ארכיון חודשי: נובמבר 2021


ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ש"ס דליטא

ה. עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל

הנתונים שמציגה מדינת ישראל על מוסדות הלימוד התורניים אינם אמורים לסווג אותם על פי חתך עדתי. מיון כזה אסור על פי חוק כיוון שהוא מבדיל בין אזרחי המדינה על רקע עדתי. למרות זאת, בכל הנוגע ל״עולם הישיבות״ יש בידי שלטונות המדינה פירוט כזה (דבר שאינו קיים במוסדות החינוך האחרים).

לפי דו״ח המשרד לענייני דתות מיום 27 לאוגוסט 1999, קיימים 488 מוסדות לימוד ליטאיים, 350 מוסדות לימוד הקשורים לחצרות החסידים, 282 מוסדות לימוד הקשורים לציונות הדתית ו־462 מוסדות לימוד ספרדים. מוסד מוגדר כספרדי כאשר מוצא תלמידיו הוא ספרדי, ובדרך כלל גם ראש הישיבה הוא ממוצא זה.

על פי אותו דו״ח קיימים 1,582 מוסדות. נעדרים מהדו״ח מאות ״מוסדות חינוכיים״ קטנים שבהם לומדים רק תלמידים מעטים. מוסדות הלימוד הליטאים נחשבים כמוסדות לימוד ברמה גבוהה והם אשר פתחו את שעריהם בפני תלמידים ספרדים/מזרחים. ישיבות הדגל הליטאיות קלטו, ועודן קולטות, תלמידים ספרדים/מזרחים לפי מכסה, כך לדוגמה, ״פוניביץ״ בבני ברק מנתה בתש״ס כ־1,100 תלמידים, מתוכם 132 תלמידים ספרדים (12%); ״חברון״ (הגדולה) בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 105 תלמידים ספרדים (15%); ״קול תורה״ בבית וגן בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 119 תלמידים ספרדים (17%); ״סלובודקה״ בבני ברק מנתה כ־ 250 תלמידים, מתוכם 50 תלמידים ספרדים (19%).

 אחוזים אלו מהווים מכסה ובשנים האחרונות כל ישיבה מקפידה עליהם בעקביות. ברור מכאן שעל מספר מקומות קטן זה נאבקים מיטב התלמידים הספרדים/מזרחים ובעיקר הורים בעלי כוח והשפעה, שמבקשים להכניס את ילדיהם לישיבה אשכנזית טובה. גם הרב עובדיה יוסף ביקש בזמנו מהישיבה הליטאית ״קול תורה״ בירושלים לקבל את בנו כתלמיד, ומשסורב נפגע מאוד. בן אחר שלו למד בישיבת ״חברון״, וחתנו בוגר ישיבת ״עטרת ישראל״, כולן ישיבות ליטאיות. ישיבות אלו מקפידות לא לעבור את מכסת המזרחים הלומדים בהן, שמא יתפרש הדבר בעולם הישיבות כ״ירידת רמה בגלל ריבוי תלמידים מזרחים״. יתרה מזו, מספרים בישיבות שתלמידים ספרדים/מזרחים נמנעים בעצמם מלהיכנס לישיבה אשכנזית שיש בה רוב ספרדי/מזרחי, שמא ייראה שהם לומדים במוסד שרמתו נמוכה. (אגב, תופעה זו היתה קיימת גם בישיבות התיכוניות שבחסות ופיקוח של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך). תלמידים ממוצא ספרדי/מזרחי לומדים גם בישיבות הפחות מבוקשות ושם ניכרים אחוזים קצת יותר גבוהים.

אחוז הספרדים/מזרחים הלומדים בישיבות גדל בשנים האחרונות הרבה יותר מאחוז הגידול של האשכנזים. להערכת מחלקת הישיבות במשרד הדתות, מספר התלמידים הספרדים/מזרחים המסתופף בעולם התורה, בישיבות קטנות, ישיבות גבוהות, כוללים וישיבות לחוזרים בתשובה, גדול בתש״ס בכ־20% ממספר התלמידים ממוצא אשכנזי, ויש להניח שתופעה זו תתקיים גם בעתיד ואף תגדל.

פוטנציאל הגידול המהיר של בני תורה ספרדים/מזרחים לעומת עמיתיהם האשכנזים נובע ממגוון רב של סיבות: המאגר האנושי המתאים להרחבת הישיבות הספרדיות מצוי במה שמוגדר כמעגל המסורתי. החברה החרדית האשכנזית מייצרת את תלמידי הישיבות רק מתוכה, כיוון שמחוץ לחברה האשכנזית החרדית מצויה האוכלוסייה החילונית האשכנזית שאינה מהווה מקור לגידול והרחבה של תלמידי הישיבות. בחברה הישראלית אין כמעט מעגל מסורתי בין שתי אוכלוסיות אלו, והחוזרים בתשובה מקרב האשכנזים אינם נקלטים בזרועות פתוחות בעולם הישיבות האשכנזי. לעומתה בחברה החרדית הספרדית/מזרחית מצויים שוליים רחבים מאוד של יהודים מסורתיים, והם מהווים את פוטנציאל הגידול וההרחבה לישיבות. ואכן, רבים מהם נקלטים בעולם זה. הקבוצה האשכנזית מגדירה את המצטרפים אליה כחוזרים בתשובה ומתייחסת אליהם כאל נחותי דרגה. ואילו הקבוצה הספרדית/מזרחית מתייחסת למצטרפים החדשים כאל אנשים שבאו ל״התחזק״ באמונתם, הם נקלטים בזרועות פתוחות ומקומם בריבוד החברתי מכובד מאוד. קיים גם שוני מובהק בתהליך הקליטה הראשוני בגני הילדים, במתיבתות ובבתי הספר היסודיים. מוסדות אשכנזיים קולטים רק ילדים שהוריהם מקיימים אורח חיים חרדי ואילו המוסדות הספרדים/מזרחים קולטים גם תלמידים שהוריהם מסורתיים בלבד, וגם ילדים שהוריהם אינם מקיימים כלל אורח חיים דתי.

לנקלטים במסלול החינוך החרדי הספרדי/מזרחי יש להוסיף גם אלפי ילדים אשר נותבו לתוכו מתוך סיטואציה של מצוקה כלכלית וחברתית בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה שבערים הגדולות. מוסדות חינוך אלו מציעים יום לימודים ארוך, ארוחת צהריים והסעות חינם, הטבות שאינן ניתנות ברשתות החינוך הממלכתיות. תלמידים ספרדים/מזרחים לומדים בישיבות האשכנזיות הגבוהות והמבוקשות, אולם לא קיימת תופעה הפוכה, של תלמידים אשכנזים הלומדים בישיבות ספרדיות/ מזרחיות. בעשור האחרון עולה בהתמדה באחוזים גבוהים שיעור הילודה בקרב הנשים החרדיות המזרחיות לעומת הגידול המתון בקרב האשכנזיות החרדיות. ממכלול סיבות אלו יש להניח שהגידול במספרם של תלמידי ישיבות ספרדים/מזרחים על פני עמיתיהם האשכנזים יתקיים גם בעתיד.

שיטת הלימוד הספרדית מתקיימת רק בישיבות ספרדיות בודדות. בישיבת ״פורת יוסף״ הוותיקה שמשכנה עבר לשכונת גאולה בירושלים; בשתי ישיבות ״כיסא רחמים״ בבני ברק המשמרות שיטת לימוד בדרך העיון התוניסאי; בישיבות ״חזון עובדיה״ ובמוסדות נוספים בירושלים הקשורים לרב עובדיה יוסף ולבניו. מרבית ראשי הישיבות, גדולי התורה והמורים ממוצא ספרדי מאוגדים ב״ארגון מרביצי התורה״, שהוא אחד הארגונים הדומיננטיים ובעלי ההשפעה בעולם הישיבות הספרדיות. חבריו נשמעים ל״דעת תורה״, שמקורה בתוך עולם הישיבות הליטאי, ומשתפים פעולה במישור הפוליטי עם ״דגל התורה״.

  1. 1. האפליה וההשפלה

הצטיינותם של בני תורה ספרדים/מזרחים והפנמת אורח החיים של הישיבה יצרו דינמיקה של התדפקות בני תורה על דלתותיהן של ישיבות היוקרה הליטאיות. כך נוצרה בשנות השבעים שכבה של צעירים חרדים ספרדים/מזרחים שהחלו לבלוט בתוך החברה החרדית. אליהם הצטרפו רבים מבוגרי הישיבות הליטאיות בצרפת שעלו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובראשית שנות השבעים, ורבנים ובוגרי ישיבת טנג׳יר במרוקו שנסגרה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

מוסד הנישואין היווה חלק אורגני מחיי הישיבה ומבניית ״חברת הלומדים״. עם הזמן התעורר הצורך להקים מוסדות חינוך לבנות מזרחיות חרדיות, ואמנם הוקמו מוסדות כאלה כגון: סמינר ״בית יעקב״ בבאר יעקב, מוסד ״אור חיים״ בבני ברק, הסמינר החרדי לבנות בנתיבות ומוסדות ״קרן הילד״ בירושלים. במחצית הראשונה של שנות השבעים החלה לצמוח בשולי החברה החרדית בירושלים, בבני ברק, בדרום הארץ וברכסים שליד כפר חסידים ״חברת לומדים מזרחית״. באותה עת החלו משפחות אברכים לזרום לעיירות פיתוח, כתוצאה מקשיי דיור וקשיי תעסוקה לנשים במגזר החרדי בערים הגדולות. כאן הוקמו מוסדות חינוך, סמינרים לבנות, ישיבות וכוללים שהפכו למרכזים קהילתיים, נוצרו קהילות לומדות מאורגנות של ״חרדים מזרחים״ כשהבולטת ביניהן הוקמה בעיירת הפיתוח נתיבות. מנחם פרידמן מגדיר את מרקם החיים שנוצר בעיירות הפיתוח ובשולי החברה החרדית בערים הגדולות כ״תת תרבות חרדית מזרחית״. מאפייניה זהים ודומים לאלה של חברת הלומדים האשכנזית הליטאית, החל בהשקפת עולם ואורח חיים וכלה בהופעה החיצונית.

חברת הלומדים המזרחית היא תופעה חדשה יחסית והאתוס ההיסטורי שממנו היא יונקת את קיומה הוא האתוס החרדי האשכנזי. באתוס הזה לא מופיעים סיפורים ודמויות מופת מצפון אפריקה, מתימן או מהמנהיגות הספרדית של ״היישוב הישן״. תחת זאת התחנכו התלמידים המזרחים ושיננו סיפורי מופת על ״גדולים״ מההווי החרדי האשכנזי במזרח אירופה. בצד לימודי הגמרא התהלכו בישיבות הספרדיות/מזרחיות סיפורי ״מוסר״ שסבו סביב ה״חלוקה״ שהיתה נהוגה במוסדות הלימוד הליטאים, על פי ההשתייכות לזרמי המוסר.

רוב התלמידים בכל הזרמים התפללו בהברה אשכנזית ולא ידעו להתפלל בדרך אחרת. מערכת ההמשגה שלהם גובשה בחלקה ביידיש ועולם הדימויים לקוח מהלקסיקון האשכנזי. הוויית החיים מהימים ההם אומצה והועתקה על ידם לחיי היום יום בישיבות בישראל.

ואולם, למרות חינוכם האשכנזי התודעה העצמית הספרדית/מזרחית של התלמידים מפותחת מאוד. היא שואבת ואף נשענת על זיכרון קולקטיבי רחוק ועמום ש״שם״ בארצות המוצא של הוריהם היו חיים טובים תרתי משמע, גם חיים יהודיים מלאים וגם כבוד ורווחה. אולם כאן במדינת ישראל, בשל המשטר הציוני החילוני המשחית, הכל נהרס. תודעה זו התחדדה בחיי היומיום בתוך הישיבות ובחברה החרדית על רקע קיפוח והשפלה מצד הקולגות האשכנזים, שהתבטאו בשורה ארוכה של מושגים וביטויים: התלמידים הספרדים/מזרחים זכו לכינוי ״פרענקים״ שיש בו משמעות של גנאי בעולם החרדי; יום יום דאגו להחדיר לראשם את עובדת העליונות האשכנזית בתחום לימוד התורה תוך זלזול בחכמי התורה שלהם ובפסיקותיהם ההלכתיות, ובכלל זה גם זלזול מופגן בפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. לשיא הגיעו הדברים באפריל 1990, בזמן המשבר הפוליטי, הידוע בשם ״התרגיל המסריח״, שגרמו לאריה דרעי לחשוש שאם לא יציית לרב שך, יורה הרב להחרים ולבטל את כל פסקיו של הרב עובדיה יוסף והם יהיו ״כעפרא דארעא״. ״עליונות״ ופטרונות זו באו לידי ביטוי מובהק ביותר בקלטת ששודרה ברדיו, ובה דווח מכנס ראשי ישיבות שנערך ב־11 ליוני 1992 שהרב שך אמר: ״ההנהגה הדתית הספרדית עדיין לא בשלה להנהגת המדינה והדת״.

 

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו

יהדות המגרב

הפייטן, הרב מאיר אלעזר עטיה

בין הפייטנים־עולים, בהם נתברכה הארץ בשנות השישים, שמור מקום מיוחד ומכובד למשורר והפייטן הנעלה, הרב מאיר אלעזר עטיה נ״י אשר תרם רבות למכלול קובצי השירים והפיוטים. המשורר והפייטן הזה הביא באמתחתו אוצר בלום, בו מכלול שירים, זמירות ופיוטים המושרים בשבתות, בחגים ובמועדים.

ר׳ מאיר הצטיין לא רק בכתר נעים זמירות ישראל , אלא גם בכתר תורה (הוא גם ראש ישיבה). עם זה, לא אמר סגי. הפייטן הדגול הזה פתח לא מזמן, אשנב חדש, קסום ומעניין בזה שהוציא שלושה קובצי שירים מיוחדים: מאיר תשחר א״ב׳ , המכילים חריזות בעברית וערבית על־פי משקל האלא האנדאלוסית, הקליט כל שירי הבקשות והעלה אותם על קסטות שבכל קסטה מספר שירים בביצועים ובדיוקים נפלאים כפי שלמד אותם מפי מוריו, גדולי הפייטנים, כר׳ נחמיה אלבאז ז״ל ממראכש, הפייטן והמשורר ר׳ מאיר שטרית ז״ל מעיר מוגדור (א־צווירא) ויבל״א הרב שלום אלבז נ״י, מירושלים. קובץ ״שירי דודים השלם״ שיצא לאור ע״י ״עמותת קרן קדומים״ כמו קובצי ״מאיר השחר״, גם הוא אוצר בלום ושלם, בו כונסו שיריו של גדול פייטני מרוקו, ר׳ דוד בוזגלו.

הקורא את ההקדמות שכתבו הרבנים למחבר הספר ״שירי דודים השלם״ ייווכח ויבין עד כמה רבנינו ומנהיגינו הרוחניים היו תמיד מודאגים, שמא חס וחלילה, ייסחפו פייטנינו הצעירים להשפעות זרות הנובעות ממעיינות נכפשים וממקורות מושחתים, לכן ציינו והבליטו את אזהרותיהן ברוב ההקדמות שכתבו למחברים, אך בטוב טעם, גם אם המחבר הוא רב כמו המקרה שלפנינו, המובא בהקדמתו של הרב משה מלכה רבה הראשי לשעבר של פתח תקוה וראב״ד:

״בשירה שני סוגים קיצונים ומנוגדים: הסוג הראשון הוא השירה הדתית מוסרית הנובעת מתוך השראה רוחנית טהורה, המשחררת את האדם מכל מיני מחשבות זרות, ומשעבדת אותן לרצון האל. היא מוציאה אותו מהמציאות העכורה, מנתקת אותו מהעולם החומרי, ומעלה אותו לגפי מרומים, והוא שומע משק כנפי חיות הקודש המשבחים ומפארים את יוצרם בנעימה קדושה. מאידך, קיים סוג שירה קיצוני מסוכן.

זוהי השירה הנובעת ממעין נכפש ומקור מושחת, שמניעיה הם חילונים מובהקים, והמטרה היא גסה וחומרית, שירה זו מורידה את שריה לעמקי שאול, מפשיטה מעליה את הצלם האלהי ומשוה אותם עם חיתו שדי״ .

הרב א. עטיה תרם תרומה נכבדה לשירה האנדאלוסית ה־אלא , עד שאין היום פייטן גדול או צעיר, שאינו שואב ולומד את נעימותיה ודרכיה, וזאת הודות למשורר הדגול הזה אשר הפיח רוח חיים בה, מפיץ אותה ומטפח מורשת יהדות מרוקו בכל אשר היא. הרב עטיה הצליח גם להקים בארץ ״אגודות״ כמעין סמינרים, או מכונים ללימוד השירה האנדאלוסית אל־אלא. היום מאות נוהרים אליו כדי ללמוד את שירתו.

הפייטן ר׳ יצחק ריווח

פייטן נוסף ששמו הולך לפניו בקהיליית הפייטנים והמשוררים, הוא הפייטן הדגול, המורה והמחנך הוותיק ר׳ יצחק ריווח מרבאט, אביו של השחקן זאב ריווח. אלפים הם תלמידיו והם מפוזרים היום בארץ ובחו״ל, מהם שלמדו את תורת השיר והפייטנות, טעמי המקרא, יש מהם גם שליחי ציבור, חזנים, ואשר חלקם הגדול נמצא היום בארץ.

שלושה פייטנים אחרים שהכרתי אישית וגם הקלטתי אותם בערב שירת תוכניות של ליל מוצאי־שבת, במסגרת תפקידי בקול ישראל, הם: רפאל הכהן, יו״ר חברת הבקשות בבת־ים. פייטן זה, הוא לא רק נעים זמירות, אלא גם נעים הליכות ואיש צנוע, אבל פייטן גדול, הוא וחברו דוד ביטון מחולון. השלישי הוא עמרם דדון אשר הכרתיו כאשר היה מחבר שירים בערבית מוגרבית. עוד פייטן גדול שהכרתי והקלטתי אותו בתוכנית שירים שנערכה בירושלים, הוא הפייטן המלומד משה אלפאסי ז״ל, יליד מראכש, למד את שירי הבקשות מפי ר׳ חיים עטר, והצטיין במיוחד בקצידות המופיעות בספר "שיר ידידות".

פייסני מפנאס

במכנאס, עירו של גדול משוררי מרוקו, ר׳ דוד בן חסין, היו הרבה פייטנים מהם היו שהתפרנסו בעיקר ממקצוע הפייטנות, אבל מרביתם היו רק חובבי השירה. זכורים לנו עדיין הפייטנים: מרדכי וואקראט, שהיה הפייטן הראשי של חברת יחזקאל, מאיר טולידאנו בנו של הרב יעקב משה טולידאנו מחבר קובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, מכלוף ומשה פאריינטי, ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי), מחבר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״(סופר עליו בהרחבה), אליאסף בן ישעיה מחברת אליהו הנביא, משה אחיו של אליאסף, והיום בנו של משה, שמואל בן ישעיה ממשיך במסורת שהתווה לו אביו. מכלוף אלבאז, פייטן ותיק ומקצועי, רפאל מנשה פייטן לעת מצוא וכמוהו גם יוסף בן הרוש המכונה ״יוסף א־זבבאד״. פייטן נוסף עדין ונעים הליכות הוא ר׳ יוסף בן־נון החי עמנו בירושלים.

יש להבחין בין משורר לפייטן. כל משורר שחיבר ספרי שירה, הוא בראש וראשונה, משכיל, גם תלמיד־חכם, ובקיא בתלמוד, לפעמים גם דרשן ומורה, חיבור השירה, הוא לגביו עיסוק צדדי  כמו ר׳ ברוך אברהם טולידאנו שהיה דיין ומשורר דידאקטי, חיבר שורה של ספרים בענייני דת והלכה, ועוד שורה ארוכה של ספרים נוספים.

פייטני פאס

בין פייטני פאס הידועים, ושישריהם מופיעות בכמה קובצי שירה, יש לציין את הפייטן המהולל נסים בן דוד אנקאב ז״ל. אנקאב היה פייטן מעולה ומזקני הפייטנים בפאס. אחד מנכדיו של הפייטן אנקאב, ראובן אנקאב, חי היום בירושלים וגם הוא ממשיך מסורת האבות-הפייטנות.

זוכרני, כאשר עלה הרב שאול אבן־דנאן זצ״ל מפאס, נערך לכבודו ערב מיוחד מטעם ועד העדה המערבית בירושלים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור. הזמין הפייטן נ. אנקאב שהוא בן עירו, נכח באותה מסיבה, בהזדמנות זו חיבר במקום פיוט לזכרו של הרב שלמה אבן דנאן, אביו של הרב שאול אבן־דנאן וגם שר אותו במעמד זה. בתור איש קול ישראל, הקלטתי את כל טכס המסיבה.

גם ח. זעפרני הצליח להקליט את שירי אנקאב ופייטנים אחרים במראכש, מוגדור, ובמקומות אחרים.

הערת במחבר: הכרתי אישית את נסים אננקאב עוד בחו׳׳ל (בפאס) בימי זוהרו וגם את ידידו הטוב ושותפו יהודה וואחנון שהיה לו בית מסחר לספרי־קודש יחד עם שמעיה בנו בפאס. שני החברים אננקאב ־וואחנון עלו לעת זקנתם לארץ. וואחנון שהיה סוחר מאוד ממולח, הצליח וגם ניצל והוריק את בתי יהודי מרוקו בארץ, משכיות חמדה שהביאו עימם: תשמישי קדושה ובמיוחד ספרי קדמונים, יקרי־ערך. כל אלה היה רוכש בפרוטות מהעולים החדשים שחיו כאן בלחץ ולא ידעו את ערך רכושם היקר. וואחנון היה מוכר הכל לאוניברסיטאות, למוסדות ולאספנים. אננקאב לעומתו, היה איש מאוד עייף ומאוכזב ונפטר בקטאמונים בירושלים עני מרוד;זעפרני, שירה, עמ׳ 123, 143, 168, 149,

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

 

מכנאס: המאה הי"ח

 

הדופן אחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר :

הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ; במרכז — מקום השמש (חסר)

פליז: מעשה יציקה, קידוח וחיקוק :

הגובה 26 ס״ם; הרוחב: 23 ס״מ

מוזיאון ישראל

116

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

היהודים בקזבלנקה

יהודים שלא חלצו נעליהם בבואם לארמון ננזפו

יהודי בשם יוסוף עמאר מטנג׳יר, שנהנה מחסותה של איטליה, מכהן כסוכן מסחרי של מר יצחק שלמה נהון, שהוא עצמו נתין מאורי, תחת חסותה של איטליה, הלך לאחרונה לחצר הסולטאן, עם מכתב שניתן לו ע״י מר סקובסו לוזיר, בקשר לתביעות של מר נהון. מכתב זה נשלח לוזיר על ידי יוסף עמאר, שקיבל מכתבים מהוזיר, בקשר לתביעה המסופקת. לפני שאדם זה עזב את פאס יחד עם יהודי מטנג׳יר, באו לחדר הקבלה של ארמון הסולטאן, הוזיר לעניני משפט, סיד מוחמד סאפאר, שנכנס לאותו מקום, וראה את שני האנשים, לבושים בבגדים האופיניים ליהודים, נעולים נעלי בית. שאלם: מדוע אינכם מסירים את נעלי הבית, כפי שנדרש מכל יהודי הבא לכאן? ודרש מהם להסירם מיד. כתגובה לסירובם, היהודי בעל חסותה של איטליה, קיבל מכה קטנה. כשחזר לרובע היהודי, כתב יוסף עמאר לוזיר, והתלונן על היחס לו זכה. הוזיר הזמינו ואמר לו, כי הוא טעה בכך שלא חלץ את נעליו, וכי הסולטאן נזף בפקיד שהרשה להם להשאר שם, נעולים בנעליים. וכי אם יחזור על כך – ייענש. אלה הדברים שמסר יוסוף עמאר למר סקובסו. אני מבין שמר סקובסו מחא בתקיפות לסיד מחמד ברגאש על התקרית, וטען כי יוסוף עמאר היה בשליחות לחצר הסולטאן, כשהוא נושא מכתבים ממנו לוזיר, והוא איים להוריד את דגלו, אם לא יינתן הסבר משביע רצון על העלבון כלפי נציגו. חתום הוארד וייט (99/93 F0).

יהודים הרגו מוסלמי

21 במרס 1892, למר אוון סמית טנג׳יר. רצח מוסלמי על ידי יהודי הוא תופעה נדירה בארץ זו, ואיני מתנצל על דיווח של האירוע הבא: אתמול בבוקר שני יהודים שאינם מקומיים, ואינם בעלי שם טוב, שיחקו בקלפים בגינה, עם שני מוסלמים. תוך המשחק התעורר ויכוח, ואחד היהודים שאינו בן המקום, אלא גר בג׳דיפה, בין קזבלנקה לרבאט, דקר את המוסלמי בסכין, והנדקר נפטר לאחר זמן מה. הרוצח ברח, אבל נתפש במלאח לאחר זמן קצר, הוכה עד שלאחר זמן קצר הלך לעולמו, ונקבר היום. הדבר גרם להתרגשות. היהודים הסתגרו במלאח, ושומרים הוצבו על ידי המושל לשמור עליהם (F0443/11).

מקרה נוסף מדווח על ידי שגריר בריטניה במרוקו בשם Gerard Lowther ב-20 באפריל 1905 לשר החוץ המרקיז מ- Lansdowne כי הקונסול הבריטי בקזבלנקה דיווח לו, שהיתה התרגשות גדולה בעיר ב־17 בחודש בגלל אירוע זה: קבוצת אנשים מהשבטים הסמוכים לקזבלנקה, תבעו את ראשיהם של מספר יהודים, כתגמול על הריגתו של שיכור מוסלמי על ידי יהודים. וכן דרשו שחרורם של אחיהם שהיו במאסר כארבע שנים, בעוון הריגת יהודי. למרות שהשבטים לא יצליחו להיכנס לעיר [קזבלנקה], אבל קיים חשש של שוד בתוך העיר. הקונסול הבריטי המקומי, יחד עם בעלי תפקיד דומה, נציגי מדינות אחרות, הודיעו למושל צ׳אר אלבידא שרואים אותו אחראי לבטחון התושבים בעיר. וביקשוהו שאם לא יוכל לקבל עליו אחריות זו, שיודיע להם זאת, על מנת שידעו להתכונן לכך, וינקטו בצעדים מתאימים. המושל הרגיע אותם, ולדבריו, נקט בכל האמצעים הדרושים להגנתם. הוצבו שומרים ותותחים בחומות העיר, ואלה נוסו על השבטים, בעת המשא ומתן ביניהם ובין המושל (F0413/45 ;F099/421). בערב נסוגו השבטים, והמושל הודיע לקונסול שכל הקשיים הוסרו, ואין כל חשש לפחד. נפוצה שמועה בקזבלנקה שהמושל שילם לשבטים סכום של 200 דולרים, ודאג לבטחון, אבל לא ברור מה הוסכם. הקונסול Maclean הוסיף, כי בגלל מחסור במזון, השבטים אינם רגועים, ומעשי השוד באזורים הסמוכים לקזבלנקה גוברים.

25 באפריל 1907 – רציחת יהודי על ידי אבן שהושלכה לראשו בקזבלנקה (F0174/253). במכתב לשגריר בריטניה במרוקו: מוסלמי קנאי דרש ב־10 במאי 1907 מיהודי לחלוץ את נעליו. החזירם לרגליו בהוראת נציג גרמניה (FOI74/253). ב-30 ביולי 1907 נרצחו אירופאים בקזבלנקה (FOI74/253).

הלקאת שמונה נשים יהודיות –1883

ב-29 בינואר 1883 הולקו שמונה נשים יהודיות בקזבלנקה. ידיעות על כך הגיעו לאירופה ולארה״ב מפברואר 1883 ואילך, והדבר עורר תגובות בעיתונות היהודית והכללית, וכן בין הזרים שביקרו במרוקו. חברת הטלגרפים קיבלה פרטים על מה שאירע עם שמונה נשים בקזבלנקה. מושל העיר מסר כי ב-29 בינואר, יוסף עמיאל בעל חסות של סגנות הקונסוליה בעיר, היה בריב עם שני בניו. אחד מהם שלף אקדח מול אביו. שני הבנים נאסרו, ועמיאל פנה למושל העיר וביקשו לגרש את כל הנשים הנחשבות כפרוצות. למחרת, הלך לפרוצות כשהוא מלווה בראש הקהילה ובחיילים, ושמונה מהן נאסרו, והולקו בפומבי. העתון הקדיש לנושא שניים וחצי טורים. מהכתב בטנג׳יר שהודיע ב-10 בפברואר 1883 על מלקות לנשים בקזבלנקה. נשלח מברק ל׳טיימס׳, ולשני בתי הפרלמנט בלונדון [כולל בית הלורדים] ידיעה מקזבלנקה וכן פורסם בכתב העת Maghreb Al-Aksa הידיעה נשלחה על ידי סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה תחת הכותרת:.'Inquisition Revived at Casablanca׳

London Globedכתב כי מעניין להעיר, שהידיעה תחת הכותרת: ׳מלקות ליהודים בקזבלנקה על ידי התורגמן של קונסול בריטניה׳. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לחקור את הנושא, כי אינה מוצאת במפה את המקום בשם קזבלנקה, ולכן אין שם קונסול בריטי, ולא תורגמן שהלקה יהודיות. בעתון בשם Standard פורסם מכתב למערכת בלשון זו, תחת הכותרת: ״Foreign Office Geography״.

כאשר שר החוץ הבריטי מסר בפרלמנט, כי בקזבלנקה הולקו יהודיות. Downingo Street לא ידעו לזהות את המקום בו מצוי סוכן קונסולרי בריטי. המקור מוסר כי המקום נקרא בערבית. Dar el Baida נמל מרוקאי קצת דרומה לרבאט. נקרא בפי הספרדים ׳הבית הלבן׳. הכפר החדש נבנה על חורבות הכפר Anfa שישובו התחיל רק במאה הט״ו. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, הקימו על החורבות עיר חדשה. גרים בעיר כארבעת אלפים תושבים, אחוז גדול מהם יהודים. מספר סוחרים, בעיקר צרפתים, גרים שם. אבל המקום אינו בריא, והוא מלוכלך, כמו ערים מרוקאיות אחרות. היצוא שלה בעיקר אפונה, צמר ונעלי בית, המיועד לשוק של אלכסנדריה. יש בעיר מספר קונסולים וסגני קונסולים, ומר ג׳והן לאפין הוא סגן הקונסול של בריטניה בעיר.

בדו״ח השנתי של ׳אגודת אחים׳ לשנים 1882-1883 נמסר, כי הגיע מידע מקזבלנקה על התנהגותו הברברית של מושל קזבלנקה, שגרם להלקאת שמונה נשים יהודיות. ניתנה הוראה להעביר מידע זה לשגריר בריטניה בטנג׳יר, על מנת להביא את הנושא לתשומת לב השלטונות, כדי שהאשמים ייענשו בכל חומר הדין. גם חברי הפרלמנט הבריטי ובית הלורדים ידעו על האירוע. הוצגו שאילתות בפרלמנט, וסגן השר ענה תשובה זו: עונש המלקות בבריטניה בוטל ב-1881. ומשום כך עורר האירוע במרוקו חשש מפני השפעה על הנוהג בבריטניה.

הנושא גרם לתקרית דיפלומטית בין בריטניה לארה״ב. הוחלפו מכתבים בין שר החוץ שלהן, וכן בין שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, לקונסול הכללי של ארה״ב במרוקו, פליקס מתיוס. כמו כן היו מעורבים בענין סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה ג׳והן לאפין (Lapeen), סגן הקונסול של ארה״ב בעיר זו, הקפטן ג׳והן קוב (Cobb), מושל קזבלנקה, הוזיר הראשי והסולטאן.

בקזבלנקה היו פרוצות שמשכו אליהן גברים ובחורים יהודים. קצרה ידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה למנוע תופעה זו. יוסף עמיאל שכיהן כתורגמן בשירותו של הקונסול הבריטי בקזבלנקה, ביקש מהמושל להלקות את הנשים, כי הן פרוצות, ופיתו את בניו לדבר עבירה. אחת המולקות היתה אסתר עמאר. אמה [או היא] היתה משרתת אצל יצחק בן זקן, פקיד בלשכתו של סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה. ושותפו של שלמה בן עבו, שהוא בן חסותה של ספרד. למחרת האירוע, ב-30 בינואר 1883 התלונן בן עבו בפני סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, על שעמיאל העליב אותו בערב הקודם, משום שביקש להפסיק את הלקאתה של אסתר. זו תבעה פיצויים על הלקאתה, כי ראתה את עצמה חפה מפשע. באשר לא היתה מעורבת בפרשת היחסים בין הבנים של עמיאל ובין הפרוצות. ההתכתבות בנושא נמשכה עד 1887.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

ואלה תולדות יצחק בן אברהם-מאת: הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

רבנו אור החיים הק' והחיד"א…, מלמדים אותנו איך להתפלל,

 כך שתפילתנו תתקבל ברצון, לאור תפילת יצחק אבינו.

 ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים"

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

 

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם,

       אברהם הוליד את יצחק" (בר' כה, יט).

 

                           נפילת ישמעאל – סימן לגאולת ישראל.

"ואלה תולדות ישמעאל…. וסמיך ליה 'ואלה תולדות יצחק'.

לומר – כשיפול ישמעאל באחרית הימים,

אזי יצמח משיח בן דוד שהוא מתולדות יצחק" (בעל הטורים. בר' כה, יט).

 

"ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…

והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה,

הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו"

 (רבנו-אור-החיים-הק' בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").

 

הרמב"ם באיגרת תימן: מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל כישמעאל,

וסמכו לזה הכתוב: "ומשמע ודומה ומשא" (סוף "חיי שרה") = שמע, דום ושא, {סבול בשקט}.

רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).

אויביך = ישמעאל.  שונאיך = עשיו" {האויב, יותר קשה מהשונא}.

 

פרשת "תולדות" – מספרת על תולדות יצחק אבינו. מדוע אם כן הפרשה לא נקראת על שמו – פרשת "יצחק", כמו פרשת "נח" המספרת על תולדותיו, ונקראת על שמו "נח", ככתוב: "אלה תולדות נח".

התשובה לכך היא: נח היה צדיק לעצמו, ולכן לא הצליח להציל את דורו מהמבול, לא כן יצחק אבינו והאבות בכלל. בנוסף להיותם צדיקים, הם דאגו לחנך את התולדות שלהם ואת הדורות הבאים ללכת בדרכם, לכן הפרשה נקראת "תולדות" – 'עיקר תולדותיהם של צדיקים {שלהם ושל צאצאיהם} – מעשים טובים', כדברי חכמים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: יצחק אבינו, כמחנך ההולך בעקבות אביו שקירב את ישמעאל, שאף חזר בתשובה בסוף ימיו כדברי רש"י: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו" (בר' כה, ט), גם הוא ניסה בכל מאודו לקרב את עשיו. וכדברי קדשו: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

ה"נתיבות שלום" מוסיף על דברי רבנו-אוה"ח-הק', שיצחק רצה לתקן את עשיו ע"י העלאת תכונת הרצח של עשיו לעבודת ה'. הוא טוען שהקב"ה ברא בעולמו אנשים שונים עם תכונות שונות, וכל אחד יכול להגיע ליעודו ע"י ניתוב אותה תכונה לאפיקים חיוביים.

כדוגמא, ניתן לציין את דברי חז"ל האומרים, שכאשר לאדם יש תכונת רצח, הוא יכול לנתב אותה למקצועות כמו: מוהל, שוחט, או רופא מנתח. כלומר, יצחק היה מוכן למסור לו את הברכות, דבר היכול לקרבו לעלות על דרך המלך.

רבקה אמנו לעומת זאת, בחרה ביעקב לקבל את שרביט ההנהגה וההובלה ע"י הברכות, היות והבינה שרק יעקב כאיש תם יושב אהלים, הוא האיש שיוכל להעביר את המשנה האלוקית אמונית לדורות הבאים.

 

דבר דומה היה אצל שרה שהרחיקה את ישמעאל, כדי שלא ישפיע לרעה על חינוכו הטהור של יצחק בנה, והקב"ה אף תמך בה ואמר לאברהם: "שמע בקולה".

בתחום החינוך, האינטואיציה הנשית גבוהה, בבחינת "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח). לאיש נתנו את האחריות על המוסר, ולאישה על התורה.

 גם אצל אברהם אבינו נאמר: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו – ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט 'למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו (בר' יח, יט). כלומר, אברהם נבחר לשמש כאב המון גויים, בגלל שהוא דאג לחנך את בניו  ואת הדורות הבאים, לשמור את מצוות ה'.

 

יצחק אבינו – עמוד הגבורה והתפילה.

 

פרשת "תולדות" מתארת את צדקותו של יצחק אבינו, כ"עמוד הגבורה ועמוד התפילה", בכך שבמשך עשרים שנה התפלל לזרע של קיימא עד שהקב"ה נעתר לעתירתו, ופקד אותו ואת רבקה אשתו בשני הבנים –  יעקב ועשיו, ככתוב: "ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה… ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא – ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו… ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם" (בר' כה, כ – כו).

על הכתוב "קוה אל יהוה, חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה" (תהלים כז, יד), אומרת הגמרא (ברכות לב, ע"ב): "אמר רב חמא בר חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה – יחזור ויתפלל, שנאמר "קוה אל יהוה חזק ויאמץ לבך – וקוה אל יהוה". כלומר, אל יתייאש המתפלל מתפילתו, גם אם הוא לא נענה מיד, אלא ימשיך להתפלל עד שתתקבל תפילתו. לכן, הביטוי "קוה אל יהוה" נאמר פעמיים.

 

המסר החינוכי לגבינו: כמו שיצחק אבינו ורבקה אמנו לא התייאשו, והמשיכו להתפלל  כדברי רש"י לכתוב: "לנוכח אשתו זה עומד בזווית זו ומתפלל, וזו עומדת בזווית זו ומתפללת" (בר' כה, כא), כך עלינו לנהוג בעמדנו לתפילה בפני ריבון העולמים, בבחינת "מעשה אבות – סימן לבנים".

שואלים חכמים מדוע לא התפללו אחד ליד השני, וכל אחד תפס לו זווית פינתית?

התשובה היא: היו בניהם יחסים טובים ונהגו כבוד אחד בשני. היות והתפילה הייתה מלווה בבכי, הם לא רצו לבכות אחד ליד השני, כדי לא לצער את הזולת.

 

הנצי"ב  בפירושו "העמק דבר" אומר: במפגש הראשון בין יצחק לרבקה המגיעה מחרן, רבקה רואה את יצחק מתפלל, ונראה בעיניה כמלאך. וכדברי קדשו: "ובעודו עומד ומתפלל והיה כמלאך אלוהים נורא… וראתה ידיו שטוחות בתפילה, על כן נבעתה ממנו, ותיפול מעל הגמל מרוב פחד ואימה". {כדי להשתחוות ליצחק כדברי רבי אברהם אבן עזרא. או הטתה את גופה הצידה מפאת צניעות, כדברי הרמב"ן}.

מאז היא מאוד נהגה בו כבוד, "ונקבע בליבה פחד, ולא הייתה עם יצחק כמו שרה עם אברהם ורחל עם יעקב אשר בהיות להם איזו קפידה, לא בושו לדבר לפניהם, מה שאין כן רבקה" (בר' כד סד) כדברי קדשו. לכן, גם בעניין הברכות ליעקב, היא לא פנתה ישירות ליצחק.

הפעם היחידה בה נאמר שהיא פנתה ליצחק, זה היה בעניין הזיווג של יעקב שלא יקח אישה מבנות כנען: "ותאמר רבקה אל יצחק: קצתי בחיי מפני בנות חת, אם לוקח יעקב אישה מבנות חת…" (בר' כז, מו). ועל הדרך, להציל את יעקב מעשיו הזומם להורגו.

 

 

"ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאוד…

ויקנאו אותו פלישתים" (בר' כו, יד).

קנאת הפלישתים בהצלחת יצחק אבינו,

 וקנאת הפלשתינאים בהצלחתנו כיום.

 

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו,

 סתמום פלישתים וימלאום עפר.

 וישב יצחק ויחפור את בארות המים…" (בר' כו, יד – יח).

 

חפירת הבארות: "שטנה", "עשק", "רחובות", "שבעה",

ועיבוד הקרקע ע"י יצחק, מסמלות את אחיזתנו הנצחית בא"י.

יצחק אבינו – חלוץ בוני א"י.

 

פרשת "תולדות" – מתארת בהרחבה, גם את מסירותו ודבקותו של יצחק אבינו במצות ישוב ארץ ישראל, בכך שחפר מחדש את הבארות אותן חפר אביו וסתמו אותן הפלישתים, ובגין כך הקב"ה בירך אותו ב"ברכת יהוה היא תעשיר, ולא יוסף עצב עמה" (משלי י, כב), ונתן לו יבול פי מאה מהמקובל, ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה, והשנה קשה" (רש"י).

כמו כן, צדקותו באה לידי ביטוי באי ירידתו למצרים למרות הרעב ששרר בארץ כפי שעשה אברהם אביו, וקיים במלואו את ציווי ה': "שכון בארץ אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך…" (בר' כו, ב – ג).

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה אומר ליצחק "שכון בארץ אשר אומר אליך" מבלי לומר איזו ארץ, כדי לתת לו שכר על אמונתו, ואחרי שהסכים, הקב"ה מציין את מיקום הארץ: "גור בארץ הזאת וכו'", כפי שהיה אצל אברהם. בהתחלה, נאמר לו סתם: "לך לך אל הארץ אשר אראך", אחרי שהסכים, אמר לו: "ללכת ארצה כנען" (בר' יב, א – ה).

גדולתו של יצחק אבינו לדעת רבנו-אוה"ח-הק', באה לידי ביטוי בכך שללא מורא ופחד, התיישב בגרר שבארץ פלישתים, ולא הסתפק בחפירת בארות כפי שעשה אביו, אלא חרש וזרע את האדמה כדי לקבוע חזקה בקרקע כדעת חכמים כמו הרשב"א, הרמב"ן והטור שקרקע נקנית ע"י פעולה בגוף הקרקע כמו חרישה, בניגוד לשיטת הרמב"ם ובעל העיטור המסתפקים בפחות מכך, כמו העמדת בהמה בקרקע (בית יוסף חושן משפט, קצב ס"ק ח-ט).

יצחק נהג לחומרה, בכך שחפר בארות, וחרש אדמות – בואכה גוש קטיף, כפי שעשו יהודי הגוש בימינו.

 

"ומעתה יצא הדין

כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור…"

 "ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא…

ואין לישמעאל חלק ונחלה בהבטחות אברהם, זולת ליצחק לבד" (רבנו אוה"ח הק'. בר' טז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' קובע לאור הדברים הנ"ל (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל): ישמעאל אבי הישמעאלים דאז ושל היום, הוא עבד וקנין לכל דבר וענין של יצחק וזרעו, היות והגר אמו הייתה שפחתה של שרה אמנו כפי שהיא מעידה על עצמה, וכן מעדותם של הקב"ה, המלאך, שרה ואברהם: "ויאמר אברם אל שרי הנה שפחתך בידך", וכן מדברי המלאך: "וימצאה מלאך ה' על עין המים… ויאמר: הגר שפחת שרי אי מזה באת", וכן מתשובת הגר עצמה: "ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת" (בר' טז ו-ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ומעתה יצא הדין כי ישמעאל וזרעו קנויים לנו קנין גמור… הרי נתן אברהם את כל אשר לו ליצחק… והעד הנאמן לדברינו הוא מה שאמר הבורא יתעלה  בהמשך, "וגם את בן האמה" (בר' כא, יג), הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו {של אברהם}". בהמשך אומר רבנו: זה שונה מבני השפחות בלהה וזלפה אותן משייך הכתוב ליעקב אבינו, ככתוב: "ותהר בלהה ותלד ליעקב בן" (בר' ל, ה).

 

פרשת "תולדות"  מספרת לנו שבגלל מסירותו של יצחק אבינו למען ארץ ישראל, הקב"ה בירך אותו ביבול עשיר פי מאה ככתוב: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (כו, יב). למרות "שהארץ קשה והשנה קשה" כדברי (רש"י).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' "גור בארץ הזאתואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל…" (בר' כו, יז): "כי לך ולזרעך… ארץ פלישתים בכלל נתינת הארץ היא, {כלומר, ארץ פלישתים היא בכלל ארץ ישראל המובטחת}, ולזה גם כן הסכים רמב"ן: "ואומרו לך – הבטחה זו… על מה שהצליח שם דכתיב {בהמשך} "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

מסר לתקופתנו: "מעשה אבות – סימן לבנים".

 

כאז – גם עתה. ברגע שנאמין ונכריז מעל כל במה שא"י היא ארץ ה' אותה הוריש הקב"ה לאבותינו ולנו, גם הגויים יקבלו זאת דוגמת אבימלך מלך גרר שנגרר אחרי יצחק אבינו, ונאלץ לעשות אתו הסכם שלום, לאחר שיצחק על שלו, וחפר מחדש את הבארות אותן חפר אברהם אביו, ונסתמו ע"י הפלישתים לאחר מותו (כו יז – כב).

בתקופת יצחק, הבארות מולאו בעפר מרוב קנאתם בהצלחתו, דבר המבטא את רשעותם הזועקת עד לב השמים, היות וכידוע הנגב לא משופע במקורות מים, והעיקר שלא יהיה מים לא לי ולא לך כדברי הכתוב: "ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבודה רבה, ויקנאו אותו פלישתים. וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו, סתמום פלישתים, וימלאום עפר" (בר' כו, יד – טו).

 

 יצחק אבינו אינו מתייאש וחופר מחדש את הבארות הישנות, ומוסיף חדשות: "עשק, שטנה, רחובות, שבעה", דבר שאילץ  בסופו של דבר את אבימלך מלך גרר וממשלתו להתייצב בפני יצחק בבאר שבע, ולהתחנן בפניו להסכם שלום ללא שום וויתור טריטוריאלי מצד יצחק אבינו: "ואבימלך הלך אליו מגרר ואחזת מרעהו ופיכל שר צבאו. ויאמר להם יצחק: מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי ותשלחוני מאתכם. ויאמרו: ראו ראינו כי יהוה היה עמך, ונאמר תהי נא אלה בינותינו, בינינו ובינך, ונכרתה ברית עמך" (בר' כו, כו – כח).

 

הנוסחה פשוטה: ככל שנעבוד את ה' וניצמד לכל רגב מאדמת ארץ ישראל בבניה, בחרישה ובזריעה בדרכו של יצחק אבינו, נקבל בחזרה את ברכת ה' בבחינת: "ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו יהוה". ויגדל האיש, וילך הלוך וגדל, עד כי גדל מאד" (בר' כו, יב – יג).

 

"מעשה אבות – סימן לבנים" – יצחק אבינו זכה לגדולה ולהכרה לאומית מצד מלך גרר, בגלל דבקותו בה', ומסירותו למען רגבי א"י. גם אנו, אם ננהג בדרכו של יצחק – נגדל ונפרח, ומנהיגי העולם ישחרו לפתחנו לבקש ברית שלום.

הבארות הנ"ל עליהן מספרת לנו פרשת "תולדות", מהוות למעשה סמל לתורת אחיזתנו בארץ ישראל, וסמל לניצחון על הפלישתים "המגולגלים" כיום במחבלי החמס מרצועת עזה וגוש קטיף, בבחינת הכלל אותו קבעו לנו חז"ל: "מעשה אבות סימן לבנים".

אכן, כפי שהצליח יצחק לפרוץ את החסמים אותם הפעילו הפלישתים בדמותן של סתימת הבארות "עשק" ו"שטנה", הצליח בסופו של דבר לחצוב בארות חדשות "רחובות" ו"שבעה" = "באר שבע", המסמלות את הקמת הבית  השלישי = "רחובות", מתוך "שובע" שמחות = באר שֹבע.

 

הרש"י הראשון והארוך בתורה אומר: "ומה טעם פתח בבראשית, משום: 'כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גוים'. שאם יאמרו אומות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעת גויים, הם {עמ"י} אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם – ונתנה לנו" (בר' א א).

על כך ניתן לשאול: גם הגויים יכולים לטעון את אותה טענה: הקב"ה גירש את עמ"י אחרי חורבן בית ראשון ושני, ונתנה לגויים, כטענת הישמעאלים כיום.

התשובה לכך, טמונה בהבנת עומק פשט הפס' הנ"ל: "כח מעשיו הגיד לעמו – לתת להם נחלת גויים". כאשר נאמין שהקב"ה הוא המוריש לנו את הארץ – "כח מעשיו הגיד לעמו", א"י תהיה שלנו – "לתת להם נחלת גויים".

 

 

"אנכי אלהי אברהם אביך: אל תירא – כי אתך אנוכי,

 ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

 

ברגע שנפסיק לפחד מהישמעאלים,

נתברך פי "מאה שערים" ע"י הקב"ה.

ברכת הארץ: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה" (בר' כו, יב).

 

יצחק אבינו מעבד את אדמות הנגב בואך גרר וגוש קטיף, חופר מחדש את בארות אביו אותן סתמו הפלישתים, ואף חופר בארות חדשות. יוצא שיצחק אבינו הוא החקלאי היהודי הראשון והמצליח בא"י, למרות האויבים מסביב.

הוא זוכה להצלחה נסית: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים"פי מאה ממה שהייתה אמורה לתת כדברי רבי חלבו: "… מלמד שהאמידו אותה ועשתה מאה כמו  שהאמידוה. והלא אין הברכה שורה על דבר שהוא במשקל ובמידה ובמניין. מפני  מה מדד אותה? מפני המעשרות" (ב"ר סד ו).

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: למרות שמדדו אותה, שרתה בה הברכה ככתוב בסוף הפס': "וימצא בשנה ההיא מאה שערים – ויברכהו יהוה"

רבנו מוסיף: "עוד ירצה, שלא נכנסה בו עין הרע מהפלגת הריווח, כי יצו ה' אתו את הברכה".

מסקנה: כאשר הקב"ה מברך – לא יעזור לכל המשטינים הפלישתינאים כיום, כפי שלא עזר לפלישתים אז.

 

לעיתים, מנסים אנו להפעיל את תורת השכל הישר ביחסינו לגויים, ובפרט לישמעאלים: במידה וניתן להם שטחי מולדת, השלום ישכון במעוננו, ולא היא. לפני מספר שנים, הם קיבלו את גוש קטיף שכל כולו פריחה ושגשוג – אזור גרר לשעבר, וכדרכם ודרך אבותם, הפכו אותו לתל חורבות – חרבות ומנהרות ממולכדות.

פרשת השנאה ליצחק אבינו ע"י הפלישתים, מהווה למעשה מבוא לאנטישמיות כלפי עם ישראל בעולם.

 

כאשר אנו עשירים, מקנאים בנו וגונבים מאתנו כדרכו של אביהם ישמעאל: "פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו".

כאשר אנו עניים, טוענים שאנו טפילים החיים על חשבונם.

כאשר אנו בגלות, טוענים שאנו משתלטים להם על הכלכלה ועל החברה הגבוהה.

כאשר אנו שולטים בארץ ישראל, הם טוענים שגזלנו אותה מהם, ואינם מאמינים שהקב"ה השיב את שבותנו.

כאשר אנו "שולטים" בהר הבית, הם טוענים לבעלות, וליהודים אסור להתקרב.

 

מתוך עשר הבארות המוזכרות בתורה שהן – כנגד 10 ספירות, יצחק קשור למחציתן: "באר לחי ראי", "עשק" ו"שטנה" כנגד בתי המקדש הראשון והשני שנחרבו, ו"רחובות" כנגד ביהמ"ק השלישי שיבנה במהרה, "שבעה" שעל שמה נקראת באר שבע המסמלת את מידת הנצח, מידתו של משה רבנו.

המים מסמלים את התורה בבחינת "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א), ואין מים אלא תורה (תענית ז, א).

המלחמה נגד הפלישתים/הפלשתינאים בימינו –  החלה כבר בימי יצחק כאשר הגררניקים סתמו בארות, ויצחק פותחן מחדש. אל דאגה. ה' ברך את יצחק ואותנו בברכת: "… אנכי אלהי אברהם אביך. אל תירא כי אתך אנוכי – ובירכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (בר' כו, כד).

כדאי לנו להפנים את המסר הנ"ל כבר כעת – מאשר  ב"צוק העיתים".

 

 

"ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא" (בר' כה, כא).

כוחה של תפילה – מתוך עומקא דליבא.

 

 

יצחק אבינו עמוד הגבורה, מאופיין כעמוד התפילה. בפרשת "חיי שרה", הוא יוצא לשדה לעת ערב כדי להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, וישא עיניו וירא והנה גמלים באים" (בר' כד, סג). חז"ל אומרים שהתפלל על הצלחת השידוך, ותפילתו התקבלה. בנוסף להצלחת השידוך, הקב"ה עשה נס, ולאליעזר ושיירתו הייתה קפיצת הדרך, לכן נאמר מיד אחרי התפילה בשדה – "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים".

יצחק אבינו בגלל צניעותו כי רבה, התמקד בגמלים, ולא ברבקה.

התורה מעידה שכאשר רבקה אמנו ראתה אותו, היא נפלה מן הגמל והתכסתה בצעיף ככתוב: "ותרא את יצחק ותיפול מעל הגמל… ותיקח הצעיף ותתכס" (בר' כד' סג- סה).

 

הרמב"ן אומר שהיא נטתה הצידה בגלל צניעותה, היות וכידוע ישיבת אישה על גמל, לא צנועה.

הנצי"ב אומר שכאשר רבקה אמנו ראתה את יצחק מתפלל, נדמה לה כמלאך ה' צבאות, ומאז נהגה בו כבוד רב. לא מוצאים שהתווכחה אתו דוגמת שרה מול אברהם, או רחל ולאה מול יעקב. גם כאשר התרוצצו הבנים בקרבה, היא פנתה לבית מדרש "שם ועבר" כדברי חז"ל, ולא ליצחק. היא פנתה אליו רק בנושא הזיווג ליעקב.

 

גם בפרשתנו, יצחק עומד ומתפלל לקב"ה במשך כ- 20 שנה לזרע בר קיימא, למרות שידע כי רבקה עקרה ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו – כי עקרה היא".

יצחק אבינו מלמד אותנו מסר חשוב: על כל דבר ניתן להתפלל לקב"ה, בבחינת "רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם" (תהלים, קמה יט).

אמר רבי יצחק: "מפני מה היו אבותינו עקרים?  הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים (יבמות סד' ע"א).

חז"ל אומרים שכל האימהות היו עקרות. אצל שרה ורחל נאמר במפורש שהיו עקרות. לגבי לאה נאמר: "וירא יהוה כי שנואה היא, ויפתח את רחמה". אברהם ויצחק היו עקרים, ורק יעקב לא היה עקר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "וטעם שלא אמר 'וידע יצחק' כאומרו 'והאדם ידע…', 'וידע אלקנה' (שמו"א א, יט).

אולי שהיתה התפילה אחר שידע. ותוך שלושה ימים, כאומרם ז"ל (ברכות ס ע"א): שלושה ימים ראשונים יתפלל שלא יסריח – וזו הייתה תפילת יצחק" (בר' כה, כא). כלומר, "ויעתר יצחק" – יצחק התפלל תוך שלושת הימים הראשונים להריונה, כדי שההיריון יצליח.

 כידוע ההיריון של רבקה היה קשה מאוד, היות ויעקב ועשיו התרוצצו ברחמה ככתוב: "ויתרוצצו בקרבה", והיה חשש להפלה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לכתוב: "ויתרוצצו – לשון ריצוץ. פירוש: היו נדחקים ביותר כשיעור שיהיו מתרוצצים – ולא יתקיימו במעיה, וזה יורה כי הריונה אינו מתקיים וכו'", לכן יצחק התפלל.

 

רש"י"ויעתר יצחק": הרבה והפציר בתפילה, ואז הקב"ה נתפייס. יש להרבות בתפילה בכוונה.

תרגום אונקלוס – "וצלי יצחק" – התפלל יצחק לה'.

 

רבנו בחיי – הביטוי "ויעתר", מלשון "עתר", שזה כעין קלשון שבעזרתו מפרידים בין הקש לחיטה. הוא מסתמך על הכתוב בפרק ראשון במסכת סוכה: "למה נמשלה תפילתם של צדיקים לעתר? מה עתר זה מהפך הגורן הזה ממקום למקום, כך תפילתם של צדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממידת אכזריות למידת רחמנות". כלומר, העתר מהפך את התבואה מלמטה למעלה ואח"כ מפיל אותה מלמעלה למטה, כל זאת כדי להפריד בין הקש והחיטה. כך הצדיק בתפילתו, מחשבותיו עולות מלמטה למעלה לקב"ה, כדי להוריד שפע – מלמעלה למטה.

כמו כן, על המתפלל לסלק ממחשבתו מחשבות זרות ולהתרכז בתפילה, כך שליבו ופיו יהיו שווים.

הרמב"ן: "ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם – יודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי הכנסיות, וזכות תפילת הרבים – זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה, ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו" (רמב"ן ירושלמי תענית פ"ב ה"א).

 

המהר"ל: מצטט את הגמרא בתענית (ב ע"ב): "תניא, לאהבה את יהוה אלוהיכם ולעבדו – זו תפילה או אינו אלא עבודה? תלמוד לומר – בכל לבבכם, איזו עבודה שהיא בלב? הוי אומר זו תפילה". המהר"ל אומר על כך: "התפילה מורה שהאדם נתלה בו יתברך… שכל ענין התפילה שהוא מתפלל אל ה' יתברך – לפי שהוא צריך אל ה' יתברך. נתלה בו יתברך – ואין קיום לו בעצמו כי אם בו יתברך, ולכך מתפלל אליו על כל צרכו, וכאשר האדם נתלה בו יתברך – כאילו הוא נקרב אליו… ולפיכך התפילה היא עבודה גמורה אל ה' יתברך".

המסר: ע"י התפילה לה', אנו מודים שאנו תלויים בחסדיו, ואין לנו קיום בלעדיו, וזהו סוד האמונה בה'.

 

ריה"ל – רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ג פסקה ה): "והנה ערך כל אלה לנפש הוא כערך המזון לגוף. שכן תפילת האדם טובה לנפשו – כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת תפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד, מתקיים בו עד שיסעד סעודת הלילה".

יוצא מדברי קודשו – התפילה חשובה מאוד לנפשנו האלוקית והרוחנית – כמו שהמזון חשוב לקיום הגוף.

 

הרב קוק: כותב על התפילה הנשמתית: "אין התפילה באה כתיקונה כי אם מתוך המחשבה שבאמת הנשמה היא תמיד מתפללת. הלא היא עפה ומתרפקת על דודה בלא שום הפסק כלל. אלא שבשעת התפילה המעשית, הרי התפילה הנשמתית התדירית היא מתגלה בפעל, וזהו עידונה ועינוגה, הדרה ותפארתה של התפילה, שהיא דומה לשושנה הפותחת את עליה הנאים לקראת הטל, או נוכח קרני השמש המופיעים עליה. ולכן, – הלוואי ויתפלל אדם כל היום". (עולת ראיה – עניני תפילה).

מוסר השכל: ע"י התפילה, אנחנו מתחברים לאינפוזיה הנשמתית האלוקית.

 

 

חשיבות הכוונה בברכת אבות,

 בתפילת שמונה עשרה.

 

 

"המתפלל צריך שיכוון בכל הברכות, ואם אינו יכול לכוון בכולן, לפחות יכוון ב"אבות". ואם לא כיוון ב"אבות", אף על פי שכיוון בכל השאר, יחזור ויתפלל" (מרן ש"ע או"ח סימן קא, סעיף א). כאשר מכוונים בתחילת התפילה, זה  רק טבעי שגם בהמשך נכוון. לכן יאים ונאים דברי מרן רבי יוסף קארו.

"והאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוון" (הרמ"א).

"מי שהתפלל בלא שיכוון  בברכת "אבות" אף על פי שלדעת רבים מרבותינו הראשונים ומרן הש"ע לא יצא ידי חובת תפילה, מכל מקום פשט המנהג שאינו חוזר ומתפלל…" (הרב דוד יוסף. הלכה ברורה סימן קא).

 

רבנו-אור-החיים-הק': לדעתו, קיימים 4 תנאים לקבלת תפילה: (הפס' הראשון בפרשת ואתחנן).   

 א. "ואתחנן" – לשון תחנונים ידבר רש. "תפילה לעני" ב. "אל יהוה" – לבקש ממקור הרחמים שהוא הקב"ה.   

 ג. "בעת ההיא" – עת רצון, בזמן שהציבור מתפלל.    ד. "לאמור" – לפרש היטב את תפילתו ובקשתו.

 

בקשות מהקב"ה יש לבקש מתוך רחמים בלבד, ולא על פי דין. אברהם אבינו ביקש על סדום לפי הדין: אם יש כך וכך צדיקים וכו', כאשר בסופו של דבר לא נמצאו עשרה צדיקים, והקב"ה נאלץ להחריב את סדום.

לוט לעומת זאת, נענה ע"י המלאך, היות וביקש להציל את העיר "צוער" לפנים משורת הדין: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי… הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער. אמלטה נא שמה, הלא מצער היא וחי נפשי".

תשובת המלאך: "ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת" (בר' יט, יט – כא).

כדי שתפילתנו תתקבל ברצון בפני הקב"ה, נשתדל לפתוח צהר לכל מילה ותיבה בבחינת "צהר תעשה לתיבה", ובפרט בברכת אבות, וכלל – לא נשיח את דעתנו מהתפילה.

 

"ויברכהו, ויאמר: ראה ריח בני כריח שרה אשר ברכו יהוה.

 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ,

 ורוב דגן ותירש" (בר' כז' כו- כט').

 

יצחק רצה לברך את עשיו, ורבקה רצתה שיעקב יתברך ע"י אביו.

 למה ומדוע?

 

בפרשת "תולדות", אנו עדים ל"מלחמת עולם" בין יעקב ועשיו שהיו בגיל 63, על השגת ברכת אב, דבר המבטא את חשיבות הברכות המשקפות את התכונות הרוחניות העוברות מאב לבן, ואת ייעוד האדם עלי אדמות.

כנ"ל בהתגלויות הקב"ה לאבותינו, בהן הם זוכים לברכות אלוקיות: לאברהם הוא מתגלה שמונה פעמים, ליעקב הוא מתגלה חמש פעמים, ואילו ליצחק  "רק" פעמיים, בבחינת "מעט המחזיק את המרובה".

במראות ליצחק, ה' מתגלה אליו פעמיים, בבחינת "וירא אליו יהוה". כלומר, ההתגלות היא מתוך מראות ברורים.  אצל אברהם ויעקב לעומת זאת, ההתגלות הייתה לעיתים, במחזה או בחלום, כמו בברית בין הבתרים לאברהם, ובחלום הסולם ליעקב.

 

יעקב אבינו אכן זכה בברכות על פי ההשגחה העליונה, למרות שהדבר נעשה בדרך מפותלת.  

ע"פ תורת הח"ן, ההתפתלויות הנ"ל נועדו כדי להטעות את כוח הסיטרא האחרא שלא תקטרג, כך שיעקב אבינו יוכל לקבל את הברכות ללא הפרעה. הדוגמאות הן רבות, כמו מלכות דוד מרות המואביה וכו'.

רבנו-אור-החיים-הק': "יעקב אבינו ששופריה מעין שופריה של אדם הראשון, והוא סוד, והבן" (בר' כז יג).

כלומר, יעקב אבינו הוא גלגולו של אדם הראשון, והוא בא לתקן את חטאו. רבקה באה בגלגול של חוה, והיא אכן מתקנת את חטא חוה, בכך שדואגת שיעקב הצדיק יקבל את הברכות, ואילו עשיו בא בגלגול של הנחש. כל זה מסביר מדוע יעקב נאלץ לקבל את הברכות ברמאות, היות וגם הנחש נהג ברמאות כלפי חוה.

 (רבי יוסי, זהר תולדות קמ"ב ע"א).

הרמב"ן אומר על דברי רבקה ליעקב, על כך שהוא שמעה שיצחק רוצה לברך את עשיו: "ואברככה לפני יהוה לפני מותי" – לא נזכר בכל הפרשה "לפני יהוה", רק במקום הזה. כי אמרה לו אמו: הברכה לפני ה' – תהיה ברוח הקודש, ואם יתברך בה עשיו אחיך, תתקיים בו בזרעו לעולם, ואין לך עמידה לפניו" (בר' כז, ז).

תרגום האונקלוס מחדש בדברי רבקה אמנו ליעקב בנה: "אך שמע בקולי – ולך קח לי". היא התכוונה לכך שקיבלה את הדברים בנבואה. וכדברי קדשו: "ואמרת ליה אמיה – עלי אתאמר בנבואה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשיו – מודיע הכתוב כי רבקה נביאה הייתה, ושומעת תמיד בדברי יצחק" (בר' כז, ה).

מאותה סיבה, היא הרשתה לעצמה לפעול בניגוד ליצחק בעלה, היות וכולם חייבים בכבוד ה' שציווה אותה על כך.

רבקה אמנו גם הלבישה את יעקב באדרת עשיו, שזה היה לבושו של אדם הראשון שעבר בירושה עד שהגיע לנמרוד אותו הרג עשיו, ולקח ממנו את הלבוש. המלבוש היה כל כך יקר בעיני עשיו, לכן שמר אותו בבית אמו, גם בהיותו בגיל 63, היות ולא סמך על נשיו (תורת הח"ן).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וטעם יצחק שהיה חפץ לברך עשיו הרשע, כי חשב שבאמצעות הברכות יתהפך למידת הטוב ויטיב דרכיו, כי הצדיקים יכאבו בעשות בניהם רשע, והיה משתדל עמו להטיב – ואפשר שהיה מועיל". בחינוך ילדים ותלמידים – אין להתייאש כלל.

 

הרמב"ן אומר: ליצחק אבינו היו גדודי לוחמים דוגמת אביו, ולכן הפלישתים חששו משניהם. עקב כך, הם עשו איתם הסכם שלום. וכדברי קדשו: "ויתכן שהיה אברהם גדול מאוד ורב כח, שהיה בביתו שלש מאות איש שולף חרב, ולו בעלי ברית רבים… ומעשה אבות עשו בנים, כי היה יצחק גדול כאביו, ופחד המלך פן ילחם בו בגרשו אותו מארצו" (בר' כו, כט).

האברבנאל  הולך בעקבות הרמב"ן ואומר שהפלישתים חששו מהשתלטות כלכלית של יצחק על ארצם, לאור הצלחתו בחפירת הבארות, והברכה הנסית ביבול. וכנראה גם מאותם גדודי לוחמים.

 

לאור דברי הרמב"ן והאבנבנאל, אומר הרב אוריאל טויטו שליט"א, {שמו"ר אביו הרב אלעזר טויטו ע"ה שאצלו למדתי, כתב ספר חשוב "על פירוש רבנו אוה"ח הק' לתורה"}: ניתן לשער שאותם גדודי לוחמים, היו מונהגים ע"י עשיו שהיה "איש שדה", שהטיל את חיתתו על הפלישתים, כפי שקרה במפגש עם יעקב כאשר הלך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו". יוצא שעשיו וצבאו, שימשו כמטריה צבאית להצלחה הכלכלית של יצחק ביישוב הארץ, כהבטחת ה'. 

יצחק אבינו שהתברך ע"י הקב"ה: "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בר' כו, ג), החליט לברך את עשיו, היות והוא האיש שיוכל לקיים וליישם הלכה למעשה את הבטחת ה' על הארץ המוקפת אויבים רבים, בהיותו איש לוחם ואיש שדה.

 

"שכון בארץ" (בר' כו, ב). שכון – מלשון שכינה. שכון – מלשון שיכון.

יצחק אבינו חשב על חלוקת תפקידים בין עשיו ליעקב, בהתאם לאופיו של כל אחד. עשיו יטפל בשיכון המתיישבים  בארץ המובטחת, ושאר צורכי המדינה, ויעקב איש תם היושב באהלה של תורה, יטפל בשכינה – שר התורה.

דוגמא לכך, ניתן למצוא ביחסי הנהגת המדינה לכהן הגדול בבית שני: "ועצת שלום – תהיה בין שניהם" (זכריה ו, יג).

רש"י אומר: "הנשיא והכהן יאהבו זה את זה". מצודת דוד: יחסי שלום בין הכהן הגדול למלך המשיח.

 

 

מהות הברכות לאור פרשנות חז"ל.

 ברכות רוחניות – וברכות גשמיות.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תוכן הברכות, לאחר שהוא מקדים סדרת שאלות: מדוע ניתנו הברכות במידת הדין – "ויתן לך האלהים"? כמו כן, מדוע ו' החיבור "ויתן לך"? וכן במה בירך אותו במילה  "ויברכהו – ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'"?

א. בביטוי "ויברכהו", מסר לו את מפתח הברכות שיהיו ברשותו, מפתח אותו נתן ה' לאברהם ע"פ הפס': "והיה ברכה" (בר' יב, ב). אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסרו ליעקב.

השימוש בביטוי "אלהים", רומז לכך שיעקב יזכה בברכה מכוח מידת הדין,  בנוסף למידת הרחמים.

כמו כן, יעקב זוכה לברכות רוחניות – "ויברכהו", וכנגד הברכות הגשמיות – "ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ" בתוספת ו' החיבור במילה "ויתן", כדי להדגיש שבנוסף לברכות הרוחניות, יקבל גם ברכות גשמיות.

 

ב. רש"י: "ויתן לך" – יתן ויחזור ויתן. הברכה בשפע.

ג. רבנו אברהם בן הרמב"ם: פתיחת הברכות בו' החיבור רומזת שיצחק מברך את יעקב לא רק בברכה הגלויה, אלא גם בברכות סמויות. ובלשון קודשו: "ויעקב הבין אותה, אע"פ שלא התפרשה בדיבור, מפני רוממותה ודקותה".

ד. רמב"ן: הברכה תהיה כל כך טובה כמו הטל שיורד תמיד, כך תהיה הברכה –  רצופה ובשפע.

ה. רבנו חיים ויטאל: כשנכנס יעקב להתברך ע"י אביו, נכנס אתו ריח גן עדן –  "ריח בני כריח השדה". "טל השמים" – כנגד "טל קללות" שקולל אדם הראשון, ויעקב זכה לתקנן, ע"י "טל ברכות" הקשורות באכילה.

אותן ט"ל קללות בהן קולל אדם וחוה, הנחש והאדמה, תוקנו ע"י האבות. היות ויעקב השלים את התיקון, הוא קיבל את הברכות {תורת הח"ן).

ו. רבנו עובדיה ספורנו: הברכה תהיה דומה לטל, כך שהשדות לא יזדקקו לגשם, ובכך לא יופרעו עוברי דרכים ע"י הגשמים, כמו בתקופת רבנו הקדוש = רבי יהודה הנשיא. ז. רבנו אברהם פטאל – {חותן מרן עובדיה יוסף זצ"ל}: יעקב התברך תחילה ברוח הקודש: "טל השמים", ואחר כך  בגשמיות – "ומשמני הארץ".

 

האם זכות אבות לעולם עומדת?

 

"עד מתי זכות אבות קיימת? רבי תנחומא בשם רבי חייא אמר: עד יהואחז. רבי יהושע בן לוי: עד אליהו. שמואל אמר: עד הושע. רבי יודן אמר: עד חזקיה.

אמר רב אחא: לעולם זכות אבות קיימת. לעולם מזכירים ואומרים: כי א-ל רחום יהוה אלהיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דב' ד, לא. ע"פ ויקרא רבה ל"ו; סנהדרין נ, ע"א).

 

רבנו-אור-החיים-הק': בברכת "אבות" יש לעורר זכות אבות העומדת לבניהם כדברי (תנא דבי אליהו רבא, כח): "איזו היא אהבה שאינה תלויה בדבר? כגון אהבת האבות שאהבו לקב"ה, והקב"ה אוהב אותם ואת בניהם ובני בניהם…". 

"אלהי אברהם": "אברהם פרסם את אלקותו ואמיתות נוראותיו.. המשפיע ושופט בצדק" (רבנו-אוה"ח-הק'). 

 כלומר, שגם אנו נזכה להכיר את אמיתות אלוקותו בעולם, ונשתדל לפרסם את שמו בכל מקום, בין היתר ע"י הפצת תורתו וקידוש שמו, ושנזכה ללכת בדרכו של אברהם שעבד את בוראו:

מתוך אהבה -"אברהם אוהבי" (ישעיה מא, ח).

מתוך אמונה – "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

מתוך ענווה – "ואנוכי עפר ואפר" (בר' יח, כז).

מתוך צניעות "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את". רק כעת לאחר שנים ביחד, הוא מגלה את יופיה של שרה.

מתוך יראת הרוממות – "כי עתה ידעתי כי ירא  אלהים אתה" (בר' כב, יב).

מתוך מסירות נפש – ניסיונות אור כשדים והעקידה.

מתוך שמחה: כידוע הקב"ה מתגלה לנביאים רק מתוך שמחה, ואברהם אבינו זכה להתגלות ה'.

את ברכת אבות מזכירים שלש פעמים ביום. מן הראוי לכוון היטב בברכה החשובה הנ"ל.

 

"אור זרוע לצדיק"לרבנו "אור-החיים-הק',

המתפלל למען תלמידו המובהק –  החיד"א ע"ה.

 

"ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו כי עקרה היא  – ויעתר לו יהוה". מכאן לומדים על כוח התפילה של יצחק.

החיד"א = רבנו חיים יוסף דוד אזולאי – מחברם של כמאה ספרים, היה תלמיד מובהק של רבנו-אוה"ח-הק',  וכך כתב על רבו: "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה, ועיני ראו גדולת תורתו – עוקר הרי הרים, קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו, היה לב הרב מבעית בתלמוד, והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת מספריו".

 

יום אחד, החליט רבנו-אוה"ח-הק' להאציל מברכותיו לתלמידו, וכתב לו ברכה על פתק קטן. הרב ביקש ממנו להטמין את הפתק בין אבני הכותל המערבי.

החיד"א ידע שברכת רבו עושה פרי, ולכן שמר על הפתק מכל משמר, ואף תפר אותו בדש מעילו עד שיגיע לכותל.

החיד"א שילב בין תורה ודרך ארץ, לכן החזיק לפרנסתו סוס ועגלה להובלות לשעות בודדות, כאשר את רוב זמנו  הקדיש ללימוד תורה. יום אחד, הסוס ששימש כמקור פרנסתו, צנח ארצה ומת.  כדרכם של צדיקים, החל לפשפש במעשיו ועשה חשבון נפש על מה ולמה באה הרעה הזאת. במהלך תפילתו לקב"ה, הוא מישש בבגדיו, וידו הימנית נתקלה בפתק אותו מסר לו רבו. מיד אמר לעצמו: הכל, בגלל שבמשך תקופה לא קצרה, לא קיימתי את מצות רבנו הקדוש. מיד שם פעמיו לעבר הכותל המערבי, שם טמן את הפתק בין אבני הכותל.

 

עגלה איננה, אבל ישיבה ישנה. הוא הלך כדרכו לישיבה, ולתדהמתו כל חכמי הישיבה קמו לכבודו. כולם ניגשו אליו ושאלה אחת בפיהם: בזכות מה פניך מאירות היום יותר מתמיד? הוא סיפר להם שהסוס שלו מת.

"חכם באשי" – ראש הרבנים, נדהם גם הוא ממראה פניו הזורחות והמאירות. גם לו סיפר על הסוס, אבל הרב ביקש שיספר לו על עוד משהו שקרה לו. החיד"א החליט לספר לו על הפתק מרבו רבנו-אוה"ח-הק', והטמנתו בכותל. חכם באשי בקשו להתלוות אליו לכותל, כדי לקרוא את תוכנו, וכך היה כתוב:

"אבקש מהשכינה הקדושה שתבוא לעזרת תלמידי היקר בשעת מצוקתו".

למחרת, חכם באשי מינה אותו לדיין בי"ם עם משכורת, כך שלא היה צריך לעסוק יותר בהובלות עם עגלה וסוס.

מוסר השכל: עד כמה יקרה מפנינים ברכתו של רבנו-אור-החיים-הק'.

גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,

שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

Langue et folklore

Sbah-l-kher y a zare/ntin f-darek wana f-dare

Bonjour voisin, toi chez toi et moi chez moi

סְבָּאח אֵלְכִ'יר יָא זָארִי, אְנְתִין פְדָארְכְּ ווּנָא פְדָארִי

صباح الخير يا زاري، انتي في دارك وانا في داري

 

Itto msat l-el hammam /zabet ma t‘aud ‘am

Itto est partie au bain maure elle en a rapporté de quoi raconter pendant un an

אִיתוֹ מְסָאת לְחְמָאם, זָאבְּת מָא תְעָאוד עָאם

إيطو مسات الحمام، زابت ما تعاود عام

 

Qol l-kher tseb s-shab /qol-l-haqq tseb la-‘dab

Dis du bien tu auras des amis, dis la vérité tu t’en repentiras

קּוּל אְלְכִ'יר תְסִיב סְחָאב, קּוּל אְלְחַקְּ תסיב לַעְדַב

قول الخير تسيب اصحاب، قول الحق تسيب العضاب

 

El ‘dawa u-l-mhabba / ma ‘andhom sebba

L’amour et la haine n’ont pas besoin de raison

אְלְעְדוּאָ אוּלְמְחְבבָּא, מָא עְנְדְהוּם סְבְבָּא

لعضواه والمحباه، ما عندهوم سبا

 

Mleh ‘do meshor/yvala hbib mestor

Mieux vaut un ennemi déclaré qu’un ami cachotier

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט-דרור יקרא-כולל ביאור

השירה העברית בספרד ובפרובנס

כרך א'

חיים שירמן

דונש הלוי בן־לברט

נולד בפאם, נתחנך בבגדאד וחי בקורדובה באמצע המאה העשירית לסה״נ

נצר למשפחה בבלית מיוחסת, נולד בשליש הראשון של המאה העשירית בעיר פאס אשר במארוקו. בבגדאד, מולדת אבותיו, ישב לרגלי גדול־הדור הרב סעדיה גאון. בירת הכליפות המזרחית היתה בימים ההם מרכז התרבות הערבית והיהודית בעולם כולו, ולב הצעיר ממארוקו יוצא לשתיהן. וכן עצתו לאחרים!

וְגַן עֶדְנָךְ יִהְיוּ סִפְרֵי קְדוֹשִׁים / וּפַרְדֵּסָךְ יְהוּ סִפְרֵי עֲרָבִים!

(תשובת יהודי אבן־ששת, ע«, 37)

עיוניו בשירה הערבית הגבירו את תשוקתו ליצור משהו דומה לה גם בשפת עמו, וכדי להתאים את המשקלים המיוחדים של הערבים (המשקלים הכמותיים) לשירה העברית המציא לו דונש שיטה חדשה המפליאה בפשטותה. רב סעדיה גאון׳ חריף ובקי גם בלשון הערבית, תמה לביכורי תלמידו. ״לא היה כמוהו בישראל!״ קרא, אפשר מתוך התפעלות כנה, ואפשר בהביעו את ביקורתו בלשון סגי־נהור. כשהוקמה בקורדובה האכסניה החדשה לתרבות ישראל נצטרף דונש לפמליה של הנשיא חסדאי אבן־שפרוט. בחסותו נתמסר למחקרים בלשניים, ובאסיפות שערך הנדיב השמיע את שיריו השקולים במשקלים ערביים. יצירות אלה הלהיבו את המשכילים היהודים ונתפרסמו בכל רחבי אנדלוסיה. שם מחברן גדל והלך, תלמידים התחילו לנהור אליו ושתו בצמאון את דבריו. ספרד נראתה לדונש מבחינת תרבותה כאיפרכיה[איפַּרכיָה, אִפַּרְכִיָּה  מָחוז, פֶּלֶךבאנגלית: district,  א.פ region] נידחת של ממלכת־ערב האדירה. הרי גם יהודיה עצמם הכירו ביתרונה של בגדאד, והוא, שגדל בתוך הכרך המהולל הזה, נהג בזילזול גלוי בחכמי ספרד, בפרט כשחלקו על דעותיו. קרבנו הראשי היה מנחם בן־סרזק. אמנם, מבחינה עניינית ודאי היה יסוד לביקורתו של דונש. ואולם דבריו העוקצים והגסים כלפי מנחם אינם לכבוד לו. השגותיו שהופיעו סמוך לשנת 960 שימשו פתיחה לפולמוס חריף ביותר, שסחף גם את תלמידיו ותלמידי יריבו. בעת ההתנגשות הזאת גוללה גם פרשת המשקלים של דונש, וביקורת חריפה נמתחה עליהם. ואולם הם עמדו במבחן הזמן ולבסוף נקלטו קליטה עמוקה בשירת ספרד העברית.

במחצית השניה של המאה העשירית חיבר דונש שירים אחדים בשבחם של נכבדים יהודים מספרד ומצפון־אפריקה. שנת פטירתו אינה ידועה׳ ויתכן שיצירותיו הפיוטיות נאספו בשעתן לדיואן מיוחד; אולם מה שנשתייר מהן עד זמננו היה מפוזר במקורות מרובים. כמה וכמה משיריו הגיעו אלינו מקוטעים או ידועים לנו רק מתוך שהובאו על־ידי אחרים.

דמותו של דונש התבלטה בקרב היהדות הספרדית, כשזו התעוררה מתרדמתה והחלה מגששת את דרכה. מחשבתו היתה מקורית, מחשבת סולל דרכים חדשות בספרותנו, ואולם יחד עם זה היה מדקדק קפדן ומתפלפל. כשרונו הספרותי לא הספיק לו לבצע את תכניותיו המעניינות במלואן. שיטת־משקליו היתה רבת ערך ובריאה כשלעצמה, וצורות־לשון נוקשות ומוזרות המופיעות פה ושם בשיריו אינן אלא סימנים למחלות־הילדות שעברו על שיטה זו ואין הן קשורות במהותה. דונש נפתל נפתולי־אלוהים עם השפה העברית, שלא היתה רגילה לשאת את עול המשקלים. ואולם רק מאמצו הנועז עלול היה להביא לנצחון השיטה.

המשקלים הכמותיים הכניסו לשירתנו קצב מדויק ושפע צלילים חדשים, שריתקו את האוזן. על־ידי המשקלים אולץ המשורר לשקוד על ריכוז בביטויו, לשמור על שיווי־משקל בין הצורה והתוך! לדברי דונש, היו שיריו, ה״זקוקים ונחקרים״ מבחינת הקצב, גם ״במבטא (בביטוי) נגבלים״. ברם לא אותו משקל ערב־הצליל בלבד של השירה הלועזית הקסים את משכילי ישראל ביופיו, אלא גם שאר תכונותיה. ואכן העביר דונש נוסף על המשקלים לספרותנו גם נושאים, מוטיבים והשקפות המיוחדים לדוגמאותיו הערביות. נזכיר כאן, למשל, את שבחי הנדיב, את הפנייה לידיד והדו־שיח, את מבנה השירים, הכוללים פתיחה ארוכה ורבת־ הידור וחלק עיקרי, המחובר אליה על־ידי בית מעבר מיוחד.

כשרונו הספרותי של דונש היה מוגבל, ולשווא נבקש אצלו ביטויים דקים ועדינים, כינויים, השאלות או דימויים המעידים על עושר הדמיון. אך מעט מקישוטי המליצה נמצא בשיריו, ועל אלה המצויים בהם חוזר המחבר עד כדי להמאיסם על קוראיו. אין הוא נמנע מלהביא רשימות יבשות של עניינים במקום להמחישם על־ידי תיאורים. לא נמצא בדבריו לא מעוף ולא חן, לא קלות והומור. אמנם, אפשר שנזהר מלשיר בגלוי על יפי הטבע ודברי־חמודות, שלא להרגיז ביותר את מתנגדי אומנותו החדשה, שלא ראו בעין יפה את החילוניות המובהקת שהחלה מתפשטת בלשון הקודש. ואולם הפרי האסור ינעם לחיו׳ ואולי משום כך הביא דונש תיאורים מפורטים של משתאות יין, מלווים דברי התנגדות לששון־החיים. היה זה חידוש בספרות העברית׳ כשתוארו בשירתו גני־אביב, על שלל צבעיהם וריחות בשמיהם׳ צפרי־זמר, ועוד. מסוכן היה כנראה להזכיר את כל העניינים הללו מבלי לטעון בו בזמן שהנפש סולדת מפניהם. ואף־על־פי־כן דור אחד אחרי דונש נקלטו המוטיבים החדשים בספרותנו ונתאזרחו בה.

לשם הערכה מלאה ונכונה של יחס בני הדור לתיאור תענוגות יש להביא בחשבון גם זאת: מועקת הגלות היתה מורגשת ביותר אף באנדלוסיה העשירה והמאושרת. הבלטת ההנאות של חולין יכלה להיחשב כחילול צער האומה. אפילו דונש עצמו הביע זאת הבעה כנה באחד מבתיו, אולי המושלם ביותר שבשירתו, כי בו תואמים הרגש, הצורה והביטוי:

וְאֵיךְ נִשְׁתֶּה יַיִן / וְאֵיךְ נָרִים עַיֵּן – / וְהָיִינוּ אַיִן, / מְאוּסִים וּגְעוּלִים!

(ואומר אל תישן, 25—26)

גם בפיוטים המועטים שנשתיירו לנו ממנו מרובות התלונות על לחץ המשעבדים, ובעיקר, הנוצרים.

את המשקלים החדשים העביר דונש אף לתחום שירי־הקודש. לשם כך דרושה היתה העזה יתרה: שהרי שירי־חול השקולים במשקלי הערבים היו גם בלא כן נטע זר בספרותנו, בעוד שלפיוטים היתה מסורת עתיקת ימים ומבנם וגם צורותיהם נתקדשו במרוצת הזמן. ראוי לציין, שדונש מגיע להתרוממות רוח ולחגיגיות מסוימת דווקא בלכתו בדרך קודמיו ובחברו ״רהיטים״ ליום הכיפורים בסגנון מסורתי ללא כל חידושים. כאן הוא כאילו נסחף על־ידי זרם היצירות שהיו לו למופת. כנגד זה, כבדים הם פיוטיו השקולים ומחוסרי־מעוף ככל שיריו החילוניים. מפני ליקוייהם אלו לא נשארו בשימושם של יהודי ספרד והוחלפו על־ידי יצירות משוכללות יותר.

אין ספק שבכוחו של דונש, שהביא את השירה העברית במגע עם השירה הלועזית החילונית, יצאה למרחב מתוך בדידות של קרוב לאלף שנה ועלתה לשיאים חדשים.

 

זמר לשבת

דְּרוֹר יִקְרָא לְבַן וּלְבַת

וְיִנְצָרְכֶם כְּמוֹ בָּבַת.

נְעִים שִׁמְכֶם וְלֹא יָשְׁבַּת,

שְׁבוּ נוּחוֹ בְּיוֹם שַׁבָּת!

 

5 דְּרֹשׁ נָוִי וְאוּלַמִּי

וְאוֹת יֵשַׁע עֲשֵׂה עִמִּי,

נְטַע שׁוֹרֵק בְּתוֹךְ כַּרְמִי –

שְׁעֵה שַׁוְעַת בְּנֵי עַמִּי.

 

דֶּרֶךְ פּוּרָה בְּתוֹךְ בָּצְרָה

10 וְגַם בָּבֶל אֲשֶׁר גָּבְרָה.

נְתֹץ צָרַי בְּאַף עֶבְרָה,

שְׁמַע קוֹלִי בְּיוֹם אֶקְרָא.

 

אֱלֹהִים,תֵּן בְּמִדְבַּר הַר

הֲדַס שִׁטָּה בְּרוֹשׁ תִּדְהַר

15 וּלְמַזְהִיר וְלַנִּזְהָר

שְׁלוֹמִים תֵּן כְּמֵי נָהָר.

 

הֲדֹף קָמַי, אֵל קַנָּא,

בְּמוֹג לֵבָב וּבִמְגִנָּה,

וְנַרְחִיב פֶּה, נְמַלֵּא נָא

20 לְשׁוֹנֵנוּ לְךָ רִנָּה.

 

דֵּעָה חָכְמָה לְנַפְשֶׁךָ

וְהִיא כֶּתֶר לְרֹאשֶׁךָ

נֵצֶר מִצְוַת קְדוֹשֶׁךָ

שְׁמֹר שַׁבָּת קָדְשֶׁךָ

נ 6 ]

זמר לשבת.

המשקל: המרנין. חתימת השם: דונש (ארבע פעמים במחרוזות א, ב, ג, ו׳ ואולי גם במחרוזת ה: הדוף, במוג, ונרחיב, לשוננו). 1. יקרא — הקב״ה. 2. בבת— במקום: בבת עין, והשימוש בצורת הנסמך במקום הנפרד מצוי אצל משוררינו בימי הבינים. 3. נעים (תה׳ קלה, ג) — צורת הנסמך במקום הנפרד לצורך המש­קל. 5. נוי ואולמי — ציון ובית המקדש. 7. שורק (יש׳ ה, ב)— שיעשה הפעם פרי טוב, לא כמו במשל הנביא על הכרם. 9. פורה — על פי יש׳ סג, ג; בצרה (בר׳ לו, לג) — בירת אדום, מסמלת כאן את האומות הנוצריות. 10. בבל — אצל היהודים דוברי ערבית: בגדאד, מרכז הממלכה הערבית־המוסלמית; גברה — על ישראל. 1314. במדבר הר — במדבר הררי; הדס — צמיחת עצים במדבר כאחד מסימני זמן הגאולה (יש׳ מא, יט). 15. ולמזהיר )שמ׳ יח, כ) — לקיים את השבת; ולנזהר (תה׳ יט, יב) — המציית ומקיימנה. 16. כמי נהר — יש׳ סו, יב.17 . קמי — לפי שיטתו של דונש יש לקרוא כאילו מנוקדת היו״ד בשוא נע• 18. ובמגנה (איכה ג, סה) — ובדכאון. 21. לנפשך (משלי כה יד) — בעבור נפשך החיה לנצח. 24. שבת קדשך — יש לקרוא כאילו מנוקדת התי״ו בשוא נע. ועיין לעיל 17.

השירה העברית בספרד ובפרובאנס-עריכה-חיים שירמן-דונש הלוי בן-לברט

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה-בערבית יהודי מתורגם לעברית

רבי דוד עובדיה

[ידיד ה׳ וידידינו נשיא אלהיט אתה בתוכינו] בחרי רצתה נפשי [בחירי רצת נפשי] חמד עתיק החכם הותיק כהה״ר פ׳ יאיר אכי״ר. אחדש״ו מאתי אני חות״מ האות כי טוב תעלם אין הי׳ יוסף אתורג׳מאן כאד. די שלום אתורג׳מאן דעאתו מראתו עלא סבת סי חוואיז די הומא זלטיטא דסכרגאט ופסתול וקפטאן די סקרנאט ותלאתא דלפרוד דתותלא דדהב אין עבאהומלא בלא פטינהא ורהנהום וטענת עליה הייא אילא יום חמישי בשבת די מנור פורים עבאהום ומאזאלין הנא פצפרו והווא קאהלא באיין יום חמישי בשבת פ׳ תצוד, תשעה ימים לחדש אדר ציפדהום מעא הר׳ רפאל אגייני ירהנהום ענדך פסך—תם—נם— וטלע ריוח פסך הנז׳ סך —שם— וואקיפין על לעדות דייאלך תקולנא כאן זאבהומלך רפאל אג׳ייני אנהאר די מסא לתמא לאענדכום לפאס נהאר לכמיס תשע אייאם פסהר אוו לא ונחבו מן לחאל ומנך תקולנא אנית האדסי די קאל תסאלו כאן אמת אוו כא יכדב ולבית די יוסף הנז׳ כאן מרהון ענדך פהאד לפלוס אוו לא נחבו מן לחאל ומנך תוואזבנא על כל פרט ופרט ושכמ״ה ואתם שלום.

תרגום

אחרי דרישת שלומו וטובתו מאתי אני חותם מטה, האות כי טוב, לד שהיקר יוסף אתורג׳מאן אחיו של שלום אתורג׳מאן, נתבע לדין על ידי אשתו אודות איזה בגדים שהם זלטיטא דסקרנאט, [צבע מהצבעים] ופסתול [מטפחת גדולה לכסוי השער] וקפטאן דסקרנאט, ושלשה זוגות עגילים מזהב, שהוא לקחם בלי ידיעתה ומשכנם. והיא תובעת אותו שביום חמישי בשבת שאחרי פורים לקחם ועדיין מונחים כאן בעיר צפרו, והוא אמר לה שביום חמישי פרשת תצוה ט׳ ימים לאדר שלח כל הנ״ל עם היקר רפאל אג׳ייני למשכנם אצלך בעד סך —תם—נם— ועלה ריוח בסך הנז׳ סך —שם—. ועומדים לבירור על העדות שלך, תגיד לנו אם הביאם לידך רפאל אג׳ייני יום שנסע שם אצלכם בעיר פאס יום חמישי ט׳ ימים בחדש. אם לא, נבקש ממך תגיד לנו גם כן על הסך שהוא חייב לך אם אמת או שקר, ואם הבית של יוסף האם ממושכן אצלך בעד החוב הנזכר או לאו, נבקש ממך להשיב על כל פרט ופרט ושכרך כפול מן השמים.

מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

 

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

 

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

 

מנורות־חנוכה

המאה הי׳׳ח

מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק

הגובה : 48.5 ס׳׳מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף טיכו

(117)

 

מראכש; המאה הכ'

כתובת: ״בסמן טוב״

לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח

הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב: 22 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל

(118)

עמוד 76

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד.

סאלי וחכמיה

רכי עמרס ב״ר מסעוד אלנקאוה

סבי רבי עמרם, כאביו נודע בחסידותו ובפרישותו. על סבי למדתי ממו״ר אבי זצ״ל שבכל פעם סיפר לי על גדולתו ועל קדושתו של רבי עמרם אביו. רבי עמרם שימש כסופר סת״ם, שוחט מומחה, שליח צבור וספרא דדיינא.

רבי עמרם עסק למחייתו במכירת בדים בחנותו, שעות מועטות ביום. רוב הזמן עסק בלימוד תורה בחברותא ולבד בביהכנ״ס טולידאנו בעירו. החברותא שלו בכל יום היה רבי דוד בן צאפת הלוי האחרון, בנו של רבי עמרם בן צאפת וכן למד עם רבי מסעוד אוחיון. רבי עמרם אלנקאוה היה ממעט באכילה, היה אוכל רק בערב, בשובו מבית המדרש, היה הולך לישון וקם בחצות הלילה ללמוד תורה עד לתפילה בנץ החמה. רבי עמרם היה חריף ובקיא בגמרא, בהלכה ובזוהר הקדוש, אך לא רצה לשמש ברבנות, עם היותו תלמידו ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה שהיה מבאי ביתו.

ביתו של רבי עמרם היה בית ועד לחכמים ומקום אירוח לעניים ולשדרי״ם מארץ ישראל. היה נזהר מאד בעניין הפסח והיה משתמש בתמרים במקום בסוכר למשקה היומי שלו, התה.

חודש לפני פטירתו היה ביתו כמרקחה, רבים באו לראותו ולסעדו במיטת חוליו, באותה עת גם נולד נכדו, אחי רבי עמרם הי״ו וכמובן שההתרגשות היתה גדולה בברית מילה ובפדיון הבן. ימים מועטים לאחר מכן, רבי עמרם נלב״ע ביום הפטירה של מו״ר אביו, בכ״ב בחשוון התשט״ו. לוויתו היתה מרשימה בגודלה ובהספדיה.

בכל השנים נהגו לפקוד את ביתו רבים מהעיר ומהקהילות האחרות, כדי להתברך ולשאלו שאלות הלכתיות ואמוניות. כשנסתלק אמר אחד מזקני העדה:

״משמת רבי עמרם, נסתלקה הברכה מהקהילה.״

ילדיו של רבי עמרס:

רבי יעקב בנו היה סוחר ות״ח מתלמידיו של רבי רפאל. הוא למד בחברותא עם הרב שלום משאש זצ״ל שסיפר לי בהתרגשות על חריפותו בלימוד הגמרא וההלכה.

רבי יעקב נתעוור באמצע תפילת מוסף של יוה״כ כשהוא משמש כחזן. הוא קרוי ע״ש סבו רבי יעקב סבח שנפטר בצעירותו בשעת מוסף של יוה״כ. אודותיו נקרא לקמן.

בנו השני, מו״ר אבי רבי חיים מסעוד זצ״ל קרוי ע״ש אוהחה״ק וע״ש סבו רבי מסעוד, ידוע היה בחסידותו ובאהבת תורה שלו בבחינת, ברא כרעא דאבוה.

בתו קאמרה ריווח קרויה ע״ש סבתה, קאמרה אלנקאוה אשתו של רבי מסעוד ואחותו של רבי רפאל אלנקאוה. בתו קאמרה נישאה למשה ריווח ז״ל אחיינו של הרב אברהם ריווח עליו דברנו לעיל. קאמרה ידועה כאימה, כאשת חיל, גומלת חסדים.

רכי מיכאל כ״ר רפאל אלנקאוה

רבי מיכאל, בנו של רבי רפאל נולד לאחר שנולדו שתי אחיותיו. מסופר שבני הקהילה שאלו את רבי רפאל, מדוע איץ לך בן ממשיך דרכך. נסע רבי רפאל לציונו הקדוש של רבי עמרם בן דיוואן ונשא בקשה שזכות הצדיק תעמוד לו. ויוולד לו בן. מיכאל בנו נולד ולימים, לאחר שלמד בישיבתו של אביו והפך לת״ח חשוב שהכל התפעלו מחכמתו ומענוותנותו, שאלו את רבי רפאל, למה אין לך עוד בנים כמותו, ענה להם רבי רפאל בחיוך – כשהלכתי לרבי עמרם בן דיוואן, ביקשתי שהקב״ה יתן לי בן, לא בקשתי אלא בן אחד וב״ה קבלתי. רבי מיכאל שימש אחר מות אביו ברבנות לצדו של רבי שאול אבן דנאן, ראב״ד ורב ראשי למרוקו. רבי מיכאל נטל לידיו את תפקיד הרב הראשי לאחר שרבי שאול עלה לארץ ישראל.

בימיו של רבי רפאל היו שרצו להקים בי״ס אליאנס שישלב לימודי יהדות עם לימודי חול. רבי רפאל עמד על המשמר ודרש שלא יצערו אותו בדבר פן ירד ביגון שאולה. הקהילה נרתעה ושוב לא דברו על הרעיון הזה. ידוע שבתקופה זו היו רבים שהתנגדו להקמת בתי ספר אליאנס, למרות לחצים כבדים של הסוכנות היהודית וארגונים אירופאים ואמריקאים שונים. הרבנים בספרו, במקנס, בסאלי ובתאפילאלת נלחמו בעוז בתופעה המסוכנת הזו שנתפשטה כבר בכמה ערים במרוקו [פז, אגאדיר, מוגאדור, רבאט, קזבלנקה ועוד], מספרים שרבי רפאל ברוך טולידאנו ממקנס צעק וקרא על ביה״ס הזה שהיו קוראים לו אסקולה, ״אש כולה״. כך בסאלי היו צעירים שפעלו להקמת בית ספר כזה. רבי מיכאל התנגד אף הוא כאביו, אלא שקשה היה לעמוד מול הסחף הגדול והלחצים הכבדים.

כאן המקום למחות על כבודו הגדול של הרב מיכאל אלנקאוה זצ״ל ב״ר רפאל, שכל התנגדותו לקיומו של ביה״ס הזה היתה עקרונית בהתנגדותו של מו״ר אביו. לא כפי שנכתב בספר ליקוטי סיפורים [חלקם סיפורים לא מכובדים] ״עין רואה ואוזן שומעת״. קורותיהם של יהודי מרוקו יעידו שלא יצאה כל תועלת מבתיה״ס אליאנס שלימדו צרפתית לצד דקדוק עברי, אלא הרס וחורבן רוחניים שהיו בעוכריה של יהדות מרוקו והביאו לחולשתה. רבי מיכאל, כאביו הרב רפאל, כרבי יעקב אבוחצירא, כרבי רפאל משה אלבז, כרבי רפאל ברוך טולידאנו ועוד רבנים חשובים נלחמו ברוח עועים מסוכנת זו שבאה לפגוע בקדושתה של יהדות זו, תוך כדי כך שגורמים חיצוניים לא תמימים, ניצלו את תמימותה של יהדות זו. במחקרים שונים הם אף כינו את ההתנגדות הזו כפרמיטיביות חסרת פשרות וקנאות פאנאטית.

התבוננות קלה במחוז תאפילאלת עיר ממלכת משפחת אבוחצירא, אליה לא הגיעה תרבות צרפת ולא בתי״ס של אליאנס, יעידו ע״כ שגאונות לא תלויה בגורמים חצוניים. גאונות אמיתית נקנית ביסורים ובמ״ח קנייני התורה הידועים. צאו ובדקו מאין יצאו גדולי התורה, הרבנים, החכמים -מתלמודי התורה הדלים במבנים, באמצעים כספיים ודידאקטיים ובהכשרה מקצועית [בבחינת הזהרו בבני ענייים] או מבתי הספר המפוארים, הנוצצים והמתוקצבים, של רשת אליאנס שהמיטה אסון רוחני על יהדות מפוארת ותיווכחו לדעת שבמקום העניות והדלות, שם היה משכנה של התורה.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

המשפט העברי במרוקו

טופס תקנה על ענין המס

פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.

ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.

נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.

אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.

 

יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.

 

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

 

עמוד 66

משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה ) שהוא היה חבר בה(,  הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(.  לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.

מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.

מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20

מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690  נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות. 10 בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־20.

מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור    (1917)   התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה.

מפגש ראשון: אלמאליח ויהודי דמשק, פעילות חינוכית וציבורית.

להלן נבדוק כיצד השפיעו תמורות אלה על אלמאליח ביחסו ליהדות סוריה. אלמאליח הגיע לדמשק ב־ 1911 בלוויית חותנו הרב יעקב דאנון, כאשר מצב בני הקהילה הידרדר מפאת המשבר הכלכלי באימפריה העות'מאנית. בשנה זו ביקשו חברי הקהילה מהרב דאנון להביא את חתנו לדמשק כדי לנהל את הקהילה, ועד הקהילה ובתי הספר העבריים בדמשק. כאמור לעיל, חברי הקהילה הכירו את אלמאליח עוד לפני פעילותו הציבורית בדמשק, כאשר ליווה את ר' חיים נחום בעת ביקורו בקהילות יהודי סוריה ולבנון.

להלן דברי אלמאליח על אודות קהילת יהודי דמשק:

על עדה זו כבר כתבתי לפני שנים אחדות שורה של מאמרים בהפועל הצעיר שנדפסו א"כ ]אחר כך[ בחוברת מיודח ]מיוחדת[ בשם היהודים בדמשק. ומכרח אני להודות כי מפני סבת ]סיבות[ ידועות נאלצתי אז לגלות טפח ולגלות עשרה. זו היתה באמת עדר ולא עדה. אנרחיה  ]אנרכיה[ שלמה שררה בכל מוסדותיה אם אפשר לקרא ]לקרוא[ בשם כזה שנים שלשה חדרים גרועים שלוש אגודות חסד וכו' שום אבטוריטט עליונה שבידה יתרכזו כל עניני ]ענייני[ הציבור ושת]היה[ ושתהיה בעין מפקח עליון על מהלך כל הענינים ]עניינים[ לא הייתה אז עברית בתי ספר תחיה לאומית מאן דבר שמם. כל היהודים כט"ו אלף במספר היו שקועים במ"ט שערי פרקמטיה ובסכסוכים פעוטים ולא יכלו להתרומם מעל לנרגנות פעוטה ובכל עבר ופנה שאליהם פנית מצאת רק דמורליזציה ואנרחיה ]אנרכיה[.

מדבריו למדים על האנרכיה ששררה בקהילה עד שנת 1911 ותחילת הראורגניזציה. אלמאליח החל לשמש בשני תפקידים בקהילה, האחד – מנהל בית הספר במשך שלוש שנים, והשני – מזכיר החכם באשי, ר' דאנון. בבואו לדמשק הציב תנאי בפני הקהילה, והוא ניהול בית הספר כראות עיניו, כלומר הוא ביקש יד חופשית ללא התערבות חברי הקהילה. נראה שאלמאליח איש החינוך רצה לקדם את החינוך העברי־לאומי בדמשק )להלן(, לכן הציב תנאים לראשי הקהילה.

פעילות חינוכית

הפדגוגיה בדמשק לא תאמה את שיטתו של אלמאליח, מכיוון שהילדים למדו בכותאב והחכמים שלימדו היו זקנים. לכן ייסד את גני הילדים העבריים הראשונים וארגן מחדש את כל בתי הספר השייכים לקהילה. הוא דאג להביא מורים, מורות וגננות מא"י ובאמצעותם הנחיל חינוך עברי־ציוני. השילוב בחינוך עברי־ציוני היה חלק מהאני מאמין שלו. מדבריו משתמע שחינוך עברי ללא חינוך ללאומיות־ציונות לא בא בחשבון, הא בהא תליא. בדבר אגודה ציונית, בדמשק לא נוסדה אגודה רשמית ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודה ציונית, ועל כן דברים אלה מוכיחים ומחזקים את השקפת עולמו של אלמאליח ביחס לחינוך עברי־ציוני. במשך הזמן השאיר מורים צעירים מבני המקום ללמד בבתי הספר. הם השתלמו בלימודי עברית בעזרת מורים מא"י. בבתי הספר לימדו את השפה הערבית היות והיהודים היו בני המקום והיה עליהם להכיר שפה זו. חלק מהילדים למדו בבי"ס כי"ח בנים (נוסד בדמשק ב־ 1880 ( ובבי"ס כי"ח בנות )נוסד בדמשק ב־ 1883 (, שבהם לא לימדו את השפה העברית והיו מחלוקות בין בית הספר העברי לכי"ח שדגלה בתרבות צרפת. במרוצת הזמן ולאחר שהעברית החלה להכות שורשים בקהילה וברחובות דמשק, החלו בתי הספר של כי"ח ללמד את השפה העברית. ב־ 1914 עזב אלמאליח את דמשק. ברוך פאיס, מהגר יהודי שהגיע מרוסיה לדמשק שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, המשיך את מפעלו החינוכי של אלמאליח והשתלב בהנהגת הקהילה בדמשק. לאחר הכיבוש הבריטי ילדי בית הספר העברי היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה והתיישבו בה.

משה עובדיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר