיעה תחת הכותרת: ׳מלקות ליהודים בקזבלנקה על ידי התורגמן של קונסול בריטניה׳. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לחקור את הנושא, כי אינה מוצאת במפה את המקום בשם קזבלנקה, ולכן אין שם קונסול בריטי, ולא תורגמן שהלקה יהודיות. בעתון בשם Standard פורסם מכתב למערכת בלשון זו, תחת הכותרת: ״Foreign Office Geography״.
כאשר שר החוץ הבריטי מסר בפרלמנט, כי בקזבלנקה הולקו יהודיות. Downingo Street לא ידעו לזהות את המקום בו מצוי סוכן קונסולרי בריטי. המקור מוסר כי המקום נקרא בערבית. Dar el Baida נמל מרוקאי קצת דרומה לרבאט. נקרא בפי הספרדים ׳הבית הלבן׳. הכפר החדש נבנה על חורבות הכפר Anfa שישובו התחיל רק במאה הט״ו. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, הקימו על החורבות עיר חדשה. גרים בעיר כארבעת אלפים תושבים, אחוז גדול מהם יהודים. מספר סוחרים, בעיקר צרפתים, גרים שם. אבל המקום אינו בריא, והוא מלוכלך, כמו ערים מרוקאיות אחרות. היצוא שלה בעיקר אפונה, צמר ונעלי בית, המיועד לשוק של אלכסנדריה. יש בעיר מספר קונסולים וסגני קונסולים, ומר ג׳והן לאפין הוא סגן הקונסול של בריטניה בעיר.
בדו״ח השנתי של ׳אגודת אחים׳ לשנים 1882-1883 נמסר, כי הגיע מידע מקזבלנקה על התנהגותו הברברית של מושל קזבלנקה, שגרם להלקאת שמונה נשים יהודיות. ניתנה הוראה להעביר מידע זה לשגריר בריטניה בטנג׳יר, על מנת להביא את הנושא לתשומת לב השלטונות, כדי שהאשמים ייענשו בכל חומר הדין. גם חברי הפרלמנט הבריטי ובית הלורדים ידעו על האירוע. הוצגו שאילתות בפרלמנט, וסגן השר ענה תשובה זו: עונש המלקות בבריטניה בוטל ב-1881. ומשום כך עורר האירוע במרוקו חשש מפני השפעה על הנוהג בבריטניה.
הנושא גרם לתקרית דיפלומטית בין בריטניה לארה״ב. הוחלפו מכתבים בין שר החוץ שלהן, וכן בין שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, לקונסול הכללי של ארה״ב במרוקו, פליקס מתיוס. כמו כן היו מעורבים בענין סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה ג׳והן לאפין (Lapeen), סגן הקונסול של ארה״ב בעיר זו, הקפטן ג׳והן קוב (Cobb), מושל קזבלנקה, הוזיר הראשי והסולטאן.
בקזבלנקה היו פרוצות שמשכו אליהן גברים ובחורים יהודים. קצרה ידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה למנוע תופעה זו. יוסף עמיאל שכיהן כתורגמן בשירותו של הקונסול הבריטי בקזבלנקה, ביקש מהמושל להלקות את הנשים, כי הן פרוצות, ופיתו את בניו לדבר עבירה. אחת המולקות היתה אסתר עמאר. אמה [או היא] היתה משרתת אצל יצחק בן זקן, פקיד בלשכתו של סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה. ושותפו של שלמה בן עבו, שהוא בן חסותה של ספרד. למחרת האירוע, ב-30 בינואר 1883 התלונן בן עבו בפני סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, על שעמיאל העליב אותו בערב הקודם, משום שביקש להפסיק את הלקאתה של אסתר. זו תבעה פיצויים על הלקאתה, כי ראתה את עצמה חפה מפשע. באשר לא היתה מעורבת בפרשת היחסים בין הבנים של עמיאל ובין הפרוצות. ההתכתבות בנושא נמשכה עד 1887.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Sbah-l-kher y a zare/ntin f-darek wana f-dare
Bonjour voisin, toi chez toi et moi chez moi
סְבָּאח אֵלְכִ'יר יָא זָארִי, אְנְתִין פְדָארְכְּ ווּנָא פְדָארִי
صباح الخير يا زاري، انتي في دارك وانا في داري
Itto msat l-el hammam /zabet ma t‘aud ‘am
Itto est partie au bain maure elle en a rapporté de quoi raconter pendant un an
אִיתוֹ מְסָאת לְחְמָאם, זָאבְּת מָא תְעָאוד עָאם
إيطو مسات الحمام، زابت ما تعاود عام
Qol l-kher tseb s-shab /qol-l-haqq tseb la-‘dab
Dis du bien tu auras des amis, dis la vérité tu t’en repentiras
קּוּל אְלְכִ'יר תְסִיב סְחָאב, קּוּל אְלְחַקְּ תסיב לַעְדַב
قول الخير تسيب اصحاب، قول الحق تسيب العضاب
El ‘dawa u-l-mhabba / ma ‘andhom sebba
L’amour et la haine n’ont pas besoin de raison
אְלְעְדוּאָ אוּלְמְחְבבָּא, מָא עְנְדְהוּם סְבְבָּא
لعضواه والمحباه، ما عندهوم سبا
Mleh ‘do meshor/yvala hbib mestor
Mieux vaut un ennemi déclaré qu’un ami cachotier
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.
מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה-בערבית יהודי מתורגם לעברית
[ידיד ה׳ וידידינו נשיא אלהיט אתה בתוכינו] בחרי רצתה נפשי [בחירי רצת נפשי] חמד עתיק החכם הותיק כהה״ר פ׳ יאיר אכי״ר. אחדש״ו מאתי אני חות״מ האות כי טוב תעלם אין הי׳ יוסף אתורג׳מאן כאד. די שלום אתורג׳מאן דעאתו מראתו עלא סבת סי חוואיז די הומא זלטיטא דסכרגאט ופסתול וקפטאן די סקרנאט ותלאתא דלפרוד דתותלא דדהב אין עבאהומלא בלא פטינהא ורהנהום וטענת עליה הייא אילא יום חמישי בשבת די מנור פורים עבאהום ומאזאלין הנא פצפרו והווא קאהלא באיין יום חמישי בשבת פ׳ תצוד, תשעה ימים לחדש אדר ציפדהום מעא הר׳ רפאל אגייני ירהנהום ענדך פסך—תם—נם— וטלע ריוח פסך הנז׳ סך —שם— וואקיפין על לעדות דייאלך תקולנא כאן זאבהומלך רפאל אג׳ייני אנהאר די מסא לתמא לאענדכום לפאס נהאר לכמיס תשע אייאם פסהר אוו לא ונחבו מן לחאל ומנך תקולנא אנית האדסי די קאל תסאלו כאן אמת אוו כא יכדב ולבית די יוסף הנז׳ כאן מרהון ענדך פהאד לפלוס אוו לא נחבו מן לחאל ומנך תוואזבנא על כל פרט ופרט ושכמ״ה ואתם שלום.
תרגום
אחרי דרישת שלומו וטובתו מאתי אני חותם מטה, האות כי טוב, לד שהיקר יוסף אתורג׳מאן אחיו של שלום אתורג׳מאן, נתבע לדין על ידי אשתו אודות איזה בגדים שהם זלטיטא דסקרנאט, [צבע מהצבעים] ופסתול [מטפחת גדולה לכסוי השער] וקפטאן דסקרנאט, ושלשה זוגות עגילים מזהב, שהוא לקחם בלי ידיעתה ומשכנם. והיא תובעת אותו שביום חמישי בשבת שאחרי פורים לקחם ועדיין מונחים כאן בעיר צפרו, והוא אמר לה שביום חמישי פרשת תצוה ט׳ ימים לאדר שלח כל הנ״ל עם היקר רפאל אג׳ייני למשכנם אצלך בעד סך —תם—נם— ועלה ריוח בסך הנז׳ סך —שם—. ועומדים לבירור על העדות שלך, תגיד לנו אם הביאם לידך רפאל אג׳ייני יום שנסע שם אצלכם בעיר פאס יום חמישי ט׳ ימים בחדש. אם לא, נבקש ממך תגיד לנו גם כן על הסך שהוא חייב לך אם אמת או שקר, ואם הבית של יוסף האם ממושכן אצלך בעד החוב הנזכר או לאו, נבקש ממך להשיב על כל פרט ופרט ושכרך כפול מן השמים.
מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מנורות־חנוכה
המאה הי׳׳ח
מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי
פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק
הגובה : 48.5 ס׳׳מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף טיכו
(117)
מראכש; המאה הכ'
כתובת: ״בסמן טוב״
לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח
הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב: 22 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל
(118)
עמוד 76
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד.
רכי עמרס ב״ר מסעוד אלנקאוה
סבי רבי עמרם, כאביו נודע בחסידותו ובפרישותו. על סבי למדתי ממו״ר אבי זצ״ל שבכל פעם סיפר לי על גדולתו ועל קדושתו של רבי עמרם אביו. רבי עמרם שימש כסופר סת״ם, שוחט מומחה, שליח צבור וספרא דדיינא.
רבי עמרם עסק למחייתו במכירת בדים בחנותו, שעות מועטות ביום. רוב הזמן עסק בלימוד תורה בחברותא ולבד בביהכנ״ס טולידאנו בעירו. החברותא שלו בכל יום היה רבי דוד בן צאפת הלוי האחרון, בנו של רבי עמרם בן צאפת וכן למד עם רבי מסעוד אוחיון. רבי עמרם אלנקאוה היה ממעט באכילה, היה אוכל רק בערב, בשובו מבית המדרש, היה הולך לישון וקם בחצות הלילה ללמוד תורה עד לתפילה בנץ החמה. רבי עמרם היה חריף ובקיא בגמרא, בהלכה ובזוהר הקדוש, אך לא רצה לשמש ברבנות, עם היותו תלמידו ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה שהיה מבאי ביתו.
ביתו של רבי עמרם היה בית ועד לחכמים ומקום אירוח לעניים ולשדרי״ם מארץ ישראל. היה נזהר מאד בעניין הפסח והיה משתמש בתמרים במקום בסוכר למשקה היומי שלו, התה.
חודש לפני פטירתו היה ביתו כמרקחה, רבים באו לראותו ולסעדו במיטת חוליו, באותה עת גם נולד נכדו, אחי רבי עמרם הי״ו וכמובן שההתרגשות היתה גדולה בברית מילה ובפדיון הבן. ימים מועטים לאחר מכן, רבי עמרם נלב״ע ביום הפטירה של מו״ר אביו, בכ״ב בחשוון התשט״ו. לוויתו היתה מרשימה בגודלה ובהספדיה.
בכל השנים נהגו לפקוד את ביתו רבים מהעיר ומהקהילות האחרות, כדי להתברך ולשאלו שאלות הלכתיות ואמוניות. כשנסתלק אמר אחד מזקני העדה:
״משמת רבי עמרם, נסתלקה הברכה מהקהילה.״
ילדיו של רבי עמרס:
רבי יעקב בנו היה סוחר ות״ח מתלמידיו של רבי רפאל. הוא למד בחברותא עם הרב שלום משאש זצ״ל שסיפר לי בהתרגשות על חריפותו בלימוד הגמרא וההלכה.
רבי יעקב נתעוור באמצע תפילת מוסף של יוה״כ כשהוא משמש כחזן. הוא קרוי ע״ש סבו רבי יעקב סבח שנפטר בצעירותו בשעת מוסף של יוה״כ. אודותיו נקרא לקמן.
בנו השני, מו״ר אבי רבי חיים מסעוד זצ״ל קרוי ע״ש אוהחה״ק וע״ש סבו רבי מסעוד, ידוע היה בחסידותו ובאהבת תורה שלו בבחינת, ברא כרעא דאבוה.
בתו קאמרה ריווח קרויה ע״ש סבתה, קאמרה אלנקאוה אשתו של רבי מסעוד ואחותו של רבי רפאל אלנקאוה. בתו קאמרה נישאה למשה ריווח ז״ל אחיינו של הרב אברהם ריווח עליו דברנו לעיל. קאמרה ידועה כאימה, כאשת חיל, גומלת חסדים.
רכי מיכאל כ״ר רפאל אלנקאוה
רבי מיכאל, בנו של רבי רפאל נולד לאחר שנולדו שתי אחיותיו. מסופר שבני הקהילה שאלו את רבי רפאל, מדוע איץ לך בן ממשיך דרכך. נסע רבי רפאל לציונו הקדוש של רבי עמרם בן דיוואן ונשא בקשה שזכות הצדיק תעמוד לו. ויוולד לו בן. מיכאל בנו נולד ולימים, לאחר שלמד בישיבתו של אביו והפך לת״ח חשוב שהכל התפעלו מחכמתו ומענוותנותו, שאלו את רבי רפאל, למה אין לך עוד בנים כמותו, ענה להם רבי רפאל בחיוך – כשהלכתי לרבי עמרם בן דיוואן, ביקשתי שהקב״ה יתן לי בן, לא בקשתי אלא בן אחד וב״ה קבלתי. רבי מיכאל שימש אחר מות אביו ברבנות לצדו של רבי שאול אבן דנאן, ראב״ד ורב ראשי למרוקו. רבי מיכאל נטל לידיו את תפקיד הרב הראשי לאחר שרבי שאול עלה לארץ ישראל.
בימיו של רבי רפאל היו שרצו להקים בי״ס אליאנס שישלב לימודי יהדות עם לימודי חול. רבי רפאל עמד על המשמר ודרש שלא יצערו אותו בדבר פן ירד ביגון שאולה. הקהילה נרתעה ושוב לא דברו על הרעיון הזה. ידוע שבתקופה זו היו רבים שהתנגדו להקמת בתי ספר אליאנס, למרות לחצים כבדים של הסוכנות היהודית וארגונים אירופאים ואמריקאים שונים. הרבנים בספרו, במקנס, בסאלי ובתאפילאלת נלחמו בעוז בתופעה המסוכנת הזו שנתפשטה כבר בכמה ערים במרוקו [פז, אגאדיר, מוגאדור, רבאט, קזבלנקה ועוד], מספרים שרבי רפאל ברוך טולידאנו ממקנס צעק וקרא על ביה״ס הזה שהיו קוראים לו אסקולה, ״אש כולה״. כך בסאלי היו צעירים שפעלו להקמת בית ספר כזה. רבי מיכאל התנגד אף הוא כאביו, אלא שקשה היה לעמוד מול הסחף הגדול והלחצים הכבדים.
כאן המקום למחות על כבודו הגדול של הרב מיכאל אלנקאוה זצ״ל ב״ר רפאל, שכל התנגדותו לקיומו של ביה״ס הזה היתה עקרונית בהתנגדותו של מו״ר אביו. לא כפי שנכתב בספר ליקוטי סיפורים [חלקם סיפורים לא מכובדים] ״עין רואה ואוזן שומעת״. קורותיהם של יהודי מרוקו יעידו שלא יצאה כל תועלת מבתיה״ס אליאנס שלימדו צרפתית לצד דקדוק עברי, אלא הרס וחורבן רוחניים שהיו בעוכריה של יהדות מרוקו והביאו לחולשתה. רבי מיכאל, כאביו הרב רפאל, כרבי יעקב אבוחצירא, כרבי רפאל משה אלבז, כרבי רפאל ברוך טולידאנו ועוד רבנים חשובים נלחמו ברוח עועים מסוכנת זו שבאה לפגוע בקדושתה של יהדות זו, תוך כדי כך שגורמים חיצוניים לא תמימים, ניצלו את תמימותה של יהדות זו. במחקרים שונים הם אף כינו את ההתנגדות הזו כפרמיטיביות חסרת פשרות וקנאות פאנאטית.
התבוננות קלה במחוז תאפילאלת עיר ממלכת משפחת אבוחצירא, אליה לא הגיעה תרבות צרפת ולא בתי״ס של אליאנס, יעידו ע״כ שגאונות לא תלויה בגורמים חצוניים. גאונות אמיתית נקנית ביסורים ובמ״ח קנייני התורה הידועים. צאו ובדקו מאין יצאו גדולי התורה, הרבנים, החכמים -מתלמודי התורה הדלים במבנים, באמצעים כספיים ודידאקטיים ובהכשרה מקצועית [בבחינת הזהרו בבני ענייים] או מבתי הספר המפוארים, הנוצצים והמתוקצבים, של רשת אליאנס שהמיטה אסון רוחני על יהדות מפוארת ותיווכחו לדעת שבמקום העניות והדלות, שם היה משכנה של התורה.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס
טופס תקנה על ענין המס
פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.
ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.
נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.
אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.
יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס
עמוד 66
משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה ) שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(. לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.
מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.
מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20
מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690 נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות. 10 בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־20.
מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור (1917) התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה.
מפגש ראשון: אלמאליח ויהודי דמשק, פעילות חינוכית וציבורית.
להלן נבדוק כיצד השפיעו תמורות אלה על אלמאליח ביחסו ליהדות סוריה. אלמאליח הגיע לדמשק ב־ 1911 בלוויית חותנו הרב יעקב דאנון, כאשר מצב בני הקהילה הידרדר מפאת המשבר הכלכלי באימפריה העות'מאנית. בשנה זו ביקשו חברי הקהילה מהרב דאנון להביא את חתנו לדמשק כדי לנהל את הקהילה, ועד הקהילה ובתי הספר העבריים בדמשק. כאמור לעיל, חברי הקהילה הכירו את אלמאליח עוד לפני פעילותו הציבורית בדמשק, כאשר ליווה את ר' חיים נחום בעת ביקורו בקהילות יהודי סוריה ולבנון.
להלן דברי אלמאליח על אודות קהילת יהודי דמשק:
על עדה זו כבר כתבתי לפני שנים אחדות שורה של מאמרים בהפועל הצעיר שנדפסו א"כ ]אחר כך[ בחוברת מיודח ]מיוחדת[ בשם היהודים בדמשק. ומכרח אני להודות כי מפני סבת ]סיבות[ ידועות נאלצתי אז לגלות טפח ולגלות עשרה. זו היתה באמת עדר ולא עדה. אנרחיה ]אנרכיה[ שלמה שררה בכל מוסדותיה אם אפשר לקרא ]לקרוא[ בשם כזה שנים שלשה חדרים גרועים שלוש אגודות חסד וכו' שום אבטוריטט עליונה שבידה יתרכזו כל עניני ]ענייני[ הציבור ושת]היה[ ושתהיה בעין מפקח עליון על מהלך כל הענינים ]עניינים[ לא הייתה אז עברית בתי ספר תחיה לאומית מאן דבר שמם. כל היהודים כט"ו אלף במספר היו שקועים במ"ט שערי פרקמטיה ובסכסוכים פעוטים ולא יכלו להתרומם מעל לנרגנות פעוטה ובכל עבר ופנה שאליהם פנית מצאת רק דמורליזציה ואנרחיה ]אנרכיה[.
מדבריו למדים על האנרכיה ששררה בקהילה עד שנת 1911 ותחילת הראורגניזציה. אלמאליח החל לשמש בשני תפקידים בקהילה, האחד – מנהל בית הספר במשך שלוש שנים, והשני – מזכיר החכם באשי, ר' דאנון. בבואו לדמשק הציב תנאי בפני הקהילה, והוא ניהול בית הספר כראות עיניו, כלומר הוא ביקש יד חופשית ללא התערבות חברי הקהילה. נראה שאלמאליח איש החינוך רצה לקדם את החינוך העברי־לאומי בדמשק )להלן(, לכן הציב תנאים לראשי הקהילה.
פעילות חינוכית
הפדגוגיה בדמשק לא תאמה את שיטתו של אלמאליח, מכיוון שהילדים למדו בכותאב והחכמים שלימדו היו זקנים. לכן ייסד את גני הילדים העבריים הראשונים וארגן מחדש את כל בתי הספר השייכים לקהילה. הוא דאג להביא מורים, מורות וגננות מא"י ובאמצעותם הנחיל חינוך עברי־ציוני. השילוב בחינוך עברי־ציוני היה חלק מהאני מאמין שלו. מדבריו משתמע שחינוך עברי ללא חינוך ללאומיות־ציונות לא בא בחשבון, הא בהא תליא. בדבר אגודה ציונית, בדמשק לא נוסדה אגודה רשמית ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודה ציונית, ועל כן דברים אלה מוכיחים ומחזקים את השקפת עולמו של אלמאליח ביחס לחינוך עברי־ציוני. במשך הזמן השאיר מורים צעירים מבני המקום ללמד בבתי הספר. הם השתלמו בלימודי עברית בעזרת מורים מא"י. בבתי הספר לימדו את השפה הערבית היות והיהודים היו בני המקום והיה עליהם להכיר שפה זו. חלק מהילדים למדו בבי"ס כי"ח בנים (נוסד בדמשק ב־ 1880 ( ובבי"ס כי"ח בנות )נוסד בדמשק ב־ 1883 (, שבהם לא לימדו את השפה העברית והיו מחלוקות בין בית הספר העברי לכי"ח שדגלה בתרבות צרפת. במרוצת הזמן ולאחר שהעברית החלה להכות שורשים בקהילה וברחובות דמשק, החלו בתי הספר של כי"ח ללמד את השפה העברית. ב־ 1914 עזב אלמאליח את דמשק. ברוך פאיס, מהגר יהודי שהגיע מרוסיה לדמשק שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, המשיך את מפעלו החינוכי של אלמאליח והשתלב בהנהגת הקהילה בדמשק. לאחר הכיבוש הבריטי ילדי בית הספר העברי היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה והתיישבו בה.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״
הלחן וה״מטרוז״
משוררי המגרב היהודים, נהגו לציין את שמם הפרטי, שם משפחתם ולפעמים גם בתוספת שם האב בראש הפיוט או הפזמון, ובסוף, עם הסיומת ״חזק, חזק ואמץ, או ואמיץ״. זה היווה כמעין חתימת שמם בשיריהם, אולי לצורך פרסום שמם, אולי כדי למנוע מזרים להעתיק את שירתם והיו כאלה שהעתיקו חיבורים מאחרים ופרסמו אותם על שמם . אחרים הסתפקו בציון, הפרטי בלבד, כך נהפך המחבר ל״בלתי־ידוע״. מקרים אחרים אך לא רבים בהם המחבר מציין בראש הפזמון ״בתים כפולים״, משולשים או אפילו מרובעים. כדוגמת הפיוט של ר׳ אהרן בן סמחון ממכנאס המובא בראש הפזמון שלפנינו ואשר בו הוא כותב: ״שמי וחניכתי בקרבו על ארבעת רבעיו ילכו סי׳ אני אהרן בן שלמה בן סמחון׳ ונכלל בו י״ג עיקרי הדת״ יש עוד מקרים בהם המשורר הולך לפי הסדר האלפביתי מאלף עד־תו כמו החרוז של ר׳ חיים הכהן מצפת ״אליך דודי נפשי אשא״ . לעומת אלה שחותמים את שמם בראש הפזמון, יש משוררים שנמנעו תמיד ולא רשמו את שמם כלל, אולי מתוך צניעות וענווה. אחד המתנגדים לציון השם בראש הפזמון היה ר׳ יצחק עראמה בעל ״העקדה״, משום שאינו מוסיף ולא כלום למסר השירי נהגו גם לרשום בראשי הפיוט: לנועם, וכשהיה מדובר בשיר, רשמו ל״לחן״, פלס, אך כאשר מדובר בקינות, ציינו בכותרת ״תמרור, ל״תמרור״. מלשון תמרורים וצער עמוק.
ר׳ יצחק עראמה, 1494־1420, רב, דרשן, פילוסוף, חיבר מספר רב של ספרים, ביניהם הספר ״עקדת יצחק״ שנדפס פעמים רבות וזכה לפירושים רבים וגם השפיע השפיע על דרשני הדורות. זעפרני, שירה, ע׳ 106 ; האנציקלופדיה העברית, ע׳ 109.
המטרוז
במקרים מסויימים השתמשו הפייטנים במה שמכונה ה״מטרוז״ (המקושט).
זהו מבנה דו־לשוני שבו הערבית והעברית מתחלפות לסירוגין, כמו הדוגמה שלפנינו:
״ידיד נפשי אהובי עד אן תשכחני/עוזי מאור עיני/
גולה נדחה ביד אדום וקדר.
תרגום:
עזיז רוחי קד קלבי עלאס האגדא תנסאני/עלאמי ייא דאוו עיני/
ראני מזלייא פיד לאומות סללא עלאס נקדר.
על משכבי זכרתי אהבתך קוני/עוזי מאור עיני/
עתה רחקה ממני אל נאדר.
תרגום:
עלא פראסי תפגדת מחבתיק ייא סאני/עלאמי ייא דאוו עיני/
ועלאס האד לגדרא פייא, וואס כיפי ינהזאר״.
במקרים מסוימים בא שילוב שיר עברי עם שיר מוסלמי כדוגמת אחד מפיוטיו הרבים של ר׳ שמואל אלבאז מצפרו תק״ן ־ תר״ד (1844-1790) אביו של רמ״א, ר׳ רפאל משה אלבאז, שהרכיב רוב פיוטיו על מבנים של שירים מוסלמיים שהיו מוכרים בזמנו.
הנה שיר שבח עברי לבורא על מעשה הבריאה משולב עם שיר ערבי מוסלמי.
פיוט מטרוז בלערבייא: סי׳ שמואל אלבאז.
גודל רם קדוש, אלי/גואלי/צור חלי,
ושבחיו מי יחקור ?/כי לו תהלה דומיה,
אובנא (ת) פאס אזדיד ופאס לבאלי/אמאלי!
אנסא כרזו יתנזהו;/פברוז יעזבוק לנדרא.
(בנות פאס העתיקה והחדשה, אויה לי!
הנשים יצאו לטיול; ימצאו חן בעיניך אלה המבלים במגדלים)
- מחבר התוכחה ״ידיד נפשי״ הוא ר׳ יעקב אדהאן ממכנאס, חי במאה ה״ה. היה מו״צ וחיבר הרבה שירים ותוכחות מוסר וכולם מפוזרים. התוכחה הזו מצוייה בקובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״, עמי.103 הבית הראשון של התוכחה מתחיל במלים: ״בשר עניה גולה, אל רם על כל־ נעלה, צופיה עת גאולה, האחת אהובה״ ובהמשך באה התוכחה ״ידיד נפשי״, שחלקה הראשון בעברית וההמשך בערבית. בראש התוכחה , רשום יעקב אדהאן ובסוגריים רשום ״בשר עניה״, סי׳ דוד אבן עטאר. על ר׳ יעקב אדהאן ראה: מלכי רבנן, ע׳ סח, צד א;בני מלכים, ע׳ 109, מציין כי ר׳ יעקב אדהאן חיבר ״תוכחת מוסר״ זו ונדפסה בשנת תרפ״ח בבית הדפוס שרביט־וחזזאן. פאס;זעפרני, שירה, על ר׳ יעקב אדהאן, ראה: עמי 174, 165,168; ועל ר׳ דוד בן־עטר, ראה: ע׳ 173 ; מלכי רבנן, אות ד׳ ע׳ כח, אולי הוא מחבר הפזמון אשרי איש ירא בלבבו שאומרים אחר הסליחות ונדפסה בסוף סדור ״תיקון כרת״.
- על סוג ה״מטרוז״, ראה: זעפרני, שירה, ע׳ 107,170 ;י. שטרית, השירה הערבית יהודית בצפון אפריקה. (פרק ג). ראה י. שטרית (שירת המטרוז) עט׳ 208.
עמוד 135
שם עבים רכובו כנפי רוח,/רב כח;
עליהם ינוח׳/הוה ויהיה והיה.
נזלו מא יתכל וקאלו; האילי!/אמאלי! סראוו אתאי ווסוקאר,/וטרחו חדאהום אספרא.
(והוציאו אוכל ואמרו: הויה! אויה לי!
קנו סוכר ותה והניחו לידם את ארוחת הבוקר).
א־סבבוחי
אחרי ליל מהנה של שירה ופיוטים, נהגו הפייטנים להתחיל באשמורת הבוקר, בסדרה חדשה של בקשות השחר הנקראות- א-סבבוחי. את בקשות השחר התחילו בשעה חמש בערך וזה נמשך למעלה משעה בערך.
״א־סבבוחי״ כלל בקשות של שירות ותשבחות לבורא עולם, על הבריאה, על נשמת האדם ועל האמונה באל אחד.
״ממשכבי קמתי להודות לאלי/ובעלות השחר בשיר ארים קולי/.
יה אדון עולם/בורא השמים, כי לך אתפלל, ערב בוקר וצהרים/ ולפני המלך אשתחוה אפים/כי לך יאתה תפארת כלילי/
או בקשת השחר:
שחר באתי בעוז מצח/לפני אדום וצח/אפיל תחינתי. מלכותך לעד ולעולמי עד/רם על כל רמים, ברא עולמו כל סעד/בששת הימים, מי לא יראך וירעד, בית צור עולמים.
״ממשכבי קמתי׳׳. מחברה הוא יוסף קברמו. הבקשה במלואה נמצאת בסוף קובץ הבקשות ״ישמח ישראל״, בחלק של הבקשות, שבסוף הקובץ ״יגל יעקב״ ומקובצת עם שיריו. אין פרטים על המחבר, אולם אותיות יוסף קברמו מופיעות בראשי הבתים של הבקשה.
״שחר באתי בעוז מצח״, מחברה הוא שמואל ארוליו, גם כן מופיעה בספר ״ישמח ישראל״ בסוף, בעמ' 4. אין פרטים על המחבר.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Des saintes ont été aussi les inspiratrices et les directrices de soulèvements contre les dominateurs étrangers. Telle fut, en Algérie, la célèbre maraboute Lâlla Fât’ma qui en 1857, organisa la résistance contre les soldats français.
Les marabouts ont souvent aussi joué un rôle important dans la politique intérieure de leur pays. Dans un ouvrage du plus haut intérêt sur « l’établissement des dynasties des chérifs au Maroc et leur rivalité avec les Turcs de la régence d’Alger » ( 1509-1830), A. Cour a montré d'une manière lumineuse l’action des marabouts dans la constitution des puissances nouvelles qui s’établirent au Maghreb.
Depuis les dernières années du XVe siècle jusqu’en 1830, deux pouvoirs rivaux ont régné dans l’Afrique du Nord : celui des chérifs et celui des Turcs d’Alger. Ils étaient nés tous deux, presque simultanément, d'une réaction religieuse contre la conquête chrétienne de l’Espagne musulmane et contre les entreprises des Portugais et des Espagmols sur le Maroc. Cette double action des chrétiens surexcita le fanatisme des Berbères et des Arabes et détermina une révolution qui fut dirigée par les confréries religieuses et par les marabouts.
« Dans cette révolution, toutes les dynasties du Maghreb sombrèrent. Elles furent remplacées par des .pouvoirs nouveaux établis sous l’influence des confréries ou des marabouts
Pour ne citer qu’un seul exemple, tiré de l’histoire contemporaine du Maroc, du rôle politique joué par les marabouts, nous rapporterons ce que raconte A. Mouliéras au sujet d’un saint célèbre d’Ech-Chaoûn, Moûlaye 'Alî Chaqoûr. Ce marabout qui, en 1897, avait environ 90 ans, aurait, par son influence, fait conférer la dignité suprême à ’Abd el-'Azîz. «J’avais reçu la mission, dit-il au Sultan El-H’asan après un simulacre d’intronisation de l’enfant qui devait plus tard devenir sultan, de vous faire monter sur le trône, toi et ton fils"’.» Quel role avait-il joué lors de l’avènement d’El-H’asan? Nous l’ignorons.
L’influence des marabouts l’a plus d’une fois emporté sur celle des sultans; leur intervention souveraine dans l’élévation au trône de certains d’entre eux en est la preuve manifeste. Les Chérîfs d’Ouezzân, dans la personne du saint Moûlaye T’ayyeb, le second directeur de la confrérie des T'ayyibiyya (ou Toûhâmiyyin), contemporain du Sultan Moûlaye Ismâ'îl, au XVIP siècle, aidèrent puissamment ce sultan à s’emparer du pouvoir.
Au Maroc, nombre de marabouts se considèrent même, en droit, comme au-dessus du sultan, et en fait ils le sont, ne rendant au monarque aucun hommage, ne lui accordant qu'un respect platonique, sans consequence pratique. I.es sultans ont été souvent à la merci des marabouts qui ont soulevé contre eux des tribus entières; souvent ils ont dû composer avec eux.
Le prestige de certains marabouts est vraiment extraordinaire, tant la souveraineté du sultan est éclipsée par leur autorité religieuse. On pourrait en citer de nombreux exemples. L'un des plus frappants que je connaisse est le suivant que rapporte de Foucauld, à propos de son séjour chez les Zenâga, dans l'Anti-Atlas.
Au mois d'avril 1884, comme je repassai dans ces parages, je rencontrai, entre El-‘Aïn et Tazenakht, Cheikh H'ammou 1-Azdifi qui revenait du dernier point, où il avait passé quelques jours en visite chez le Zanifî. J'avais comme zet'ât’ (escorte) un esclave de Sîdî H’amed ou Abd er-Rah'màn. marabout des Ait ‘Amer, chef de la
zàouia de Sîdî' Abdallah ou Mh'ind. Aussitôt que les cavaliers de la suite du Gheîkh nous aperçurent, ils nous prirent au col, Mardochée et moi, en réclamant un droit de passage, une zet'àt'a. Leur maître s'était arrêté et regardait impassible la bousculade. Un des hommes nous demanda d'où nous étions. « De Merrâkech. — Des gens de Merrâkech, des sujets du sultan ! s'écria le Cheîkh. La bonne aubaine ! Trois Zenâga sont en prison dans le Blad el-Makhzen. Voici des otages qui arrivent à propos.
Qu’on les emmène et qu'on les mette aux fers. Ils y resteront jusqu’à ce que Moûlaye El-H’asan (le Sultan) nous ait rendu nos sujets. » Lorsqu’il entendit ce langage, l’esclave du marabout prit la bride du Cheikh et lui déclara que, sujets ou non du sultan, nous étions sous l'anaia (protection) de son maître Sîdî H’amed, et que par consequent nul n’avait droit de nous toucher. A ces paroles tout change. Toucher aux protégés de Sîdî H’amed ! Qui y a pensé! Non seulement on ne nous emmène pas, mais on nous laisse passer sans exiger de zet’ât’a. Tel est le prestige du sultan. On le regarde comme un chef de tribu éloigné, avec qui on serait en assez mauvais rapports.
Les Zenâga comptent environ 1700 fusils; ils ont à peine 20 chevaux, et un seul marché sur leur territoire, l’Arba Taleouin »
Le rabbin Mardokhaï Abi Sourour, le compagnon constant du vicomte de Foucauld au Maroc.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet