אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-

אעירה שחר

העיד הרה״ג הרב משה שלמה עאמר שליט״א בהספד שספד לו בהלויתו שמנהגו של רבנו ברוב הפעמים, היה ־ לקום לעבודת ה׳ בעוד לילה, ועם כל זה תמיד היה אומר למי שהיה רוצה לעכבו בשיחה: ׳אין לי זמן', ׳אין לי זמן׳.

וכאב את בן ירצה

סיפר הרה״ג רבי יצחק ועקנין שליט״א רבה של העיר מעלות שידוע לו על דיון שבא לפני רבנו זצ״ל על מאורסת המיועדת לינשא בעוד כמה ימים ונתעורר אצלה חשש איסור בנשואין, ורבנו כששמע זאת נתן כל מחשבותיו עיתותיו לבדוק האם יש צד ואופן להתירה לינשא, וכמה לילות רצופות כמעט ולא ישן רבנו עד שהוציא פסק הלכה לגבי אותה הכלה.

ומגלין לו רזי תורה

מעשה שהיה באדם שנשא אשה ולא נפקד ממנה בבנים, ונשא את (אחותה ונולדו לו ממנה כמה בנים, והבנים נשאו נשים ונולדו להם כמה בנים, ופתאום אחד מן הבנים גילה שנישואי אביו היו אסורים, פנה לבית הדין בעירו ואחרי בדיקות וחקירות ובירורים הודיעו לו שאסור הוא וכל משפחתו לבא בקהל, ומי שעליו לעשות, זה לקחת גויה שמעונינת להתגייר ולקנותה לשפחה ואחר כך לגיירה ולישא אותה. הדברים נודעו לאחד ממקורבי רבנו, והציע למשפחה להביא את הענין לפני רבנו, רבנו נכנס לעובי הקורה וזימן את מקרובי המשפחה שכנים של אותה המשפחה מהארץ ומחו״ל לבירורים קדחניים, עד שנתברר שזו האישה היא לא אחותה כלל לא מאב ולא מאם אלא סך הכל אימצוה בבית הוריה, (בזמן שאפי׳ אותו הבעל ואשתו הראשונה לא ידעו דבר זה) ואז הודיע רבנו לאותה המשפחה ולאותו הבית דין כל מה שנתגלה. והתירום לבא בקהל. (המדובר הוא בעשרים ואחד נפשות שהיו בספק איסור) (שמעתי זאת מעוזרו של רבנו מר י. בן לולו נ״י)

בנדון קשה מאוד שדנו בו ביה״ד בחיפה, ואחריהם דנו בו הראש״ל בקשי דורון, וביה״ד המיוחד לענייני משפחה בירושלים הגר״ע בצרי והגר״ש פישר והגר״נ גולדברג שליט״א, ובסיכומו של דבר כותבים: ולצערינו לא מצאנו היתר, ואולי בי״ד אחר ימצא היתר, ועל כן יש להעביר את התיק לרה״ר לירושלים לרב משאש שליט״א. וכותב רבנו ״והנה מתחילה עלה בדעתי שלא להזדקק לתיק זה שעבר לפני הרבה בתי דינים, ובפרט לפני ביה״ד המיוחד וכולם לא מצאו היתר. ושוב חזרתי בי, שזה דומה לחולה שאומרים עליו מן השמים שיתרפא ע״י רופא פלוני דווקא, ובפרט שאני פסקתי הרבה פעמים בענין תיקים של ממזרים שנמסרו לי מהרבה בתי דינים לטיפולי, וגם מהראש״ל הגרע״י שליט״א, והצלנו אותם אני והראש״ל. ויש בזה מצוה רבה למצוא פתח להתירם עפ״י דין, שעל הממזרים נאמר ׳ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם', שאלה הצאן מה עשו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהנה.? גם לפי הכבוד שעשו לי ביה״ד המיוחד ראיתי חובה לעצמי לקבל התיק בשמחה ולמסור עצמי לעבודה, וה׳ יתברך יהיה בעזרי ויפתח ליבי בתורתו לדון דין אמת ולא אכשל בדבר הלכה… סוף דבר הבן הנולד כשר הוא לבוא בקהל. וכיון שהענין חמור אני שולח את פסק הדין לרה״ג הראש״ל שר התורה מוה״ר עובדיה יוסף שליט״א לחוות דעתו. וזו הסכמת הראש״ל שליט״א (בקיצור) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך ויישר כוחו דמר הדרת גאונו בכחא דהיתרא שלו, יפה דן יפה הורה ואף ידי תיכון עמו. בברכת התורה עובדיה יוסף. (שמש ומגן ח״ג/רלד- רלז) וכן מוצאים אנו מציאות זו בכמה וכמה תשובות, כגון בשמש ומגן ח״ג/רכח/רלא כותב רבנו ומכיון שהוא ענין חמור צריך אני להסכמת פאר הדור הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א. ומרן הגאון הרב עובדיה יוסף במכתב חוזר כותב לרבנו: לכבוד ידיד נפשי וידיד עליון, מלא רוח חכמה ובינה דנחית לעומקא דדינא הגאון הגדול כמוהר״ר… ולכן יש להתיר בנדון זה ולא יעדי מינן זיוה ״קריה. בברכת התורה ובאהבה רבה ־ עובדיה יוסף.

כשהיו באים לפני הרב הראשי לישראל אליהו בקשי דורון שליט״א, ענינים הקשורים לתושבי ירושלים, לא היה רוצה לעיין בהם, והיה אומר: שהרב משאש הוא בעל הדברים, וראוי שהוא יטפל בתיק. (שמש ומגן ח״ג/רעו) גם שאלות בענין ממזרות, שהגיעו לגאון ־הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט׳׳א אב״ד ירושלים ומח״ס שו״ת ציץ אליעזר, פעמים רבות מפנה אותם לרבנו זצ״ל. (שמש ומגן ח״ג/רצב)

בהיתר שהסיק רבנו בתשובה על שאלה שנשאל מלונדון כותב לו האב״ד דלונדון ״ועל פי פסקו של כת״ר שליט״א התירו של משפחות בישראל שמתקרבות לתורה וליהדות, ואין קץ לשכרו״ (שמש ומגן ח״ג/רצא)

יום שמחה

רבנו היה תקיף בדין בבחינת "יקוב הדין את ההר" ולא חת מפני איש, ואפילו כאשר אחד מבעלי הדין היה מקורב למלכות או לממשלה לא קם ולא זע ממנו. ופסק את הדין לפי מה שיסייעוהו מן השמים, ללא הטיה ימין ושמאל, לאמיתה של תורה. וכשהיה מתיר עגונה לינשא, או התיר איש או אשה וכ״ש משפחה. היה אומר שבשבילו זהו יום שמחה, והיה שמח באותו היום שמחה גדולה. (וודאי שההיתר היה עפ״י מקורות נאמנים על פי התורה, ועפ״י עדויות וחקירות עד היכן שהיד מגעת כמעט מעל לכוחות אנוש)(מעוזרו האישי מר יוסי בן לולו נ״י)

כארז בלבנון ישגא

ידיעה זו ׳שהמשפט לאלקים הוא׳ היתה בעיני רבנו לעמוד ברזל, יסוד מוסד ומציאות חיה, ולכך כשהיה צריך לאסור נשואין היה קשה כארז, כפי שרואים דוגמא לזה בתשובה בענין כהן שנשא קתולית, והיה לו ממנה שתי בנות, ושוב חזרו בתשובה ועלו לארץ וגרו בבני ברק. האשה והבנות עברו תהליך גיור כדת וכדין, והאשה כבר בת נ׳ ומקיימים כל המצוות כראוי, רק יש להם צער להיפרד, באומרם שזה ישפיע עליהם לרעה ברוחניות ובגשמיות, והרב השואל מצדד להתיר. רבנו בתשובה ענה לו: שהדבר ברור שחובתו ליפרד ממנה… ומה שחושש כבודו שיחזור לסורו, הרי זה יוסיף לאמת שאין תשובתו תשובה ואין גרותה גירות, ואין לחוש להם כלל. (ח״ג/רכד).

ובענין אחר כותב: ואין לי כוח לשאת באחריות גדולה על שכמי להתיר אותם והם אסורים מדברי סופרים, וצריך לחתור חתירה למצוא ספק אחר חזק, כדי שיצטרף עם הספק הקיים לעשות ספק ספיקא, אבל לפי מצבם העכשוי אין בכוחי להתירם. (שם בעמוד רסב/ג)

גם בספור נוסף המצריך היתר נשואין לזוג עם שלושה ילדים שעשו תשובה גמורה. כותב רבנו שכיון שהזוג עשו תשובה ורוצים לעמוד על האמת, צריכים הם ליפרד זה מזה בגט כשר, ובזה תתקבל תשובתם, ולא ימשיכו כל ימיהם להיות באיסור, והשי״ת יחוס וירחם עליהם וידריכם בדרך הנכונה. וממשיך רבנו ומספר שכשהיה בצרפת הראו לו שכעין תשובתו שפסק לאסור, כן אסר במפורש הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע״א בשו״ת יורו משפטיך ליעקב ושכן פסק בשרת מהר״א ששון. (ח״ג רמה/רמו)

זאת חוקת התורה

וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ עמ^׳ רסד "אין להתיר עגונה ללא מקורות הלכתיים, אפילו תישאר עגונה כל חייה, כי היא מצות ה׳ ולא נתכנו עלילות, ואין להרהר אחר מדותיו וגזירותיו יתברך.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-