ארכיון יומי: 14 באוקטובר 2021


ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

 

התגברות ההתערבות הזרה.

הפריצה כידוע קוראת לגנב וחולשתה וחוסר יציבותה של מרוקו היו הזדמנויות פז למעצמות אירופה להכביד את ידיהן על האריה הפצוע. מרוקו יוצאת בעל כורחה ובתנאים הגרועים ביותר מהסתגרותה. מול אירופה המתעצמת לא מצליחה מרוקו להנהיג הרפורמות הדרושות להתמודדות עם העולם החדש. נעדר שלטון מרכזי חזק ומקובל המוביל את המדינה ליעד ברור מפצל את גורלה של יהדות מרוקו.

אם הקהילה חיה תחת השפעתו של שליט נאור הוא נותן מנוח ליהודים וכאשר רשע הוא ממרר את חייהם ברדיפות ובהשפלות. באין ישועה מהשלטון המרכזי שאינו שולט עוד ביד רמה על כל המדינה, מפנים היהודים את מבטם ותקוותם לעבר ההתערבות הזרה. גם מעצמות אירופה ידעו לנצל ציפייה זו כדי לקדם את האינטרסים שלהן באימפריה השריפית.

נציגי המדינות מרבים בפניות למלך למען להטיב עם בני חסותו היהודיים. התעניינות זו והתקוות שתולים בה היהודים מגבירים את חשד ושנאת המוסלמים המאוחדים רק בדבר אחד : התנגדותם למעורבות זרה, נוצרית, בעניינה של מדינה מוסלמית. נוסף על כך המפגש עם יהודי אירופה הנהנים מהאמנציפציה מגביר את תחושת התסכול אצל העליתה היהודית המרוכזת בערי החוף והופך לבלתי נסבלות את ההשפלות היום יומיות. החשש מהתערבות זרה מגביר התנכלויות ליהודים, אבל ההתערבות אין בכוחה להושיע וכך נמשך מעגל הקסמים. הדרמה של יהודי מרוקו אינה עוד עניין פנימי בלעדי של המדינה.

 

מלכות סידי מוחמד. 1873-1859

שלטונו של סידי מוחמד נפתח בסימן ההתערבות הזרה כאשר בשנת 1860 פורצת מלחמה מלאת היקף עם ספרד שחמדה להגדיל את נתחה בצפון המדינה. הצבא הספרדי שהיה מצויד בנשק חדיש גבר בקלות על צבא המלך. תיטואן נכבשה לאחר שכל תושביה המוסלמיים נטשוה ונשארו רק היהודים שקיבלו בברכה את כניסת הספרדים. המלחמה התפשטה על תנז'ה ובכל מקום הייתה ידי הספרדים על העליונה. מאורעות אלה הביאו לגל של בריחה של תושבים יהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר ובאלחזירס. האנגלים פתחו בפני הפליטים היהודיים את שערי הצוק. אנגליה החרדה לנתיב הימני להודו לא יכלה להישאר אדישה לגורל המדינה המחזיקה בעבר השני של מפרץ ג'יברלטאר, בלמה את הכיבוש הספרדי וראתה בעין יפה את ההתערבות של הקהילה היהודית האנגלית בגורל אחיהם שבמרוקו, כי בדרך זו קיוותה להגביר את השפעתה.

הפלישה הזרה, במקום לאחד את המדינה, הגבירה הפירוד כאשר הקנאים המוסלמים מנצלים את חוסר האונים של בית המלכות מול הנוצרים כדי לעורר מהומות ומרידות.

 

פורים דל מעגאז.

ההסתה נגד הנוצרים החלה בקריאה להלחם באויב הפנימי, הם היהודים. על מסר כפול זה קיווה מטיף דתי קיצוני לסלול את דרכו לכס המלוכה, ושמו פילאלי אל מעגאז בן מוסטפה. לאחר שהצליח לגייס תומכים רבים במזרח המדינה ולהביס צבא ששלח נגדו המלך, הוא החליט בשנת 1862 להתקדם לעבר מכנאס ופאס.

והוא שלהב את לוחמיו בהבטחה שייתן בידם את יהודי המדינה ורכושם, "אמש בחלומי נגלה אלי אלוהים וציווה עלי להשמיד תולעת יעקב. את שללם, נשיהם ובנותיהם נתן אלוהים בידכם וכל המכה בנפש יהודי יעמוד בעדן גן אלוהים". קהילת מכנאס שהייתה אמורה להיות תחנתו הראשונה עמדה באין אונים ורק תפילה בפיה….והנס אמנם קרה.

"בשנת תרכ"ב , קם מורד אחד בעל כספים ובעל כשפים, והדיח את כל הערביים יושבי ההרים והמדברות, והמליכוהו עליהם, שם רשעים ירקב אזילאלי אלמעגאז, והיה צורר היהודים כהמן וגזר להשמיד ולאבד את כל היהודים ח"ו ושלום, ואמר להתחיל בהעיר עז לנו מכנאס יע"א,  והייתה עת צרה ליעקב, וכמה יהודים מתו בדרכים, ונשלל כל רכושם, ואף זממו לא הפיק, ושב גמולו בראשו, כי בהגיעו לכפר הסמוך לעיר הנקרא על שם אידריס אזרהוני, פרשו אויביו רשת לרגליו, וחתכו את ראשו, ואת ראשי שריו ועבדיו, וביום ט"ז אדר ב' של השנה הנזכרת, הביאו עבדי המלך את ראשיהם תקועים על חרבותיהם למכנאס, ותלו אותם על מגדל גבוה מיוחד לכך, כדי להגדיל חרפתם, ואותו היום עושים אותו יום טוב במכנאס בכל שנה ושנה, וקורין אותו "פורים דלמעגאז".

ברם מרוב טרדות זכרו של פורים זה נשכח במהרה, סימן שתלאות היום משכיחות את אלה של אתמול.

 

ביקור השר הישיש.

המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבידור בעת ההיא, נקודת מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובה בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטוות ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

 

אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בג'יברלטאר הגיע לאוזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן המתאים להתערבות כזאת, אבל כשיתאפשר המצב… המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.

 

יהודי ג'יברלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני פנו לעזרת הנדיב הידוע השר משה מונטיפיורי – אחותו הייתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס . העילה המיידית לקריאת העזרה הייתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל סאפי.

הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים. כל בניין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג, בן שמונים, יצא לדרך בשנת 1863.

ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה. היא העמידה לשירות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היית מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השנייה שגילתה הבנה למטרות שליחותו.

הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש. הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר.

משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות, שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם. ואז הגיע הרגע הגדול לו ציפו כולם : באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו :

 

"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד מלכותה מלכת בריטניה, ובשם בני דתי אשר באנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד מלכותו להמשיך בגילוי חסד ורצון טוב כלפי אחי במדינת הוד מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.

וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושהם ייהנו מם היתרונות של יתר הנתינים של הוד מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד מלכותו ".  בחמישי לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכטיות חגיגיות וזו לשונה :

 

"1 – אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.

2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו אחד מהם.

3 – אף אבק עוול או מקרה (רע) ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם לא ישתמשו.

4 – בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם, כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.

5 – בעזרת אללאה פקודה זו עניינה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.

6 – למי שירצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון ליהודים על ביטחונם והוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב-26 של שעבאן המבורך בשנת 1280.

 

לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה, לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם נוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפליה המשפילים האלה ולנהוג באותה מידה של צדק.

לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק. אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים".

לעומת ציפיות מסויגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה. גם למלך מרוקו הייתה סיבה לשמוח. הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה. ההצגה הייתה מושלמת. השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם לשפת מעשה, ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה.

 

לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס שבמראכש, הייתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "אנו שכנענו את הוזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמו מוגי לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר מונטיפיורי".

להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות.." ואכן ההצרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה שלא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל-נאצר מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד :

 

"בשנת 1280 ( לספירת המוסלמים ) בא יהודי מלונדון וביקש את אמנציפציה בשביל היהודים של המגרב, כדוגמת יהודי מצרים, הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים, ולא נתן להם אמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים"

ברם למרות כל הציונות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים הייתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה, אם כך היה קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם…..ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם שבאירופה.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

Epreuves-et-liberation

La reaction de la rue

Malgre ce changement de l'atmosphere autour de la communaute juive, les desordres que l'on pouvait craindre ne se produisirent pas et, a quelques rares exceptions, la rue resta calme, pendant toute cette periode agitee. Des incidents penibles, mais sans grande gravite, jalonnerent la vie quotidienne, provoques par des allusions antisemites de la part des Europeens, comme en temoignent les rapports de police. Ainsi, par exemple a Rabat, des militants d’extreme-droite, furieux de voir le portrait de leur idole, affiche dans un salon de coiffure tenu par un Juif, inscrivirent de nuit sur sa devanture : «Enlevez de chez vous le portrait du marechal! Sinon, gare a la casse… »

A Rabat toujours, le 13 novembre 1940, la police fut saisie d’un incident dans un cafe. Un client europeen interpella a haute voix une consommatrice juive :

"He Rebecca ou Rachel, ce qu’il faudrait ici au Maroc en particulier, c’est un politicien — et cela ne va pas tarder—pour faire souffrir la population juive. » Un Francais rencherit: «Je suis de votre avis et je ne sais pas ce que je donnerai le jour ou cela arrivera ».

La victime de ces invectives se leva alors et le gifla . Cet incident, somme toute mineur, était en fait hautement révélateur de l’efficacité au Maroc de la propagande du fer de lance de l’antisémitisme, du parti le plus extrémiste, le Parti Populaire Français. L’invective était en effet empruntée à un récent article de son chef Jacques Doriot, dans son journal Le cri du Peuple :

« M Mandel, leur chef de tribu, a été le belliciste le plus conscient de ce pays. Israël n’a pas fait la guerre, il convient toute de même que nous les chassions. Moi, je veux de la place pour les prisonniers quand ils rentreront, donc je fais du vide en expulsant les Juifs, j’interdis aux Juifs de se marier avec une Françaisen’ont-ils pas assez de Rachel et de Rebecca ? »

A Meknès, l’agitation antijuive contamina la jeunesse. Les jeunes lycéens français du lycée Poeymireau, déçus que les élèves juifs n’aient pas encore été renvoyés, badigeonnèrent, dans la nuit du 23 janvier 1941, les murs intérieurs et extérieurs de leur établissement ainsi qu’autour de la statue du général qui avait donné son nom à l’établissement, proclamant :

« Lycéens, chassez les Juifs du lycée ! Unissez-vous contre les juifs !

Passons à l’action ; mettons les Juifs dehors ! Mort aux Juifs ! »

Les clubs sportifs privés et associatifs, en particulier de tennis et de natation, exclurent leurs membres juifs. Depuis son inauguration, au début des années trente, la piscine municipale était de toute façon interdite aux Juifs le dimanche, ouverte le samedi aux seuls Juifs et le vendredi, aux Musulmans.

Dans son livre : Il était une fois le Maroc, David Bensoussan rapporte qu’à Mogador : « La ségrégation fut instaurée dans les piscines ouvertes vendredi pour les Musulmans, samedi pour les juifs, après quoi l’eau était changée le dimanche pour les Chrétiens. »

A Safi, ajoute-t-il, «les chemises noires forcèrent les leaders communautaires à enlever leurs vêtements européens, à mettre le burnous traditionnel des Juifs du ghetto et à se promener le crâne rasé dans la ville. »

Les seuls incidents graves eurent pour cadre Marrakech, sans lien direct apparent avec le tournant antijuif des autorités du Protectorat mais à son ombre. Scénario devenu classique, une bagarre entre des jeunes Juifs et des militaires musulmans, au quartier réservé limitrophe du mellah, dégénéra en pugilat général. La police intervint et ouvrit le feu, faisant 10 blessés parmi les manifestants musulmans ; 5 policiers furent hospitalisés et 20 Juifs blessés. Mais alors que le calme revenait dans le quartier réservé d’Elbhira, les désordres se propagèrent au centre ville, à Jama elfna où s’étaient regroupés des centaines de tirailleurs alertés par leurs compagnons. Cette fois, le bilan fut plus lourd : 2 morts et 7 blessés. Des gardes furent placés, nuit et jour, aux portes du mellah. La tension resta très vive et atteignit son paroxysme avec un incident mineur, le 30 novembre. Pour se venger, de jeunes Juifs lancèrent des pierres du haut des terrasses sur un convoi funéraire musulman. Le pacha décida de punir pour l’exemple la communauté juive de la ville en lui imposant une amende collective de 50.000 francs—une mesure sans précédent ! D’autant plus que, pour frapper les esprits, la Résidence décida de doubler l’amende à 100.000 francs. Le Comité de la Communauté, estimant la sanction trop sévère, envisagea de solliciter une audience auprès du sultan. La Résidence s’empressa alors de dépêcher sur place son homme de confiance, l’inspecteur des institutions israélites Yahya Zagury, pour calmer la communauté — et il y parvint. En effet, pour adoucir la pilule, les services municipaux acceptèrent de consacrer le produit de l’amende à des travaux d’assainissement du mellah qui souffrait par ailleurs de la propagation d’une épidémie, en raison des conditions sanitaires précaires.

En février 1941, à Meknès, bastion de l’antisémitisme européen, des commerçants français affichèrent, sur les devantures de leurs magasins, la francisque gallique — la hache à deux fers, emblème du régime de Vichy — pour se distinguer des commerces juifs soumis au boycott. Sur ordre de la Résidence, le chef des services municipaux leur ordonna de les faire disparaître sans tarder.

Le retour sur la scène d’une des plus discutables initiatives des autorités chérifiennes ne pouvait tomber au plus mauvais moment, pour aggraver encore plus la détresse psychologique et illustrer l’isolement et la mise à l’écart de la communauté juive.

 

Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale- Exclusion de la vie publique.

Page 107

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר