ארכיון חודשי: דצמבר 2021


Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- Le mechant sultan et le sage rabbin

contes populaires

Le mechant sultan et le sage rabbin

A l’époque où régnait le méchant sultan El Kahil, la sainte fonction de rabbin de la ville de Casba Tadla était remplit par le Rabbin Yihya Ben-Yihya qu’on avait appelé d’Erets-Israël. Avant qu’il ne fût nommé rabbin de la ville, il remplissait les fonctions de membre du Conseil général des Juifs de Magreb (Afrique du Nord) en Erets-Israel. En cette qualité, il allait de ville en ville pour ramasser de l’argent à l’intention des érudits de la Tora.

Le sultan El Kahil était un coureur de filles et un jour, en visitant le Mellah, il vit une femme juive d’une beauté extra­ordinaire. Comme il la désirait vivement, il l’enleva et l’entraîna, malgré sa résistance, jusqu’à son château.

Le sultan était un homme très cruel et la femme savait que si elle s’opposait à ses désirs, il la mettrait à mort. Mais il ne se contenta pas de déshonorer cette femme: après en avoir abusé pendant un certain temps, il se fatigua d’elle, la renvoya et se mit à la recherche d’autres femmes pour satisfaire ses sens.

Avant de quitter le palais de son séducteur, la femme demanda à celui-ci une seule faveur: “Seul un rabbin, dit-elle, peut me purifier de mes péchés et c’est pour cette raison que je désire devenir la femme du rabbin Yihya Ben-Yihya.” Le sultan jura sur la barbe du prophète Mahomet qu’il lui accorderait cette faveur.

Le lendemain, il fit venir à lui le rabbin Yihya et lui dit:

“J’ai une petite faveur à te demander et je te prie de ne pas me la refuser.”

Le rabbin lui promit de faire ce qu’il lui demanderait si cela était en son pouvoir, mais lorsqu’il apprit en quoi consistait cette “petite faveur”, il fut saisi de frayeur. Il savait que s’il ne don­nerait pas satisfaction au sultan il serait sévèrement puni et que tous les membres de sa communauté auraient également à souffrir de son refus. Mais comment donner suite à une telle demande qui était en contradiction avec les prinscriptions de la sainte Tora? Il est vrai que nos sages, bénie soit leur mémoire, ont dit: “Res­pecte les lois de ton pays” [Baba Kama 113-1.] mais ici il s’agissait d’un péché au sujet duquel il est écrit: “Ne transgresse pas, même au risque de ta vie”.[ Passahim 25-2.

Le rabbin savait que plutôt que de se soumettre à la volonté du sultan, il devait rejoindre les nombreux martyrs qui avaient été tués par les rois cruels du Maroc parce qu’ils avaient refusé de déshonorer le nom de Dieu.

Le sultan entra dans une grande fureur lorsque le rabbin lui dit qu’il ne pouvait épouser cette femme et il le condamna à mort par pendaison. Il ordonna également de faire couper en mor­ceaux le corps du sage rabbin et de l’enterrer dans le cimetière musulman. Il fit garder la tombe jour et nuit pour que les Juifs ne s’emparent pas du corps du rabbin, afin de le réenterrer au cimetière juif.

La nuit après l’enterrement, une grande flamme descendit du ciel et entoura la tombe du juste. Le lendemain matin, les gardiens s’aperçurent que les restes des Musulmans enterrés dans le voisi­nage de la tombe du rabbin étaient dispersés sur tout le cimetière. Le même jour, le sultan tomba par terre et toute la partie infé­rieure de son corps était paralysée. Ses esclaves l’étendirent sur son lit, car il était incapable de faire le moindre mouvement.

Le sultan, pris de terreur, fit appeler les notables juifs et les médecins les plus célèbres qui étaient juifs, eux aussi, et les pria de faire tout ce qui était en leur pouvoir pour le guérir. Les Juifs lui répondirent: “Nous ne pouvons pas te guérir à moins que tu te rendes sur la tombe du rabbin pour lui demander pardon pour tout le mal que tu lui as fait. Ce n’est que si tu regrettes sincèrement tes actes et si tu promets de bien te conduire à l’avenir à l’égard des Juifs, que le rabbin pourra te pardonner et alors tu recouvriras la santé.”

Le tyran se fit porter au cimetière et, étendu devant la tombe du rabbin, il jura d’être juste à l’égard des Juifs. Toute la com­munauté pria alors Dieu de rendre la santé au sultan et après un certain temps, celui-ci se leva de son lit, guéri.

La nuit après la guérison du sultan, plusieurs personnes de la famille du rabbin Yihya Ben-Yihya virent celui-ci en rêve. Il leur dit: “Ne transférez pas mes restes du cimetière musulman au cimetière juif, car ils ne se trouvent plus là-bas. Que tous les Juifs viennent prier à l’endroit situé entre les deux rochers près du “Pont des Portugais”, car c’est là le lieu de mon repos éternel. Mon âme planera jusqu’à la fin des temps au-dessus du Mellah de la ville.

Les Juifs firent construire à l’endroit indiqué une maison qui sert jusqu’à ce jour de synagogue. Les Juifs de tout le Maroc viennent y prier et implorer le sage rabbin qui est mort en sanc­tifiant le nom de Dieu, de leur accorder des faveurs.

Yaacov Alone (narrateur; textes Nos 35 et 36) : Est né, en 1927, à Casba-Tadla dans les montagnes du Moyen Atlas. Son père (Yehouda) qui comptait parmi les notables de la communauté, exerçait la pro­fession de bijoutier. La famille Alone comptait, parmi ses membres, un nombre assez important de fonctionnaires communautaires de plusieurs Kehiloth du Maroc. Yaacov a étudié au héder et à l’Ecole de l’Al­liance, où il fut élève du rabbin de la communauté, Yehouda Aboutboul. Après avoir terminé l’école, Yaacov s’établit à Casablanca, où il poursuivit ses études pendant un an et demi jusqu’à ce que l’éta­blissement dont il suivait les cours fut fermé sur l’ordre des auto­rités de Vichy, en 1942.

En 1948, il décida de s’établir en Israël et il liquida ses affaires. Après un séjour de plusieurs mois en France, il arriva en Israël, en octobre 1948. Il s’engagea dans l’Armée de Défense d’Israël et fut libéré en novembre 1949. En 1951, il se maria et s’établit à Achkélone, où il exerce, depuis 1955, les fonctions de contrôleur des im­pôts.

Depuis son arrivée à Achkélone, Yaacov s’adonne à plusieurs acti­vités publiques et est notamment membre de plusieurs comités s’oc­cupant de l’intégration d’immigrants et directeur de la section d’Achkélone de la Fédération des Immigrants d’Afrique du Nord en Israël. Yaacov, dans ses discours publics et au cours de discussions, aime à expliquer et à illustrer son point de vue par des anecdotes et des his­toires qu’il a entendues durant son enfance. Plusieurs d’entre elles ont été enregistrées par Zalman Baharav.

Kalinkovitchi, Pologne, en 1902. Son père, Dov Ber, tenait un bistrot. Zalman a étudié au héder, puis dans une école fondée par Zalman Epstein (Nahoum Ha-Elkochi), qui fut la première insti­tution éducative de la Diaspora où on enseigna l,hébreu par la méthode directe.

Au cours de la Première Guerre mondiale, Zalman étudiait à la Yechiva “Vida” à Elisabetgrad. Au commencement de la révolution, il entra au mouvement “Tseïré Tsiyone” et en 1922, l’organisation “Hé-halouts” l’envoie dans une ferme d’entraînement et c’est avec une partie de ce groupe qu’il arrive en Erets-Israël. En 1923, il est envoyé au Kibouts Tel Hai, en Haute-Galilée où il plante des arbres et garde les moutons. Trois ans plus tard, il se fixe à Jérusalem et participa aux excavations organisées par l’Université Hébraïque. Après les troubles de 1929 et la destruction de Beer Touvia, il participa aux travaux de reconstruction de ce mochav dont il devint membre en 1931.

Après l’établissement de l’Etat, quand les premières grandes vagues d’immigrants arrivèrent en Israël, il rejoint l’organisation “Chahal” dont les membres se rendirent dans le sud et dans le Néguev pour venir à l’aide des nouveaux immigrants. En 1950, il est instructeur agricole, puis il s’occupe de l’intégration d’immigrants à Achkélone. Depuis quelques années, il consacre une grande partie de son énergie et de son temps à des activités en relation avec la culture et la litté­rature populaire des immigrants des différentes communautés. Il a enregistré de nombreux contes populaires racontés par des habitants d’Achkélone qu’il connaît bien. Aux Archives se trouvent 122 his­toires enregistrées par lui, la plupart racontées par des membres des communautés orientales vivant aujourd’hui à Achkélone.

Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965 Le mechant sultan et le sage rabbin

Page 106

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

הפליטים

אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.

א. עצורי המחנזת

יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוכרחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה (-EVDG – Engagés Volontaires pour la durée de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.

לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים (GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs
Israélites).  חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למחנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם ובמעט בעל־כורחם. על פי שאיקובסקי(-kowski (Szaj מדובר ב־000, 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.

מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־ערפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אחרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement), אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בה, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא כביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).

המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle)- גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.

העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמדו עליהםלגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאלים מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף כלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האחרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לחם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במחנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.

כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריחוק המתחנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.

יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית

מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי

לעילוי נשמת אחי מאיר שנפטר בן ל״ד שנים

מתוך הספר "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" יששכר בן עמי

ר׳ רניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)

אחד הקדושים הנערצים ביותר על-ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.

לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה. נערץ גם על-ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל. בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.

 

א. מבוא

תופעה נפוצה בין המאמינים הנמנים עם שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו של הלה, קשר הבא לידי ביטוי בדרכים שונות. קשה לעמוד על המורכבות של תופעה זו. האם בני האדם מרגישים את עצמם כה רחוקים מאלוהים שהם נזקקים לדמות ביניים שתתווך בינם ובין האלוהים ? פולחן הצדיקים פרץ גדר זו ובהרבה מקרים שם את הצדיקים כמטרה לעצמה. הצדיק הוא עתה מקור הכוח והוא הוא הנעתר לבקשות הנצרכים. בעיית יחסי הגומלין בין האדם לצדיק ובין הצדיק לאלוהים עדיין פתוחה, ואין ספק, שהיא תוסיף להעסיק חוקרים שונים.

ברצוננו לתרום לדיון זה כמה עובדות פולקלוריות הקשורות בצדיק אחד, ר׳ דניאל אשומר אשכנזי הקבור במארוקו. אחד הדברים המאפיינים את יהדות מארוקו היא המשיכה והנהירה לקברי קדושים שונים. קשר זה יונק בוודאי משרשים קדומים.

