ארכיון יומי: 18 בנובמבר 2021


שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"א-הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל

תולדות-היהודים-בארצות-האסלאם

2. הקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל

פרק מאלף לעצמו הוא יחסם של בני המגרב לארץ־ישראל. כבר ציינו, שמוצאם של חלק מיהודי המגרב הוא מארץ־ישראל, וטבעי הדבר שהמשיכו לקיים קשרים איתה. זאת בנוסף ליחס המיוחד שיש לכל יהודי בימים ההם לארץ־ישראל. דבר זה נכון במיוחד לגבי מצריים ולוב, שהיו קרובות קירבה גיאוגראפית יחסית לארץ־ישראל. הקשרים שנרקמו בין שני קיבוצים אלה, במיוחד בתקופת הגאונים, לא נותקו גם בתקופות קשות כמו המאות ה־15-11, כאשר הידלדל היישוב היהודי בארץ־ישראל ואפריקה הצפונית כאחת. עצם קיומה של קהילה נפרדת של ״מערבים״ — כפי שנתכנו יוצאי המגרב שבאו ממערב לארץ־ישראל — באותה תקופה היא עדות מובהקת לזרם המתמיד, אם כי בדרך־כלל של יחידים, שבאו מאפריקה הצפונית לארץ־ישראל. לתנופה מיוחדת זכו יחסים אלה במאה ה־16, עת נתחדש היישוב היהודי בארץ־ישראל; התנועה בין המגרב לבין ארץ־ישראל נעשתה קלה יותר, גם משום שארץ־ישראל וארצות המגרב, להוציא מארוקו, היו נתונות תחת שלטונה של האימפריה העות׳מאנית. עדות לכך יש בעלייתם, החל בראשית המאה ה־16, של עשרות יהודים מהמגרב, ביניהם חכמים מפורסמים. כאמור, נתקבלה תורת צפת בקהילות אפריקה הצפונית, ובייחוד הקבלה מבית־מדרשו של האר״י.

עם ירידתו של היישוב היהודי בארץ־ישראל החל משלהי המאה ה־16, ובמיוחד עקב הידלדלותו הכלכלית, נטלו יהודי המגרב חלק נכבד בתמיכה בו. התקוות המשיחיות, השפעתה של קבלת צפת, ארץ־ישראל בתודעת בני המגרב וקיומה של קהילת המערבים בארץ־ישראל — כל אלה חברו במאות ה־19-17 לכינון קשרים הדוקים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין היישוב היהודי בארץ.

 

קשרים אלה נתקיימו בראש ובראשונה באמצעות השלוחים (שד״רים — שלוחים דרחמנא, או דרבנן), שפקדו את המגרב החל בראשית המאה ה־17. פעילות זו הגיעה לשיאה במאה ה־19, ודומה שאין שנה במאה זו, שבה לא סובב שליח זה או אחר באחת הקהילות במגרב. השלוחים הגיעו כדי לאסוף תרומות או כדי לעודד מגביות סדירות וקביעת קופות לאיסוף כספים בשביל היישוב היהודי בארץ־ישראל. יהודי המגרב פתחו את ידם בנדיבות למען מטרות אלה, וחלקם בהן, ביחס למרכזים יהודים אחרים, היה נכבד. זאת גם משום שהיתה, כאמור, עדה של ״מערבים״ בארץ. במקרים רבים היו שלוחי ״ערי הקודש״ (ירושלים, חברון, טבריה וצפת), מבני העדה, ולעתים אף אחד החכמים שעתה זה עלה מן המגרב, אך גם שליחים ספרדים ואשכנזים (מן המאה ה־18 ואילך) נתקבלו בסבר פנים יפות. יהודי המגרב תרמו למען היישוב היהודי בארץ גם בשנות מצוקה שלהם, ואם נתקנו בתקופות מסויימות תקנות שבאו להגביל את הסכומים שיש להעניק לבני ארץ־ישראל, הרי חזרו וביטלו אותן.

 

השלוחים נתקבלו בדרך־כלל בכבוד גדול, ובעיני רבים, ובמיוחד בעיני המוני העם, נחשבו כאנשים קדושים. החיד״א מתאר כיצד נשים מעוברות בתוניס ״היו ניצבות בחלונות ומרחוק רואות אותי, ואני איני מרגיש, והייתי מטייל בשבת בחצר שם עם הגביר, והרגשתי, שהנשים היו מאחרי, ולוקחות שולי בגדי מאחור בנחת וקלות לנשק אותם״ (ספר מעגל טוב, שם, 56). השליחים נתאכסנו לרוב בבית אחד מגבירי הקהילה, ואלה העתירו עליהם מכל טוב. שיא ביקורו של השליח בקהילה היה בעת שנשא את הדרשה בבית־הכנסת. כמה ממשוררי המגרב חיברו שירים בשבח שד״רים מסויימים.

ואולם, למטרתם העיקרית של השד״רים — איסוף כספים — היו תוצאות אחרות, שלא נפלו ממנה בחשיבותן. שלוחים אלה הגיעו בדרכים מסוכנות ובחירוף נפש עד למקומות הנידחים ביותר, ואף לפאתי הצחרה והאטלס. למעשה, היו השלוחים היחידים מקרב העולם היהודי שנידחי ישראל זכו לראותם, לשמוע מפיהם על הנעשה בעולם זה, ולקבל מהם מנת עידוד ותקווה.

 

המלומדים והרבנים שבשליחים הפיצו תורה בקרב יהודי הקהילות שאליהן הגיעו, הביאו עימם חידושים בהלכה, מכרו ספרים ועמדו בקשרים הדוקים עם רבני המקום. לכמה מהם גם היה חלק נכבד בהפצת הקבלה ומינהגיה בקרב הקהילות במגרב. כך למשל, את סדר התפילות כמינהג המקובלים בישיבת ״בית אל״ בירושלים הביא לאפריקה הצפונית בשלהי המאה ה־18 ר׳ חזקיה יצחק מזרחי, בנו של המקובל המפורסם ר׳ שלום מזרחי שרעבי. לקמיעות ול״סגולות״ שהובאו מארץ־ישראל יצאו מוניטין מיוחדים, וגם חכם כמו ר׳ יעקב בן צור מפאס העתיק ״סגולה״, שהביא אתו ר׳ חייא דיין, שליח חברון וירושלים במחצית השניה של המאה ה־17.

 

קהילות אחדות אף היו עורכות מגביות מיוחדות לרגל החגים הגדולים או בימי ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל־הנס. הכספים נמסרו לשלוחים שפקדו את הקהילות או נשלחו לקהילות המרכזיות, שבהן רוכזו התרומות למען ארץ־ישראל. מרכז מעין זה היה באלג׳יר, שישבה על אם הדרך ממארוקו מזרחה והיתה, כאמור, עיר־נמל חשובה באותם ימים.

היו שהקדישו חלק מרכושם לטובת היישוב היהודי בארץ־ישראל, והיו שהתחייבו לשלוח הקצבה קבועה להחזקת תלמיד חכם זה או אחר. הנה, למשל, שלמה סילוירה, אחד הנדיבים בתוניסיה, נוטל על עצמו החל בשנת 1836 ״נדר גמור לשלוח… למעלת… רב השד״ר… מרדכי חיים מיוחס, בכל שנה ושנה, כל ימי חייו עד מאה ועשרים שנה, בלי גוזמא, סך מאה וחמשה ועשרים ריאלים… כדי לחזק את ידו, בעיקר לימודו בתורת ה׳״ (פ׳ גראייבסקי, מגנזי ירושלים, טו(שבט תרצ״א) עמ׳ בג). פעמים נטלו על עצמן קהילות שונות לתמוך במוסד מסויים ארץ־ישראל. ביוזמתם של שלושה תלמידי חכמים שעלו מן המגרב לירושלים נשלח השד״ר ר׳ יקותיאל (שם משפחתו לא נודע) בשנת 1677 לאסוף כספים למען ייסוד ישיבה שבה ילמדו יהודים ״מערבים״. שליחות זו עלתה יפה, וממקומות שונים ברחבי אפריקה הצפונית החלו לשלוח הקצבות קבועות לר׳ בנימין דוראן שישב באלג׳יר, שנתמנה נאמן לרכז את הכספים ולשולחם לישיבה.

 

ליישוב בארץ־ישראל נודעה השפעה גם בנושאים אחרים. החכמים בשני מרכזים אלה החליפו איגרות בענייני הלכה, ומינהגים אחדים שנתקבלו בארץ־ישראל נתקבלו גם בארצות המגרב, כגון ביסוס המינהג לפטור תלמידי חכמים ממסים. היו קהילות שנהגו מינהגים מסויימים שבאו לחזק את הזיקה לארץ־ישראל. כך נהגו בני קהילת ג׳רבה להתפלל את התפילה המקובלת לירידת גשמים החל בשבעה במרחשון, כמו בני ארץ־ישראל, וזאת בניגוד למינהג המקובל בגולה, להתחיל בתפילה זו שישים יום אחרי בני ארץ־ישראל. בקהילות מצריים ולוב בתקופה זו באה כמעט כל הנהגתם הרוחנית מארץ־ישראל. מאידך יש לציין, שמצריים שימשה פעמים אחדות, ובעיקר במאה ה־18, כמקום מיקלט לחכמים ואחרים שנמלטו מארץ־ישראל בשל רדיפות השלטון או מסיבות אחרות. ארץ־ישראל נודעה במקומות אלה במיוחד בשם ״ירושלים״, ובכל פעם שהוזכר שם זה, עבר גל של התרגשות בקרב השומעים. בקרב בני העם הילכו אגדות וסיפורים רבים בשבח ארץ־ישראל, אך ספק אם ידעו להבחין בין הדמות האפופה מיסתורין שבה נצטיירה בעיניהם, לבין המציאות.

 

כאמור, עלו יהודים מהמגרב להשתקע בארץ־ישראל במשך כל התקופות. אך עד ראשית המאה ה־19 עלו בעיקר יחידים, מהם רבנים ומקובלים מובהקים, ואף כמה מראשי הקהילות.

בין הגורמים למיעוט העולים היו הסכנות בדרכים ובים־התיכון. רבים מרבני המגרב קיבלו דעתם של כמה מגדולי הפוסקים בימי־הביניים המוקדמים, שאין חובה לעלות בימיהם לארץ־ישראל בגלל סכנות אלה. גורמים אחרים היו המצב הכלכלי הקשה של היישוב היהודי בארץ־ישראל וקשיים אישיים שהיו כרוכים בעליה. היו רבנים שאיוו לעלות לארץ, אך היו נתונים ללחץ כבד של ראשי הקהל שלא לנטוש את צאן מרעיתם. ר׳ יהודה עייאש, מנהיג הקהילה באלג׳יר במאה ה־18, מתאר כיצד נמנע מלעלות לארץ־ישראל בשל עתירותיהם של בני קהילתו. אומנם, לבסוף עלה ארצה ובנו היה מחשובי הרבנים בראשית המאה ה־19.

במצב זה חל שינוי כבר בשלהי המאה ה־18, ובמיוחד במאה ה־19, בעיקר בשל השיפור בנתיבי היבשה והים, עם הירידה בפעילות הקורסארים בים־התיכון. רוב הרבנים שנזקקו לעניין זה קובעים, שבתקופה זו אין שום גורם של ממש היכול למנוע עליה. היו אף שהגדילו בדרשותיהם בשבח העליה לארץ. יהודי מארוקו אף נהגו למכור ספר תורה כדי לעלות לארץ (כידוע מתירה ההלכה לעשות כן רק לצורך לימוד תורה, נשיאת אשה ופדיון שבויים). ואכן, החל בשליש השני של המאה ה־18 , עולים ארצה לא רק יחידים אלא גם קבוצות. כך בשנת 1777, שנת העליה הגדולה של החסידים לצפת, הגיעו לטבריה כמאה וחמישים עולים מתוניסיה, ושלושים אחרים באו לשם ממקומות אחרים באפריקה הצפונית.

 

 

כללו של עניין, בתקופה זו נתקיימו קשרים בין קהילות ישראל במגרב לקהילות אחרות בתפוצות ישראל, ולא רק בתחום הכלכלי אלא גם במישורים חברתיים ורוחניים. קשרים אלה נתקיימו מתוך עניין הדדי, והם מצאו ביטויים המובהק כאשר קהילה מסויימת נמצאה במצוקה. האימרה המפורסמת ״כל ישראל ערבין זה בזה״ (תלמוד בבלי, שבועות לט, עמ׳ א׳) שבה ונתאשרה בדורות ההם ובקהילות הללו. קשרים מגוונים והדוקים שררו בין יהודי או־ץ־ישראל לבין יהודי המגרב: סיוע כספי רב ליישוב בארץ, קשרים רוחניים ועליית יחידים. בכל אלה נתגלתה נאמנותן ומסירותן של קהילות המגרב לארץ־ישראל.

 

אחרית־דבר: יהדות אפריקה הצפונית על סף זמנים חדשים

במחצית הראשונה של המאה ה־19 החלו להסתמן סימנים ראשונים של מגמות חדשניות בקרב יהודי אפריקה הצפונית. כמה מן הדפוסים של תהליך המודרניזציה דומים לאלה שהתרחשו במערב אירופה, אך קיימים הבדלים ניכרים בגורמיו, בעוצמתו ובהשפעתו של התהליך. ביהדות אפריקה הצפונית השפיעו על תהליך זה — ובמיוחד על תחילתו — גורמים חיצוניים, מאז החלו המעצמות להתערב יותר ויותר בנעשה באיזור זה, וכן בהשפעת מתיישבים ונציגי מוסדות יהודיים שבאו ממערב אירופה ובמיוחד מצרפת.

הבדלים אחרים קשורים במועד הופעתן של מגמות המודרניזציה ואופיין בתוך הארצות והחבלים השונים באפריקה הצפונית. מדרך הטבע, ניכרו השפעות אלה בארצות שבאו תחת השפעת מעצמות אירופה כבר בשלבים מוקדמים, כגון אלג׳יריה (להוציא אזורי הצחרה) ומצריים. לתוניסיה, ללוב ולמארוקו הגיעה השפעה זו במועד יותר מאוחר, אם כי גם בארצות אלה היו קהילות אחדות, שקיימו מגעים הדוקים עם ארצות אירופה עוד בשלהי המאה ה־18, ובהן אכן הקדימו כמה תופעות של מודרניזציה.

אחד התחומים הראשונים, שבו ניכרו ההשפעות החדשות מבחוץ, הוא החינוך. כך כבר בשנת 1840 הוקם בקהיר בית־ספר, על־ידי אדולף כרמיה מצרפת, ובו נקבעה תוכנית לימודים,שהיתה שונה מן המסורת החינוכית שהיתה מקובלת בארצות האיסלאם עד לתקופה זו. בצד המקצועות המסורתיים של היהדות (מקרא, משנה, דינים וכיוצא באלה) ולשון הקודש (עברית), החלו ללמד גם לשונות זרות, ובראשן צרפתית וערבית וכן חשבון. הוקם גם בית־ספר לבנות ברוח זו. מוסדות דומים הוקמו באותה תקופה גם באלכסנדריה ובחלק מקהילות אלג׳יריה.

 

גם באירגון הקהילה ניכרו הזמנים החדשים. כאמור, חיו היהודים עד תקופה זו במיסגרת אירגון אוטונומי, שבראשו עמדו ראשי הקהל והדיינים — הרבנים. התמורה הראשונה בתחום זה ניכרה בעליל באלג׳יריה. סמכויות האוטונומיה היהודית צומצמו בהדרגה בין השנים 1830 —1842. תפקידיו של ה״מוקדם״ היהודי באלג׳יר, מנהיג הקהילה עד תקופה זו, הועברו לסגן ראש־העיר, שאומנם גם הוא היה יהודי, אך נחשב לפקיד ממשלתי הכפוף לשלטונות הצרפתיים. סמכויות בתי־הדין היהודיים הוגבלו בעיקר לענייני אישות, וגם זאת רק לעריכת טקסים סמליים. רפורמות אלו נעשו אומנם במיסגרת אירגונו של השלטון הצרפתי באלג׳יריה, אך הן מצאו תומכים נלהבים בקרב מנהיגים יהודיים מצרפת ובקרב יהודים שבאו להתיישב באלג׳יריה. אלה ביקשו לארגן את הקהילות היהודיות באלג׳יריה על־פי אירגון הקונסיסטוארים (איגודי הקהילות) בצרפת, דבר שגרם למתיחות רבה עם אותם יהודים מקומיים שרצו לשמור על דפוסיהם המסורתיים; אך ידם של אלה היתה על התחתונה.

לא ציינו בזה אלא חלק מן התמורות שהתחוללו בקרב יהודי אפריקה הצפונית בתקופה זו, תמורות שגילויין הבולט החל ניכר רק במחציתה השניה של המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20. אז נרתמו לתהליך המודרניזציה גם מוסדות גדולים, ובראשם חברת ״כל ישראל חברים״.

מוצדקת הטענה שבמאה ה־19 החלה תקופה חדשה בתולדות ישראל בארצות המגרב. לשידוד המערכות המדיניות, עת נופלות ארצות המגרב בזו אחר זו בידיהן של מעצמות אירופה, יש השפעות מפליגות על תולדות היהודים באפריקה הצפונית: עידן חדש זה מלווה בתמורות חברתיות, כלכליות, מישפטיות ותרבותיות חשובות.

עמוד 196

 

שלום בר-אשר-היהודים באפריקה הצפונית ובמצרים-תולדות היהודים בארצות האסלאם-תשמ"אהקשרים בין קהילות אפריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל

רבי דוד בן אהרן חסין-פייטנה של מרוקו-אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה

תהלה לדוד

12 – אודה לאל בקול נעים וזמרה.

 

אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה 

לי״ג עיקרים. פיוט בן טז בתים בחרוז מבריח ־(חריזה גם ברוב הדלתות).

הבית פותח במילה ממילות השיר ׳מציאותו ואחדותו ואין גוף וקדמון׳ (דודזון, מ:2115), העשוי שני חרוזים. כן ניכרת בבירור השפעת הפיוט ׳יגדל אלקים חי׳.

חריזה: אאאאא וכו'.

משקל: אחת-עשרה הברות בדלת וכן בסוגר.

כתובת: פיוט מיוסד על י״ג עיקרי הדת ע״ס ׳מציאותו׳ בצלמו ובדמותו [נ״י: בנימוקו וטעמו] משתנה לכמה נגונים, לפי העתים והזמנים. ובסוף סימן: דוד בן אהרן חסין.

 

 אוֹדֶה לָאֵל בְּקוֹל נָעִים וְזִמְרָה / בִּשְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֵה עִקָּרַי דָת טְהוֹרָה
מְצִיאוּתוֹ בְּאַרְבָּעָה עוֹלָמוֹת / אָלֶ"ף בֵּי"ת יוֹ"ד עַיִ"ן שְׁמוֹתָם נִקְרָא

וְאַחְדוּתוֹ בִּרְקִיעִים וַאֲדָמוֹת / וְאֵין שְׁנֵי נִמְנֶה עִמּוֹ בְּחֶבְרָה
וְאֵין גּוּף לוֹ וְלֹא צֶלֶם דְּמוּת / וְלֹא תֹּאַר וְלֹא מַרְאֶה וְצוּרָה

וְקַדְמוֹן הוּא לְכָל מִינֵי קְדִימוּת / לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נֵצֶר וְנִבְרָא
נֶעֱבַד יָרְאוּ בְּיַרְאוּת הָרוֹמְמוּת / עֲבוֹדָתוֹ בְּפִי הַכֹּל שְׁגוּרָה

יָדַע מָה בַּחֲשׁוֹכָא, תַּעֲלוּמוֹת / אֵלָיו נִגְלוּ, כַּחֲשֵׁכָה כָּאוֹרָה
נְבִיאָיו וִירֵאָיו אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת / עֲלֵיהֶם אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ הֶעֱרָה

לְמֹשֶׁה שָׂם עֹז וְתַעֲצוּמוֹת / נְבוּאָתוֹ כַמַּרְאָה הַמְּאִירָה
וְתוֹרָה הִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַחָכְמוֹת / מִשָּׁמַיִם עַל יַד מֹשֶׁה נִמְסְרָה

לֹא תְּשֻׁנֶּה לֹא תִּתְחַלֵּף כָּל יְמוֹת / עוֹלָם וְעַד לֹא יִהְיֶה לָהּ תְּמוּרָה
גְּמוּל יָשִׁיב לַצַּדִּיק יֵ"ש עוֹלָמוֹת / וּלְרָשָׁע רַע חֲרוֹן אַפּוֹ וְעֶבְרָה

יֵשַׁע יָחִישׁ לְגוֹלִים בֵּין הָאֻמּוֹת / יְקַבְּצֵם לְאֶרֶץ הַטְּהוֹרָה
מֵחַיֵּה הוּא צְבָאָיו אַחֲרֵי מוֹת / וְיָקִיצוּ יְשֵׁנִים בַּקְּבוּרָה

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם / מְשָׁרְשָׁיו יְקַבֵּץ שֶׂה פְּזוּרָה
בֶּן אַהֲרֹן הוּא אֵלִיָּה הַנָּבִיא / יָבוֹא לִפְנֵי יוֹם ה' הַנּוֹרָא

חָסִין קָדוֹשׁ לְךָ תּוֹדָה בְּזִמְרָה / נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה.

 

ביאורים לפיוט

 

  1. 1. וזמרה: כמו ובזמרה. בשלש… טהורה: המספר בנקבה שלא כדין, כאן מציין המשורר את נושא השיר. והשווה רמב״ם, הלכות יסודי התורה פרק א להלכותיו, וראה ביאורנו לפיוט ׳לאל מראש דורות קורא׳. 2. מציאותו: עיקר ראשון באמונה להאמין במציאות הבורא וכן הסדר בי״ג העיקרים לרמב״ם ובפיוט ׳יגדל׳. בארבעה״. נקרא: אלו ארבעת העולמות שמנו המקובלים בתורת הסוד: אצילות, בריאה, יצירה, עשייה. וציינם המשורר באותיותיהם הראשונות כמקובל אצל יודעי חן (אבי״ע), (וראה: תשבי משנת הזוהר א, קטו־קטז). 3. ואחדותו: זה העיקר השני, שה׳ הוא אחד ויחיד בעולמו. ברקיעים ואדמות: בשמים ובארץ. ואין…. בחברה: אין אחר שאפשר למנותו יחד עמו ולצרפו אליו. 4. ואין… וצורה: העיקר השלישי, שעניינו הרחקת ההגשמה מכול וכול ופירט הפייטן לאמר: אין בקב״ה שום דמיון וקרבה לצורה גשמית כלשהי. צלם ודמות: על־פי בר׳ א, כו: ׳נעשה אדם בצלמנו כדמותנו׳ וביקש להדגיש שאין כאן עניין לדמיון גשמי. 5. וקדמון״. ונברא: מציין קדמות הבורא, שקדם לכל קדמות וכל נוצר. קדימות: כמו קדמות. 6. נעבד: לו בלבד ראוי לעבוד. יראוי: מי שיראים מפניו. יראות הרוממות: יראת כבוד מתוך הערצה לרוממות האל, ב-א יראת, והעדפנו גרסת ק המעוגנת במסורת לשונית. עבודתו: שהכול עובדים לו ומתפללים אליו. בפי… שגורה: שהכול מודים באלהותו. 7. ידע מה בחשובא: כאן מציין הפייטן את העיקר העשירי שבדברי הרמב״ם שהקב״ה ׳יודע כל מעשה בני אדם…׳ ותפס לשון ארמי, על-פי דני ב, כב: ותרגומו: יודע מה בחשכה, והאור עמו שרוי. תעלומות אליו נגלו: כל הדברים הנסתרים גלויים לפניו. כחשכה כאורה: תהלים קלט, יב: ׳גם חשך לא יחשך ממך ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה׳. 8. נביאיו… שמות: זה עיקר האמונה בדברי הנביאים. עליהם… הערה: האציל עליהם מרוח הקודש שלו, והוא על-פי יש׳ לב, טו: ׳עד יערה עלינו רוח ממרום׳. 9. למשה… ותעצומות: שמשה רבנו היה אב לנביאים, ולו יתרון בנבואה על כל הנביאים. עז ותעצומות: חוזק ועצמה, על-פי תה׳ סט, סה. כמראה המאירה: על-פי יבמות מט ע״ב: ׳כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, משה רבנו נסתכל באספקלריא מאירה׳. 10. ותורה… נמסרה: העיקר של ׳תורה מן השמים׳ שניתנה על-ידי משה. היא כוללת כל החכמות: על-פי דברי חז״ל בדב״ר יא, ה. 11. לא תשונה: לא תשתנה. לא… תמורה: לא תוחלף, ולא יהיה דבר שימיר אותה ויבוא במקומה. 12. גמול… ועברה: העיקר של שכר ועונש. י״ש עולמות: כדברי חז״ל: ׳עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק ש״י עולמות׳ שנאמר ׳להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא׳ (מש׳ ח, כא) (עוקצין ג, יב). ולרשע… ועברה: לרשע ישיב רע בחרון אף וזעם. 13. ישע… טהורה: רמז לאמונה בביאת המשיח, הנזכרת במפורש בטור 15. ארץ טהורה: על-פי כלים א, ו: ׳ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות׳. 14. מחיה… בקבורה: זו האמונה בתחיית המתים. אחרי מות: אחרי המוות, ותפס לשון שמה של הפרשה הידועה מספר ויקרא, והשווה רמב״ע: ׳ידידי הזמן חדש וחיו כהיום אחרי מות הערוגות׳(רמב״ע, בראדי, עמי ל״ה). ישנים בקבורה: הם המתים הישנים בקברם – וקבורה כאן הוא שם קיבוצי לכלל הקברים. 15. דוד… וקים: על-פי הקריאה הידועה בתפילת קידוש הלבנה, המבוססת על חז״ל במסכת ראש השנה כה, ע״א. משרשיו: הוא המשיח מזרעו של דוד, והביטוי על-פי יש׳ יא, א. שה פזורה: כינוי לישראל על־פי יר׳ נ, יז: ׳שה פזורה ישראל׳. 16. בן… הנביא: על-פי הזיהוי של חז״ל: פנחס הוא אליהו, בפרקי דרבי אליעזר מ״ז, ועוד. יבוא… הנורא: על-פי מל׳ ג, כג: ׳הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ד׳ הגדול והנורא׳. 17. הסין: כינוי לקב״ה על-פי תה׳ פט, ט. חסין קדוש: על-פי תפילת ׳אנא בכח׳ ׳חסין קדוש ברב טובך נהל עדתך׳. נשמה… טהורה: על-פי תפילת השחר ׳אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא׳. בזמרה… טהורה: סיום מעין הפתיחה.

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר