פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- ייסוד העיר פאס ע"י מולאי אידריס.
מנין שנות מלבי ישמעאל בפאס בצפון אפריקה ובספרד, שמזכיר המחבר להלן הם לפי מנין הישמעאלים (כפי מה שנמסר לו ע״פ ה־אלקרטאם, כמובן שהישמעאלים התחילו מנין השנים בשנת 622 לספה״נ 16 ביולי שהוא יום ה־יציאה היג׳רה. ג׳ אב ד״א שפ״ב ליצירה. לפי זה, השנה הראשונה שבה התחיל המחבר לסדר דברי ימי מלכיהם שנת קנ ״ו 156, היתה שנת ד״א חמש מאות שלשים ושלש ד׳ תקל ״ג (773 למספה״נ).
עד שנת תשכ״ו 726 למנין הישמעאלים, ה״א שמונים ושש ליצירה (1325 לספה״נ), משך חמש מאות המשים ושלש שנים.
אגרת יחס פ א כ
פאס נבנתה בשנת 191 לספירת הישמעאלים, ד״א חמש מאות ששים ושמנה ליצי׳(808 לספה״ג).המלבה״ד
ואלה המלכים אשר מלכו בפאס וסיפורי עניני מולאי אידריס די זרהון, ומולאי אידריס בנו אשר בנה פאס. כפי מה שבא כתוב בספר אחד של הישמעאלים הנקרא אלקרטאס.
יחוס מולאי אידריס שבפאס, מולאי אידריס בן אידריס בן עבדאללה, בן אלחאסאן, בן אלחאסאן בן עלי בן אבוטאלב. עלי הנ״ז הוא חתן נביא הישמעאלים לוקח בתו פאטימה.
שבעה אחים היו, אחד שמו מוחמד, ואחד שמו יחייא, וא׳ סולימאן, ואחד איבראהים, ואחד עיישא, ואחד עאלי, ואחד אידריס.
מוחמד הנז׳ מרד על מלך הישמעאלים, שהיה שמו אבוזעפר למנסורי לעבאשי שנת קנ״ו(778 לספה״נ) למנין הישמעאלים, ושלח לו המלך חיל גדול אל עיר אלמדינה ונתפס מוחמד וכל אנשי ביתו, ושוב ברח אל עיר נובא, ועמד שם עד מות אלמנסורי הנז' ומלך למהדי בנו, והלך מוחמד בן עבד אללה הנז׳ עד עיר מקק׳ה. וכאשר נתקבצו המון חוגג למקק׳ה כמנהגם, עמד מוחמד הנז' ודבר באוזני העם דברי מוסר וביקש מלפניהם להמליכו, ונתקבלו דבריו והשתחוו לו כל אנשי החגיגה והמליכוהו אנשי מקק׳ה ואלמדינה ושלח ד׳ מאחיו לפרסם המלכות. שלח עאלי לאפריקא והמלכוהו אבל לא נגמר ענינו שמת תכף ונתבטל הענין. ושלח יחיא אל כארשאן ונשאר שם עד מות אחיו מוחמד הנ״ז כאשר נבאר, וברח אל עיר אדילם וחזרו על ידו לדת ישמעאל המון רב והמליכוהו עליהם. וזה היה בתחילת ממלכת הארון אראשיד שהיה מלך בבבל וכל המלכים ישרדו במזרח ואפריקא היו תחת ממשלתו, ושלח הארון ארשיד חיל למלחמה על יחייא ועל ידי תחבולות הביאוהו אצלו והשקוהו סם המות בעורמה ומת. ושלח אחיו סולימאן אל מצרים, וכשומעו כי אחיו מת ברח אל עיר נובאתה, ויצא משם אל אפריקא אל עיר תלמסאן מן המערב, ודר בה גם בימי אחיו אידריס, והיו לו בנים רבים ונקראים צאצאיו עד היום אלשרפא אסלימאניין.
המלך למהדי הנ״ז שלח חיל להלחם עם מוחמד הנ״ז בעיר מקקה, ומוחמד הנז' יצא לקראתו בחיל כבד מאנשי החגיג׳ה וזולתם, ואירע ביניהם מלחמה חזקה כשש פרסאות סמוך למקקה ומת המלך מוחמד בן עבדאללה בן לחאסאן, ואבד חילו ונהרג מהם המון רב והיו למאכל לעוף השמים. והיה זה ביום שבת ח׳ לחדש הנקרא לעיד לכביר שנת קס״ט למספר הישמעאלים. וכאשר מת מוחמד ברחו אחיו איבראהים ואידריס איבראהים ברח אל עיר בצרה (מהעיר הנז' מביאים תמרים לרוב דרך אוניה בלב ים עד ג׳דדא ומג׳דדא מביאים אותם למקק׳ה), ונלחם שם עם שונאיו עד שמת שם.
ואידריס ברח למצרים, והיה עמו אדם אחד כעבד כפטרון שמו ראשיד (קבור עמו עד היום בזרהון) והיו ממתחרים ומסבבים בשוקי מצרים, ומדי עוברם ראו חצר נכבדת והיו מסתכלים בה, ויצא, בעל החצר ושיתף עמהם דברי חן וכבוד, והאמינו בו ומסרו לו סודם, ואמר לו ראשיד זה הוא מולאי אדריס בן עבדאללאה בן אלחאסאן בן אלחאסאן בן עלי, ואני רשיד הברחתיו מן המות ורוצה להוליכו לערי המערב, ושמח האיש וגילה להם שהוא בן דודו והכניסם להסתתר אצלו והסתיר עניינם. ונשמעו הדברים אל עלי בן סולימאן שר של מצרים ושלח אל האיש להוציא האנשים המסתתרים אצלו, כי המלך אלמהדי מחפש אחריהם, ונתחסד עמהם, בעל החצר, והבריחם עד תונס, ומשם ברח אלקירוואן, ומן אלקיראוון יצא להמערב אל תלמסאן, ומשם בא אל טאנזא ומשם הלך עד נהר מלוייא, ומשם לסוס לאדנה היא תאפיללת, ומשם לוואד רביע ומשם אל סוס אלאקצא היא סוס הידועה, ומשם עד וואד גון.
וחזר ובא לטאנזא ולא ערבה לו ישיבתה, ובא למדינת וואליל היא זרהון היושבת בהר והיא עיר בינונית מוקפת חומה נשגבה, ובה מים רבים ונטיעות וזתים לרוב, והיה בה שר וגדול מורד במלכות החולק זכות לעצמו שמו עבד אלחאמיד אלוורבי מכת אלמעתאזילא (כת אלמעתאזילא דבר ממנה הרמב״ם בספר מורה הנבוכים ח״א פרק ע״א) וקבלו עבד אלחאמיד בכבוד רב והביאו אל ביתו וגילה לו אידריס סודו ויחוסו ודתו, ונכנסה התלהבות בלבו והשתחווה לו ונתן לו המלוכה. ובהגיע חודש רמאדאן קבץ עבד אלחאמיד שריו ועבדיו וגדולי משפחתו וסיפר להם מענייני אידריס ויחוסו ודתו והשתחוה לו ונתן לו המלוכה. וענו כולם להמליכו והשתחוו לו וקבלו עליהם הדת והתפילה. ועם אלוורבה הם הרבים והעצומים שהיו במערב והם שקבלוהו בתחילה יום ו׳ ד׳ לרמאדאן שנת קע״ב למניינם. אחר כך קבלוהו בני זנאתן ואחר כך כל משפחות האדמה פלשתים וערב מהם זוואגא וזוואווא ולוואתא, וסדראתא, וג׳ייאתא, וואנפזאייאתא, ומכנסאתא וג׳מארא. ובאו אליו מכל מקומות המערב, וקבץ חיל גדול סנהאזא והווארא וזולתם, והלך לתאמסנא היא אסאוייא ומשם לתאדלא. והיו רוב המקומות על דת הנוצרים ועל דת היהודים. והישמעאלים היו בהם מעטים, וכולם חזרו לדת ישמעאל על ידו. ושוב חזר לזרהון בחודש אלחג׳א הנקרא לעיד לכביר שנת קע״ב הנז', ויצא עוד להלחם על שארית המערב ולבראבר הנשארים על דת הנוצרים, והיהודים וואלמזוש, והיו בהרים הגבוהים ונלחם בם והרג מהם רבים עד שנכנסו בדת ישמעאל על כרחם. וחזר לזרהון שנת קע״ג, ויצא עוד והלך לתלמסאן, והיה בתלמסאן מלך מוחמד בן אוזרזאי שמו,. והודה המלכות למולאי אדרים הוא ובני זנאתן שהיו שם, ושכלל תלמסאן ובנה בה זוואמע וכרו'. ובחדש צאפאר הוא הנקרא סאייע לעאסור שנת קע״ד חזר לזרהון.
ויהי כשמוע הארון אראשיד מלך בבל את הדבר הזה, שלח משנהו סולימאן אלברמאקן ובידו כלים בסם המות להתחכם להורגו בערמה״ וכן עשה, בא אצל מולאי אדריס, ויאמר לו כאשר הייתי עבד לאביך אהיה עמך, ויספר לו כי בורח הוא מהרון ראשיד, ובחלקלקות לשונו הטהו עד שהאמין בו וקרבהו לעבודתו. ויום מימים נתן לו דבר אחד להריח בו ונפל מתעלף כי טמן בו ארס הממית בריחו, וברח סולימאן הנ״ז, ומת אידריס בחדש סאייע למולוד, ביום הראשון לחודש בערב שנת קע״ז. והימים אשר מלך במערב חמש שנים ושבעה חדשים. וראשיד חבירו ועבדו הנז״ל, רדף אחר סולימאן ואף שהשיגו והריק חרבו כנגדו בנהר מולוייא ופצעו וקטע ידו לא יכול לתופסו וברח לעיראק אל אדונו. ובשוב ראשיד מרדוף אחרי סולימאן ובא אל זרהון ראה והנה אין למולאי אידריס ממלא מקום, כי לא הניח שום בן, זולתי אשה אחד הרה מז׳ חודשים ושם האשה כנזא ממשפחת אלבראבר, וידבר אל העם דברים טובים ויאמר להם המתינו עד שתלד האשה ואם המליטה זכר עליכם לשמור המלוכה לבן אדוניכם, ואם נקבה תלד עשו כטוב בעיניכם, ונתקבלו דבריו.
והיה הוא מנהיג את העם, עד שילדה בן והיה דומה לאביו וקראוהו אידריס כשם אביו וקבלו עליהם מלכותו. והיה ראשיד מנהיג את העם ומחנך את הילד, ובהיותו בן שמונה שנים למדו הקוראן ולמדו חוכמות רבות ורכיבת סוסים ויריית חצים בקשת שלא יחטיא המטרה עד היותו בן י״א שנים, ואז המליכו על כל משפחות המערב. לימאם אידרים בן אידריס הנ״ז נולד יום ב׳ שלושה ימים לחדש ראזם שנת קע״ז, גוונו אדום נוטה לשחרות, בינוני בקומתו, יפה תואר עיניו יפות, גופו רחב, אין לו ערקום. יש בין שיניו פירוד הנקרא פלזא, לשנו צח, חכם נדיב, דוקן, גיבור, וכאלה רבות עמו. שם משנהו הנקרא אוזיר, עומיר בני מצעאב לאוזדי מן ערב לאוזדי. ושם השופט הנקרא קאדי עמר בן מוחמד בנו סאעיד. ושם הסופר אבו לחאסאן עבד אללה בן מאליק לאנסרי. בימים ההם היה מושל גדול באפריקא שמו בהלול בן עבד לוואחד, והיה נוטה אחר מולאי אידריס, ושלח לו שר אחד משרי אלמהדי מלך אסאם תחת רשות הארון ראשיד מלך בבל. ושם השר בן אלגלב ופתהו בממון ונטה אחריו והשתחוה להארון אראשיד. וכשהשלים מולאי אידריס י״א שנה וחמשה חודשים הלך ראשיד הנז׳ להשלים לו המלוכה והשתחויה מן הפלשתים וערב וזולתם. ונשמעו הדברים להשר אשר תחת יד למהדי הנז׳ בראהים בן אלגלב שמו, ושלח ושיחד מן הפלשתים משרתי ראשיד בממון, והשקהו סם המות לראשיד הנ״ז וימות בשנת קפ״ח למניינם. ומילא מקומו ראשיד אבו כאליד יאזיד בן אלייאש אלעבדי והשתדל והשלים המלכות והשתחווה למולאי אידריס על כל המשפחות לבראבראייא. והיה זה בתחילת חודש ראביע אלוול ביום ו' שנת קפ״ח למניינם.
ואחר שהרבה חיילותיו ונתחזקה הממלכה בידו, צר לו המקום בזרהון ויצא הוא וחיילותיו לבקש מקום אשר יבנה בו עיר אשר תכילהו, והיה מסבב אנה ואנה, ומצא הר אחד הנקרא זאלאג׳ והנאהו ובנה שם מקצת מן החומה. ואתרמי וירד המטר בזעף והפיל החומה, והכיר שהמקום אינו נאות לבנין העיר, וירד לשיפולי ההר ההוא, ובנה שם בניינים ונטע גנות וירד עוד המטר ואיבד הכל. והיה זה שנת קצ״א למניינם ופנה לסובב עד הנהר הגדול הנקרא אשבו, ובחר במקום הנקרא כ׳ולאן, סמוך למקום הנקרא היום סידי חראזם, אשר יש בו מעיינות חמים נובעים, וחפר היסודות שם ועשה הסיד והתחיל לבנות, ושוב נמלך מחשש שמא ישטוף הנהר ההוא את העיר, ושלח עומיר משנהו לתור לו מקום אשר ייטב, ופשפש ומצא בקעה טובה ובה עין מים הנקרא עין עמי׳ר הידועה היום אצל זוואגא, והלך עד המקום הנקרא היום ראס למא, ומצא במקום ההוא ששים מעינות מים, שלושה מעינות מצד מערב ושבעה והמשים בצד מזרח, ומהם יוצא הנהר ושתה מן המים והנאהו (כתב שם כי בנהר ההוא היו נמצאים כעין טיפי הבדולח הנקרא זוהאר, ושווים שוה גרגיר אחד מהם מתקאל זהב. ואומר אני אפשר אודות זה נקרא וואד פאס וואד אלג׳וואהר כי כן כותבין שמו בגיטין) והלך על שפת הנהר הנז׳ עד הגיעו אל המקום אשר בו נבנית פאס, והיה שם כעין יער, ושאל על אנשי המקום ואמרו לו משפחה נקראת בנו לכ׳יר ומשפחה נקראת בנו אירגאש. והלך והגיד הדברים למולאי אידריס, ובא מולאי אידריס עמו עד המקום ההוא ומצא שם זנאתא וזוואגא ובנו אירגאש דרים באוהלים מהם על דת ישמעאל ומהם על דת הנוצרים ומהם על דת היהודים ובנו איגראש היו על דת המאזוש, עובדי האש, והיו נלחמים תמיד זה עם זה ועשה שלום ביניהם. וקנה מהם יער אחד אשר בנה בו עדוואת לאנדאלוס בסף אלפים וחמש מאות דרהם, וכתב השטר אבו לחאסאן הסופר הנז״ל שנת קצ״א.
פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- ייסוד העיר פאס ע"י מולאי אידריס
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
ר׳ עקיבא, תלמידו של ר׳ יהושע בן חנניה אמר: ״הכל צפוי והרשות נתונה" האמת היא או ״צפוי״ או ״רשות נתונה״, כי אחד נוגד את השני נדמה לנו לפעמים, לפי המאורעות הבלתי צפויים, כאילו זה מה שהיה צריך לקרות, יש צירופי מקרים שהם בגדר פלא וכאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותם. אבל אם אנחנו מאמינים בחופש בחירה, שהוא מעמודי התווך של היהדות, אי אפשר לקבל את ההנחה שזה היה צריך לקרות, שזה היה צפוי. נכון שיש לנו כמה מובאות בתנ״ך שבאו כביכול לחזק את ההנחה שהכל צפוי. לדוגמה: ״זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב״.רבקה הולכת לדרוש את ה׳ ״ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו… ורב יעבד צעיר״, כאילו כבר ידוע שהמבוגר יהיה נשלט על ידי הצעיר. רבותינו פירשו שזה מיוחס לזמן דוד המלך. ירמיה מעיד שה׳ דיבר אליו לאמור: ״בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך״.זה יותר כמו ציור פיוטי מאשר מאורע עובדתי מהחיים. וכן במשלי: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. ועוד: ״ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל״. יהודים תמימים רבים שקיבלו אמונה זו, שאין מנוס מהגורל שיועד לנו, חדלו לעשות בשביל עצמם ולשפר את חייהם ואת חיי משפחתם. היה לנו שכן שישב בבית ואשתו האיצה בו ללכת לחפש עבודה. הוא היה עונה לה: ״אם ה׳ רוצה לשלוח לי פרנסה, יעשה חור בתקרה וישלח לי פרנסה״. ואשתו כדרכה מקנטרת אותו : ״קום כלאס נבכי עליק (קום כבר אבכה עליך). חור בתקרה י! פה מפיק מרגליות! טפו!! מעיין מים חיים ומלא דיבורים ריקים! בוא אגיד לך יא ריקן, אם יהיה חור כזה בתקרה השכנים ייפלו עלינו והם ואנחנו הלכנו! ואז לא תצטרך פרנסה, כי ייקחו אותך ישר לגיהנום ושם לא יהיה לך זמן לחפש פרנסה אפילו אם תרצה! למה? כי ירדו עליך כל היום בשוטים ויענו אותך כפי שאתה מענה אותנו!! חור בתקרה! מה אתה חושב, שלאלוהים אין מה לעשות אלא לדאוג לבטלן שכמוך? יא ווילי! תעשה בעצמך מה שצריך בלי תירוצים. ׳לכלא דאר בוק׳ (שייחרב בית אביך) ותפסיק את הבלבולים שלך! לא יעזור לך כלום! אוי לי ולמזלי השחור שנפלתי בפוחז כמוך. קום כבר ולך מפה! חור בתקרה ? !״ – ככה הלכה ודיברה עם עצמה ובעלה יושב וכמו לא שומע אותה, רק מפטיר לעיתים: ״תשעה קבין שיחה! טפו!!״ נכון שזה לא קל כשמחשבות רעות מתרוצצות בראש ויש מאבק של האדם עם עצמו, איזו החלטה לקבל. יצר הרע דוחק בך לנטות לרע. האדם מתפתה לפעמים ולא עומדים לו הכוח והרצון לבעוט ביצר הרע ולעשות הטוב. אדם בעל אופי חזק נוטה לנצח את יצרו ולהחליט לטובה. אדם חלש אופי – לא עומד לו כוחו, ונכנע ליצר הרע ואחר כך הוא מתחרט וכועס על עצמו. לכן הוא אחראי ולא הגורל. אמונה עיוורת בגורל ולזרוק יהבך על ה׳ כמו ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך אסורה על פי התורה, כמו שכתוב ״לא תנסו את ה״׳. הפושע יכול לומר – זה היה ידוע מראש שאעשה את מה שעשיתי, זה היה כתוב, זה גורלי, לכן איני אשם! ואולם – אנחנו אחראים למעשינו מפני שיש לנו בחירה חופשית. הכל בידינו לנטות שמאלה או ימינה, לעשות הרע או לעשות הטוב.
אם נשאיר הכל בידי הגורל חיינו יהיו תוהו ובוהו. לכן חייבים מטרה, משמעת ותכנון בחיים. ואם לפעמים יוצא אחרת, צריך לקבל את זה בלי תרעומת ולנסות להפוך את זה לטובתנו ולומר כמו שהיה אומר נחום איש-גמזו ״כל דעבד רחמנא לטב עבד״ (מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה). זו כוחה של אמונה. כמו שלמדנו מדוד המלך עליו השלום ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳׳. צריך להאמין ולקבל הכל ברוח טובה.
המוסלמים מאמינים בגורל שהכל ״מכתוב״(כתוב מראש). בהקשר זה מספרים על שני מוסלמים שנוסעים בפעם הראשונה באווירון. כשהטייס מודיע להם שהם בגובה עשרה קילומטרים בחלל, מוסטפה מתחיל לבכות מפחד שמא האווירון ייפול והוא ימות. אומר לו ידידו מוחמד: ״מה אתה בוכה? אם זה ׳מכתוב׳ וזה יומך למות אין מה לעשות!״. ״אני יודע״, עונה מוסטפה, ״לא על זה אני בוכה, מה אם זה היום של הטייס?!׳׳ המאורעות בחיי באותה שנה כמו באו לשנות לא רק את חיי שלי, אלא גם את אלו של בני משפחתי, בניגוד לכל מה שתכננו, אני והוריי. לי היו תוכניות לימודים, לאבא היו תוכניות עסקים אך הכל השתבש. פעם, בצאתי עם ידידיי, נתקלתי בהפתעה בבני נוער ערבים שהיו מבוגרים מאתנו. לא נרתענו מהם והתפתחה בינינו קטטה גדולה. לא היה בזה מן החידוש, אלא שהפעם הם היו רבים וגדולים יותר ואנחנו מעטים וקטנים. זה מזכיר את ימי חנוכה, לא ? מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים. אני התאבקתי עם ממזר אחד. נתתי מכות וחטפתי מכות ובזמן שהתגלגלתי על האדמה עם הממזר הזה בא ערבי אחר גדול יותר, הנחית אבן כבדה על הברך שלי והשאיר אותי משותק. לא יכולתי לזוז. לשמע המהומה באו ערבים מבוגרים, שנזפו וגירשו את הפרחחים שהתקיפו אותנו ולמעשה הצילו אותנו. היו גם ערבים טובים בינינו! איכשהו, הגעתי בעזרת ידידיי הביתה ומצבי בכי רע. לאחר קבלת פנים ״חמה״ מצד אמא, כדרכה בקודש, הוחלט לקרוא לערבייה שיצא לה שם כידענית, לטפל ברגלי. הערבייה באה, ובעזרת שכנינו הגברים משכה את רגלי בחוזקה כדי ליישר את העצמות, עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את רגלי מגובסת והייתי מרותק למיטה. לא היה גבול לצערי. להתנתק מלימודיי נחשב בעיניי לאסון. ואולם, אמונתי בחיים והאופטימיות שבי – עזרו לי להתגבר. מאז שאני זוכר את קיומי בעולמו יתברך, היה בידי תמיד ספר, כמו נולדתי אתו. הייתי צמא תמיד לדעת וללמוד, לקרוא בלי הפסקה בכל עת מצוא ולקיים את מה שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה׳׳,״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״. כעת יש בידי זמן למלא רצון עז זה ביתר שאת. המשכתי בשיעוריי בעזרת ידידיי שהמשיכו לבקר אותי ולעדכן אותי על השיעורים שלמדו. זאת לא הייתה בעיה. בזמן החופשי שלי התחלתי לבלוע ספרים בעברית ובצרפתית, לעיין ברצינות בספרי תפילה ולעמוד על פירוש המילים שעוד נעלמו ממני. זמן ישיבתי מרותק למיטה בבית התארך. אחרי האישה הערבייה בא תורו של ערבי, שאף הוא רכש לו שם של ״מרפא ומחולל נפלאות״. גם הוא ניסה את ידו ברגלי, והעינויים שלי נמשכו כמה חודשים, עד שלבסוף התמרדתי בהחלטיות גמורה, ובקול בוכים שכנעתי את אמא לקחת אותי לרופא – אבל רופא ממש ולא איזה חובב שאינו יודע מה הוא עושה. מאמינים אתם שבכל עיר ספרו לא היה בית חולים? הייתה רק מרפאה עם אחות והרופא היה מגיע מפאס פעם בשבוע. אף פעם לא הספיק לראות את כל החולים. כשהרופא בדק אותי – צעק וקילל, צרח ונזף קשות באמא! איך נתנה שיקלקלו לי את הרגל! הוא צעק ואמר לה שגרמו לי נזק בעצמות הברך ועכשיו אנו צריכים ללכת לטיפול בבית החולים הגדול בעיר פאס. ככה נהגו. כל מקרה רציני הופנה לעיר פאס.
לרוב אנשי ספרו היו קרובי משפחה בעיר פאס וזו הייתה סיבה טובה לערוך ביקור אצל הקרובים ששמחו תמיד לעזור. העיר פאס הייתה בסך הכל שלושים קילומטר דרומית-מזרחית מהעיר ספרו, אבל הנסיעה אז לפאס נדמתה כנסיעה לארץ רחוקה. אמא טרם אמרה נואש. היא לקחה אותי להשתטח על קברי צדיקים, התפללה ובכתה על קברם שיעזרו לי וירפאו אותי. היא נדרה נדר לתת צדקה במידה והצדיקים ירפאו אותי. כבר בגיל צעיר התחלתי להסתכל על הדברים אחרת, בכל הקשור לעין- הרע, כישופים, אמונות טפלות, מגידי עתידות, נסים וכו'. אמרתי לה שלא ייצא מזה כלום, מאחר שזה מנוגד ליהדות. משהו טוב ייצא רק מטיפול מתאים. אמא אמרה שהצדיקים לא עזרו לי כי אני לא מאמין!
עדתי לה שאני כן מאמין בה' לא ״בבן אדם שאין לו תשועה״, ובפרט אדם מת, ולא חשוב איזה צדיק היה בחייו. צריך לשים מבטחנו רק בה׳ שיחזק אותנו בנפשנו כדי להתגבר ולהבריא. בעיני אמא אני כופר בכוחם של הצדיקים, אולם אין זה נכון. אני לומד את דברי הצדיקים וחי לפיהם כי יש בהם תבונה וחכמת חיים, אבל אני לא מאמין בנסים כאלה ולא סומך עליהם. כך למדתי מהתלמוד וכך השכל הישר אומר לי. שהרי הצדיק לא יקום מקברו ולא ייצור לי ברך חדשה, הלוא כן? לא מתקבל על הדעת!
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.