ר׳ דניאל אשומר אינו ידוע, יחסית, אצל רוב רובה של יהדות מארוקו. רק החל משנת 1944 התחילה להתקיים שם הילולא המונית. באותה שנה הוציא משה עמאר חוברת קטנה בשם ״מעשה נסים״, כתובה ביהודית־ערבית, ובה כמה וכמה עניינים הקשורים בקדוש זה. החוברת יצאה לאור במהדורה של 2,000 עותקים. והיום קשה להשיגה. בסעיף הסמור נביא את הטקסט של ״מעשה נסים״ כלשונו, ואחריו את תרגומו.

הערת המחבר: בקונטרס המובא להלן מופיע ״השומר״, ולא אשומר, שהוא נכון יותר. השם ״אשומר״ מצוי בכמה מקורות. בספרו של פרננדז מוזכר השם Abensomer; ראה: L. Suarez Fernandez, Do

522—520 .cimientos aceren de la Expulsion de los ludios, Walladolid 1964, pp

ידועים גם רבנים בשם זה במארוקו עצמה. ר׳ אברהם אשומר נזכר בספרו של ברדוגו, נופת צופים, קאזאבלאנקה 1938• בן־נאים, בספרו ״מלכי רבנן•/ ירושלים תרצ״א, עמ׳ מה, מזכיר את ר׳ יהודה אשומר, מחכמי פאס, שחי במאה הה׳. קוריאט אברהם בספרו ״זכות אבות״, פיזה תקע״ב, עם׳ נד, מזכיר את השם בן אשומר. אני מודה לידידי ד׳ קורקוס שהביא לידיעתי את הציון האחרון הזה.ע

 

ב. הטקסט של ״מעשה נסים״ ותרגומו

 [בשער החוברת כתוב:]

מעשה נסים

פהאד למצחאף מכתובין נסים די זראוו פצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א

די מנהום יפהם בנאדם לכה דצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר נדפס בחדש סיון המוב״ת 5706

[מעבר לשער כתוב:]

זה הקונטרס מסודר ומוגה על ידי הפועלים במלאכת הקודש

החו״ן מתתיה בן סמהון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ה אברהם גוזלאן הי״ו בבית הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר

 

תרגום

בספר זה כתובים נסים שקרו אצל ״הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמהר״ר דניאל זיע״א״ שמהם יבין האדם את כוהם של הצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר.

נדפס בחודש סיון המוב״ת 5706. זה הקונטרס מסודר ומוגה על־ ידי הפועלים במלאכת הקודש החו״ן מתתיה בן סמחון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ר אברהם גוזלאן הי״ו בבית־ הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר.

 

1

אנא משה עמאר כא נטלב מן ישראל כוואננא באש די יקבד האד למצחאף יחדאז יקראה מן אלוול חתתא אללככר. ויררד באלו מליח באש יסוף נסים דצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר. תעארפו יא כוואננא באס אנא משה הנ״ז מן די כאנת ענדי פעמרי 14 לעאם כונת מרצ׳ת ואחד למרצ׳א כבירא. ל״א[לא אליכם א.פ]. אזזהד די מא כונת סי נקדר נעקקל עלא ראצי. ולפאמיליא דיאלי.

עבאווגי להאד צדיק למדכור. ופשעה די קררבת לצדיק חללת עיניא וברית פהאדיק סאעא ש״ל[שבח לאל א.פ] פחאל אילא מא כאן ענדי חתתא סי מרצ׳ כלל.

ופרחת אנא ולפאמיליא דיאלי וזורת מן צדיק ורזעת בריאן ש״ל, וכממת פי באלי באש אילא עאווני השי״ת נבני בית פצדיק הנ״ז. ונהאר חבני השי״ת ווצל לואקת פאש נתבבת נדר דיאלי ומשית פר״ח אייר די עאם תש״ד (1944) וסרית מוצ׳ע מן ענד למסלמין פאש נבני בית ובדית כא נבני ופהאדאך טינפו ציבת למסלמין כא יחרתו האדיך למערה דצדיק הנ״ז. וחתא יהודי מן האדוך לכפרים די קראב לצדיק מא כא יקדר סי יהדר מעאהום ויקוללהום באס מא יחרטו סי פלמערה. ועמלת זהדי בחכמה מעא למסלמין הנ״ז, וקולתלהום עלאס כא תחרתו פלמערה די הייא דליהוד.

ועיית נעמל בחכמה באש נמננעהום מן האדאך לחרט ומא קדרת שי. וטלבתלהום באש יביעולי האדאך למוצ׳ע, וטלבולי ואחד לעאדאד כתיר. ומן די כא נסוף מא נקדר סי נעטי האד סך די טלבולי, דכ׳לת לצדיק כא נבכי וכא נקרא תהילים. וכא נטלב לצדיק באש יעאוונני ויבייגלי שי טריק באש נקדר נחייד מן ידיהום האד למערה ומא יבקאוו שי יחרטו פיהא.

 

תרגום: אני משה עמאר מבקש מישראל אחינו שמי שיקה ספר זה חייב לקראו מן ההתחלה עד הסוף, וישים לב היטב על מנת שיראה את נסי הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר.

ידוע לכם, אחי, שאני משה הנ״ז משהייתי בן 14 חליתי במחלה קשה ל״א (לא אליכם)

עד כדי כך שלא יכולתי לזכור מאומה. משפחתי לקחה אותי לאותו הצדיק הנזכר, ומאותו רגע שהתקרבתי לצדיק פקחתי עיניים ונרפאתי מיד ש״ל (שבח לאל) כאילו לא הייתי חולה כלל וכלל. ושמחתי אני ומשפחתי וביקרתי בקבר הצדיק וחזרתי בריא ש״ל וחשבתי שאם השי״ת יעזור לי אבנה בית לצדיק. וביום שרצה השי״ת הגיעה העת לקיים את נדרי. והלכתי בראש חודש אייר בשנת תש״ד וקניתי מקום מן המוסלמים על־מנת לבנות בית והתחלתי בבנייה. ובאותו הזמן גיליתי, שהמוסלמים היו מעבדים את אדמת בית־הקברות, ושום יהודי מאותם הכפרים הקרובים לצדיק לא היה יכול לדבר אתם ולומר להם, שלא יעבדו את אדמת בית־הקברות. השתדלתי לנהוג בחכמה עם אותם המוסלמים, והוכחתי אותם על שהם עובדים בבית הקברות היהודי. השתדלתי רבות על־מנת למנוע מהם את העבודה החקלאית, ולא הצלחתי. ביקשתי מהם, שימכרו לי את המקום, והם ביקשו סכום מופרז. וכשראיתי, שאיני יכול לתת מה שביקשו ממני, נכנסתי לצדיק, בכיתי וקראתי תהילים ביקשתי מן הצדיק שיעזור לי, ויראה לי דרך על־מנת שאוכל להוציא מידיהם את בית- הקברות.

 

2

וקבל מא נמשי ביומאיין באש נבני לבית כאנת ואחד למסלמא מאתלהא בנהא ל״א ומשאת רפדת תלאתא דלחזאר מן אוצט למערה, וסקקפת ביהום לקבר די בנהא ופליל זאהא ואחד פלחלום וכא ידרבהא ויעדדבהא וקאללהא עלאש תרפד לחזאר מן למערה. ופצבאח זאת לענדי וכא תקוללי כיף תעמל באש יסמחלהא לחכם ראה רפדת לחזאר מן למערה וקולתלהא לאזם תררד לחזאר למוצ׳עהום. ותזיב דביחא ללחכם ויסמחלהא וכן היה. זאבת לחזאר וזאבת דביחא וכא תטלב סמאחא מן צדיק, ומא בקא שי יזיהא חתתא שי עדאב פליל ובראת.

 

תרגום: יומיים לפני שהתחלתי לבנות סביב קבר הקדוש נפטר בנה של מוסלמיה ל״א, והיא הלכה ולקחה שלוש אבנים מאמצע בית־הקברות, ובנתה בעזרתם את קבר בנה. בלילה בא אליה אחד בהלום, היכה אותה והציק לה ואמר לה: למה לקחת אבנים מבית הקברות ? למחרת באה אלי ושאלה אותי איד תעשה על־מנת שהחכם יסלח לה על לקחה את האבנים. אמרתי לה: את חייבת להחזיר את האבנים למקומן, ולהביא קרבן לחכם ואז יסלח לה וכן היה. היא הביאה את האבנים ואת הקרבן וביקשה סליחה מן הצדיק ושוב לא הציקו לה בלילה, והיא הבריאה.

 

 

3

ופהאדאך זמן די כונת כא נבני כאנו יזיו למסלמין וכא יעאודולי בסחאל דנסים די כא יזראולהום פצדיק: לגוי לולי די זאני, הווא בציר מן עיניה ל״א וסאכן חדא צדיק. וכא יעאודלי באיין כאנו זאווה זוז דלמסלמין סחחארין. וקאלולו באיין כאיינא ואחד לכ׳זנא פהאדאך סייד דליהוד. וקאלולו באש ימשי מעאהום פליל וירפדו לכ׳זנא מן צדיק והאכדאך כאן. וגיר הומא אוצלו ללמערה ועטאולו לפאס פידו באס יחפר חדא למצבה דצדיק לאיין קאלולו הווא מול לבלאד ומא יתכ׳לעס. ורצמולו למוצ׳ע פאיין יחפר. וגיר הווא בדא כא יחפר, והווא כא ישמע ואחד לחמס חדא אודניה, פחאל אילא זאווה שי מחאלל דלעסק׳ר ותכ׳לע. ומא כאיין חתתא שי קצם דלמאגאנא. חתתא דזבאדלו ואחד לייד מן האדיר למצבה וטרצו עלא עיניה. וטלע פהאדיך שאעא עמא לצ׳ארו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

 

תרגום: באותו פרק־זמן שבניתי היו באים המוסלמים ומספרים לי את הנסים שקרו להם אצל הצדיק. הגוי הראשון שבא אלי היה סגי נהור ל״א והיה גר ליד הצדיק. הוא סיפר לי, שבאו אליו שני מכשפים מוסלמיים, ואמרו לו, שיש אוהל ליד צדיק היהודים. וכאשר הגיעו ליד בית־הקברות, נתנו לו מכוש על־מנת שיחפור ליד מצבת הצדיק, ואמרו לו, שהוא בעל המקום ואין לו מה לחשוש. והם תחמו לו את מקום החפירה. אד התחיל הוא שמע רעש באוזניו, כאילו הגיעו אליו מחנות צבא, והוא פחד. ולא עברו אפילו חמש דקות עד שהופיעה יד מן המצבה וסטרה לו על עיניו. והוא חזר עיוור לביתו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.

LE MARIAGE JUIF ET MUSULMAN MAROCAINS

Tout au long de notre travail nous nous sommes efforcés de faire remarquer la ressemblance de certains rites de mariage, souvent communs aux Musul­mans et aux Juifs du Maroc. Il est certain que, même dans le mariage musul­man, ces coutumes varient d’une région à l’autre, fait qu’on peut aussi observer chez les Juifs.

Il est difficile de fixer l’origine de ces coutumes ainsi que de pouvoir affirmer lequel des trois groupes ethniques (arabe, berbère et juif) en est le créateur. Le critère suivant pourrait nous rapprocher de la solution de ce problème ardu. Quand il s’agit d’un rite propagé chez les Musulmans et les Juifs marocains et que ce même rite est, d’une part, répandu chez les Musulmans d’autres pays, et de l’autre, rare chez les Juifs, nous pouvons être certains d’être en présence d’une influence musulmane. Inversement, le même critère est valable pour les Juif vis-à-vis des Musulmans marocains. Il n’est pas inutile d’ajouter qu’un même rite peut naître spontanément chez les différents groupes ethniques.

Dans une étude sur l’origine des coutumes du mariage dans le monde musulman, Heffening  relève les influences grecques de certaines coutumes.

Il est quand même difficile de désigner, comme il le fait, une influence hellé­nique sur les coutumes de mariage musulmanes, juives et chrétiennes. Il est insuffisant de relever une coutume grecque qu’on retrouve dans d’autres cultures pour affirmer qu’il y’a là une influence. C’est quand chaque coutume sera étudiée dans une monographie spéciale, comme pour les motifs des contes populaires, que nous pourrons dégager ces influences.

Nous avons signalé la grande similitude des préliminaires du mariage juif  et musulman. La soumission de la fille toujours assurée, est une tradition certifiée dans le Talmud et courante au Moyen Age. La tendance existait donc chez les Juifs. Elle n’a pu que se renforcer au contact des Musulmans. Par contre, en ce qui concerne le faire-part du jeune homme de son désir de se marier, le fait de retrouver chez les Juifs citadins les mêmes nuances que celles des Arabes, et chez les Juifs de l’Atlas, les mêmes tendances observées chez les Berbères, nous permet d’affirmer sans aucun doute la présence d’une influence arabe chez les Juifs citadins et berbères chez les Juifs de l’Atlas. Pour le choix du conjoint et le mariage en famille, nous retrouvons les mêmes penchants connus dans l’Israël ancien et en Arabie. La cousine est souvent préférée. Il est inutile dans ce cas de fixer une influence quelconque. Le mariage entre l’oncle et la nièce des Juifs de l’Atlas n’a pas pourtant son égal chez les Berbères.

L’intervention des intermédiaires est capitale dans les négociations entre­prises entre les deux familles intéressées dans le mariage musulman et juif. Pourtant les quelques témoignages que nous possédons sur le mariage juif au Moyen Age démontrent que les contacts pouvaient se faire directement entre les deux pères, souvent au cours d’un repas, à l’occasion d’une fête. Les nombreux récits de voyage à partir du dix-huitième siècle sont parti­culièrement affirmatifs en ce qui concerne l’utilisation des intermédiaires entre les familles juives. Cela n’exclut pas pourtant que la coutume existait chez les Juifs au Moyen Age. Elle a pu seulement s’affirmer et se propager au contact des Musulmans.

“Usually he [père dans l’ancien Israël] has unlimited power to marry his daughter to whom he will and to choose wives for his son”, E. O. James, Marriage customs through the âges, New York 1965, p. 69.

La khotba, commune à tous, est faite chez les Juifs par les parents en présence des intermédiaires, alors que chez les Arabes et chez les Berbères elle est faite par des amis ou des personnalités et ne nécessite pas toujours la présence des parents du jeune homme.

  1. Salmon, Mariage-Tanger, p. 275, signale la présence de deux femmes, appe­lées “Khattaba”, dont la profession consiste à servir d’intermédiaires entre des personnes qui n’ont ni famille ni relations d’aucune espèce et dont la réputation est compromise. Michaux-Bellaire, op. cit., p. 127: “Des parents du jeune homme vont faire la demande Khitab à la famille de la jeune fille. La démarche n’est jamais faite par le père”. 

 Ce rôle d’intermédiaire est sou­vent joué par les femmes, alors que chez les Juifs ce sont toujours des hommes. Le cadre de ces préliminaires est beaucoup plus net et accentué chez les Juifs que chez les Musulmans. En effet, nous distinguons chez les Israélites le contact des familles par l’entremise des intermédiaires, la khotba et les fiançailles (chez les Juifs citadins). L’emploi du terme “mlak” (fiançailles) chez les Musulmans est loin d’être général.

 Par contre, une cérémonie analogue est intitulée Zgarit ou Asgourt. La plupart du temps seule la récitation de la Fatiha suffit. En pratique, les coutumes communes sont nombreuses: l’usage des intermédiaires, l’autorité parentale, l’emploi des “youyous”, les mêmes raisons pour refuser poliment la demande d’un prétendant, l’envoi des cadeaux, etc .. La mère du jeune homme ou de la jeune fille chez les Musulmans est beaucoup plus active que la mère juive dans ces préliminaires.

Signalons en outre que les termes de parenté  sont en grande partie communs. Les mots ‘“rôs” (marié), ‘“rôsa” (mariée), “isli” (marié en berbère) et “taslit” (mariée en berbère) sont également employés par les Juifs, de même que “mmallek” (fiancé) et “mmollka” (fiancée).

L’idéal de beauté de la femme est commun aux Juifs et aux Arabes. On souhaite avoir une femme plutôt corpulente. Les femmes maigres entassent sur elles le plus d’habits possible afin de paraître plus grosses. Nous remar­quons ici la nette influence arabe sur le goût des Juifs.

La différenciation dans les cérémonies du mariage entre une fille vierge et une veuve ou divorcée, ainsi que pour le montant de la Ketouba et du sdaq, connue chez les Juifs dès l’époque talmudique, s’explique aisément par un sentiment naturel d’appréciation commun à beaucoup de peuples.

Il est remarquable de signaler la grande similitude entre la structure du mariage juif et musulman d’une part et la multitude de coutumes communes de l’autre. Les fêtes de mariage durent sept jours jusqu’à la cérémonie nuptiale et sept jours après, forme qu’on retrouve chez les Arabes et les Berbères, bien que non précise. Le cadre des sept jours après le mariage est connu depuis la période biblique. Samson fête son mariage pendant sept jours. Dans la période talmudique cette durée est de sept jours, si la femme est vierge, trois, si elle est veuve. Le mariage musulman connais­sait, au temps de Mahomet, le cadre des sept jours pour une vierge et de trois pour une déflorée. Le fait est donc ici précis. Les Juifs et les Musulmans pratiquaient cette coutume. Les sept jours avant la cérémonie nuptiale ne sont probablement qu’une contre-balance des sept jours après. Le même cas est valable pour le cadre des quatorze jours avant et quatorze jours après, qu’on retrouve chez les Juifs d’origine espagnole.

Un acte des plus importants dans le mariage juif biblique et talmudique, tout autant que celui de la période antéislamique, est la conduite de la mariée. “Au jour fixé pour le mariage, les parents de la fiancée et ses compagnes  venaient la chercher à la maison de son père pour la conduire à celle de son époux. Escortée de ces dernières, qui agitaient sur sa tête de longues branches de myrte, elle s’avançait au milieu d’elles, les cheveux flottants et le visage caché sous un voile tandis que ses parents la précédaient, distribuant aux enfants des épis grillés, en signe de la future prospérité des époux, et faisaient publiquement éclater leur joie, soit par des danses, soit par d’autres manifestations de gaîté bruyante qui se continuaient toute la journée.. .”. Ainsi, donc, le cadre du mariage (les sept jours de fête) et la procession solennelle de la mariée, communs aux Musulmans et aux Juifs dans la période ancienne, ont pu favoriser davantage une influence mutuelle.

Comparons maintenant quelques rites de mariage musulmans et juifs.

Nettoyage et moulage du blé

C’est la première des cérémonies de mariage chez quelques tribus arabes, chez la plupart des Berbères, ainsi que chez les Juifs de l’Atlas. Chez les trois groupes ethniques, très souvent, le nom de la cérémonie se rattache à celui du jour où elle est faite. Les Juifs du Haut-Atlas occidental nomment ce jour “le jour de la sortie du blé”, appellation qu’on retrouve chez les Arabes. Si chez les Juifs elle a toujours lieu dans la maison de la fiancée, elle se déroule chez les Arabo-berbères dans celle du fiancé. Cette cérémonie est chez les Juifs essentiellement féminine, alors que chez les Musulmans la présence d’hommes n’est pas interdite. Pendant la durée du nettoyage du blé, le l’ab a lieu. Les femmes chantent, dansent et poussent des “youyous”. Cette pratique, commune aux trois groupes, est d’origine berbère. On sait avec quel amour les Berbères s’adonnent aux chants et aux danses. Le l’ab, qui fait partie intégrante des cérémonies, a un caractère obligatoire. La cérémonie du nettoyage du blé est probablement aussi d’origine berbère, car elle est beaucoup plus courante chez eux que chez les Arabes et se retrouve de même chez les Juifs de l’Atlas.

Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.

Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.

Even if this formula uses particularly brutal and cruel images, it may obviously notbe understood literally.

The expression nākǝl l-o rās-o,

נָאכְּלוֹ רָאסוֹ….

“I'll eat his head” actually means

“I'll make him pay, I'll crush him”. That's a typical case of exaggerated violent image in use in those sentences.

 

 The last part: nǝbkā 'orā-h

נְבְּקָּא מוּרָאהּ

“I'll stay behind/after him” actually means “I'll outlive him”.

 

Some formal categories are very common too, such as sentences beginning with nṛāk

“May I see you”, with preservation of the ancient meaning of the verb ṛā “to see”, as illustrated here:

nṛā-k ma-țḥyā-s u-ma-tskā-s ḥătta l-hād n-nhāṛ! ( Brunot & Malka 1939: 159) :

נְרָאכּ מָא תְחְיָיאס וּמָא תְסְקָּאס חְתָּתא לְחְד אֵנְהָאר

“May (I see) you not live and not last until that day!”

 

nṛā-k b-ṛ-ṛdǝm iṭēḥ ălī-k!

נְרָאכּ בְרְרדְם יִּתֵח עְלִיכּ

( Brunot & Malka 1939: 157): “May (I see) rubble come

down on you!”

 

nṛā-k b-l-'ətțāl!:

“May (I see) you run into a murderer!”

נְרָאכּ בְּלְקֵּתָאל

 

nṛā-k b-l-bāṛōḍ l-inglīzi!

נְרָאכּ בְּלְבָּארוֹד לִינְגְלִיזִי

(Brunot & Malka 1939: 157): “May (I see) you run into a

British gun!”

nṛā-k ḥzoṭ mḥazzaṭ!

נְרָאכּ חְזוֹת מחאזאת

10: “May I see you in the most awful situation / poverty!”

 

Finally, among those non-specifically Jewish curses are found sentences used mainly by Jews; old-fashioned sentences, referring to ancient social realities:

wəld ṭəṛṛāḥ!:

ווּלְדְ תֵרָּראח

baker’s boy! > you're useless”

Ṭəṛṛāḥ (Premare 1999 (8): 277) initially refers to the job of boys wandering in the streets to find bread from individuals and bring it to the oven of the village. The speakers most often don't know what the sentence refers to but are still aware that it's an insult.

Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

Au point de vue social, les marabouts ont souvent joué un rôle bienfaisant comme protecteurs de l'agriculture, creusant des puits, créant des oasis, développant la culture du sol et la rendant florissante, etc. Nous avons parlé plus haut de leur intluence comme zet’ât’ et comme bechchàr. Il nous suffira d’ajouter pour compléter cet article le patronage qu’ils exercent vivants ou morts soit à l’égard des corporations soit à l’égard des villes. C’est ainsi que Moûlaye Boû-Chtâ, dont nous avons cité la double sépulture, est le patron des musiciens, des chanteurs et des amateurs de sports, dans la région du Fah’ç-. Sîdî Moh’ammed el-H’àdjdj Boû-'Arrâqia est le patron de Tanger, Sîdî Belliot celui de Casablanca, etc.

Voici, enfin, pour achever ce tableau du patronage maraboutique, deux brèves légendes de saints, dans leurs fonctions de patrons protecteurs des cités. Sîdî Yoûsof et-Tlîdî, patron d’Ech-Chaoûn, sortit de son tombeau, lorsque les guerriers de Lékhmâs assiégeaient la ville; saisissant l'échelle, sur laquelle ils montaient à l'assaut, il la jeta au loin, écrasant les grimpeurs et les assaillants restés au pied des murailles’.

Sîdî s-Sa'îdî, patron de Tétouan, anéantit par une formidable explosion les soldats espagnols qui, en 1860, voulurent violer son mausolée.

Dans les pages qui suivent, nous verrons d’autres legends de saints faisant ressortir les divers rôles qui leur sont attribués.

 

Quelques légendes de saints.

Forme que revêt la légende des saints musulmans.

La forme que revêt la légende des saints, dans l’Islàm, est caractéristique. C’est à titre exceptionnel qu’on y rencontre cette piété mystique, cette intimité religieuse, ces allégories pleines d’instruction et d’édification, qui donnent tant de charme à la légende des saints dans le Catholicisme.

Sans doute l’hagiologie musulmane est débordante d’imagination ; cette faculté de l’esprit s’y donne non seulement pleine carrière, mais s’y livre à tous les excès dont elle est capable. C’est là le trait le plus frappant des biographies de marabouts. Mais, il faut bien l’avouer, ce procédé littéraire rappelle de beaucoup plus près la manière de composer et d’écrire des 1001 nuits que la composition et le style qui conviennent à la légende pieuse. Voici, à titre d’exemple typique, un récit hagiographique musulman, correspondant de tous points à la definition que nous venons de donner. Il est tiré de la légende d’un saint célèbre, enseveli au Caire, le walî Leith ben Sa‘d, surnommé Aboû-l-Makàrim, « le père des grâces. »

 

« Un pauvre homme gémissait sous le fardeau d’une dette, dont il lui était impossible de s’acquitter; dans sa détresse, il s’en alla chercher consolation auprès du tombeau du saint. Le double poids du souci et de la meditation pieuse le plongèrent dans un sommeil qui lui ôta le sentiment de son malheur. L’Imàm (le saint) lui apparat alors en songe et lui dit : « Rassure-toi, pauvre homme!

En te réveillant, tu prendras ce que tu trouveras sur mon tombeau. » Le pauvre diable ne tarde pas à s’éveiller; il n’eut pas besoin de chercher longtemps pour apercevoir perché sur le tombeau un oiseau qui possédait la faculté merveilleuse de réciter le Coran selon les sept modes de lecture consacrés et en observant toutes les règles rituelles.

Il emporte l’oiseau merveilleux comme présent de l’homme miraculeux ; l’oiseau se laisse faire. A peine entré dans la ville, il devient l’objet de l’admiration générale, et en même temps affluent pour son possesseur toutes les ressources nécessaires à l’existence. La reputation de l’oiseau s’étant répandue jusqu’au palais, l’homme est invité à faire admirer au prince et à la cour la science de son oiseau. Le prince, émerveillé, comble le pauvre diable de présents et veut lui acheter son oiseau. La somme permet au misérable non seulement d’acquitter la dette qui l’écrasait, mais de se mettre pour le reste de ses jours à l’abri du besoin. Le prince, cependant, enferme son hôte ailé dans une cage dorée et l’entoure des plus grands soins. Mais le «père des grâces» lui apparaît en songe, au moment précisément où iI rêvait de l’oiseau merveilleux, et lui tient ce langage : « O Prince, sache que tu tiens mon esprit enfermé dans une cage dans ton propre palais. » Le prince, qui ne se rendait pas un compte exact de ces paroles, voulut au matin interroger l’oiseau, mais il trouva la cage vide. C’était l'esprit de l'imâm, qui, sous la forme d’un oiseau, avait servi de moyen pour délivrer un malheureux de sa dette. Sa tâche accomplie, il pouvait rentrer en paradis '. » On ne sera pas étonné, après cela, de voir des saints transformés, non seulement en animaux, mais en êtres monstrueux, en objets, en figures géométriques (un carré, par exemple), etc. Nous allons illustrer, par quelques nouveaux exemples typiques de légendes de saints, les observations générales que nous avons présentées dans la première partie de cette étude. Il ne s'agit, il est à peine nécessaire de le dire, que d’un choix d’épisodes, d’un intérêt particulier, que nous faisons dans les biographies légendaires des saints de l’Afrique du Nord.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק

יהדות המגרב

אל־כמאלא (השתתפות)

מנהג מאוד נאה קיים במרוקו: כאשר מישהו הלך לעולמו, בשבת השבעה וכן בשבת החודש והשנה, כל אנשי חברות אומרי הבקשות שבעיר, נהגו בגמר הבקשות, ללכת בבוקר ביחד , לבית־הכנסת בו התפלל תמיד המנוח, ושם קראו כמה מזמורי תהלים ואחר־כך כמה בקשות מיוחדות הנאמרות בדרך־כלל בנסיבות אלה, כן עשו השכבה למנוח, ורק אחרי זה התפנו ללכת לתפילת שחרית של שבת. ביקור זה בבית־הכנסת היווה כמעין ניחום אבלים ונקרא בפי המון העם בשם אל-כְּמָאלַה  או השתתפות. גם אנשי חברה קדישא נהגו להשתתף בכל אירוע, הם לא נהגו ללכת להצטרף לאנשי חברות אומרי הבקשות, אלא העדיפו ללכת במרוכז ובאופן עצמאי ולא עם אנשים זרים לחברה. בהשתתפויות מעין אלו, נהגו להתחיל בבקשות שלפנינו:

מציאותו ואחדותו ואין גוף, וקדמון הוא נעבד ידע נביאיו, למשה שם ותורה לא תשונה, גמול ישע מחיה הוא צבאיו, שאי עין יחידתי ליוצרך, וזכרי בוראיך בימי נעורך, לפניו צעקי לילה ויומם, ולשמו זמרי תמיד בשיריך. . .

הערת המחבר: הבקשה ״מציאותו ואחדותו״, מייחסים אותה לשלמה אבן־ גבירול, מופיעה בקובץ הפיוטים ישמח ״ישראל״, ע׳ 126. ;ראה מקורות השירה ע׳ 454, המביא כמה פרטים על הבקשה

מציאותך ואחדותך שלימה, יסוד עולם תבל יסדת, ואינך גוף ולא רוח וגשם, שמך יחיה והיה אז ועתה, מחדש כל לך אעבור בלבי, לזולתך לא סר וגם לא נפתח, נבואתך לחוזיך הנכונה, ואיש משה עלי כולם בחרת.

הערת המחבר: ״מציאותך ואחדותך׳ ראה: מקורות השירה ע׳ 454 המציין כי הבקשה חוברה בידי ר׳ עמור אביטבול מצפרו. על הרב הזה, ראה: קהלת צפרו. ח. ד. בתולדות רבני עיר צפרו, עמ׳ כד־כח,

יהודי מרוקו לא יוותרו על בקשות השחר, משום שהן מהוות עבורם פרק חשוב מהווי החיים, ולכן היראים וכן חובבי השירה והפיוט נהגו לקום "לסלאת לפג'יר" (תפילת ותיקין), היינו להתפלל עם ״הנץ״, וכך, לפני עלות השחר , שרו כמה בקשות נאות בעברית וגם בתרגום ערבי:

 

יה לך עיני נשאתי/ושמע לקול שועתי/כפר־נא כל אשר חטאתי/למען שמך ה׳.

״יה לך עיני נשאתי״. מחבר התוכחה הוא יוסף עקרה ואין פרטים עליו, מופיעה בקובץ ״ישמח ישראל ״ בסדורי הסליחות, בכמה סידורי תפילה ובהרבה מקומות. בחו״ל, הרגילים להתפלל עם הנץ (תפילת ותיקין) נהגו לאומרה השכם בבוקר לפני התחלת התפילה. היום אנו נוהגים לאומרה ביום תענית דיבור, בסיום הלימוד. התוכחה הזאת מאוד מוכרת במרוקו וגם הלחן שלה מיוחד הוא, מלא רגש והתרוממות רוח, לכן גם בהספדים, בעיתות צרה בעצירת גשמים ובלימוד של שלוש הפקידות, אומרים אותה.

או הבקשה שחציה עברית וחציה השני ערבית:

אל בית־אל הנה קמתי, לא איחרתי, אשמרה משמרתי אשקודה, על דלתותיך פנימה.

תרגום:

יא רב אל־קדרא איליב נרפ׳ד עיני, נדר מנני ומן חאלי, מסכינא ומגבונא, מסכינא ומדלומא.

 

נגדך אערוך תחינה ואכרעה, כי לך הישועה, עורה־נא ופדה־נא לעגומה.

תרגום:

סירת ונזלת פ׳י ארבע זוואייה לעאלאם, וואלא זברת חד פיהום מעאיי סאלאם״.

 

השבת האחרונה

השבת האחרונה של הבקשות, הייתה השבת המעניינת ביותר מבין כל לילות בקשות התקופה. במכנאס, השבת האחרונה של הבקשות נערכה תמיד בביתו של ר׳ אברהם עמאר זצ״ל, אחד הרבנים והדיינים היידועים שעברו בעיר מכנאס בדור האחרון. בערב זה נכחו רוב רבני העיר, גדולי הפייטנים המקצועיים וכל המי־ומי שיכלו להצליח להיכנס בכלל לביתו של הרב, משום שגם בימים כתיקונם, לא העז איש גם להתקרב אל מפתן ביתו מרוב הכבוד והיראה שבני העיר רחשו לרב הגדול הזה.

הערת המחבר: ר׳ אברהם עמאר זצ״ל היה מו״צ במכנאס, הניח הרבה פסקי־דינים. סבל ממחלת פרקים קשה ורותק למיטתו. זוכרני בעודי תשב״ר, ביום פורים אחד, בשעת סעודת אסתר, עובר במללאח הישן כשהוא רכוב על סוס, כי לא היה יכול ללכת רגלי, וזה היה לפלא גדול בעיני כל רואיו. ראה עליו: מלכי רבנן, אות א עמי י.

נחתום פרק זה כך: פייטני הדורות ריכזו בכוח שירתם ונגינתם בלילות שבת, בשעה ״ואשמורה בלילה ״(תהלים, צ, ד.), להתעוררות אלפים של אחינו יוצאי מרוקו, כדי לקיים את מה שנאמר בתהלים, קיט, קמח: ״קדמו עיני אשמורות״, בהתעלות נפשית, בשירה ובזמרה.

יהודי המגרב מעלים עתה את הנוסטלגיה הזו של אותם ימים יפים והלילות שדעכו במקצת, עם כל זה, הפייטנים הצעירים של תקופתנו שקמו זה עתה, ממשיכים את דרכו של גדול הפייטנים בדור. מהם גם מאמינים באמונה שלמה, כי זמירותיהם ופיוטיהם מ״שיר ידידות״, בלילות שבת ימשיכו להרקיע שחקים אף על־פי שמתקיימים עתה רק בזעיר אנפין בישובי ישראל.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק

מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק גירושי שזיפים-חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו.

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

חתונת ארטישוק גירושי שזיפים

חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו

עורך: רוביק רוזנטל

זְוָאז לְ-קּוּקּ אוּ טְלָאקּ לְבְרְקּוּקּ

מתחתנים בעונת הארטישוק    (כסמל לעוני)

ומתגרשים בעונת השזיפים    (כסמל לעושר)

מה אומרים יהודי מרוקו על האושר?

אחד לבו על גחלים, ואחר לבו על תמרים.

 

ומה הם אומרים על ילדים והורים?

מי שאמו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף.

ועל מי נאמר פיו דבש, ולבו זפת?

חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים, המכנס יותר מאלף פתגמים של יהודי מרוקו, הוא חלון צבעוני ורב הפתעות לתרבות עשירה מאין כמותה. אהבה, משפחה, אוכל, כסף, חגי ישראל, מזג האוויר – פתגמי הקהילה מדברים על הכול, בשמחת חיים ובעוצמה של רגש.

הפתגם המרוקאי, הצופן בחובו את המענא – המסר הסמוי – הוא מופת של תחכום, והאופי המיוחד של השפה המרוקאית מעניק לו נופך של חוכמה עממית חתרנית.

מרכוס חנונה, ישראלי יליד מרוקו, מקדיש את זמנו לתיעוד השפה היהודית־מרוקאית ואף פרסם מילון ללשון זו. עורך הספר הוא הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל.

מבוא

ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.

החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.

בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.

במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.

הפתגם המרוקאי נועד ביסודו לאדם הפשוט, ולשימוש יומיומי. תבניות הפתגם מדגישות את ההיבט המילולי של תוכן הפתגם. כך הם מקילים על הדובר ועל השומע להטמיע קלישאות ידועות ומוכרות לתוך הדו־שיח השוטף. על כן, מרוקאית היא אחת השפות המשופעות ביותר בפתגמים. הפתגמים עוסקים בחיים – מהלידה ועד המוות – במוסר, במשפחה, בגידול ילדים, בזקנה, בבדידות, בגורל ובכל פן אחר של חיי היומיום.

*

השפה המרוקאית היא שפה ייחודית, המשופעת בלמעלה מ־300 להגים רבים ושונים. אלה מעידים על כישלון הכיבוש הערבי להשליט את התרבות והשפה הערבית באזורים השונים של מרוקו. הלהגים השונים אפשרו לדובריהם להמשיך ולשמור על מסורות לשוניות עתיקות שהיו דומיננטיות באזורים אלה, כמו ארמית, יוונית, רומית, לטינית וולגרית, ספרדית, ובדורות האחרונים – גם צרפתית. אמנם הערבית על מגוון להגיה חדרה גם למרוקאית, אך זה נעשה לרוב לתוך התבניות הלשוניות המגוונות של המרוקאית. דבר זה מסביר את חוסר יכולתם של דוברי הערבית במדינות השונות להבין את הערבית המדוברת במרוקו.

בתוך הכאוס הלשוני במרוקו התפתחה השפה המרוקאית־יהודית. אמנם גם בה יש כתריסר להגים שונים, אבל הם קרובים במושגים הנובעים מעברית וארמית ובמיוחד במושגים הקשורים לתרבות היהודית. השוני בין השפה היהודית לבין השפה המוסלמית מתבטא בשמות השפות במרוקו עצמה. הערבית היהודית קרויה לְ־עָארְבִּיָי׳א דְל־לִ־יהוּד, ואילו הערבית של המוסלמים קרויה לְ־עָארְבִּיָ׳א דְל־לְ־מְסְלְמִין.

ד׳׳ר דן מנור-על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

'בערב ההוא

היו השמים תכולים בעמק המוזהב,

האדמה דממה בשקט של מארב,

והזוכרים אומרים,

שהאויר מתוק בחזה,

בערב שלישי זה היה,

 

איך קורה, הוי אימא אימא,

שאנשים מכובדים, מיושבים בדעתם,

יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?

איך קורה, הוי אימא אימא,

שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך?

 

ואחר כך,הוי אימא אימא, מה חושב היושב

מול שאריות ביתו, מול חוסר יקיריו?

מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר?

 

הוי אימא אימא, ולוואי לא בא בוקר,

והזוכרים אומרים, כי בערב ההוא

היתה תאוה מתוקה לשינה,

בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא',

('מנחה מרוקאית', עמי 40)

השיר-יעל רעידת אדמה באגדירי-הוא מעין הספד פיוטי על הקהילה היהודית בעיר אגאדיר, שזועזעה על ידי רעידת אדמה עזה בליל ראש חודש אדר של שנת תש"ך (1960). המשורר עצמו לא חווה את המאורע, ואף אינו נמנה עם בני הקהילה. אך כרבים מבניה שעלו לארץ לפני כן, אף הוא רגש מן השמועה ששודרה בכלי התקשורת, והביע את צערו בלשון פיוטית כיד בת השיר הטובה עליו.

הפשטות והתום המאפיינים את לשונו ותוכנו של השיר הם סימן להמיית נפש המובעת, לרוב על ידי אליגיה, או במקרה דידן קינה עממית, שאינה מפליגה מעבר לרחשי לבו של המשורר, וממילא אין בה מקום ליסודות הגותיים. לפיכך מצאנו לנכון לבדוק את השיר לפי הבנתנו, כדין כל יצירה הפוקעת מרשות היוצר לרשות הרבים. ואם ירדנו לסוף דעתו של המשורר, יהיה בכך שכרנו.

אכן, היסודות המאפיינים את השיר כקינה הם זכרי לשון של הקינה המקראית המשובצים בו. השאלות:

'איך' הנשנות בשיר הן ביטוי לתהייה, אם על הסדר העולמי ואם על הצדק האלוהי, כמשמעותן במקרא: 'איך נפלו גיבורים, 'איך שודדנו', 'איכה ישבה בדדי. כיוצא בזה קריאת הצער : 'הוי' החוזרת בשיר,מופיעה לעתים במקרא כביטוי להספד : 'ויספדו עליו הוי אחיי, ובקריאת הצער : 'הוי אריאל', הביע הנביא את יגונו על חורבן ירושלים.

בחצות הלילה, לפי המתואר בשיר, זועזעה העיר לפתע. והתושבים התעוררו משנתם בבעתה ופרצו בזעקות שבר כשהם מגששים באפילה : 'הוי אימא, שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך', המהלומה שהייתה כה עזה ופתאומית, כתיאורו של המשורר, עוררה בהלה גם בקרב אנשי מעמד המכונים בפי המשורר : 'כאנשים מכובדים ומיושבים בדעתם', שקרוב לודאי, היו ביניהם גם פרנסי הקהילה. הללו היו אמורים, כיאה למעמדם, לנהוג בקור רוח, להרגיע את מוכי ההלם ולהחיש עזרה לחסרי אונים. אך למרבה האכזבה הם עצמם עמדו כחסרי ישע. ברם, לא עליהם תוהה המשורר, וקריאת ההשתוממות: 'הוי אימא', שנפלטה מפיו אינה מכוונת כלפיהם, אלא כלפי יד הגורל ששיתק אותם והפכם לחסרי תועלת.

אכן,מחזה כזה של מנהיגים אבודי עשתונות בשעת חירום, מזכיר לנו שוב מחזה מקראי אחר מנבואות הפורענות המתאר תוך הבעת תהייה את מנהיגי הדור כאובדי עצות ערב החורבן על פי גזירה אלוהית : 'ואבדה חכמת חכמיו', קונן הנביא על מנהיגי אותו דור. כיוצא בזה, גם תמונת האנשים : 'המגששים בחושך תוך זעקות', כמתואר בשיר, גלומה בה אסוציאציה של תמונה אחרת מנבואות החורבן המתוארת בזו הלשון:'נגששה כעוורים קירי.

אחד היסודות העממיים בשיר הוא הפנייה :'אימא; החוזרת ונשנית. כידוע, האם במסורת העממית מסמלת רגשות של אהבה,רוך וחמלה. היא הדמות הנישאת בפינו בעת שמחה ובעת מצוקה, כפי שהנביא הטיב לבטא : 'כאיש אשר אמו תנחמנו', והפרשן הוסיף הבהרה משלו: לפי שדרך האם לנחם יותר מן האבי. אכן,לולא דמסתפינא [לוּלא הייתי חושֵש (הייתי אומר ש־) – ביטוי של הִסתַייגוּת מראש לפני הבּעת דעה נועֶזת א.פ] הייתי מעז לפרש את הקריאה-, לא רק לאם האנושית, אלא אף לאם האלוהית, הלא היא השכינה הפורשת את חסותה על האומה, נוטלת חלק בסבל בניה ומצירה בצערם.

הביטוי-"בערג יום שלישי זה היה"-המודגש פעמים בשיר אינו תאריך,אלא מעין יום זיכרון, ומיותר להעיר,כי לפי הלוח העברי,יום שלישי בערב הוא ליל רביעי שלילו כיומו, כדין כל ימות השנה שלילם כיומם. מועד האסון הוא, אפוא, יום רביעי, שעליו נאמר במקורותינו : 'לית סימנא טבא בשני וברביעי,. משמעות הדבר היא שיום רביעי מסמן מזל רע . לפיכך יש להימנע בו מכל חידוש : 'אין מתחילין בב"ד'=(יום ב' וים ד'). לא בכדי קבעו המקובלים שביום רביעי נבראה 'לילית' אם השדים, ובו ביום מתעמעם אורה של השכינה, כשמידת הדין הגוברת עליה נוטה להרס וחורבן בעולמנו. רשאים, איפוא, להניח שמועד-ייום שלישי בערב', (קרי : יום רביעי)- המודגש בשיר, גלום בו הרמז, כי חורבן קהילת אגאדיר הוא תוצאה של מזל רע ,לפי האמונה העממית; או תוצאה של תגבורת הדין בעולמות העליונים בהתאם לתיאולוגיה הקבלית על אודות היחסים בין עולם האצילות לעולמנו.

אולם, לא כל זכרי הלשון מן המקורות המשוקעים בשיר עולים בקנה אחד עם האמונה האורתודוכסית, כפי שראינו כאן, אלא יש שזכר לשון זה, או אחר, מתאר סיטואציה הפוכה מזו של המקור תוך גישה אירונית- סימן לספקנות במסורת. כדוגמה לכך נתייחס לאותו ביטוי עצמו-ייום שלישי בערב, כפשוטו, כמקובל בעגה העברית של ימינו. דהיינו, יום שלישי ממש. אם כך, הרי על יום שלישי נאמר פעמים :'כי טובי, ומזה משתמע שיום שלישי הוא יום של ברכה. כפילות ספרותית זו -פעמים כי טוב- מתפרשת במשנת המקובלים כשני ייחודים המתרחשים בעולם האצילות, בין הזוג העליון־אבא ואימא והזוג התחתון־תפארת ומלכות. ייחודים אלה משרים חדווה והרמוניה בעולמות העליונים, וכתוצאה מכך זוכים הבריות בעולמנו לשפע וברכה,. אולם 'יום שלישי, הנקוב בשיר אינו יום של ברכה, ולא של חדווה, אלא זהו יום של זעם ופורענות שבו נחרבה קהילה שלמה. הרי לנו,איפוא, מה שמוחזק במסורת כברכה, מתואר בשירנו זה כקללה. והפקפוק במסורת המשתמע מהדברים האלה גלוי למדי, כשריח של אירוניה נודף ממנו.

כתובים שונים במקרא, הנוטים לייחס לטבע יסודות אנתרופומורפיים, מציירים תמונה שבה שוררת הרמוניה בין האדם והטבע, עד כדי חוויה זהה ביניהם. חדוות האדם מעוררת גם חדווה בטבע . כשאבותינו חגגו לרגל חירותם משעבוד מצרים, גם הטבע חגג עמהם : 'ההרים רקדו כאלים,. וביגונם של אבותינו על חורבן הבית השתתף גם הטבע :'גם שמש וירח קדרו,. כתובים מסוג זה רבים, ואין מקום להאריך.

תפיסה זו על הזדהות הטבע עם האדם מוסיפה להופיע גם ביצירה הפיוטית. נביא כאן לשונן של קינות אחדות על החורבן: 'גם סהר וחמה בקצה זבול נשקעו / וכוכבי עש וכימה ירדו לתחתית האדמה,. אך לא רק הטבע הדומם, אלא אף עולם החי נוטל חלק באבל על החורבן : 'ועורב יקונן / ויעלות ותנות / מתנות אנייה,. כיוצא בזה כותב משורר אחר בן המאה השבע עשרה כשהוא מקונן על החורבן: יחפרו וגם חשכו סהר וחמה,.

בניגוד לתפיסה מסורתית זו בדבר ההרמוניה שבין האדם והטבע, הרי מכמה תיאורים בשירנו מבצבצת, דווקא ,תפיסה שונה המראה על התנכרות הטבע לגורלו של האדם. כך,למשל,בשעה שבני אדם היו שרויים תחת צלו של האסון, מופיע הטבע במלוא יפעתו : 'השמים תכולים בעמק המוזהב,. זוהי אווירה פסטורלית אפופה צבעי זהב ותכלת, כשהיא מדיפה :'אויר מתוק ונעים בחזה,. בעיצומה של אידיליה זו אורבת לאדם אווירה אחרת של הרס וחורבן. אם כן, לא זו בלבד שהטבע אינו מצר בצרת האדם, אלא הוא אף חוגג בפידו של האדם, והיסוד האירוני כלפי המסורת בולט       כאן למדי. מן הראוי להעיר,וללא שום התגדרות, שלעגו זה של ביטון על המסורת, מזכיר לנו את שירו של ביאליק, שבלעג שנון הוא מתאר תמונה של טבע זוהר על רקע אווירה של פוגרום ביהודים : 'השמש זרחה / השיטה פרחה / והשוחט שחט'.

עוד זאת, ביטון מתאר אווירה של דממה באותו לילה גורלי לפני פרוץ הזעזוע. אך זו לא הייתה דממה המקרינה על האדם מנוחה ושלווה מעמל היום, וביטחון מפני פגעי לילה בבחינת: 'לא תירא מפחד לילה', אלא מדובר בדממה מתעתעת כדרכו של מארב עוין : 'האדמה דממה בשקט של מארבי. כאן ראוי להעיר, שהאדמה מוחזקת כאם האדם לפי המסורת העממית בהתאם לכתוב : 'וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה'. והנה עתה אותה אדמה רוקמת בחשאי מזימות נגד האדם, ובכך היא מועלת באימונו בה, כמעילה של אם באימון בנה.

עמדה צינית זו כלפי המוסכם והמקובל נקוטה גם לגבי מוטיב השינה המופיע בשיר. ביטויים שונים מציינים את השינה, לעתים כהנאה לגוף ולנפש : 'ושנתי ערבה לי', הצהיר הנביא לאחר חזון נפלא, ולעתים כמחסה מפני עמל היום: 'מתוקה שנת העובד’, מצהיר החכם המקראי, והחרה אחריו המשורר אשר בטא את בטחונו בשינה : 'בשלום יחדיו אשכבה ואישן'. איוב שלקה בייסורים מרים מצא מזור בשינה, כדבריו : 'ישנתי אז ינוח לי. אומנם, חז״ל הגדירו את השינה כאחד חלקי ששים מן המוות, אך בו בזמן הם טיפחו תודעה בדבר עליית הנשמה למרום כמעין פיקדון בשעת השינה, שישוב לבעליו עם היקיצה; על ידי כך חיזקו את בטחונו של האדם בשינה : 'בידך אפקיד רוחי', כך היהודי פונה לאל בעלותו על משכבו, וכשהוא מתעורר מברך : 'ברוך המחזיר נשמות לפגרים',

אין, איפוא, תימה בכך שהמשפט : 'באותו ערב הייתה תאווה מתוקה לשינה', נראה כביטוי לביטחון שחשו אותם קורבנות בשנתם. ובאוזני הקורא מהדהד הכתוב שהוזכר לעיל : 'מתוקה שנת העובד', אכן, השינה לא הייתה מתוקה כלל, אלא היתה זו שנת עולמים מרה. הלעג המסתמן כאן הוא, כי מה שהוגדר על ידי חז״ל כאחד חלקי ששים ממוות, הפך למוות ממש, ומייד עולה אסוציאציה מיצירה קלאסית אחרת שבה קרא מאן דהו בטון של מחאה: 'מקבת רצח שינה',

תוך כתיבת הדברים עלה בזיכרוני שיר בעל ניגון ערב ששמעתי בילדותי. הניגון היה כה נוגה שכל שומעו היה מזיל דמעה. אך הפזמון בלבד נשתייר מן השיר בזיכרוני ממנו. וזו לשונו של הפזמון: 'מסאוו מגידורין פי לאמן עלא לאמן ועלא לאמן'. תרגום הדברים : נבגדים נספו למרות אמונתם, ודווקא בשל אמונתם. כלומר, אלה שהשליכו את יהבם על ( האל?, הטבע?, האדם?) התרגש עליהם אסון פתאומי שהביא למותם, והמשורר דאז ראה בכך בגידה באימון.

זקני העיר ידעו לספר על עבר רחוק שבו זעזעה פורענות פתאומית את בני קהילת אגאדיר בשנתם. אך על מהות הפורענות יש שתי גרסאות : לפי גרסה אחת הייתה זו רעידת אדמה, לפי גרסה אחרת מדובר בהצפת ים.

(אני פונה בזה לכל היודע פרטים נוספים על השיר ועל רקעו ההיסטורי שיואיל לספק את סקרנותנו, ויבורך על כך).

מכל מקום, תהיה זו רעידת אדמה, או שיטפון, האסוציאציה תואמת את שירו של ביטון, המתאר אף הוא בני אדם, שהלכו לישון לתומם חדורי אמונה, בהשגחה השומרת עליהם מפני כל פגעי לילה, כפי שעתרו לאל בקריאת 'השכבנו' של תפילת ערבית. אלא שלמזלם הרע הם נחרדו בשנתם על ידי מהלומה פתאומית. ושירו של ביטון, כשירו של אותו משורר עלום שם, מתאר את המאורע הזה במעילה באימון מצד הטבע.

ד׳׳ר דן מנור

על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.

Les martyrs juifs d’Oufrane-Omar Lakhdar

 

Selon la courtoisie de l'auteur Mr Omar Lakhdar

 Les martyrs juifs d’Oufrane

Les martyres juifs d’Oufrane (Ifrane de l’Anti-Atlas), est une histoire qui se confond aujourd’hui avec la légende :

« Quand la légende dépasse la réalité, on publie la légende, phrase célèbre du film américain l’homme qui tua Valérie valence,

Ces révélations historiques des descendants des nisrafims d’Oufrane, publiées dans des manucrits et ouvrages, sont conservés précieusement depuis plusieurs générations dans les archives familiales de l’ancienne communauté juive de Mogador. C'est d'Oufrane que bien des Israélites de Mogador, et d'ailleurs, tirent leur origine. Les principales familles d'Oufrane, qui étaient sur place ou émigrées, sont les suivantes: Afriat, Abitbol, Ammar, Abecassis, Bougamin, Elgebbas, Elharrar, Ifergan, Knafo, llewi, Kohen, Ouhiyyun, Rebboh, Rebbibo, Qadus, Qidüsim, Süsan, Tedgi, Sebbagh, Serraf, Zafrani.

Au Maroc et ailleurs, on a beaucoup parlé d'lfran et de ses Juifs. Ceux-ci seraient installés dans la région depuis des siècles. Un de leurs tombeaux porterait même une date antérieure à l'ère chrétienne. On sait que la palmeraie d' Ifran était, autrefois, placée sur une des routes commerciales du Soudan. C'est, notamment. l'Offaran de Valentim Fernandes (1506-1507). l'Ifran de Léon (in Ramusio. 1606). l'Ufaran de Marmol (1667), l'Oufran de Venture de Paradis (1841).

En 1790, juste après la mort du sultan Mohammed ben Abdallah, un ascendant de Ma-El-Amine, et de M’Rebbi Rebbou, un chef de clan qui avait semé la terreur parmi les naufragés des rivages de Oued Noun , du nom de Bou Hlassa, l’homme au bat, ainsi nommé parce qu’il portait constamment sur le dos un sac d’amulettes gros comme un bat, arriva un jour à l’improviste, dans le souk des Ait Bou-Bker chez les Ait Ba-'Amran, région d'Ifni, où 60 juifs d’Oufrane étaient venus pour leurs affaires. Il leur aurait donné un délai de huit jours pour se convertir ou de mourir dans un bucher. Cette nouvelle glaça tous les habitants d’Oufran. Indignés, musulmans et juifs étaient irrités contre la décision fanatique de Bou-Hlassa. On redoutait qu’un drame allât se passer.

Au jour dit, dix parmi les juifs avaient réussi à s'enfuir. Les autres s’étaient présentés au rendez-vous avec leur rabbin, Yehuda ben Naftali Aferiat. Il y en avait des adolescents, des hommes mûrs et des vieillards. D’autres avaient des jeunes femmes et des enfants. Tous déterminés à ne pas céder au chantage du cynique personnage. Certains avaient même apporté le bois pour alimenter le feu du bucher qui serait tenu sur la grande place. La seule personne de la communauté qui manquait encore à l’appel, c’était Moise Knafo, qui s’était occupé ce jour là, à la circoncision de son fils. On l’attendait. Il arriva, après avoir lui-même circoncis son enfant. Sa jeune femme, encore malade de ses couches, se sauva à travers champs, en emportant son bébé, attaché derrière son dos, à la manière des autochtones, et se dirigea à pied sur Mogador, sa ville d’origine. Il fallait sauver l’enfant pour perpétuer la race. Une fois arrivée dans cette ville après trois mois de voyage, tout en haillon et le corps brulé par un soleil torride, elle fut accueillie avec bienveillance à Mogador par la famille Corcos, à laquelle elle raconta le drame de la communauté juive d’Oufrane.

Dans le souq on alluma le brasier. Les flammes s’élevèrent dans le ciel avec un panache de fumée noire. Les cris, les pleurs, les supplications et les hurlements de la population se faisaient entendre partout. Bou Hallassa qui supervisait les opérations, resta insensible à cette scène atroce, qui impressionnait tout le monde. Les juifs, tous, d’une seule voix, entonnèrent alors la prière du Chémah.

Naftaly Afriat le rabbin de la communauté les poussait un par un au bûcher. D’un regard sévère, il glaçait les hésitants. Tous se jetèrent au feu. Les cris atroces des premiers suppliciés semblaient décupler l’ardeur de ceux qui suivaient, et une émulation sauvage s’empara de cette troupe exaltée.

Seul, Naftaly Afriat, comme le capitaine à bord, demeura le dernier, avant de se livrer aux flammes. Il voulut se laver les mains pour ses ablutions. Il appela une femme qui passait avec un seau d’eau. Il arracha son anneau d’or de son oreille pantelante, et le lui offrit pour un peu d’eau. Puis, sans un cri, il entra au bûcher.

Les Afriat, qui portaient l’anneau, signe qu’ils n’avaient pas livré leurs bijoux au Veau d’Or, ont cessé depuis l’événement d’Oufran, d’en orner leur oreille, en souvenir du sacrifice de Naftaly Afriat. Les cendres des cinquante victimes de Bou Hlassa sont inhumés aujoud’hui dans une grotte au cimetière d’Ifrane.

Les descendants des héros d’Oufran qui pleuraient en contraignant la paupière de leurs yeux de verser un torrent de larmes mais qui s’y refusaient et s’y substituaient un torrent de flammes, se montraient toujours très fiers à l’évocation de ces faits glorieux, qui constituent une des plus belles pages de leur histoire.

Pour commémorer cet événement dramatique il est est temps de penser à dresser un mémorial à Ifrane à la mémoire de nos compatriotes juifs qui avaient perdu la vie, victimes de fanatiques sans scrupules.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

המרכיב-העברי

אנוס – מוכרח:

1) מא יבטל… מן גיר אידא כאן אנוס = לא יבטל [אף יום תפילה בציבור] אלא אם כן היה אנוס

2) האדו די כָּאנו אנוסים סוֹף אַס עְמְלוֹ… = אלה שהיו אנוסים [והתפללו בטעות לפני עלות השחר,] ראה מה עשו [גזרו על עצמם תענית]…

 

אני: אני הכותיב ע״ה [=עבד ה׳] שמעון מאמאן…, תאפילאלת / כ״י 1372.

אני הדל – ביטוי ענווה: אני הדל כָּא נְסְרְח כְּלָאם אְתַנָא = אני הדל מפרש את דברי התנא.

 

אנס״ו – אמן נצח סלה ועד: כן ישמחנו ה׳ אנס״ו / ש״ח 76.

 

אסור] – אסור, שאין רשות לעשותו או להשתמש בו: נָאס כָּאמְלִין חייבים בָאס יְצוּמוּ האד 4 דצייאמת ואסור לפרוץ גדר = האנשים כולם חייבים לצום את ארבעת הצומות האלה, ואסור לפרוץ גדר . [מאכלות אסורות, מאכלות אסורים

] אסור – אִסור l'issur ,lissur (פ).

1 דבר האסור לאכילה: 1) יָאכֵּל סִי חָאזָא דְלְאִיסוּר = יאכל דבר מה של איסור [שהוא אסור לאכילה]

2) כִאָנוּ יָאכְּלוּ לִיסוּר = היו אוכלים את האיסור [=בשר משחיטה לא כשרה]

2 דבר האסור לעשותו: 1) לִילְתְ לְחְד כָּאיְיְן אְסוּר אַכוּר… = במוצאי שבת יש איסור אחר…

2) האד לאסור דלמא… ־ האיסור הזה של [שתיית] מים… / ק״מ ח, י.

3) בָאֱסֱ יִתְפְךּ מְן לאִיסוּר דְשְׁבְתְ = [דברי הוויתור על הבהמה הנמצאת אצל הגוי נאמרו רק] כדי שיינצל מאיסור של [חילול] שבת .

4) כָּא יִעְמְלוּ בְּזָאף דְלְאִיסוּרִים = [אלה העושים נדנדה על עץ בשבת…] הם עושים הרבה איסורים /

5) הָאד שִׁי אִיסוּר גַמוּר = [מי שעונה אמן אחרי קדיש של ׳לימוד״, בלי שהשתתף בו,] זה איסור גמור / 6) וְיְעְמלוֹ לְאִיסוּר דְלְהוֹצַאָה – [יש חשש שייקחו אתם ספרי תפילה,] ויעשו איסור של הוצאה [מרשות לרשות] / ק״מ לט,

7) לְהְדָארִי דִי פִיהוּם לְאִיסוּר לְשׁוֹן הַרַע = דיבורים שיש בהם איסור לשון הרע /

8) לְאיִסוּר דתוֹלָעִים… אוּעֵר מְן לְמָאכְּלָא דטרפה = איסור [אכילת מזון שיש בו] תולעים… חמור יותר מאכילת טרפה / מ״ב נו, דף סה ע״א. [נדנוד איסור] [חשש דלאיסור, לממון דלאיסור, ספק איסור, שאר איסורין)

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Batash, Batas, Bataj (בטאש, באטג'), nom d’homme d’origine arabo-espagno- le(?) devenu patronyme avec parfois l'indice de filiation ben, aben, ibn et l'article al=le\ Benyamin et Jucef Abenbitals, fils de Salomon Abenbitals, notables à Hucsca en 1170(!); don Bittas Halleva fillo de Samuel, notable de la “Aljarna” de Saragosse; en 1382 Bitas de la riche famille Avengayos de Jaca; au XIV״ siècle la famille Abenbitas est une des plus importantes de Saragosse; don Mose Abaltax, financier et collecteur d’impôts, est un des Juifs les plus influents du royaume de Castille à partir de 1350. De nombreuses autres personnalités juives d’Espagne appartiennent à la famille Batash. Abenbitas etc. Quelques Juifs de langue arabe écrivaient ce nom (פטש), ex.:

  1. Isaac בן אלפטש de Tolède (m.le 16 Novembre 1332) dont le nom a été mal lu: “El-Fats”(!) (Millas et Cantera, pp. 94-95) est, selon mon opinion, incorrectement corrigé par “El- Fatesh”(!) (J. Schirmann, dans Tarbiz XXVII [1958], p. 565). Certains membres de la famille vivaient à Fès au XV״ siècle: le puissant vizir juif Harun ben Batash assassiné en 1465; au début du XVI״ siècle, Moshé aben Batash était un des leaders des Juifs hispano-portugais à Fès; dans cette dernière ville eut lieu en 1705 la mariage de la riche héritière ‘Azzuna bat David ben Ismaël ben Yosef aben Batash (Ms. 880/478, HTS New York). La famille Batash a vécu au Maroc jusqu’à ces dernières décades.

 

Ben-Chabbat (בן שבת), Bensabat, Benshebat, Benchebat etc.; en Algérie l’indice de filiation a été supprimé avec la francisation du pays; c’est un nom patronymique: Shebbat est un prénom arabe assez courant jusqu’au XVI״ siècle, plus rare après ce siècle. Rattacher Ben-Shebbat au Shabbat juif ne serait sans doute pas exact bien qu’alors ce patronyme prendrait le sens de “fils du Shabbat = observateur du Shabbat = l’homme de religion mosaïque”; mais peut-être est-ce avec cette idée qu’en Afrique du Nord quelques Juifs qui n’avaient pas de nom de famille l’avaient-ils adopté à une époque récente? Au Maroc, les authentiques Ben-Shebbat, mal prononcé et mal écrit Bensabat etc., étaient des Levyim (des Lévy): Ben- Shebbat ha-Lévy ou Levy-Ben-Shebbat (voir Liste Coriat). En Espagne, il y avait vers 1330 don Cag aben Xabat qui appartenait à une des premières familles de Cordoue (Baer, t. II. p. 54); le fameux financier Joseph de Ecija était un Abi-Shebbat; son nom complet est R. Joseph ha-Lévy ben Ephraïm ben Isaac ha-Lévy ben Abi-Shebbat (cf. Sevet Yehuda, pp. 52, 53); en 1492, la famille Abensabad laissa de nombreux biens en Espagne

 

Ben-Kassouma (בן קסומה),nom patronymique de Juifs vivant dans la région de l’Oued Draa au XVI et XVII" siècle, puis à Meknès et à Larache vers 1735 (cf. Abensur, fol. 42). Kassouma est le féminin du prénom arabe Kassem. A ma connaissance, seules les femmes juives portaient le prénom Kassouma par contraction K-ssouma et le nom de famille qui en dérive n’a pas existé en dehors du Maroc.

 

Ben-Lu’lu’, Benloulou, Benlolo, Belolo etc. (בן לולו), nom patronymique arabo-berbère, ex. Maala ben Lü’lü', gouverneur de Taroudant sous les Almorávides (Lévi-Provençal, Doc. p. 219) et l’historien Zarkashi ben Lü’lü’ dit al-Lü’lü’i, auteur de la Chronique des Almohades et des Hafsides. Lü’lü’ signifie “perle”, il est l’équivalent du mot “al-Jawhar” devenu synonyme de Lü’lü’ au Maghrib (cf. H. P. J. Renaud et G. S. Colin, Tuhfat al-Ahbab, p. 109). Jawhar prononcé Zohar et aussi Zohra sont des prénoms courants chez les femmes juives et musulmanes de l’Afrique du Nord; Ben- Lü’lü’ et Ben-Zohar comme noms patronymiques sont également répandus chez les Juifs.

 

Ben-Moha (אבן־מוחה), Moha est un prénom de femme chez les Juifs du Sud et du Sud-Est marocain. Une famille connue de rabbins, auteurs d’ouvrages sur divers sujets religieux, de la communauté de Marrakech, écrivaient leur nom: aben-Moha, se rattachant ainsi, suivant la tradition, aux anciens éxilés d’Espagne. Le prénom féminin Moha a peut-être existé en Espagne.

 

Ben-Mu‘iza (בן מעיזא) : Mü'iza est un prénom qui a été rarement porté et seulement par des femmes berbères de religion musulmane ou juive; c’est le féminin de Mü‘iz (qui est en fait un titre, devenu prénom) illustré par Mü‘iz ben Ziri ben ‘Attiya. Une famille Ben־Mü‘iza a vécu à Meknès au XVIL et XVIIL siècles .

 

Ben-Tejeda (בן תג׳ד־ה), ethnique de nom de lieu avec le ben dans le sens “originaire de”: Tejeda, ville espagnole située non loin de Salamanque. Il y avait une petite communauté juive (cf. Suarez Fernandez, p. 70). Les Ben-Tejeda, connus pour leur adresse dans le travail des métaux précieux, n’existent plus depuis la fin du XVIIIe siècle. A cette époque, cet ethnique n’était connu qu’au Maroc.

 

Ben-Zanou (בן זנו) : Zannü (Zanou=Zano) est un nom de femme berbère de la “race” des Zenata: une des filles du sultan mérénide Abu ‘Inàn (1329-1352) s’appelait Zannü (cf. Ibn Al-Ahmar, Radwat an-Nisrln, p. 81).

 

Ben-Zerri (בן זרי), ne pas confondre avec Ziri, nom d’homme chez les Berbères Sanhaja, qui est aussi comme Ben-Zerri un nom patronymique chez les Juifs du Nord de l’Afrique. La tribu des Aït-Zerri dans la haute vallée du Draa a été composée de Berbères musulmans et de nombreux Juifs. En 1930, ces derniers n’y étaient plus qu’au nombre de soixante- quinze personnes environ (Villes et Tribus du Maroc, Tribus Berbères, t. II, pp. 94 et 128) et il n’en reste plus aujourd’hui.

 

Ait Zerri (Aït Zerri) is a tribal area (class L – Area) in Region de Souss-Massa-Draa (Souss-Massa-Drâa), Morocco (Africa) with the region font code of Africa/Middle East. It is located at an elevation of 853 meters above sea level.
Aït Zerri is also known as Ait Zerri, Aït Zerri, Oulad Jerri.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

Les Israelites au Maroc-"Reconnaissance au Maroc" Charles de Foucauld

Appendice

Les Israelites au Maroc

Extrait du livre "Reconnaissance au Maroc"

1883-1884

Vicomte Charles de Foucauld

Les Israélites du Maroc se divisent en deux classes : ceux des régions soumises au sultan, Juifs de blad el makhzen; ceux des contrées indépendantes, Juifs de blad es stba.

Les premiers; protégés des puissances européennes, soutenus par le sultan, qui voit en eux un élé­ment nécessaire à la prospérité commerciale de son empire et à sa propre richesse, tiennent par la cor­ruption les magistrats, auxquels ils parlent fort haut, tout en leur baisant les mains, acquièrent de gran­des fortunes, oppriment les Musulmans pauvres; sont respectés des riches, et parviennent à résoudre le problème difficile de contenter à la fois leur avarice, leur orgùeil et leur haine de ce qui n'est pas juif. Ils vivent grassement, sont paresseux et efféminés, ont tous les vices et toutes les faiblesses de la civilisation, sans en avoir aucune des délicatesses. Sans qualités et sans vertus, plaçant le bonheur dans la satisfaction des sens et ne reculant devant rien pour l’atteindre, ils se trouvent heureux et se croient sages.

Les Juifs de blad es siba ne sont pas moins méprisables, mais ils sont malheureux : attachés à la glèbe, ayant chacun leur seigneur musulman, dont ils sont la propriété, pressurés sans mesure, se voyant enlever au jour le jour ce qu’ils gagnent avec peine, sans sécurité ni pour leurs personnes ni pour leurs biens, ils sont les plus infortunés des hommes. Paresseux, avares, gourmands, ivrognes, menteurs, voleurs, haineux surtout, sans foi ni bonté, ils ont tous les vices des Juifs de bladel makhzen, moins leur lâcheté. Les périls qui les menacent à toute heure leur ont donné une énergie de caractère inconnue à ceux-ci, et qui dégénère parfois en sauvagerie sanguinaire (1).

(1) J'écrit des juifs du Maroc moins de mal que je n’en pense, parler d'eux favorablement serat altérer la vérité. Mes observations s’appliquent à la masse du peuple : dans le mal general, Il existe d'heureuses exeptions!. A Fas, à Sfrou, à Meknes, à Tâza, à Tazenakht, à Debdou, au d’antrés lieux encore, J’ai vu des Iraélites donner l’exemple de la vertu'. Le grand rabbin de Fas était, aux yeux des Musulmans memes, uns des hommes les  plus justes de son temps. Mais ces modeles sont rares et on les imite peu.

  1. — Israélites de blad el makhzen.

Le Juif se reconnaît à sa calotte et à ses pantoufles noires : il ne lui est pas permis de les porter d'une autre couleur. Dans la campagne, il peut aller a ane et à mulet, mais s'il rencontre un religieux ou une chapelle, il met pied à terre ou fait un détour. Aux péages et aux portes, il est soumis à une tax-ecomine les bétes de somme. En ville, il se déchausse et marche à pied ; les rues voisines de certains sanctuaires lui sont interdites. Il demeure hors du contact des Musulmans, avec ses coreligionnaires, dans un quartier  spécial appelé mellah : le mellah est entouré de murs; une ou deux portes lui donnent entrée; on les ferme à 8 heures du soir. Dans le mellah, le Juif est chez lui : en y entrant, il remet ses chaussures, et le voilà qui s’enfonce dans un dédale de ruelles sombres et sales ; il trotte au milieu des immondices, il trébuche contre des légumes pourris, il se heurte à un âne malade qui lui barre le chemin ; toutes les mauvaises odeurs lui montent au nez ; des sons discordants le frappent de toutes parts ; des femmes se disputent d’une voix aigre dans les maisons voisines, des enfants psalmodient d'un ton nasillard à la synagogue.

Il arrive au marché : de la viande, des légumes, beaucoup d’eau-de-vie, quelques denrées com­munes, tels sont les objets qu’on y trouve; les belles choses sont dans la ville musulmane. Le Juif fait ses achats et, reprenant sa route, il gagne sa maison ; s’il est pauvre, il se glisse dans une chambrelte où grouillent, assis par terre, des femmes et des enfants : un réchaud, une marmite forment tout le mo­bilier; quelques légumes la semaine, des tripes, des œufs durs et un peu d'eau-de-vie le samedi, nour­rissent la famille.

Mais notre Juif est riche. Au moment où il pousse la porte noire, surmontée de mains pour préserver du mauvais œil, qui ferme sa demeure, il pénètre dans un monde nouveau. Voici le jour, la propreté, la fraîcheur, la gaieté. Il entre dans une cour carrée entourée de deux étages de galeries donnant accès aux chambres. Le ciel apparaît, d'un bleu ardent. Les derniers rayons du soleil font briller comme des miroirs, au faite de la maison, les faïences coloriées dont tout est revêtu, murs, colonnes, sol de la cour, plancher des chambres.

Une odeur de bois de cèdre remplit et parfume la demeure. Des enfants rentrant de l'école jouent et crient. Des femmes, bras nus et poitrine découverte, vêtues d'une jupe de couleur éclatante et d'une petite veste de velours brodée d'or, un mouchoir de soie sur la tête, se délassent et causent, assises dans la cour. Au fond des chambres, des vieillards, à figure pâle, à longue barbe blanche, attendent, le livre à la main, l’heure de la prière du soir. Dans les galeries, des servantes, accroupies près des réchauds, apprêtent le repas. Il y a trois ou quatre pièces à chaque étage : elles sont immenses, très élevées, à plafonds de bois de cèdre, à grands murs blancs garnis dans le bas de faïences ou de tentures ; portes, placards, plafonds, toutes les boiseries sont peintes d'or et de cou­leurs éclatantes. Peu de meubles : deux vastes armoires tenant la largeur entière de la chambre à ses deux extrémités; au-dessus de chacune, un lit de fer; à terre des matelas, des tapis, des coussins; sur les murs, quatre ou cinq pendules dont aucune ne marche et autant de grandes glaces couvertes de rideaux de mousseline pour les protéger.

Dans chacune de ces pièces vit une famille entière, le père, ses épouses, ses enfants non mariés, ses hôtes. C’est une animation, un bourdonnement continuel ; ce sont aussi, entre femmes, des disputes de toute heure. « La femme querelleuse, » dit Salomon, « est semblable  à un toit d'où l’eau dégoutte sans cesse au temps d'une grosse pluie ». Il faut avoir habité avec des Juifs pour bien comprendre ce proverbe.

Tout à coup le silence se fait, les femmes parlent bas, les enfants se taisent. Le soleil vient de se coucher. Chaque homme se lève et, se plaçant devant un mur, récite, en se balançant, sa prière : tantôt il remue les lèvres en silence, tantôt il psalmodie a mi-voix; le voici qui fait une inclination profonde, la prière est finie; les causeries éclatent de nouveau : à table, le dîner est prêt. Le Juif a un hôte ; il s'assied avec lui sur un tapis ou sur des coussins, le reste de la famille  mange a part, dans un coin. On place une petite table devant les deux hommes, on apporte le thé ; il y a du thé a l'ambre, à la verveine, à la menthe ; on en boit trois tasses, puis se succèdent un potage très épicé, des quartiers de mouton bouilli, des boulettes de viande hachée au piment, des tripes et du foie au piment, un poulet, des fruits confits dans le vinaigre, d'autres frais ; c'est un repas distingué. Une carafe pleine d'un liquide incolore est entre les deux Juifs; ils s’en versent de grands verres et, tout en mangeant, en boivent un litre à eux deux ; on pourrait croire que c'est de l'eau : c’est de l’eau-de-vie.

Au milieu du dîner entrent trois musiciens ; deux sont des Juifs; ils portent, le premier, une flûte, l'autre, une sorte de guitare ; le dernier est musulman, il chante. Les chansons sont si légères qu'on n'en peut rien dire, pas même les titres. Les instruments accompagnent. Les femmes et les enfants répètent les refrains et battent des mains en cadence. Le bruit attire les voisins ; bientôt on est vingt-cinq ou trente en cercle autour des artistes. Quel contraste entre ce pauvre chanteur musulman et les Juifs qui l’entourent  ! lui, beau ,la ligure éveillée, spirituelle, grands yeux expressifs, dents superbes, cheveux bien plantés et rasés, barbe courte, bien fait, souple, mains et pieds charmants, et, quoique misérable, brillant  de propreté. Eux, laids,à l'air endormi, presque tous louchant, boiteux ou borgnes, crevant de graisse ou maigres comme des squelettes, chauves, la barbe longue et crasseuse, mains énormes et velues , jambes prèles et arquées, pas de dents, et, même les riches, d'une saleté révoltante.

Les Israelites au Maroc-"Reconnaissance au Maroc" Charles de Foucauld

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
דצמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר