ארכיון יומי: 23 בנובמבר 2021


משהעובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

פעילות ציבורית

בפעילותו הציבורית שימש מזכיר הקהילה, ודאג לצורכי קהילה שהיו בה קבצנים רבים. הוא התמודד בשיתוף פעולה עם הרב דאנון באיזון תקציב הקהילה שכלל מסים שונים כמו מס אישי ומס הגאבילה. הוא עודד את חתנו לפעול נגד תופעת הפריצות ששררה אצל נשים יהודיות בדמשק. למעשה אלמאליח תרם רבות לתפקוד החכם באשי הרב דאנון. הוא ראה בחמיו אישיות מתאימה לעשייה ציבורית ולשיקום הקהילה בדמשק. 21 לאחר שלוש שנים החליט לחזור לארץ משתי סיבות: האחת – סכסוכים בין העדה בדמשק לבין ועד בית הספר שבראשו עמד, והשנייה – קבלתו למשרת ניהול חדשה בבנק אנגלו־פלשתינה

The Anglo Palestine Co בעזה בזכות ידיעותיו את השפות הערבית והצרפתית וקשריו עם הערבים.

להלן דבריו מתוך ריאיון בעניין סיום תפקידו הציבורי בדמשק:

המראיין:

"הסכסוכים האלו על רקע אישי – סתם, או על איזה שהוא רקע אידיאולוגי"?

תשובה של אלמאליח:

לא. הסכסוכים האלו היו בין וועד העדה, שבראשו עמדו אנשים מהדור הישן; ובין וועד בתי הספר שהיה במובן ידוע ציוני, ורצה לנהל את בתי הספר ברוח ציונית. אז התחילו סכסוכים ביניהם. כמובן, קצת על רקע אידיאולוגי, מכיוון שהוועד של בתי הספר רצה להנהיג את השפה העברית ואת הלימודים העבריים, וועד העדה שלא ראה ולא הביט בעין יפה על השינויים האלה אז היו סכסוכים. כשראיתי שיש סכסוכים אמרתי והיתה לי כבר הצעה מושכת של ההנהלה של בנק אנגלו פלשטין בארץ – ישראל אז קיבלתי עלי את התפקיד, והתפטרתי משם, ובאתי לארץ – ישראל, ליפו.

הסיבות לעזיבתו את דמשק מלמדות על רצונו להתקדם בחייו, ובמשרת מנהל הבנק הוא ראה הצעה מפתה. מלבד זאת נראה ששבע מניהול הקהילה בדמשק בשל ההתנגדות לרוח הציונית.

מהאמור אנו למדים על המפגש הראשוני של אלמאליח בן ה־ 26 עם הקהילה והנהלתה, ועל פעילותו בתחום החינוך ותרומתו לקהילה. צבי זוהר במחקרו על אודות החינוך בדמשק כתב דברים על מפעלו החינוכי של אלמאליח: "נראה כי המפעל החינוכי שהתחיל] אלמאליח[ בו היה קורס, לולא נכנס בעובי הקורה ברוך פאיס".  וממחקריו של ירון הראל

על אודות מינוי רבנים ראשיים והדחתם בבגדד, בדמשק ובחלב למדים על החשיבות של נוכחות אלמאליח לצד חמיו:

"יוצא הדופן הוא אולי הרב יעקב דאנון בדמשק, אולם ראוי לזכור כי פעילותו עשתה פרי רק כל זמן שחתנו אברהם אלמאליח פעל לצדו. משעזב אלמאליח את דמשק דעכה פעילותו של הרב דאנון לחלוטין." מדבריהם למדים על מנהיג פעיל וכריזמטי שפעל רבות ובזמן קצר למען קידום החינוך ושיפור מצבם של יהודי דמשק, דבר הסותר את דברי החוקרים ששמעתי במהלך כנסים ושהמעיטו בתרומתו של אלמאליח ליהודי דמשק.

 

מפגש שני: פעילות לאומית־ציונית

ב־ 24 ביוני 1919 יצא אלמאליח בשליחות ציונית מטעם 'ועד הצירים'. מטרת שליחותו: הכנת יהודי סוריה למפגש עם ועדת קינג־קריין האמריקאית )להלן, וקק"א(. ועדה זו נשלחה מטעם חבר הלאומים לבדוק את שאיפות המקומיים באזור. אלמאליח הכין דו"ח של השליחות שממנו אפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בסוריה והתארגנותה למפגש עם הוועדה.

הדו"ח של אלמאליח תרם למחקר ההיסטורי בשתי דיסציפלינות: האחת עוסקת במזרח התיכון, קרי חקר עמדת הפלשתינאים, ערביים מוסלמים ונוצרים, כלפי עתיד האזור שחקר אליעזר טאובר. מסקנתו של טאובר מלמדת על רצונם של חלק מערבי א"י בחסות זרה, ולעומתם הסורים שאפו לעצמאות או חסות זרה; והשנייה עוסקת במחקריו של ירון הראל על תולדות הציונות בדמשק, הראל התמקד בפעילות של דוד ילין מטעם ועד הצירים וקהילת דמשק, ובביקורו של אלמאליח בדמשק. האם אלמאליח השיג את מטרותיו בדמשק ? על תרומתו למען חיזוק הלאומיות ושפה משותפת של ועד הצירים עם יהודי דמשק כדי להציג את דבריהם בפני וקק"א באופן אחיד כותב ירון הראל את הדברים הבאים:

ואכן היתה הופעת חברי המשלחת ברוח התנועה הציונית ועל פי הנחיותיו של אלמאליח. מטרת ועד הצירים הושגה. ההשקעות הרבות בדמשק נשאו פרי מעבר למצופה. חשיבותה העיקרית של הופעת משלחת אנשי דמשק בפני הוועדה היתה בראש ובראשונה ביצירת הרושם כי קיימת באזור חזית יהודית רחבה, ומה שחשוב יותר, אחידה בדעתה.

 

אם כן אבדוק את המשך ביקורו בקהילה היהודית בחלב, יש לציין שבדרך לחלב הוא נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בבירות מאותה סיבה שנפגש עם יהודי דמשק.

בחלב היהודים כמו הערבים עסקו במסחר ולא היה להם פנאי לעשייה ציבורית ופוליטית. בתחום הכלכלי השווה אלמאליח את ערבי חלב ליהודי חלב, להלן דבריו: "ומצב כזה שורר גם בן אחינו היהודים בחלב. אחינו אלה שהתעשרו ]עושר[ רב מאוד, שקועים גם הם במ"ט שערי מסחר. אין הם פנויים לענינים ]לעניינים[ צבוריים ]ציבוריים[ ומכל שכן לענייני פוליטיקה. פחדנים הם מטבעם ובכל ענין ]עניין[ שאינו נוגע ישר למסחר אינו מענין ]מעניין[ אותם כלל וכלל". לעומת דבריו, ירון הראל, במאמר על מצבם הכלכלי של יהודי חלב, טען שרוב בני הקהילה היו עניים מרודים. משכילים היגרו למקומות אחרים, דבר שצמצם את המגזר הכלכלי הגבוה והבינוני. ייתכן שאלמאליח ראה את המצב הכלכלי אחרת ממחקרים עדכניים והתכוון ליהודים העשירים משכונת ג'מיליה.

 

מתוכן הדו"ח נראה שלאלמאליח היה בתחילה קושי בארגון ובהכנת יהודי חלב לעמוד לפני וקק"א יותר מאשר לקהילות היהודים בדמשק ובבירות. הוא ציין את הסיבות לקשיים: האחת – יהודי חלב לא התעניינו בפוליטיקה, השנייה – סכסוכים פנים קהילתיים גרמו ליצירת שתי קבוצות מפאת שאלת הרבנות. השלישית – לאחר פרעות הערבים בארמנים  חששו היהודים לעסוק בפוליטיקה והעדיפו להישאר בסטטוס קוו עם הערבים, וסטטוס קוו זה בא לידי ביטוי בחיי מסחר ושלום. הרביעית – לחץ הערבים בחלב על יהודיה באמצעות פעילים שביקרו בבתי היהודים והכריחו אותם להסכים לחתום על החלטות הקונגרס הסורי שכללו: התנגדות להגירת יהודים לפלשתינה, לציונות, לבית  הלאומי וליישוב בא"י, וכן התנגדות לחלק את סוריה לשניים. והחמישית – התוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה יריבות המעצמות על קבלת המנדט באזור. דבר זה יצר רוב נוצרי פרו צרפת ורוב מוסלמי פרו אנגליה. מדבריו משתמע הצורך התמודד עם קהילה מפורדת החוששת מהשפעות לוקאליות שיכלו לגרום נזק ליהודים ושלא אהדה את הציונות. ולכן פנה לראשי שתי הסיעות בקהילה וביקש מהם לוותר על אינטרסים אישיים, כדי להגיע להסכמה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל.

ביום שבת י"ד בתמוז תרע"ט, כינס אלמאליח לאספה עשרה חברי ועד העיר ונכבדי העדה משתי הקבוצות בבית הספר כי"ח. בכינוס נאם על המצב ששרר במרחב הארץ־ ישראלי־סורי, וניסה לשכנע אותם בדבר שאלת א"י. הוא ביקש מהם להיות מאוחדים עם שאר יהודי העולם. למרות הקשיים שנסקרו לעיל, אלמאליח לא חש התנגדות מצד אנשי הקהילה, היות ויהודי חלב היו ברובם דתיים ואוהבי א"י:

 

ואת האמת עלי ]עליי[ להגיד כי ההתענינות ]ההתעניינות[ מצד הנאספים בכל דברי היתה ]הייתה[ גדולה מאד ושום התנגדות לא מצאתי אחרי שכלם ]שכולם[ כמעט הם יהודים דתיים, בעלי רגש לאומי חזק מאד, אוהבי א"י ומוסדותיה ולכן קל מאד היה להשפיע עליהם, ההתבוללות לא תקעה פה יתד בין הדור הישן כמו בבירות למשל, ולכן כל מלה לטובת א"י ]ארץ ישראל[ חודרת עד עמקי לבם.  באספה הוחלט למנות תשעה חברים שיביעו את דעת יהודי חלב בשאלת א"י ויבקשו להעביר את שאלת המנדט על סוריה לחבר הלאומים. אלמאליח דיווח שדברי האספה הגיעו לאוזני ראשי הסיעות המוסלמיות בעיר. הם באו לראשי העדה היהודית והזהירו אותם להשיב תשובות נגד סוריה עד כדי רמזים שאם הם יהיו נגד סוריה נשקפה להם סכנה. ראשי העדה היהודית חששו ולכן נפגשו שוב. בפגישה השנייה שבה נכחו כשישים איש, הם הגיעו להחלטות ביחס לשאלת א"י שכללו התנגדות להחלטות הקונגרס הסורי ובקשת חסות מנדטורית מאמריקה ומאנגליה. הם בחרו ועדה שהורכבה משלושה אנשים, כדי לחבר תזכיר שהוגש לוקק"א. להלן שמותיהם כפי שהופיעו בדו"ח: "מר פרחי מנהל בי"הס ]ביה"ס[ של האלינס ]האליאנס[ , מר כהן סוחר ואני ]אלמאליח[ לחבר את התזכיר שיוגש לועדה ]לוועדה[". וכאן נראה שראשי הקהילה סמכו עליו, דבר שהקל על הכנתם לעמידה לפני הוקק"א.

 

אלמאליח הוסיף שנבחרי ציבור יהודים, ביניהם ראש העדה וחבר במועצת המלך רחמים נחמד  וחבר העירייה אברהם כהן, נדרשו לחתום על תזכיר ממשלתי ובתוכנו באה לידי ביטוי ההתנגדות לבית הלאומי, להגירה יהודית לא"י ולציונות. נבחרי הציבור הודיעו על פיטורים אם יכריחו אותם לחתום על התזכיר הממשלתי, משום שהוא נגד את דעותיהם. ועל כן הגיעו לפשרה שכללה את חתימתם בהסתייגויות שכללו התנגדות לשאלת א"י, צידוד בבית לאומי ליהודים והגירת יהודים לא"י על בסיס זיקת היהודים לא"י מקדמת דנא. חברי הממשלה הערבית התייצבו מול הוקק"א והציגו בפניהם את הסכמתם להחלטות הקונגרס הסורי, מלבד דבריו של עמיתם היהודי נחמד. לדברי אלמאליח נחמד הגיב והוסיף על דבריהם "וקדש ]וקידש[ שם שמים".  בהמשך התייצבה הוועדה היהודית מול הוקק"א. היא הגישה את התזכיר שהביע את רגשות היהודים בחלב כלפי א"י. מתוכן התזכיר למדים על ציוניותם הדתית של יהודי חלב: הם ציינו תפילות יומיות המבטאות את רצון היהודים במשך דורות רבים לחזור לארץ ובפרט לירושלים, תקווה ואמונה משיחית לשוב אל ארץ האבות, שאיפה לתיקון העוול שנעשה ליהודים במשך אלפים שנה, קרי ניתוק העם היהודי מארצו, בקשה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי ובפרט לאחר הצהרת  בלפור ) 1917 (, שאליה התייחסו ברגשי שמחה. כן הביעו את רצונם לחיות תחת חסות בריטית והתנגדו לשוללי ההגירה היהודית לא"י, הם טענו שעל הארץ להיות בגבולותיה ההיסטוריים, דמוקרטית וללא קשר טריטוריאלי ומנהלי עם סוריה, ולקיים קשרי ידידות עם ארצות שכנות. ב־ 31 ביולי 1919 חתמו על התזכיר תשעה חברי ועד העדה החלבית.

עם סיום שליחותו מטעם ועד הצירים נשאר אלמאליח בחלב להרצות לפני נכבדי הקהילה בבית הספר כי"ח. בהרצאתו עסק בנושאים הבאים: התנועה הלאומית, חיבת ציון, הציונות המדינית, וספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן ייסד אגודה ציונית בשם התחייה' שבראשה היה ועד של 12 חברים. הוא הבטיח להם שוועד הצירים יעזור להם באופן פעיל ונמרץ. לאחר ביקור במוסדות החינוך ומוסדות החסד בחלב חזר לירושלים.

 

להלן מסקנות שליחותו המופיעות בעמוד האחרון של התזכיר:

א. הערבים התנגדו לציונות, להגירה יהודית לא"י ולהקמת בית לאומי.

ב. לבנון וכל הסיעות שצידדו בצרפת לא התנגדו להגירה יהודית.

ג. כל היהודים, גם אלה שלמראית עין התבוללו, תמכו בדרישות ועד הצירים.

ד. הוועדה האמריקנית שללה את הפצת דברי הערבים בדבר התנגדות כל העדות היהודיות בסוריה לציונות.

ה. אלמאליח פנה לוועד הצירים בדבר הצורך לעבוד באופן שיטתי בקהילות היהודיות בסוריה באמצעות נואמים ציונים יודעי צרפתית וערבית מא"י, שהיו צריכים לתת מידע ולהסביר את השאיפות הלאומיות, כן הדגיש את הצורך לדאוג לחינוך הילדים, מכיוון שהם דור ההמשך.

משה עובדיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc

le-mossad

Michel Pariente (parmi les premiers recrues) raconte: J'ai ete recrute dans la branche Gonen de la Misgueret en 1956. On m'avait dit que notre objectif etait double: assurer la security de la communaute juive et recueillir les informations pour la garantir. J'ai mis sur pied une cellule composee du meilleur element de la jeunesse juive de Fes. Nous avons loue une chambre pour nos activites ou nous nous sommes familiarises avec le maniement d'armes. Nous avons discute des methodes d'evacuation des juifs en cas de necessity.

Le jour de Kippour, nous avons etabli notre premiere cache d'armes. C'etait dans un fut bien ferine, cache sous l'escalier de la maison d'un des membres de la cellule.

 

L emplacement avait été choisi de manière à nous issurer le contrôle complet de son environnement. Au commencement de l'opération "Klou", j'ai organisé ma cellule pour nous rendre à Meknès. Les faux passeports avaient été cachés dans un grand paquet de savon Tide". En route pour Meknès, nous avons été arrêtés par des gendarmes. Je me suis présenté comme l'agent des produits "Tide", expliquant que je me rendais pour affaires à Meknès. Un des gendarmes avait lorgné le grand paquet de savon et me demanda de le lui donner. Je lui ai gentiment expliqué que c'était impossible, s'agissant d'un échantillon de travail, lui promettant toutefois à mon prochain passage de lui donner un carton entier. Et j'ai tenu parole.

 

Au prochain voyage, je cachais à nouveau les faux passeports dans la même boîte, et je remettais au commandant du barrage le carton promis.

Les hommes de Fès ont également apporté leur soutien à la Makéla. Ils transportaient les olim dans leurs véhicules privés vers Nador et Ouad-Lo, et de là ces olim passèrent de nuit la frontière vers les enclaves espagnoles. Je me souviens particulièrement de l'un d'eux, Salomon Serfaty, une des premières recrues. Il ne devait jamais refuser de participer à une opération et sa voiture était toujours la première à notre disposition. Salomon était bijoutier et avait un magasin à Fès fait il avait donc beaucoup à perdre en cas d'arrestation, et pourtant il ne devait jamais refuser de participer à une opération.

Le groupe de Fès était composé de recrues de qualité, animées d'une profonde motivation. Salomon était le commandant de la cellule des "infirmières" qui aurait servi en cas d'urgence et était composée de Suzanne Chécoury, Doly Serfaty (Boros) et d'autres filles de grande qualité.

 

Shlomo Yehzquiéli reprend: Au printemps 1956, nous sommes passés au stade de l'action pratique. Nous avons acquis des outils pour la formation et chargé Yona Zabin de faire passer un entraînement sportif à plusieurs groupes, le tout sous le couvert du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz. Yona est passé de ville en ville et a entraîné des groupes sionistes et non-sionistes. Cette action a enrichi la liste de nos connaissances, le cours étant ouvert à tous les candidats qui devaient se compter par dizaines.

Dès les débuts de notre action au Maroc, nous avons rencontré les missionnaires de Hassidim Loubavitch envoyés par la direction du Rabi à New-York. Ils s'étaient lancés dans une action éducative de grande envergure dans les mellahs et les villages du sud. Ils se consacraient à leur tâche avec un dévouement sans bornes, avec pour mission la préservation de la braise du judaïsme. Nous nous trouvions ainsi avoir le même objectif – même si c'était en partant de points de vue différents.

Au cours de l'hiver 1955-56, nous avons établi notre première station de communication par radio au domicile de Carméla Zabin, qui fut aussi la première à en assurer la marche. Il va sans dire que nous étions confrontés à de délicats problèmes de couvertures.

 

L'appareil fut baptisé du nom de code "Het" (qui devait changer par la suite). Ce code devait figurer dans les comptes-rendus, lettres et télégrammes. Nous devions entre autres, veiller à la sécurité de la délégation israélienne et de ses bureaux – ce qui devait entraîner la création d'un réseau de transmissions et d'alerte entre les émissaires et les cellules de Gonen ; monter la garde jour et nuit au camp de transit pour les olim; assurer la garde discrète des groupes de olim, des synagogues, etc… Cette description exige à ce stade une précision: ma responsabilité ne s'étendait que sur la zone du protectorat français, le Maroc espagnol et Tanger, dépendant d'un autre groupe. Cette division s'imposait en raison des différences de la situation politique dans les deux zones. Tanger bénéficiait d'un statut international particulier. Il convient de se souvenir qu'à cette époque nous n'avions pas de représentation à Gibraltar.

Je me souviens de certains évènements émouvants de l'époque et de nos doutes sur la solution à donner à certains problèmes auxquels nous étions confrontés. C'est ainsi qu'en matière de défense de nos différentes sections locales, nous étions arrivés à un stade qui exigeait l'organisation d'exercices de tir. Il fallait d'abord repérer l’emplacement adéquat. Un endroit désert et éloigné ne convenait pas, pour la raison qu'il fallait éviter un long voyage avec des armes; ni trop proche du centre ville pour des raisons évidentes. Notre choix devait se porter sur une grande forêt qui était aussi une réserve de chasse, à proximité d'un camp militaire où l'on tirait de temps à autre. Notre premier exercice de tir fut pour nous l'égal d'un événement historique, car notre travail, si discret pendant des mois, devenait d'un coup plus visible, plus concret.

 

De tout ce qui précède, on aura compris dès le départ que nous avons été confrontés à des questions fondamentales, certaines de principe. Avec le temps, nous avons certes accumulé de l'expérience, mais il nous fallait trouver toujours des réponses aux nouveaux défis créés par l'accroissement du niveau des activités des autorités marocaines.

Il nous est assez rapidement apparu, que dans la création d'une organisation d'auto défense – la mission essentielle de la Misguéret – le plus important était d'éduquer les jeunes à prendre leur responsabilité, et par la même occasion, de former des cadres pour l'avenir. Suite au premier cours de préparation de l'été 1956, nous avons désigné parmi les chefs de section et les sous-commandants des villes, ceux qui devaient au bout d'un certain temps, remplacer les Agents israéliens à la tête de ces villes. Tous, à l'exception d'un seul, devaient monter en Israël, après avoir rempli des fonctions centrales dans la "Alyah Bet" et dans leurs villes.

La base de tout le plan était la défense des quartiers juifs homogènes, les mellahs, contre l'attaque éventuelle d'émeutiers. C'est sur cette base que nous avons déterminé les effectifs, les moyens de défense et la préparation des commandants et des hommes des différentes cellules. Nous avions aussi, naturellement, une vision plus large, à savoir, inculquer à la jeunesse juive la disponibilité de servir et la fierté de le faire. Comme la majorité des recrues n'habitaient pas le mellah, nous devions en permanence prendre en considération la nécessité du transfert rapide des hommes, avec leur équipement, vers les lieux sensibles. L'entraînement des hommes du rang se limitait au maniement d'armes légères – revolvers, mitraillettes, grenade et couteaux.

Nous avions également en permanence un autre souci: s'assurer de la qualité humaine des recrues, de leur niveau intellectuel, leur capacité physique et surtout de leur niveau moral. Nous étions vite arrivés à la conclusion que de toute façon un recrutement de masses ne pouvait être envisagé, et que nous resterions toujours une organisation compacte. De cette manière, nous avons créé une avant-garde qui avait la possibilité de se mettre en tête du "gros de la troupe", en cas de nécessité. Conformément aux règles élémentaires de la clandestinité, j'ai évité le contact avec les hommes du rang. Je ne connaissais que les commandants, les sous- commandants des villes et presque tous les commandants de sections. C'était le minimum indispensable pour maintenir la tension nécessaire et pour inciter les jeunes commandants à progresser et s'imbiber de l'esprit israélien. Avec le temps, nous nous sommes rendu compte que la confiance investie en eux était bien placée et ils ont fait preuve de plus en plus d'esprit de responsabilité.

 

J'ai rappelé la nécessité du maintien d'une tension positive. Cette nécessité s'était imposée à nous dès les premiers jours de la Misguéret et je crois qu'elle ne devait jamais disparaître tout au long des années d'activité. Il faut souligner que les relations des autorités avec les citoyens juifs, de même que les relations avec les voisins musulmans, devaient connaître des hauts et des bas, selon les périodes. Il y eut des jours de tension et de peur, et des jours de calme et d'insouciance. Cela nous imposait de rester en permanence sur le qui-vive et de maintenir la tension dans les rangs, en imposant des missions fictives, en multipliant les entraînements et les exercices.

Il faut comprendre que le travail de la Alyah exigeait la participation des hommes de Gonen : soit pour le repérage des lieux, soit pour assurer les itinéraires empruntés par les olim, soit pour les aider de nuit à embarquer sur les canots qui devaient les mener au large vers leur bateau.

La Makhéla (branche de la Alyah clandestine) avait un besoin vital de l'aide des hommes de Gonen qui de leur côté tiraient de cette participation une "grandeur d'âme" et un nouveau "goût" à la vie clandestine

 

La formation des cadres de commandement était permanente. Au cours des années, ont été formés des dizaines de chefs de sections et des commandants de ville dans des stages organisés en France et en Israël. Les cours de formation sur place visaient à donner des rudiments de principes de commandement aux rangs inférieurs et servaient de filtre grâce auquel les meilleurs furent choisis. Ces derniers, après un certain temps dans l'organisation, étaient envoyés – pendant leurs périodes de congé – en France, et les plus distingués étaient envoyés se perfectionner en Israël. Les stages en Israël, comme en France, devaient devenir une tradition, accueillant des recrues de Tunisie, d'Algérie et du Maroc – les originaires du Maroc étant toujours majoritaires. Les moniteurs dans ces cours étaient des officiers de Tsahal, soit des étudiants israéliens en Europe, soit des hommes du Mossad. Ils transmettaient aux recrues les rudiments de la science des combats sous ses divers aspects. Les programmes étaient naturellement adoptés aux conditions dans lesquelles ils devaient travailler à leur retour dans leurs pays et au niveau des recrues. Parallèlement à ce programme, ils recevaient des conférences sur l'histoire juive, le sionisme et la guerre de l'indépendance. En Israël, s'y ajoutaient les visites dans différentes villes et villages et l'exposition à "l'ambiance israélienne".

Dans ce melting-pot ont été formés les commandants de l'organisation, originaires de trois pays, qui devaient porter le fardeau des opérations, avec le petit nombre d'émissaires israéliens qui se trouvaient eux aux hauts postes de commandement. Ils devaient également s'occuper de la création de caches d'armes et des divers instruments de transmission et du maquillage des lieux de rencontre et d'entraînement. Le travail de recueil des renseignements, lui aussi du domaine de la Misguéret, devait également être en grande partie assuré par ses membres, de même que la participation aux opérations de la Alyah. Il n'était que naturel que la Alyah des juifs vers Israël – contre les édits des autorités marocaines – soit la chose la plus importante pour les unités de Gonen, de même que pour les mouvements de jeunesse pionnière.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine

Aferiat-Hebraeo-Berbere- ethnique de la tribu d'Ephraim

Arueruer-Mauretanien-de Oueroueis, ancienne tribu maurétanienne


Les Oueroueis (var. Ouerougeis) sont, selon Ptolémée (G. IV, 1, 5, Mülier p. 585), une tribu de Maurétanie tingitane qu’il situe « sous » les Sokossii*, placés eux-mêmes au bord de la mer Ibérique et à partir du détroit [de Gibraltar], c’est-à-dire, en l’occurrence, à l’est de Ceuta. Par ailleurs (ibid., p. 586), Ptolémée place les Ouoloubiliani* « sous » les Oueroueis, c’est-à-dire apparemment au sud de ceux-ci. En ce qui concerne l’ethnonyme, les Oueroueis ne diffèrent des Ouerbikae que par l’absence d’un banal suffixe –ιϰος et par l’alternance tout aussi banale *b/u (noté ou en grec). C’est assurément la même tribu (radical WRB), peut-être divisée en deux segments. Il se pourrait que les Oueroueis aient été spatialement séparés des Ouerbikae, dans une position à la fois plus orientale et plus méridionale. Chr. Hamdoune (p. 305) cependant les situe, les uns comme les autres, dans la haute vallée de l’Ouerrha. D’une façon qui nous semble plus ingénieuse que convaincante, M. Euzennat (p. 376) a jadis proposé d’expliquer la « double mention » des Oueroueis / Ouerbikae par un phénomène de transhumance « entre le Haut-Rharb et les collines prérifaines », et même de déceler dans leur nom leur activité d’éleveurs de moutons, en le dérivant du latin ueruex/uerbex/uerbix : « mouton, bélier ».

Siscu- Mauretanien-de Sokossioi, ancienne tribu  maurétanienne

Urighlan-Berbere- ville ancienne au sud du Maroc

Amsetat– Mauretanien-de Masatat Flumen, ancien nom de l'Oued Massa

L'oued Massa est un fleuve marocain, long de 120 km. Elle se jette à une dizaine de kilomètres de la commune rurale de Massa, qui porte son nom. Son bassin se situe au sud de la région Souss-Massa, composée de la région du Souss au nord et du fleuve Massa au sud.

'Allun-Ben 'Allun-Berbere- ancienne localite ayant precede la fondation de Fes

Noms dérivés d'anciennes tribus berbères:

Aznati-Eznati-Arabo-Berbere-ethnique de la tribu des Znata

Albrahnes-Elbrahnes-Arabo-Berbere ethnique de la tribu Branes

Les Branès sont l'une des deux branches historiques qui composent le peuple berbère, l'autre étant le groupe des Botr, selon l'hypothèse généalogique de l'historien Ibn Khaldoun.

D'après Ibn Khaldoun, les Branès constituent sept grandes tribus qui sont les Azdadja (dont font partie les Ghomaras), les Masmouda, les Awerba, les Adjica, les Kutama, les Sanhadja et les Awrigha. Le généalogiste Sabec ibn Soleïman, ajoute à cette liste les Lemta (ou Lemtouna), les Heskoura et les Guezoula. Branès est le fils de Mazigh.

La langue arabe s’est aujourd’hui imposée au sein des tribus Branes mais il subsiste encore quelques clans berbérophones.

 

Almediuni-Elmediuni-Ben Almediuni-Ben Elmediuni-Arabo-Berbere ethnique de la tribu Mediouna

Mediouna est une tribu berbère zénète dont le territoire se trouvait dans la plaine de la chaouïa marocaine, couvrant partiellement l’emplacement de l'actuelle Casablanca. Elle se compose de 8 fractions : les Oulâd Medjatiya, les Hâreth Ahl et les Tirs, les Oulâd Haddou (mélange de Mediouna avec les tribus Mzab et Doukkalas voisines), les Oulâd Mes'oûd, les Hefafr, Oulâd Ben 'Omar et les Amamra.

Bahlul-Berbere- ethnique de la tribu Bahloula

Bahloula est une ancienne tribu berbère marocaine.

Elle est connue actuellement sous le nom de Bhalil, dans la région de Fès-Meknès, et son toponyme est l'origine étymologique des noms des communes espagnoles de Bollullos de la Mitación, à Séville, de Bollullos Par del Condado, à Huelva et de Bollula, en Alicante.

 

Dharmon-Berbere-ethnique d'une fraction de la tribu des Haouara

Les Houaras (en tamazight : ⵉⵀⵓⵡⵡⴰⵔⵏ, en arabe : هوارة) sont un ensemble de populations Berbères, peut être confédéral, regroupant avant la conquête musulmane du Maghreb, les populations installées de la Tripolitaine au Fezzan. À partir de la Tripolitaine, les Houaras se sont dispersés partout au Maghreb, dans la partie orientale une partie d'entre eux se mêlèrent à la tribu arabe de Soleïm et ont adopté leurs coutumes et leur langue. Cette tribu réside toujours dans l'Aurès (actuelle Est de l'Algérie), dans le sud du Maroc, dans le nord-est du Maroc (ville de Saïdia) ainsi que dans le centre et l’ouest de la Tunisie . La Libye et une partie des Touaregs appartient à cette tribu. Les Houaras ont même des descendants en Haute-Égypte.

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

נובמבר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר