מורשת יהדות מרוקו

מול תימחדארת (תאביה)

שמו מרמז על היותו מורה, מלמד תלמידים. לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל. ההילולה שלו בל״ג בעומר. יהודים באו מאזורים רבים ממרוקו להשתטח על קברו. גם המוסלמים העריצו אותו באופן גלוי וקראו לו נוואדאיין, פירושו, חכם היהודים.

אני זוכר מקרה אחד שלי. חבר בשם יוסף א׳, גר באשדוד. הלכנו לאיזה רבי  בתאביה, עליו השלום, קוראים לו סידי מול תימחדארת. באנו לשם. אמר לי שנאכל צהריים. התחלנו לשיר שירים ולשחק. מצאנו שם אנשים מכובדים לומדים תהילים. כשאני נכנסתי השערות שלי עמדו… מול תימחדארת זה בערבית סלוחית. היה רבן של תלמידים. לפי המלים, הוא היה מלמד תלמידים. כאשר התגלה ליהודים, אמר להם: אני סידי מול תימחדארת. מספר ערבי אחד שהיה זקוק לשחוט עז באחד החגים שלהם. חג גדול בו שוחטים עזים. אז עבר על-ידו ואמר לו: אם אתה באמת רב ומאמינים בך היהודים, גם אני רוצה להאמין בך. אתה יודע שאין לי מה לאכול בבית, ואין לי עזים ולא כלום בבית, למען ה׳ ולמען ה׳ שברא אותך, אני יכול להאמין בך יותר ולגלות את הכוח שלך. תזמין לי פרנסה איך להביא עז לבית שהילדים ישמחו. הוא הלך בדרך לשוק ומצא עזה שחורה. התחיל להסתכל. רצה לתפוס אותה. חשב שאם יתפוס את העזה הזאת, יקחו אותו לבית-הסוהר. העזה התחילה להתקרב אליו עד שהלכה אתו. כמה שהוא בורח מהשוק, מתחיל לצאת והעזה רודפת אחריו. כשהוא יצא מהיער, תפס אותה, שחט אותה ואכל אותה. למחרת הביא נרות לקדוש. מדליק אותם ואומר: אתה שמח, אני צריך להיות יהודי. אני לא יכול לספר על הצדיק שלך. בסוף נתן פקודה לערבים שאוי ואבוי להם אם יתנו לעזים לרעות שמה ליד הקבר.

הערבים היו מפחדים ממנו. כאשר היה סכסוך ומשפט ביניהם, לא היו מגיעים י  לשופט. היו אומרים: יש לנו מה לעשות. אמר אחד לשני: אתה אומר שאינך חייבי שים את ידיך על הקבר של הקדוש וגמרנו. אני מבטיח לך, שכל אחד קיבל מה שצריך (סיום הסכסוך) אם רק היה מקבל כשנשבע בקדוש, ואם טוב, אם לא היה אשם, היה יוצא זכאי.

פעם אחת שמעתי שערבי אחד מכר ליהודי עזים כמה שהיהודי רצה, והיהודי התנכר לו. אמר הערבי ליהודי: אתה יודע, אין בינינו לא חוזה ולא כלום. שני דברים אני מבקש ממך: בוא ליהודי שלכם, לקדוש, אלהים אמת, אתה לא תישבע לא על ספר תורה ולא על תפילין. בוא אתי לחזן שלכם. בלילה, הרב, עליו השלום, בא ליהודי בחלום וביקש ממנו שיחזיר לערבי את הכסף שלו, ויבקש סליחה. אם אתה תבוא להישבע על הקבר שלי, אתה יודע מה שאתה תקבל. בסוף הלך היהודי לערבי בלוויית שני יהודים אחרים. התחנן בפני הערבי. הערבי אמר לו: עכשו אתה אומר אמת, תן לי חצי מהסכום וקח החצי השני. אני רציתי רק להאמין שהרב שלכם הוא קדוש, הוא אמת ודבריו אמת. עליו השלום.

אני מכיר את הקדוש מול תימחדארת. אדם שהולך לבקר שם כשהוא חולה אנוש ומשותק ברגליו, מגיע לשם, יושב שבעה ימים במקום, חוזר, שם את שתי רגליו והולך. כאשר היינו מנקבים את אוזניהם של הכבשים במרצע ואומרים: מול תימחדארת, משחררים אותם לרעות עד שתגיע עת השחיטה. הכבשים התפזרו. רעו ולא היה קורה להם כלום. כך עשינו לכל הכבשים המיועדים לקדושים אחרים.

היו לו תלמידים. איני יודע אם הוא נפטר יחד עם התלמידים. חולל הרבה ניסים. סיפרו לי שפעם בא מוסלמי אחד. אחד המוסלמים שרצו לעשות כישופים עם עצמות המת. סיפרו לי שבא, חפר קבר, לקח את ראש המת,שם אותו בשק והלך. בדרך הראש הזה אמר לו: סידי מוחמד, לאן אתה הולך? והשק נהיה כבד יותר ויותר. זה היה ראש של יהודי. לקח מבית-הקברות של תאביה. הראש המשיך לדבר אתו. בסוף אמר לו הראש: תראה, דמך בראשך אם לא תחזיר אותי למקום קבורתי. חזר. החזיר הראש למקום וכך נשאר עד שנפטר.

סידי מול תימחדארת. היה איזה קיר שנבנה והוא התגלה. אשה אחת קיבלה התקפה של אסלאי והיא התבטאה בשמו. ואז בנו לו ציון ומקום לכוסות, להדלקת נרות. קראו לו סידי מול תימחדארת.

פעם מוסלמי אחד הלך וגזר כמה ענפים מאותו עץ של הצדיק, ולא האריך ימים. אחרי שלושה ימים נפטר. פעם אחרת התכוננו המוסלמים להיכנס ולהרוג את היהודים. הוא יצא לקראתם רכוב על סוס לבן. ראו אותו וחזרו.כשהייתי קטנה סיפרו לי. הסבא שלי היה חכם והיה מספר לנו. כל מה שהיה מספר לנו, הקשבנו וזכרנו.

כל מי שרצה לעלות ארצה, הלך להשתטח על קברו, וכך הצדיק היה יכול לשחרר אותו לעלות ארצה. היה אדם בשם אברהם תורג׳מן. גר היום בדרום הארץ. הגיע לקזבלנקה וקרה לו מקרה. חזר לעיירה וביקש מהקדוש שישחרר אותו בשלום. הגיש סעודה ועלה ארצה.

ישנו קדוש מול תימחדארת. אני אספר לך סיפור ארוך. פעם, הייתי חייב הרבה כסף. אנחנו הולכים לרב אחד הקבור בתאביה בשם סידי מול תימחדארת. חכם גאון. בא לאדם בחלום ואמר לו: מהיום והלאה תקראו לי סידי מול תימחדארת. אמר לו שלא יקראו אותו יותר בשמו, אלא בשם מול תימחדארת, זאת אומרת, אדון המקום. אני לא יודע מה היה שמו לפני זה. הסיפור שלי, אני הייתי חייב הרבה כסף. הלכתי לשם לעשות סעודה, אני ואחד אחר. כשהלכנו והגענו ליד הקבר, אמרנו ליד הקבר: סידי מול תימחדארת, אנחנו באנו שבורים, אבל בשנה הבאה אנחנו נביא שני עגלים גדולים כל אחד, אבל בתנאי שלא נהיה חייבים יותר כסף, שהוא יציל אותנו מהחובות. אלה ניסים. אמונה, אז באותו זמן שכחתי את מול תימחדארת, עד בדיוק יום חמישי שביום ראשון שלאחריו צריכה היתה להיות הסעודה שלו. למשל, ביום חמישי היה שוק ולא קנינו שום דבר, וביום ראשון היתה צריכה להיות הסעודה שלו. אני אמרתי ליהודי הזה. היה לנו אוהל. אנחנו עושים ביזנס עם אוהלים. ישועה! לא קנינו עגלים בשביל הרב. ענה: בוא נקנה. הלכנו לשוק ולא מצאנו שום דבר, הכל נגמר. הסתובבתי ככה. מצאתי מוכר שקנה את כל הבהמות שהיו בשוק. אמרתי לו: אדוני עשה לי טובה. ענה: איזה טובה? זה היה מוסלמי. אמרתי לו: אנחנו רוצים שני עגלים לסעודה של הרב. שאל: לאיזה רב? אמרתי: סידי מול תימחדארת! ענה: אה! אה! אתם רוצים? קחו שניים בלי כסף! כן, גם המוסלמים מכבדים את הקדושים. נתתי לאשתי שני העגלים, אמרתי להם שיתקדמו לרב הזה. זה היה קרוב. אולי איזה עשרים ק״מ. התקדמו. שחטו אחד לשבת וביום ראשון נשחט השני לסעודה, להילולה. שחטו. יום חמישי שחטו אחד. העגל השני ברח. ושם אין כפרים, אין שום דבר. ברח. מה היה? באתי ביום ששי. אני והיהודי הזה. חיפשנו ולא מצאנו את העגל השני. שמה הרים וגבעות, יערות. ישבנו ביום חמישי, ששי ושבת. ביום ראשון בבוקר אנשים שוחטים להילולה, לסעודה. שם שוחטים עגל, שמים בתנור. מוציאים מהתנור עגל, כבש או עז. באים עניים ואוכלים את זה. אוכלים. מחלקים. אוכלים עד שנמאס להם וזורקים את זה. ביום ראשון בבוקר לא מצאנו מאיפה לקנות עגל לסעודה. וזה נדר! הלכנו אני והאדון הזה לקבר של הקדוש. היהודי הזה יודע להתבדח. אמר לקדוש: אדון סידי מול תימחדארת! הבאתי לך את העגל שלך. אתה תפתור את הבעיה שלך. אני נדרתי ואתה תטפל בעניין. אתה תחפש אותו. יצאנו מהקבר שלו והנה מצאנו את העגל ליד האנשים השוחטים. עגל ככה! זה היה נס! שמה, הרבנים שנקברו שם, לא כמו הקדושים של פה, נגיד ר׳ שמעון בר-יוחאי, דוד המלך, יצחק אבינו, אברהם אבינו, כל האבות, ר׳ מאיר בעל הנס הם סובלניים. הם לא מזיקים לאף אחד. אבל שם לא! נגיד, אם אשה לא טובה, היא לא יכולה להיכנס לשם. פה אפשר להיכנס.

פעם אחרת הלכתי לרב הזה עם יהודי אחד. שם מי שיש לו ארנק, מגיע לשם. זורק אותו, אף אחד לא יכול לנגוע בו, אפילו אם הארנק מלא זהב. אף אחד לא יכול לשים ידו ולחטט. באותה פעם הבאנו אתנו ערבי. כשהגענו לשם, היהודי הזה הניח את ארנקו. הערבי מסתכל, רואה ארנק, לקח ממנו אלף פראנק. באותו לילה, הערבי הזה, תפסו אותו והרימו אותו בשמים, ככה עם חבל תלו אותו. עשו לו חנק. בבוקר היהודי הזה פתח את ארנקו והנה חסרים לו אלף פראנק. שאל את עצמו אם הוא הביא בכלל, כי מי יכול לנגוע׳ מה היה בסוף? הערבי הזה בא ליהודי ואמר לו: ישועה! אולי נפל לך משהו? כסף? ענה לו ישועה: אולי עשה לך חנקי ישועה אמר לו שאינו יכול לקבל את הכסף עד שהערבי יגיד לו את האמת. [אמר] אתמול בלילה אני לקחתי מהארנק שלך אלף פראנקים, אבל בלילה לקחו חבל וחנקו אותו בשמים. ואז החזיר את הכסף. שם הקדושים היו חזקים חזקים. ישועה ידע מה שקרה לו. הקדוש מסר לו.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם-יששכר בן עמי– מול תימחדארת (תאביה)

ההסכמה הראשונה שכתב ר׳יעקב טולידאנו למחבר הספר הזה, מדגישה את מטרתו של המחבר הרוצה להוציא יקר מזולל ולהמיר שירי חשק ושירי עגבים, בשירי קודש:

״ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן. . . החכם הותיק כהה׳ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו. . . לזכות צעירי עמנו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש מלהיבים את הלבבות, לעבודת ה׳ יתברך שמו וכמו שידוע לרבותינו זכרונם לברכה, גודלה מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה״ .⁴⁰ הרב הראשי של מכנאס בימים ההם, הרב יהושע בירדוגו, בהקדמתו לספר,

מסב לב הקורא להשפעה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני הדור:

״בזמננו זה בעוונותינו הרבים, רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי  מצד זה, ועשו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה, היינו שכוחה בשירי קודש, על טהרת לשון הקודש״ .

הפייטן והמשורר ר׳ דוד אלקיים

הפייטנים והמשוררים של סוף המאה רד19 העשירו אותנו במבחר שיריהם ומנגינותיהם, כדוגמת הפייטן והמשורר הנשגב ר׳ דוד אלקיים, שחי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הס. הרד״א היה אחד משלושת מחברי קובץ האנתולוגיה ״שיר ידידות״. בנוסף להיותו משורר בעל שיעור קומה וגם דרשן, הוא חיבר שירים רבים וקצידות אותם כינס בכתב־ידו בשם: ״שירי דודים״. הרד״א היה חכם גדול ומקובל, בעל קול נעים וערב בני קהילתו כינוהו בשם כבוד וחיבה ״א־שיך דוד״. הוא היה גם צייר פסל, גלף, נגר־אומן, עיטר כתובות, חרט על מצבות הקברים, ייצר שופרות ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון.

הערות המחבר: משיכת ההמונים אחר הלחנים והמנגינות הערביות היפות, אך זרות ליהדות ואשר מילותיהן מלוות בניבול־פה, מאיצות את מחבר־ההסכמה להוסיף ולדרוש ממחבר ״הטיבו נגף׳, לעבור למנגינות שתוכנן יהיה מלא קדושה וטהרה, מוסר ודרך־ארץ והדרכה בעבודת השם. (ר׳ יעקב טולידאנו מחבר ההסכמה הזו, הוא מחבר הספר ״יגל יעקב״ והוא עצמו היה משורר נשגב ולכן ידע את המכשולים בהם נתקלו בני דורו עקב כניסת הצרפתים למרוקו, כי היהודים החלו כבר לצאת מחוץ ל־מללאח. זעפרני, שירה, ע׳.13 ״היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה״ד׳מה״, אך בד בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה״.

שירי עגבים־שירי אהבה מינית ״והנך להם כשיר עגבים״ (יחזקאל, לג, לב).

ר׳ יהושע בירדוגו 1878־1953 מכנאס. מחבר ההסכמה היה ראש הרבנים וראש אב בית־דין הגדול במרוקו. ר׳ יהושע הוא דור רביעי ל״מלאך רפאל״, הלא הוא ר׳ רפאל בירדוגו זיע״א. ר׳ יהושע נודע כבעל אישיות גדולה וחזקה שלעתים קרובות היה בא לידי התנגשות עם ראשי הכנסיות ועם חברי הממשלה הצרפתית. ראה עליו ב״מים עמוקים״(על רבני משפחת בירדוגו הרוממה במכנאס).

ושלח ידו גם בכתיבה בעתונות. את כתבותיו פירסם בעיתונים כמו: הצפירה, המגיד, המליץ והיהודי בלונדון. ⁴³

ערב שירה ופיוט

בחודש ניסן תש״מ, נערך בנתיבות ערב שירה ופיוט לזכרו של ר׳ ד. אלקיים וגם הוצאה חוברת מיוחדת מטעם המרכז הקהילתי, המחלקה לתרבות תורנית של המועצה המקומית־נתיבות.

בדברי ברכתו של ראש המועצה דאז, מר שלום דנינו, הביע זה את דאגתו על עטרת תפארת השירה ההולכת ונעלמת, אך בצורה עדינה, כאשר מספר רבנים ״בעלי תריסיף׳ יוצאים נגד חלק מהמון העם הנמשך אחרי הניגונים הזרים ושירי עגבים. בין דבריו כתב ראש המועצה:

אתם ״העומדים בבית ה׳ בלילות״ בפיוט, בשירה, ב״בקשות״ ובהתרפקות על העבר משיבים עטרה ליושנה. עטרת תפארת השירה המפכה כמעיין זך, הולכת ונעלמת למרבה צערנו. בא חדש מלאכותי ובלתי מקורי, ומגרש ישן, אציל וזקוף קומה. אל־נא לתת־יד לתהליך שלילי זה, אתם גורמים לעטרה לשוב למקומה.

על ר׳ דוד אלקיים נכתב וסופר בהרחבה ובהזדמנויות מתאימות. אנו מביאים פעולה מני רבות על אישיותו הרמה, שרשם מר שלמה תורג׳מן מפי מר יוסף כסתיאל מדימונה, סיפור שיצא באותה חוברת של ״ערב שירה ופיוט״ לזכרו של רד״א.

ר׳ דוד אלקיים נולד בעיר ״סווירה״, (האמת הוא נולד ב״תארודנת״ ונקבר במוגדור). היו לו שתי בנות ובן אחד.

פעם המושל הצרפתי במחוזינו במרוקו הקים ביח״ר ורצה לפסל את הסמל המסחרי בדמות חתול מעל שער הכניסה של המפעל, התייעץ עם עוזריו שיש להזמין מומחה מאיטליה או מצרפת לבצע את העבודה. אחד מעובדיו המקומיים אמר למנהל שיוכל להביא לו אומן מקומי, בהתכוונו לח דוד שיבצע את העבודה, אך המושל התעלם מההצעה בזלזול מופגן. למחרת התייצב העובד עם ח דוד בפני המושל ולאחר מאמץ רב שכנע אותו לתת הזדמנות לאומן המקומי.

ר׳ דוד שהיה מומחה לפיסול בחסד עליון ניגש למלאכה בלי לדרוש שום תמורה לעבודתו. לאחר כמה ימים יצר דמות חתול השובה לב כל רואיו, מלאכת מחשבת ממש. המושל התפעל ממופת היצירה ושאל את הרב: אצל איזה מומחה עולמי למד את מקצועו? בצניעותו ענה ר׳ דוד שמעולם לא עזב את עיר מולדתו והידע שלו מאת ה׳. המושל שאל: כמה יהיה שכרו? תשובתו: ״לאנשים חשובים לא קובעים מחיר אלא יתן כראות עיניו״. המושל הוציא סכום גדול ושילם לרב. צחק הרב ואמר כל־כך הרבה כסף, המושל הוציא עוד כמחצית מהסכום הראשון והוסיף לרב בחושבו שהסכום הראשון לא סיפק את הרב. ר׳ דוד המשיך לצחוק וענה בתמיהה מה אעשה עם כל הכסף ואז המושל הכפיל את הסכום שנתן בתחילה. סיפור המעשה בא להמחיש עד כמה היה כשרונו הטבעי של ר׳ דוד בפיסול אומנותי בעץ ובשיש, לבד משירה ופיוט ועד כמה אין לנו חומר כתוב על חכמינו ממרוקו״.

הערת המחבר: ר׳ דוד אלקיים תר״א־תרצ״א. נולד בתארודנת, נפטר במוגדור. יש לציין כי היו שני אלקיים, הראשון נקרא ר׳ דוד הגדול, חי בימי ר׳ חיים פינטו הראשון. על תולדותיו ושירתו של ר׳ ד. אלקיים השני, עיין: אילן היוחסין של משפחת אלקיים בעריכת יוסף כהן, אחד מצאצאי ר׳ יקותיאל ודאדא אלקיים ¡ראה גם מאמרו של הפרופ׳ י. שטרית: ״ר׳ דוד אלקיים־משורר, אמן ומשכיל, מקורות השירה, עמי 199־210 ;וכן מאמרו של ר׳ מרדכי זעפרני, ״קווים לדמותו של ר׳ דוד אלקיים, עמי 225־226 באותו ספר;שלמה אלקיים ״ר׳ דוד אלקיים וסגנונו הפיוטי, הברית מס׳10 , פסח תשנ״א, עמ׳ 8־31 ;זעפרני, שירה בהרבה מקומות בספר;חוברת של המחלקה לתרבות תורנית, מרכז קהילתי, נתיבות, תש״מ ״ערב שירה לזכרו של ר׳ דוד אלקיים. ע"כ

ר׳ דוד יפלח

עמיתו של ר׳ דוד אלקיים הוא: ר׳ דוד יפלח , הידוע גם בכינוי ר׳ דוד בן ברוך. ר׳ דוד היה גם ״שיך דליהוד״ (נגיד), משנות השלושים עד פטירתו בשנות הארבעים. הוא היה עשיר גדול ובעל הופעה הדורה ומרשימה. הון רב בזבז ר׳ דוד על לימוד המוסיקה האנדאלוסית, וברבות הימים הפך להיות לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו וגדול הפייטנים בדור הקודם, בשירת ה־אלא האנדאלוסית. הוא היה גם שליח־ציבור בשני בתי הכנסת הגדולים במוגדור עירו. מספרים שהיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים ברבאט בימי הסולטן מולאי יוסוף ובנו הסולטן מוחמד ה־5 והשתתף בתזמורת המלכותית  "אל אלא די דאר סלטאן"

ר׳ דוד יפלח ועמיתו ר׳דוד אלקיים הם עורכי הקובץ ״שיר ידידות״.סייעו ביידם: חיים ש. אפרייאט ממוגדור ור׳חיים עטר ממראכש.

ידידו ושותפו של ר׳ דוד אלקיים בעריכת ספר ״שיר ידידות״, הוא ר׳ דוד יפלח, שהיה ידוע גם בשם: ר׳ דוד בן ברוך, או שיך דאווד, נולד במוגדור בשנת 1867, נפטר בשנות הארבעים במוגדור. היה נגיד הקהילה שם בשנות ה־40־30, היה גם שליח ציבור, פייטן, חזן, סופר, נגן והיה מוזמן לעתים קרובות לחצר הסולטנים מולאי יוסף ומוחמד ה־.5 פרט לחיים אפרייאט שהיה שותף בשלישיה שהכינה וטיפלה בהוצאת קובץ ״שיר ידידות״, היה גם אדם נוסף שהיה העורך והמו״ל בהדפסה ראשונה של ״שיר ידידות״ והוא ר׳ חיים עטאר ממראכש. ר׳ חיים היה פייטן ידוע והוא היה מורו המובהק של ר׳ דוד בוזגלו, והיה בא במיוחד ממראכש אל ר׳ דוד בוזגלו כדי ללמד אותו, את י׳שיר ידידות״. על שלושת האישים: אלקיים־יפלח־ואפריאט ראה: מקורות השירה, מאמרו של יוסף שטרית, עמי 199־210 ;זעפרני, שירה, ע׳ 123 שירי דודים השלם, ע׳403 בהקדמה ¡על ר׳ חיים עטאר, ראה: בני מלכים, ע׳ 165 .

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו