ארכיון יומי: 21 בנובמבר 2021


חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

 

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

 

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

 

 

מנורות־חנוכה כפריות

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט

עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס”מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

 

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך: 13 ס״מ ; הרוחב: 4.5 י אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

 

המאה הכ׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב: 9 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס,

מתנת גב׳ לאז ראה : לארדו, עמ׳ 148 (124)

 

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ; עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

עמוד 79

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק

תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן

ורשב״ג אומר בסוף שירו לידידו ״בְּךָ סִבְרִי״:

וִּמי יִתֵּן יְהִי לִבִּי זְכוּכִית / עֲדֵי תִרְאֶה בְעֵינְךָ אַהֲבָתִי

(שירי רשב״ג א׳ עט' 198).

דֶּרֶךְ הָרְמִיזָה.יפה לשיר אם המשורר רומז בו לעניין מסרים או לפסוק ידוע וסומך על הקורא, שידע למה הכוונה. דרך זו ידועה גם בפיוט הקדום, אבל בשירה הספרדית הגיעה לשיאה. הנגיד שר בשירו ״ יְחִידָתִי לְבָבֵךְ יַפְתְּ חִידָה":

אֲנִי נִתְפָּשׂ בְּיַד זָרִים כְּאִלּוּ / אֲנִי שֵׁנִי לְאִישׁ צִלָּהּ וְעָדָה,

וְאִם נִגְזַל אֲנִי מִבֵּין בְּנֵי אָב / כְּבִנְיָמִין – הֱיֵה אַתָּה יְהוּדָה (בן תהלים עט׳ יד סי' יד).

ורשב״ג השתמש בשירו ״ הַלֹּא טוֹב לִי אֲשֶׁר אֶדֹּם וְאֶחְשֶׁה"גם ברמז של המסורה ושר:

וְדַע כִּי גָּבְהוּ מֵהֶם דְּרָכַי / וְהָיִיתִי כְּמוֹ אוֹת נוּן מְנַשֶּׁה (שירי רשב״ג א עמ' 205).

וסמך המשורר על הקורא המבין, שיידע כי כוונתו היא לנו״ן התלוייה למעלה בשם מנשה שבשופטים יח, ל(״ויהונתן בן גרשם בן מנשה״). והנו״ן תלוייה, כיוון שהכוונה למשה ונתוספה נו״ן משום כבודו, שלא רצו ששמו ייזכר במפורש בקשר ליהונתן, שהיה כהן לפסל דן. וכאן הכוונה: ועמדתי עליהם כנו״ן העומדת מעל לאותיות משה.

דרך הדמוי. הדרך לדמות דבר לדבר ידועה גם בשירה המקראית, כגון ״ מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים ״(שיר השירים ה, טו) וכדומה, אבל הספרדים פיתחו אותה וחידשו בה הרבה. ר, שלמה אבן גבירול מתאר אחד משונאיו בשירו "כְּשֶׁמֶשׁ מְרוֹמִים הֲכִי אַתְּ גְּבִירָה ״, ואומר עליו:

מְעֻוַּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל / וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל, וְסוֹרֵר כְּפָרָה (שירי רשב״ג א' עט' 187).

והרי כמה טורים משיר אחר שלו ״ אוּלַי דְּמָעוֹת בָּחֳרִי נִדָּחוֹ":     

שַׁחַק כְּמוֹ פַּרְדֵּס אֲדַמֶּה, כּוֹכָבָיו / צִיצִים, וְאוּלָם בַּסְּתָיו פָּרָחוּ

יִדְמוּ בְּגַבֵּיהֶם לְבָרֶקֶת וּפָז / עַל רִצְפַּת בַּהַט וְדַר שֻׁטָּחוּ

כֻּלָּם כְּאֶחָד לַאֲלֻמִּים נִצְבּוּ / כָּאִלְּמִים לַחֵרְשִׁים סוֹד שָׂחוּ (שם עט' 12-11).

 

ור׳ יהודה הלוי קורא ליין בשירו ״ דַּלָּה וְרַקָּח מִבְּלִי מַדְוֶה ״:

גַּחַל בְּתוֹךְ מַיִם וְלֹא יִכְבֶּה / לַהַב בְּיָדַיִם וְלֹא יִכְוֶה (דיואן רי״ה א עב׳ 22).

ומשורר זה משווה את תשוקתו לשוֹשָן וְרִמוֹן, ואומר עליהם בשירו ״ יוֹנָה עַל אֲפִיקֵי מַיִם תַּאֲוָה הִיא לָעֵינַיִם":

לֶחִי שׁוֹשָׁן, וְעֵינֵי קֹטְפִים,

שְׂדֵי רִמּוֹן, וְיָדַי אוֹסְפִים,

אִם שִׂפְתוֹתַיִךְ רְצָפִים

מַלְקוֹחַי מֶלְקָחַיִם (שם ב עמ' 54).

והדימוי בא בשירה לחיוב וגם לשלילה, וכן לשם הבדלה בין הדָמוּי לַדִמוּי.

תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר