ארכיון יומי: 17 בנובמבר 2021


נינה פינטו-אבקסיס-  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

 

ציר שינויי המדיום: מן השמלה אל התמונה

בציר השינויים במדיום יש היבטים מהותיים הקשורים לעולם הצילום. בקטגוריה זו נכללות טרנספורמציות הקשורות לאופי הטקס ולניסיון לשמרו בדרכים נוספות. עתה, עם היעלמותם של דוברי החכּתייה וגסיסתה של השפה מצד אחד, ועם עליית מחירה בשוק הלשוני, במונחיו של בורדיה – בין היתר בזכות החסות האוניברסיטאית המוענקת לה בהקשרים שונים – מצד אחר, נעשים ניסיונות להבליט בטקס מאפיינים הקשורים לשפה. מארגני הטקס נוהגים להדפיס שירונים ובהם השירים הידועים בחכתייה שנזכרו לעיל, המשווים לטקס את האופי הספרדי, והקהל מנסה לשיר יחד עם מובילי השירה, לאו דווקא מקרב המבוגרים, שרבים מהם עדיין חוששים ולעתים אף נרתעים מלהזדהות עם השפה. השירונים הכרוכים מועברים ממשפחה למשפחה, מצולמים, והופכים למזכרת מן הטקס ולחלק מן הטקס החדש. בני הקהילה, המפוזרים ברחבי העולם, יוצרים בכך קהילה מדומיינת, המנסה לשמור על קיומה באמצעים חזותיים וחומריים המקלים להנכיח את הזהות ולשמור עליה. סגנון עיצובם של השירונים משתנה משנה לשנה: תחילה היו השירונים צרור דפים מודפסים הקשורים בסרט זהב, המזכיר את השמלה, אך בשנים האחרונות, עם התפשטות הדפוס הדיגיטלי, השירונים הופכים למעין ספרים מודפסים הכרוכים בכריכות צבעוניות שמודפס עליהן דגם העיטור של השמלה. השירונים המופקים כיום הופכים אף הם לחפץ ביוגרפי ולפריט משמעותי בסיפור חייהם של בעלי הטקס. גלויה שמשני צדדיה הודפסו תצלומים חולקה לאורחים בכניסה לטקס של אתי וחנון, שנישאה ליהודי ממוצא אשכנזי ביוני 2012 במלגה שבספרד. בצדה האחד נדפס הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה, ובצדה האחר תמונתה של אדריאנה וחנון, אם הכלה מטיטואן, לבושה בתלבושת הפניוס – אות לקשר בל יינתק עם משפחתה של האם ועם מסורותיה. הגלויה המצולמת, שהיא חפץ דקיק במונחיה של סוזן סונטג, הופכת למזכרת הטעונה בקונוטציות ובקשרים רב דוריים.

מנהג חדש שהחל להשתרש בספרד קשור בהכנת מטעמים ובהחדרת המסרים העיקריים של הטקס באמצעות החושים. כעת מוגשות על שולחן האוכל גם עוגיות מפתיעות המעוצבות בצורת השמלה.[העוגיות עצמן אינן נאכלות, אלא משמשות לקישוט בלבד, אם כי ניתן לאכלן-הערת המחברת] באופן זה מבטיחים בני הקהילה כי גם אם השמלה הולכת ונעלמו, הטקס מזכיר אותה ומשמר אותה בערוץ אחר. החפץ הביוגרפי המתכלה, כפי שציינה הוסקינס, עלול להפוך לבלתי שמיש ולהיעלם, ובאזכורו ובהנצחתו במדיום נוסף יש הבטחה לשימור הידע והמסורת. השמלה מקבלת בשלב זה מעמד אייקוני, והעיצוב האמנותי של העוגיות בצורתה יוצר מערכת סמיוטית חדשה. במערכת זו הסימן, השמלה, משתנה בהתאם למודרנה ולנוכח ההתכלות של האריג, והופך לעוגייה, אך המסומן מעיר על השמירה על רוח המסורת ועל הדרכים היצירתיות שמצאו יוצאי טיטואן לכוננה.

תמונה המנציחה את לבישת השמלה בטקס תלויה כיום בבתי רוב הנשים שקיימו את הטקס. כיוון שהשמלה נודדת בין נשות המשפחה ואינה נשארת זמן רב בביתה של הכלה, יש ערך לתצלום המחליף את השמלה, את החפץ עצמו. התמונה הופכת אפוא לחפץ ביוגרפי. איגור קופיטוף, שעסק בביוגרפיות של חפצים היכולים לשמש גם כסוכני זיכרון ובתפקידם, המחיש כיצד נוצרת ביוגרפיה לחפצים, וכיצד הם הופכים למדיום של זיכרון אישי וקולקטיב,. התמונה המצולמת של לובשה השמלה בטקס הפניוס, שבה באה לידי ביטוי המסורת המשפחתית, הופכת לחפץ המסמל את התיווך הבין-דורי. עתיקותה של השמלה המשתקפת מן התמונה, המראה האותנטי שלה ומימונה כאנכרוניסטית על רקע התקופה הנוכחית מהדהדים אל העבר ואל הזיכרון המשפחתי הרב דורי.

דרך נוספת לשימור במדיום חדש היא באמצעות תצלומים תיעודיים המופקים לקראת הטקס או לאחריו. למשל בטקס שלנו חילקנו לאורחים עלון מעוצב שהכנו ובו תמונותיהן של נשות המשפחות בנות שלושה דורות מצד החתן ומצד הכלה שלבשו את השמלה בטקס; העלון עורר התרגשות רבה ושיווה לטקס ערך מוסף של מסורת שלא אבדה. בסלון ביתנו תלויה תמונה גדולה המאגדת את נשות כל המשפחה המורחבת ואותנו ביום הטקס. תמונה זו מאששת את האופי המוקנה לבית ולאנשיו, ופעמים רבות היא בסיס לשיחה עם אורחים חדשים שעולות בה שאלות על אודות סטראוטיפים, מסורות ומשפחתיות. הכנת תמונה רב דורית כזאת היא נוהג ההולך ומשתרש בקרב כלות בנות הדור החדש.

תמונות אלה מציגות פן גלוי או נסתר בסיפור חייה של האישה ומסמנות את השמלה כחפץ ביוגרפי מהותי המייצג אותה בבואה לספר את סיפור חייה או חלק ממנו. בשנים האחרונות אנו עדים להתפשטותו של הנוהג להכין לקראת הטקס או לאחריו תמונת עץ שורשים חזותי שנפרשות בו תמונותיהן של כל נשות המשפחה המורחבת ככלות הלבושות פניוס. בעוד עץ השורשים היהודי המובהק מחזק את מקומו של הגבר במשפחה ומנציח את שם משפחתו של האב (עד הדור האחרון, שבו החל הנוהג להשתנות״ ), הרי עץ המשפחה החזותי מעגן את המשפחה בהקשר נשי ויוצר רשת נשים משפחתית המאוחדת באמצעות החפץ – השמלה כחפץ מטונימי – והמאוגדת יחדיו באמצעות התצלום. תמונת נשות המשפחה הנאספות יחדיו ממדינות שונות ומתקופות שונות היא דרך יצירתית להחיות תרבות מתה. זהו ניסיון להיאחז בפריט אחרון מתרבות חומרית ההולכת ומתכלה, כדי להנציח תרבות עשירה רב דורית ולהשאיר אותה חיה בצורה המשלבת ישן עם חדש. בעצם ההתלבשות וההנצחה בתמונה יש משום אמירה: אני לא אנתק את שלשלת החרות. התצלום מנסה להבהיר את חשיבות ההמשכיות ואת הצורך להמחיש שהיה עבר, והלובשת את השמלה ומקיימת את הטקס נושאת את לפיד ההמשכיות. מבחינה זו תמונת העץ הנשי המצולם הופכת לסיפור: יש בה התחלה, אמצע וסוף – לפחות לפי שעה – ונפרשת בה שלשלת הדורות החוצה מדינות ויבשות, והנעה בין הזמנים. סופו של הסיפור אכן יכול להיות בתמונה הזו, שבפניה ניצבים ומביטים, בנרטיב החזותי הנגלה לעין, אך יש בתמונה גם תקווה ואמונה שהשלשלת לא תינתק, ושתמונה זו תשמש מצע לתמונות הצאצאים.

הערת המחברת: יש לציין כי כלות צעירות ממשפחות שמוצאן מטיטואן מביעות רצון להיות חלק מן הטקס וזהו עבורן מהלך טבעי. כלות שאינן מבנות הקהילה ושנישאות לבן טיטואן, נרתעות פעמים רבות מן הטקס ומן התלבושות שאינם מוכרים להן, אך במקרים מסוימים הן מבקשות לקיימו כחלק מתהליך הכניסה למשפחה וההצטרפות למסורת הקהילה.

בהקשר הנוצר כיום כאשר בתמונת עץ השורשים החזותי מוצבות האחת ליד השנייה תמונות דומות, והן יוצרות יחד נרטיב של התעקשות על שמירת הזהות הייחודית, למרות התהפוכות הקשורות בעולמות של הגירה ואבדן זהות – יש לתמונה ערך ריגושי רב. המטען הריגושי נוצר בשל המסה של התמונות המסמנות את הקולקטיביות ואת האחריות הקהילתית לשמירה על זהות ייחודית. הצבת נשות המשפחה המורחבת המקיפות את הכלה בתמונת הפוסטר מעידה גם על אפנות עכשווית של חיפוש שורשים ועל העיגון של הכלה כמקושרת גם למרחבי ההגירה והתרבות שמהם הגיעו הוריה וסבותיה. אין זה רק ניסיון להחיות את ׳הזמן האחד, אלא ניסיון לשלבו כמתאים ונוכח במציאות העכשווית. המסה הנשית המקיפה מאפשרת לכלה הישראלית להעז לחשוף את זהותה השורשית המרוקאית ולהציבה כנוכחת במרחב הפרטי הגלוי בבית. התמונה מבטאת את עצמתה של ארץ מולדת האבות והאימהות כבסיס לכינון הזהות האישית ואת הרצון שלא לקטוע את זיקת ההמשכיות למקומות שבהם חיו המזרחים טרם הגירתם. תלייתה של התמונה, יסוד חזותי ייחודי שכה מושך את העין, מאפשרת באחת לצאת מן הנפקדות ולהתיר ללא מילים את הצנזורה ואת ההשתקה של הזהות המזרחית. ייתכן שהידורה של השמלה נתפס כמרמז לזיכרון עבר מפואר עשיר שהיה במרוקו ואף בספרד, דבר שהשתנה כאן בארץ – כפי שהשתנו הבתים עם העלייה כמתואר לעיל. השימוש בתמונה הוא גם הצהרה תרבותית, המציבה את המזרחיות כמקור של זיכרון וכוח ושל התנגדות למחיקת סממני העבר הסמליים.

נינה פינטו-אבקסיס–  טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי

עמוד 155

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

כן אין הוא מפסיק להתפלל לסיום המלחמות: ״יתמו המלחמות מסביבי // יוצר כל הנשמות גואל תביא״. גם בהצגת האידאל הפוליטי־החברתי של העם שחזר לחיות בארצו רד״ב מפליג בתיאור תכונותיו השלוות, הלמדניות, הרוחניות והמוסריות של עם הנצח:

אשרך ארץ

שיר — המדבר בשיבחה של א״י

מילים — רבי דוד בוזגלו

אַשְׁרֵךְ אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּךְ, לֹא עָנַד חַרְבּוֹ,

אִם לִלְחֹם חָגְרָה, וּפָתְחָה בְּשׁוּבוֹ,

יַעַן וּבְיַעַן לֹא הַלֵּב לִבּוֹ,

כִּי אִם לְהָנִיף דֶּגֶל עָם בָּחַר בּוֹ

 

לְעֶבֶד נִמְכַּר הוּא קִנְיָן לְעַמּוֹ,

טוֹב עַיִן לַכֹּל לֹא פָּג נֶצַח טַעְמוֹ,

יָדָיו מְלֵאוֹת עֲבוֹדָה כָּל יוֹמוֹ,

עִם מֹחַ מֵפִיץ אוֹר זַךְ מַחֲשָׁבוֹ.

 

מִשְׁמַעַת לוֹ לַאֲשֶׁר צֶדֶק יְצַו לוֹ,

יָעִיז לְהוֹדוֹת וְלֹא בוֹש לְקוֹלוֹ,

וּבְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל שֵׁם שָׁם אָהֳלוֹ

שָׁם צֶדֶק לָבַשׁ וּלְבָשׁוֹ בִּמְסִבּוֹ

 

בְּפַת בַג מְלָכִים לְבָבוֹ לֹא יִפְתֶּה,

וּבְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְאוֹתוֹ לֹא יִשְׁתֶּה

לִצְבֹּר כֶּעָפָר כְּסָפִים, לֹא יִשְׂטֶה,

וְלֹא לְמַלֹּאת אֶת הָרָיו זָהָב

 

הפיוט ״אשרך ארץ״. פיוט זה משמש הד לנאום שהשמיע רד״ב במרוקו זמן קצר לפני עלייתו לארץ ובו העלה על נס את המאבק לעשיית צדק של ממשלת ישראל ובראשה לוי אשכול, ולכן ייתכן שכתב אותו עוד בהיותו במרוקו. בנאומו זה הוא מזכיר שהוא שומע על הארץ והתפתחותה מפי ״תיירים״ שהגיעו למרוקו. ראה שם, עמ׳ 412.

אשר לעמדותיו של המשורר כלפי הארץ, עלייתו אליה גם שינתה וגם חיזקה בו־ בזמן את עמדותיו הקודמות של איש הגולה שחלם במשך זמן רב לחיות בה, ולא הצליח בכך אלא לקראת סוף ימיו. גם בשיריו המאוחרים ההיצגים המיתיים־הדתיים המסורתיים של ארץ ישראל ואתריה חוזרים ונשנים, אולם נסיעותיו ברחבי הארץ בהיענות להזמנות התכופות של חסידי פייטנותו ותלמידיו, ביקוריו בירושלים ואולי אף במקומות הקדושים שנכבשו במלחמה, ההדים שקלט מיוקרתה הרבה של ישראל כתוצאה מן הניצחון וכן הכבוד שרחשו לו קהל מאזיניו ומכריו, כל הגורמים האלה הפיחו עצמה מיוחדת בשיח הלאומי – ואף הלאומני – שלו בשיריו המאוחרים. על אף עיוורונו הוא חש את נופיה של הארץ והפנים את גאוות תושביה ומרצם. בעניין זה השיר שבו הוא מנהל דו־שיח עם ארצו הישנה־החדשה תוך עירוב טבעי לגביו בין דימויי העבר והזיותיו לבין אפשרויות ההווה ותמונותיו מציג באופן הטוב ביותר את עולמות השיח המורכבים של המשורר בסוף ימיו.

לעומת ראייה חדשה זאת של המציאות היהודית ושל מעמדו של המשורר בתוכה לאחר עלייתו לארץ אין שיריו הרבים על גלות וגאולה חורגים מן התמונות השחוקות של מוראות הגלות והציפייה היוקדת לגאולה. כמו שיריו השגרתיים האלה – וגם טובים מהם הרבה יותר – ניתן למצוא למאות ואולי אף לאלפים בשירת הפיוט של יהודי צפון־אפריקה. יש לציין עם זאת שרד״ב כתב את שיריו בתקופה של רגיעה משמעותית ביחסים בין יהודים למוסלמים במרוקו כתוצאה מן הפרוטקטורט הצרפתי, ולכן הוא לא חש אותה המתיחות ואף אותה העוינות ששררה לעתים תכופות כל כך עד להשתלטות צרפת על מרוקו, ואשר הזינה את

כתיבתם של דורות רבים של משוררים עבריים במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל. רד׳׳ב כתב אם כך את שיריו אלה בעיקר כדי לשלבם בשירת הבקשות וכדי להכניס דרכם מנגינות חדשות ומושכות את האוזן למערכת המוסיקלית של סדרות הפיוטים. אשר לתקופת מלחמת העולם השנייה ומוראותיה, לא ידועים לנו שירים שכתב אז, ולא ידוע לנו אם אמנם כתב שירים בנושא זה. שירתו הלאומית והאישית החלה בעצב רק לאחר תום מלחמת העצמאות, עם שכתוב השיר על חרדות המלחמה שחיבר משורר אחר לפני תום הקרבות.

המדובר בפיוט ״אסירי תקוה דמם נזרק לאות; / הלא הם המדוכיס תחת סועה וסופות״ (שד״ה, עמ׳ 123), שדובר בו לעיל

אסירי תקוה דמם

שיר — לכבוד חג העצמאות

לחן — שגה מצריה

נועם — הולחן ע״י שלום עזרא לְקָאנוּנְזִי

מילים — נסים דהאן הי״ו

 

פזמון:

אֲסִירֵי תִּקְוָה דָּמָם נִזְרַק לְאוֹת

הֲלֹא הֵם הַמְּדֻכִּים תַּחַת סוֹעָה וְסוּפוֹת

תַּחַת לַחַץ, לַחַץ עֹל זָר, עֹל זָר שׁוֹד,

שׁוֹד שֶׁבֶר וּתְלָאוֹת

 

אַרְצֵנוּ דָּם בָּנֶיךָ צוֹעֵק

שׁוֹתִים כּוֹס רַעַל וּכְדוּמָם שׁוֹתֵק.

שִׁפְכֵי דִּמְעָתֵךְ כִּי הָאוֹיֵב אוֹרֵב.

לִלְחוּצִים בַּצַּר שְׁחֹרִים כְּעוֹרֵב.

 

וּבְשׁוּב בָּנַיִךְ אֵלַיִךְ מְנַצְּחִים.

אָז דִּגְלָם יִתְנוֹסֵס לְנֶצַח נְצָחִים.

הֵידָד יִהְיֶה יוֹם זֶה גָּדוֹל וּמְשַׂמֵּחַ.

כְּעַל דֶּגֶל צִיּוֹן נִצָחוֹן זוֹרֵחַ.

 

תִּשְׁכַּח יְמִינִי קִרְיַת דָּוִד חַנָּה.

אִם לֹא אֶזְכְּרֵךְ בְּכָל עֵת וְעוֹנָה.

עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי אַעֲלֶה אֶת שְׁמֵךְ.

כִּי בָּךְ יָשְׁבוּ לְמִשְׁפַּט כִּסְאוֹת מֶלֶךְ.

 

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azancot

 

(Azini) Ezini  אזיני

Azzini, Alzini, Elzini

Nom arabe dont le sens paraît être: «Le paré», «L’orné», «Celui qui aime se faire beau».

(Aznagui) Eznagui

Znagui

Ethnique de la tribu berbère des Znaga dans le Tafilalet (Oueden- feldt, p. 186.)

Ce nom est parfois trouvé sous la graphie de: «Znagui».

           

(Aznati) Eznati

Znati

Ethnique de la grande tribu berbère des Znata dont la fraction des Gueraoua, commandée par la reine juive de l’Aurès, la Kahena Dahiya, combattit l’invasion arabe au VIIe s. A cette époque, les tribus berbères- des Gueraoua, Fendlaoua, Mediouna, Bahloula, Bani Fezaz et autres- étaient juives en grande partie. Ibn Khaldoun, le célèbre historien des berbères, pense que ceux-ci s’étaient convertis au judaïsme au temps de l’apogée du peuple d’Israël, en raison du voisinage de la Syrie, pays- d’origine des berbères d’où ils auraient été refoulés sur l’Afrique du Nord, d’abord par Josué et ensuite par le roi David. (Ibn Khaldoun; Rond Al-Qartas ; Al-Istaqça).

Abraham Eznati, rabbin notaire à Salé, XVIIe-XVIIIe s

Joseph bar Shelemoh Eznatti, rabbin marocain au XVIIIe s., auteur de Kêlé ha-Sharet be-Diné Qiriat ha-Torah ve-Diqduqim «Instru­ment de Service avec les règles de lecture de la Torah»

Salomon Eznati, rabbin à Tibériade au XVIIIe s

Simeon et Jacob Znati figurent parmi ceux qui ont contribué  à la publication de l’ouvrage de Salomon Ha-Cohen Vayahel Shelomolo (Casablanca, 1929)

 

Azancot   אזנקוט

Azincout, Azencot

Ce nom, qui est une transcription hébraïque du nom berbère «Azen- kodh» (pl. Izenkadh), et dont la signification est «Gazelle», indique une origine de Akka Izenkadh, «ksar» dans l’oasis de Tatta, fraction berbère  des Sektana, entre le Draa et l’Océan Atlantique, ou de la tribu berbère des Oulad Izenkadh des Aït Djemel, dans le Sahel au Sud-Ouest du Maroc. L’existence au Maroc du nom de Lévy-Azancot confirme l’idée- qu'il s’agit d’un nom d’origine. (Voir No. 669)

Voir les noms similaires de: Izerzer (No. 70), Amelal (No. 207),. Bughzala (No. 286), Ghozal (No. 382), Ghozlan (No. 383), Ben Zimron (No. 495), El’opher (No. 163).

Judah Azancot figure parmi les signataires de la Haskamah de Tanger du 25 Heshvan 5555 (1795)

Hayyim Azancot figure également parmi ces mêmes signataires

Sasson Azancot, probablement fils de Hayyim (2), notable de la Communauté israélite de Tanger, XVIIIe-XIXe s

Salomon Azancot, rabbin à Marrakech au XIXe s. Certaines de ses décisions juridiques sont reproduites dans le Sepher Qupat ha- Rokhelim de Yedidiah Monsonego

Hayyim Azancot, fils de Sasson (3), drogman au Consulat de France à Tanger au début du XIXe s. Vers 1820, s’étant rendu à bord d’un voilier français échoué sur la côte pour y prêter assistance, il y contracta la peste dont il mourut à l’âge de 29 ans, laissant trois fils et deux filles

Moïse Azancot (Don Fernando Azancot), fils de Hayyim (5),. orphelin de bonne heure, fréquentait assidûment l’école des Pères Fran­ciscains espagnols. Doué d’une intelligence précoce, il fut victime d’un  rapt à l’âge de 9 ans. Il fut conduit en Espagne où on le baptisa sous  le nom de Fernando, le Roi Fernando VII ayant été son parrain. Il rem­plit plusieurs fonctions à la Cour d’Espagne et fut précepteur du Roi Alphonse XII, alors Prince des Asturies. Il se maria avec une dame de la Cour et eut une fille, Dona Carmen, qui devint la femme de l’Amiral de Bula et dame d’honneur de la Reine Isabelle II. En 1860, il revint au Maroc pour la première fois, en mission avec le Comte de Luna, pour arrêter les modalités du traité de paix avec le Maroc à l’issue de la Guerre d’Espagne.

La mission siégeait chez son frère David, à Tanger, où venait né­gocier Mouley El-Abbas, oncle et envoyé plénipotentiaire du Sultan, chargé de conclure la paix. En 1875, on le vit de nouveau à Tanger d’où il s’embarqua pour Casablanca où il venait d’être nommé Vice- Consul d’Espagne. Quelques années plus tard, il mourut à Casablanca

David Azancot, fils de Hayyim (5), entra, en 1830, au service du Consulat de France à Tanger, comme drogman et fut l’ami du célèbre peintre Delacroix pendant son séjour dans cette ville, ainsi que d’Ale­xandre Dumas qui le mentionne longuement dans son ouvrage La Vêloce. C’est par son entremise que furent conduites avec le Gouverne­ment marocain les négociations qui précédèrent le bombardement de Tan­ger par l’escadre sous les ordres du Prince de Toinville en 1844. Il se rendit également en Espagne pour s’occuper du ravitaillement de la flot­te française. Retiré du Consulat, il ne cessa jamais de prêter ses services à la France et celle-ci, en récompense, l’avait nommé fournisseur de sa marine à Tanger. Mort à Tanger en 1875. Il figure parmi les acheteurs au procès-verbal de vente de la succession du Sieur Marius Rey à Tanger en Novembre 1842

Sasson Azancot, fils de Hayyim (5), mort en 1889. Commerçant important à Tanger ayant contribué au développement des relations maritimes du Maroc avec l’extérieur. Intreprète honoraire du Consulat des Etats-Unis d’Amérique à Tanger, puis Agent Consulaire de cette Puissance à Rabat et à Larache. En 1885, il fut promu membre de la «Orden de los Hospitalarios» de Madrid

Hayyim Azancot, «Paytan» à Tanger, XIXe-XXe s

Abraham Azancot, fils de Sasson (8), célèbre «Mohel» de la Communauté de Tanger. Continua les fonctions paternelles comme fournisseur de la marine française à Tanger. En 1871, il participa à la construction d’une dépendance au cimetière de Tanger

David Azancot, fils d’Abraham (10), né à Tanger, polyglotte distingué et possesseur d’une vaste culture générale, notamment dans les domaines de la sociologie et des questions ethniques juives et marocaines. Continuant la tradition familiale, il entra en 1911 au Consulat de France à Tanger et fut chargé de la Chancellerie du Consulat de Tétouan pendant de nombreuses années, jusqu’en 1930

Judah Azancot, rabbin, notaire s’étant distingué dans l’enseignement rabbinique pendant de nombreuses années. A la suite de l’implantation du Statut de Tanger, il fut nommé, en 1924, l’un des trois magistrats composant le Tribunal Rabbinique de cette ville. Par la suite, il succéda au Grand Rabbin Judah Benchimol dans les fonctions de Grand Rabbin et de Président du Tribunal Rabbinique de Tanger

Moïse Azancot, rabbin et notaire à Tanger au début du XXe s

Moïse Azancot, fils de Hayyim (9), né à Tanger, émigra en 1894, à l’âge de 14 ans, au Venezuela où il fit des études et remplit plusieurs fonctions dans le Gouvernement, telles que Secrétaire et Trésorier Général de la Province de Maracaïbo. A son retour à Tanger, il s’occupa de questions publiques et fut fondateur et président de la Chambre de Commerce Internationale, un des promoteurs de la Fondation de l’Asile Laredo-Sabah, vice-président de la Communauté Israélite de Tanger, membre de l’Assemblée Législative, conférencier, journaliste et écrivain distingué. Auteur de : Polémica Religiosa en defensa, de los Judíos — A propósito de los métodos medioevales usados por el nazismo alemán, ouvrages de défense du Judaïsme et attaque contre le régime nazi (Madrid, 1934), etc. Officier de l’Ordre du Ouissam Alaouite

Moïse Azancot, fils de Judah (12), rabbin né à Tanger vers 1895, principal organisateur de nombreuses institutions d’assistance publique  à Tanger. Il fut membre du Comité de la Communauté et délégué israélite à l’Assemblée Législative de cette ville de 1928 à 1932. Actuellement l’un des trois membres du Tribunal Rabbinique de Tanger. Eminent con­férencier, doué d’une vaste culture, par sa modestie, sa probité exem­plaire et son affabilité, Moïse Azancot s’est attiré l’admiration et le respect de tous ses concitoyens

Abraham Azancot, fils de Moïse (15), membre du Comité de la Communauté de Tanger en 1967.

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc Azancot

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר