Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Stella Duran- Corcos
LES ENFANTS DE STELLA DURAN
Winnie qui a eu un début de vie très brillant mais triste puisqu’elle était Dame de Compagnie, chez des Lords, des Vice- Roi des Indes etc. ce qui lui a valu une vie splendide. Devenant plus âgée elle, est venue habiter à Casa chez sa mère et a été très malheureuse, Elle, si indépendante, de se retrouver avec une mère si autoritaire et maniaque! Elle était laide mais grande, fine, distinguée et très instruite.
Florence. Elle était très agréable lorsqu’elle était jeune et a fini sa vie en Israël.
Viva a épousé un Montefiore, gouverneur des Indes? Une vie de rêve tant que son mari a vécu. Elle a eu plusieurs enfants. J’en ai connu quelques uns. Je me souviens d’elle au Mamounia, faisant une scène au serveur parce que le thé n’était pas se convenance. Moi, toute étonnée, ne sachant pas encore qu’une femme riche, gâtée, habituée à à commander à être dans les grands hôtels et payant, a le droit d’exiger d’être bien servie! Elle était la plus belle, fine, très grande de taille, comme ses sœurs, très distinguée et racée.
Berty: c’était le préféré de sa mère, toujours habillé comme un sauvage. Il a épousé une marocaine, au grand désespoir de sa famille mais n’en faisait jamais qu’à sa tête.
Monty, le héros de la famille, qui a fait le deux guerres et a fini « Wing- Commander » à la R.A.F .11 était très beau. Nous en avions toutes le béguin. Il a épousé une fille de Lord Sassoon immensément riche, ils ont mené la belle vie et se sont retirés à Agadir. Elle passait ses journées à jouer au bridge, ce qui n’amusait pas du tout Monty qui devait s’occuper de tout. Les deux sont morts à Agadir.
Ruby: grande et belle femme qui a épousé Salomon Afriat et qui se morfondait tellement à Mogador qu’elle ne quittait presque jamais son lit .Une très grande et très forte femme, belle et distinguée comme les autres sœurs. Elle a eu mes petites cousines Afriat, car Papa était cousin germain de Mosé Corcos, père de Ruby etc…
LES AFRIAT
Doris, Vivianne, Nora, Joyce, Georgette, Margerie, Stella Sept filles et pas de garçon! Toutes avec beaucoup d’allure et très sympathiques. Je les aime beaucoup. Il n’y a que Margerie, Stella, Georgette et la dernière qui se sont mariées. Margerie avec Jo Taourel. Ici j’ouvre une parenthèse amusante: Jo était très amusant. A une certaine époque, une mogadorienne, Annie Lévy qui devait avoir au moins quarante cinq ans, rencontre un américain de Nouaceur qui en tombe follement amoureux. Il décide de l’épouser, mais comme les Lévy étaient très pratiquants, ils exigent que se pauvre type devienne juif .Par conséquent circoncis, vers la quarantaine ou plus! Grand mariage et Taourel, le pitre, qui fait semblant de chercher quelque chose dans toute la salle et de nous dire « où donc est la robe de baptême de Monsieur? Quel oubli désastreux » et nous d’étouffer nos fou rires. Stella a épousé un Rosilio. Georgette a épousé David Corcos. Elle travaille dans une ambassade à Jérusalem. David s’occupe «de l’histoire des juifs marocains réfugiés en Israël. C’est un garçon très instruit..
Les Rosilio sont au Canada et ont des enfants mariés. Doris et Vivianne sont au Maroc. Joyce est professeur de français à Washington, Nora, très calée en droit est à Madrid, à la R.C.A où elle a un poste très important.
Mogador
Quelques souvenirs de Mogador en vrac: à une des sorties de la ville, il y a un très vieux cimetière israélite, désaffecté depuis quelques 90 ans maintenant. Il descend en pente vers la mer, on y a une vue splendide. Un vrai cimetière marin. On se demande comment les tombes restent accrochées sur la pente. Il est très émouvant, avec ses vieilles pierres usées et branlantes. C’est là que Grand-mère est enterrée. A sa mort, le cimetière était ouvert à tous les vents, aucune muraille ne l'entourait, ouvert aussi aux profanations des musulmans. Grand père, à la mort de sa femme a fait le serment de clôturer le cimetière, de vivre autant qu’il le fallait dans ce but et de rejoindre sa femme aussitôt sa tâche terminée et c’est qui est arrivé! Maman et moi sommes allées voir ce cimetière mais sans Papa ce qui fait que nous n'avons pas pu retrouver les tombes des grands-parents.
Je ne vous ai pas parlé des rues de Mogador dont plusieurs pavées de galets de mer ; quel charme elles avaient à nos yeux. Celle qui menait de chez nous à la maison d’Auntie Clara sonnait creux. Chaque fois que nous y passions, nous tapions des pieds, le bruit de creux se répercutait jusqu’au fond de la ruelle, longue et étroite, les remparts étant très hauts, faisant caisse de résonance. Sur la place, et vu de nos fenêtres, il y avait la tour de l’horloge qui sonnait et dont le carillon nous prouvait notre présence à Mogador. Cela faisait partie de nos séjours là-bas.
Haim Attias
Je n’ai pas parlé non plus de Haim Attias, le doux innocent de Mogador (il l’était devenu par chagrin car dans sa jeunesse il était très intelligent). Il avait de beaux yeux bleus, très vifs et doux en même temps, des cheveux blancs, toujours tiré à quatre épingles dans des costumes anglais clairs (reste des splendeurs passées), un panama coquettement perché sur la tête ; il se promenait, la poche pleine de ces brillants qui forment les pendeloques des lustres. Il en avait aussi des rouges et des vertes. Il nous les montrait en disant que c’était ses bijoux. Et dire qu’il avait même possédé un yacht dans le passé. Pauvre Mogador, pauvres mogadoriens! Tous nés millionnaires et morts presque sur la paille.
David Corcos
Ce que David Corcos m’avait expliqué lors de son passage à Dakar, est très juste. (David Corcos le mari de Georgette Afriat) est très féru en hébreu. Il a beaucoup de vieux livres, a beaucoup lu et a beaucoup retenu. Dix jours avant mon départ de Dakar, il est venu à l’ambassade, et nous ne nous sommes plus quittés jusqu’à mon départ. C’est lui qui, après mon départ, a raconté au Kaiser (ambassadeur des Etats- Unis à Dakar) au cours d’un déjeuner, tout ce qu’avait été Papa et sa famille. Ce qui m’a valu une lettre d’Hannah (épouse de l’ambassadeur) me disant pourquoi nous avez-vous caché tout ce que votre père était, ce à quoi j’ai répondu que je n’avais pas l’habitude de nous raconter de but en blanc, que l’occasion ne s’était jamais présentée. Pour David, ceux qui croient en des forces pensées, la vérité en est prouvée par toutes les fins tragiques des familles et même de la ville de Mogador. Les Elmaleh, et les Coriat, comme toutes les familles moyenâgeuses et puissantes finissaient par se disputer, se haïr et se combattaien par clan. D’après David qui l’a lu, la préface des livres qu’a écrits grand père Isaac Coriat, s’adressent à sa femme, non seulement en témoignage d’amour mais en tant que dernière représentante des Coriat! David est persuadé que mon grand père était clairvoyant et savait qu’il ne resterait plus de Coriat (hommes) israélite.
Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Page 22
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה
חברת “אחוזת-בית” לשם בנין תל-אביב * העשיר מוזר מברדפורד * בנין הגימנסיה * ההרפתקאות בבנין הגימנסיה * תפקידו של הבנק הציוני * ההלואה של הקרן הקיימת לישראל * מ. דיזנגוף בראש * האדריכל ברסקי עושה תכניות-נסיונות * הבוררות בענין בנין הגימנסיה * שכונת אחוזת-בית תל-אביב פורחת בן לילה * השם “תל-אביב” * דברי לחג יובלה העשרים של העיר
בשנת 1906 עלה שוב הרעיון על דבר יסוד ישוב חדש על יד יפו, מחוללו היה ה' עקיבא ויס שאסף אליו מספר חברים וביניהם את כותב הזכרונות האלה, על מנת להתוות את הדרך כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל. כששים חברים נאספו מסביב לרעיון זה והיינו מתאספים מידי פעם בפעם בקפה ליפשיץ בנוה שלום תחת נשיאותו של ה' ע. ויס במשך שנה תמימה. הוצאנו תכניות שונות לבנין שכונה מפוארה, סומנו הדרכים, מדרכות, בנינים הגונים וכו' וכן הובעה הדעה להשיג הלואה מקרן הקיימת לישראל בסך מאתים וחמשים אלף פרנק ולבסוף החליטו לגשת לקנית האדמה. הטפול ברכישת שטח אדמה הדרוש נמסר לה' ע. ויס. האדמה שעליה החליט הועד, היתה שייכת למשפחה של יורשים מרובים, שביניהם היה קיים חוזה עם יהודי מירושלים מר ישראל טננבום, אשר אתו בא ה' ע. ויס במו“מ בשם כל החברים והשתוה אתו ע"ד המחיר בתנאי שהקושנים ינתנו לידי החברה כתום סלוק דמי הקניה. כשנחתם החוזה סודרה אספה כללית שאחרי עיון רב החליטו לקרוא את השכונה החדשה בשם “אחוזת בית”.
סכסוכים מרובים התעוררו בין היורשים והיהודי הירושלמי שאתו נחתם החוזה, והרבה ערבים הקימו אהלים על האדמה בטענה שהיא שייכת גם להם. כדי לישב את הסכסוכים האלה, שהם לא ישפיעו על מהלך הקניה היה נאלץ מר טננבום להעניק לערבים הטוענים סכום כסף נוסף על חשבון שלנו. לבסוף נגמרה הקניה בשלמותה על שם שלשה חברים והמחיר נקבע לכל חבר, סך שמונים וחמשה סנטים האדמה. אולם אחרי שחלקו את האדמה לששים החברים נשאר עוד שטח אדמה גדול פי שנים, שהיה זקוק לחברים חדשים.
באותו זמן בא לארץ תיר עשיר מאנגליה ושמו מוזר, בקר את מוסדות היהודים ביפו, ביניהם הגמנסיה שהתקיימה אז בבית שכור השייך לערבי. בהיותו באפ"ק נכנס בשיחה עם הא' ז. ד. ליבונטין והביעו לו את רצונו להקים בית לגמנסיה. הא' מוזר בקש מה' ז. ד. ליבונטין לערוך לו רשימה של חמשה אנשים חשובים מתושבי העיר, שיהיו לו לעזרה בהגשמת מפעל זה ויחדיו יהוו את הועד לבנין הגמנסיה שאליו נכנס גם הרב גסטר מאנגליה. הא' ז.ד. ליבונטין מסר להא' מוזר את רשימת חמשת האנשים והם: ז. ד. ליבונטין, המנוח א. שיינקין, א. ברלין, הד”ר מטמן-כהן ואנכי. והוא הוסיף עליהם את הד"ר ליבונטין והרב גסטר, ובקש מליבונטין להזמין ועדה זו לשעה ארבע באותו יום למשרד אפ"ק. את ההזמנה קבלנו לשעה שלש לשם הכנה מוקדמת שבה הסביר לנו הא‘. ז. ד. ליבונטין את מטרת הועדה. בשעה הרביעית הופיע הא’ מוזר ולפניו הוצגו כל חברי הועדה. הוא פתח בשיחה על דבר המפעל שהוא אומר להקים והביע צערו שעליו לחזור לחו"ל למחרתו, ועל כן הוא מיפה את כחנו לעבד תכנית שתעלה עד מאה אלף פרנק לערך ומסר להא' ז. ד. ליבונטין שיק על הסכום הזה.
כשנסע הא' מוזר נתכנס הועד לכמה ישיבות ואחרי שעובדה תכנית מפורטת בהתיעצות עם מנהלי הגמנסיה הוברר שהסכום שהא' מוזר השאיר יספיק רק לבנין עצמו והתחלנו לטכס עצה בדבר רכישת מגרש מתאים, מאין ינתנו הכספים לצורך מטרה זו. ועלתה הצעה לרכוש מגרש באחוזת בית במקום שיתחיל להתבסס ישוב חדש, שבנין כהגמנסיה יחזקו ויפיח בו רוח חיים. וגם הוא יבטיח את קיום המוסד. הצעה זאת נתקבלה על הלב ומכיון שרוב חברי הועד של אחוזת בית הם גם חברי הועד לבנין הגמנסיה, עלה בנקל התווך על דבר רכישת מקום מתאים לגמנסיה בשטח השייך לאחוזת בית. שני הועדים אחרי שסירו את כל האדמה באחוזת בית ועינו בתשומת לב בתכנית הכללית מצאו שהמקום היותר מוצלח להקמת הגמנסיה הוא המקום שממנו יתחיל רחוב הרצל ובהתחשב עם זה שגם המוסד עצמו יקרא בעתיד “הרצליה”. ברם החלה דאגת הכסף, מחיר המגרש נקבע ע"י ועד אחוזה [אחוזת] בית בלי כל ריוח, לסך שלשים וחמשה אלף פרנק שהוכרח להשתלם בבת אחת, מסבה זו שחברי אחוזת בית לא היה בכחם לחכות עד שסכום כזה ישתלם בשעורים. טעות יסודית עשו חברי הועדה שדמו אז כי במגרש שנקבע לבנין הגמנסיה תגמר השכונה, ולא ראו בחזון רוחם כי עתידה השכונה להתרחב ולהתפשט לארכה ולרחבה ולהיות לעיר חשובה, ויש להצטער על שנבחר מגרש זה שעליו עומד כיום בנין הגמנסיה החוסם את רחוב הרצל.
המגרש סומן והוגדר. אחדים מחברי ועד הגמנסיה הציעו לפנות למוסד ידוע בחו“ל ולבקש ממנו את הסכום הדרוש לקנית המגרש. ההצעה נתקבלה, ונשלח מכתב לאותו מוסד שנענה בחיוב. ברם הא' מוזר שנודע לו מכל זאת, כתב מכתב מלא תרעומות, על שלא הודיעו לו ע”ד הכסף הדרוש לרכישת המגרש והוא שלח המחאה על סכום שלשים וחמשה אלף פרנק והמגרש נקנה על שמו. אחרי זה החלו ההכנות לבנין ותכניתו נעבדה ע"י האדריכל ברסקי.
רבים היו התלאות שמצאו את מחוללי רעיון הישוב החדש על דרכם, ומכשולים על גבי מכשולים עכבו תכופות מלהוציא לפועל את החלטותיהם, מקרב החברים קמה תנועה שרגנה אחרי מעשיו של הא' ע. ויס על ששלם סכומים נוספים להיהודי טננבום ועל דבר החוזה שנחתם ואינו מבטיח כראוי את אינטרסי החברים ועוד טענות וסתם רכילות שהתהלכו בין חברי אחוזת בית. זוכר הנני האספה הכללית שסודרה, שבראשה ישב איש אחר ולא ויס. אחדים מהחברים בקשו את רשות הדבור והתלוננו איש אחרי איש על מעשי הועד ונשיאו הא' ע. ויס, אולם זה האחרון מבלי להתפעל כלל מכל התלונות הבלתי צודקות קם והצטדק על כל האשמות שהטילו עליו ודבר את דבריו בנחת והסביר את הסבות שגרמו שהוא שלם סכומים נוספים והקהל נרגע והביע אמון להא' ויס.
באותה האספה בשר הא' ע. ויס לחברים ע"ד סכום ההלואה שנתקבל בבנק אפ"ק והענין נמסר לידי הא' ויס להוציא את החלוקה לפועל. בינתים נתהוה סכסוך בין א. ספיר המנוח פקיד אפ“ק והא' ויס, שגרם לעכוב הקמת הבנינים של השכונה החדשה. לא הועילה כל התאמצותם של עסקנים שונים להשכין שלום בין שני הצדדים ונמצא שהקהל סובל בגלל מריבה זאת, בעת שכל אחד מהחברים עבד לו תכנית וכל משאת נפשו היתה לגשת מיד לבנין. קצרה רוחם של החברים מלחכות עד שישרור שלום בין שני הצדדים, הפצירו לסדר הגרלות המגרשים למען ידע כל חבר את מגרשו ובשנת תרס”ט סודרה ההגרלה בחגיגיות מרובה.
ימים רבים נסו לתווך בין שני הצדדים וללא תועלת. גם הא' ליבונטין בעצמו התערב בדבר ולא הצליח ועל כן עמד כל ענין ההלואה מבלי כל פעולה ומעשה, למרות שהחברים חכו בקוצר רוח לקבל את ההלואה ולגשת לבנין. באותו הזמן בראותי, עד כמה הסתבך המצב וסבל החברים שנגע עד לבי, באתי בדברים עם הא' ויס להלוות אלי בדרכי לבית הא' ספיר. הוא הסכים מיד אולם טען שהא' ספיר לא יקבלו בביתו. הלכנו יחדיו וקרוב לבית הא' ספיר, המתין הא' ויס קרוב לבית ואני נכנסתי לבדי. דברתי עם הא' ספיר דברים יוצאים מהלב, דברים נמרצים והראיתי לו על סבל החברים, עד שהם עשו את תועלתם הרצויה והא' ספיר הסכים להתראות עם הא' ויס. יצאתי מביתו וקראתי להא' ויס והשלום הושב על כנו. הקול נשמע בעיר על דבר השלום והשמחה רבתה בין החברים. באותו הערב הזמינני הא' ליבונטין אליו לארוחת ערב לאות הוקרה על הצלחתי בדבר השלום, וכך בא ענין ההלואה לידי גמר. כל חבר קבל סך מאתים וחמשים נפוליון לסרוגין במשך תקופת עבודת הבנין, לפי התנאי שחצי מהסכום הדרוש להקמת הבנין עליו להשקיע מכספו וחצי השני יקבל מכספי ההלואה הרשות נתנה בידי כל חבר להשקיע יותר מכספו ואז הוסכם בין הבנק ובין הועד שהבנק ימנה משגיח אחראי מצדו לתת פתקאות לכל חבר בכל שבוע שעל פיה יקבל סכום המגיע לו לפי הפרופורציה ולפי הסכום שהוא משקיע מכספו. האפ"ק בחר בי בתור משגיח כזה לשביעת רצון החברים וקבעו לעבודתי שכר פעוט ולמרות שהעבודה היתה מרובה ואחראית קבלתי עלי תפקיד זה.
במשך הזמן התעוררו שוב תלונות בין החברים ולפי דרישתם סודרה אספה כללית שבחרה בועד החדש ולנשיא את הא' מ. דיזנגוף. הועד החדש עבד תקנות להחברה ולהבנינים שאושרו על ידי החברים כולם באספה הכללית.
גם ועד הגמנסיה היה טרוד בעבוד התכניות שהוצעו לבנין הגמנסיה ולבסוף הוחלט על אחת מהן, שאת העתקה המציאו למר מוזר. הועד הזה הציע לי לקבל עלי את הקמת הבנין ובקש ממני לערוך את התקציב ומכיון שהסכמתי לדבר, הייתי נאלץ להגיש את התפטרותי מהיות חבר הועד.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
חוקי וישי הוחלו על כל המדינות שבשליטת צרפת, כמו לוב ואלג׳יר. אלא שבמרוקו, סבלו היהודים בנוסף מצו מיוחד, שלא נכפה בשום מקום אחר בצפון אפריקה: כל היהודים שעברו לגור בשכונות החדשות המודרניות של הערים הגדולות, גורשו מבתיהם ונאלצו לשוב אל הסמטאות הצרות והרחובות הצפופים של הרובע היהודי המסורתי – המלאח. היה בכך כדי לכנס את כולם אל מקום אחד, כפי שנעשה בגטאות במרכז אירופה, שבבוא היום ישולחו כולם אל הפתרון הסופי.
וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, התאריך שנבחר למועד האחרון שבו נדרשו היהודים להשלים את הציות לצו לעבור אל המלאח, חל ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ביום כיפור תש״ב (1 באוקטובר 1941). עד לאותו היום, עשרות אלפי יהודים מקזבלנקה, יחד עם אחיהם מרבאט ופאס, צריכים היו למצוא דיור חדש בתוככי הגטו הצפוף. אחת התוצאות לגזירה איומה זו, הייתה התפשטות מואצת של מחלות בחלקים הדחוסים של המלאח. הנציב הצרפתי העליון במרוקו, גנרל אוגוסט פול נוגס, אכף בלהט וביעילות את החוקים האנטי יהודיים של משטר וישי.
יש לזכור, כי לפני מלחמת העולם השנייה, כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בערים הגדולות עברה לגור בשכונות החדשות שמחוץ למלאח. על כך נכתב בעיתון מקומי (Le Maroc Economique) בשנת 1926: ״המשקיף הנוסע מעיר לעיר, אינו יכול אלא להשתומם מצפיפות האוכלוסייה במלאח ומתנאי ההיגיינה הירודים השוררים בהם. לא נדיר לראות משפחות של 15 נפשות הגרות בחדרים קטנים, ללא אוורור, ובתנאי נוחיות מינימליים. מאז כינון שלטון החסות הצרפתי היו השלטונות ערים לחומרת הבעיה. הם ראו בה סכנה פוטנציאלית לציבור מחשש להתפשטות מגפות, והסירו את המכשול החוקי שאסר על היהודים לגור מחוץ לשכונה המיועדת להם מדורי דורות. הם לא ראו פתרון לא בשיקום שכונות המלאח ולא בהתרחבותן, אלא דווקא עודדו את היהודים בעלי האמצעים לעבור לשכונות המודרניות שנבנו עבור האירופים כדי לחזק אותן". ועתה, נאלצו היהודים לפנות את הבתים שאותם שכרו מחוץ לחומות המלאח, ולשוב להתגורר בשכונה היהודית הצפופה. במקרים רבים נאלצו יהודים לעזוב בתים שבנו בעצמם.
אחד המפונים היה אנדרה אלבז, שהוריו נולדו באלג׳יריה הסמוכה והיו בעלי אזרחות צרפתית. ״דהיר (צו) חדש אסר על היהודים להתגורר בערים החדשות, המיועדות רק לאירופים״, תיאר לימים את תחושת ההשפלה, ״עליי אם כן לעזוב את גן הילדים הצרפתי. הורי גורשו מביתם היפה והלבן ועברו מרי נפש למלאח של פאס, ברחוב צר ומוזנח. במשך שנתיים, משפחתנו שמנתה שש נפשות התגוררה בעל כורחה בחדר גדול ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים זורמים, בבית גדול עם משפחות אחרות שחלקו יחדיו חצר מרוצפת ללא גג".
כך גם הסופר רוברט אסראף תיאר, כי משפחתו נאלצה לעזוב את שכונת הנוצרים ברבאט ולעבור למלאח, בעוד הבית המרווח בעיר החדשה הושכר לפקיד גבוה של השלטון הצרפתי. וכן בעיר מכנאס, שם היו שני בניינים בסמוך למלאח, שהתגוררו בהם במשותף יהודים ומוסלמים. לאחר פרסום הצו האוסר על יהודים לגור מחוץ למלאח, הזדרז הפאשה של העיר לקרוא לראשי ששת המשפחות היהודיות וביקש מהם להתפנות בהקדם. הם צייתו ללא ערעור, ועברו לגור במלאח, מטרים ספורים מהבתים שעזבו.
יהודי מרוקו, שמזה מאות שנים חיו בין עם מוגן ועם נרדף, הרי שהאיומים הקשים ביותר על החיים והרכוש, נבעו מכך שמדינתם וערש מולדתם נהפכה ממגן לרודף. עם הסרת ההגנה של המדינה נפתחו השערים לאנטישמים של האזור. תעמולה אנטי יהודית עברה מעלונים שוליים לכלי התקשורת הנפוצים – עיתונים, כתבי עת, רדיו ותיאטרון. חיי היומיום של יהודים רבים היו מרתון של פחד. בכל אשר הלכו, עם כל מי שדיברו, בכל מה שכתבו, לא השתחררו מהפחד שמשגיחים עליהם, מאזינים להם, עוקבים אחריהם. לא היו אלו דמיונות בעלמא. אנשי וישי לא באו על סיפוקם, וכל אימת שיהודים הראו סימן קל שבקלים של התאגדות לנוכח היחס האכזרי כלפיהם, מיהרו המשטר וסוכניו המקומיים להתנפל עליהם.
כדוגמה למה שעתיד היה להתרחש בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ניתן ללמוד מאלג׳יריה השכנה, בה אנשי וישי שמו קץ לחינוך הפרטי היהודי. תקנות חדשות של הממשלה אסרו קיום לימודים ללא היתר רשמי, וכן נאסרה פתיחת בתי ספר. בנוסף לכך פרסמו חוק שחייב את כל המורים בבתי הספר, בכלל זה מורים בבתי ספר יהודיים פרטיים, להיות אזרחים צרפתיים. אלא שכאמור, אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה בחוק אחר…
לאחר מכן פנה משטר וישי לטפל בעצמאותה של הקהילה היהודית. בחודש אדר תש״ב (מרץ 1942), הוקם בהוראתו ׳האיחוד הכללי של יהודי אלג׳יריה׳ (UGIA), שמטרתו המפורשת הייתה ליישם את החוקים ואת המדיניות של משטר וישי בנוגע ליהודים. כל יהודי אלג'יריה היו אמורים להירשם כחברים בארגון זה ולהיות מיוצגים על ידו, כפי שהונהג בגטאות היהודים בפולין – שם הוקם ה׳יודנראט׳. כך גם הורה המושל הכללי של אלג׳יריה איב שאטל, שונא היהודים וחסר המעצורים, לייצר סרטי שרוול ועליהם טלאי צהוב לכל יהודי אלג׳יריה. זה היה חידוש שאפילו האנטישמים הנלהבים ביותר של משטר וישי לא הצליחו לכפות על יהודי האזור הלא כבוש בצרפת. רק בואם של חיילי בעלות הברית עצר את חלוקת הטלאי הצהוב. אך לא היה בכך, למרבה הטרגדיה, כדי להפסיק את רדיפת היהודים בארצות הערביות ה׳משוחררות׳ אלג׳יריה ומרוקו.
במשך תקופה זו, עד לבואם של חיילי בעלות הברית, הייתה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. כך היו גם כ־1,200 יהודים מצפון אפריקה, שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ׳הפתרון הסופי׳. וקבוצה נוספת של כאלפיים יהודים, שנכלאו במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בצפון אפריקה. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אך סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.
יהודים שניסו להתקומם נגד הגזירות שהושתו עליהם, שילמו על כך מחיר יקר. אחד מהם הוא יוסף אביטבול, פעיל תנועת נוער בעיר סאפי. כמו יתר חברי התנועה, נשא בגאווה את יהדותו והיה נחוש להילחם באנטישמים, חזקים ככל שיהיו. הדבר בא לידי ביטוי ביום ו׳ בתמה תש״א (1 ביולי 1941). קבוצה של צעירים יהודים, ובהם האחים יוסף ויהודה אביטבול, עשתה דרכה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט. הצגת הקולנוע נפתחה תמיד ביומן חדשות. באותו היום, על המסך הופיע המרשל פטן. הוא פנה לבני האומה הצרפתית באשר הם, שלא להתגרות בפולש הגרמני, ואם אפשר לשתף אתו פעולה כדי למנוע הרג והרס של האתרים ההיסטוריים, בעיקר
בפריז. יוסף לא היה יכול להתאפק לשמוע את דברי החנופה המבישים של המצביא הגדול. הוא קם מכיסאו, עמד במלוא קומתו התמירה, ירק לעבר המסך וקרא בצרפתית ״בוגד, אתה בוגד פטן!״. באולם קמה מהומה רבתי. הצעירים היהודים נמלטו על נפשם. הם הבינו כי טובה ממעשהו של יוסף לא תצמח. צעירים מוסלמים שישבו ליד יוסף תפסו אותו והזעיקו את המשטרה המקומית שפעלה מטעם משטר שיתוף הפעולה. הסירנות הפרו את השקט בעיר. יוסף עונה קשות בידי חוקריו, ואחר כך נערך לו משפט ראווה ׳למען יראו וייראו׳. גזר דינו היה שנתיים מאסר ועבודת פרך, והוא נכלא באחד מבתי הכלא הקשים במרוקו, שבו נהגו לכלוא את הרוצחים והשודדים המסוכנים ביותר. מעשה זה הובא לימים בספר ׳מסאפי לצפת׳, המספר על חייו של אהרון נחמיאס שעלה לארץ והיה ראש עיריית צפת.
כוחם של עם ישראל בכל הדורות היה בפיהם. בכל עת צרה וצוקה שעמדה לפתחם, היו מרבים בתפילה ובתחינה לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם. אף בימים טרופים אלו, לתקווה לנס השזורה בכל סידורי התפילה, התווספו תפילות מיוחדות העונות על מצוקת השעה. רבי יצחק אסבאג, ראש הישיבה הגדולה במכנאס, חיבר תפילה מיוחדת להצלת היהודים מידי הגרמנים הנאצים, שנאמרה בבתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר נדפסה תפילה זו בספר ׳תקנות חכמי מכנאס׳.
התפילה שחיבר רבי יצחק אסבאג להצלת היהירים מידי הגרמנים הנאצים– ראש הישיבה הגדולה במכנאס
ריבון העולמים אלהי האלהים ואדוני האדונים… רחם על עם עני ואביון, הנתון ללעג ולביזיון עם רומסי רגליים, מפוזר בין העמים ולא מצאה יונה ישראל מנוח לכף' רגליים, משוד וחמס ורדיפות בהרמת הזרוע והידיים, המעיקים הרשעים הארורים, הגרמנים אשר רצו לבלע, להרוס ולהשחית עם ישראל. מהם רצחו, מהם שללו, מהם עינו בייסורים קשים… ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, הגרמניה הרשעה…
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 226
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.
רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.
انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك
אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ
אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים
انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك
אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ / וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ
וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים
انت الملك والتعلك، / والملك والملك
אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.
וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים
انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك
אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.
וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים
גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.
כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.
נעשה ונשמע
התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו״ל ששם מותר עפ״י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח״ב בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ״י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נחת ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו היתה לו מרוב שקידתו בתורה, וזה ניתן רק לגדולי הדור.עכ״ל. (בהספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר…
״ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״
כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל פסק לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ׳ ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ״י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים ׳אלקים ניצב בעדת אל׳ וכך היה אומר: ה׳ אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם ׳מה זה, הרי ה׳ ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב״ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה׳ הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה״ג רבי דוד שליט״א) וכיון שהרגיש בחוש שה׳ ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה ־ שה׳ ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה.
אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל׳׳צ הגר״א בקשי שליט״א על רבנו: ׳כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה׳.
וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ בעם׳ רפו׳ וז״ל ״בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה״.
סוף מעשה במחשבה תחילה
פעם בא לפניו ת״ח שהרצה לפניו להתיר ארבעה אחים קטנים מאשה קלת דעת, והיה ידוע לאתו הת״ח שהיה ג״כ הרב המקדש, שישנם סיכויים גדולים שהאשה הזאת לא תשמור על טהרת הנשואין, ואכן נשאה לאיש אחר ללא גט מהראשון, ונולדו לה הילדים האלו, ורבנו לא מצא חן בעיניו ההיתר כלל, וממש זעם ורתח במשך דקות ארוכות, ואמר הרי צפיתם את הבעיה מראש, וידעתם שאשה זו לא רצינית בנישואיה הראשונים, אם כן מדוע פתרתם את הבעיה, והייתם מביאים עדים פסולים לחתונה הראשונה, וכך הייתם פוסלים הקידושין. (מפי עד שמיעה הרב מ.א. רפאלי)
אין בהם נפתל ועיקש
וכמה נחמדים דבריו של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו יביע אומר (ח״י/לז׳) שם הובאו תשובות עיוניות שרבנו זצ״ל ענה לכמה מח״ס שנטו מדבריו, וניסו להסתייע מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ורבנו בכוח עיונו חילק בין הפסקים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט״א כותב על דברי רבנו ״ודבריו חיים וקיימים, אין בהם נפתל ועיקש, מר דגברא רבה הוא יודע מה שהוא אומר, וכן עיקר להלכה ולמעשה".
ארי שבחבורה
כשהיה רבנו חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והיה משתתף באסיפות, אחר שהועלו מספר הצעות מספר הרה״ג שמחה כהן ראב״ד רחובות שליט׳׳א שהיו מצפים למוצא פי הרב משאש. כי ידעו שמה שיחליט הרב משאש זה מה שיהיה.
תלמידי חכמים אין להם מנוחה
הרבה תלמידי חכמים הביעו התרגשותם לכל ספר שרבנו היה מוציא, והיו מתפלאים איך הוא מצליח לסדר תשובות לדפוס בסדר מופתי ועיוני, ולא מניח פינה וזוית מכל מה שדברו באותו ענין, הרי הוא ממונה על כל ענייני הדת בירושלים ומכל קצוות תבל מריצים מכתבים אליו בכל חלקי השו״ע, וגם אב״ד וגדולי הפוסקים היו שולחים לשמוע דעתו. אמנם למי שהכיר את לילותיו שעשאם כימים, בעמל ויגיעה מעל כוחות אנוש, אין זו קושיה כלל.
נותנת חיים לעושיה
גם בשעה שפרש באופן רשמי מתפקידו ׳כראש אבות בתי הדין׳ מפאת גילו, המשיכו לזרום לביתו וללישכתו שאלות רבות בהלכה. מריבוי הפניות שפנו אליו נוצר אצלו רושם שהרבנים בארץ ישראל אינם ששים לקחת אחריות של הכרעה ופסיקה, ועל כך התריע שלדעתו רב הנמנע בשיטתיות מלהכריע מיראת הוראה, הוא מועל בתפקידו. (רבי משה עאמר שליט״א) והמשיך ואמר ״מי יודע אולי זכות האומללים שאני נטפל לבעיותיהם היא שעומדת לי להאריך ימים״. פטירתו חלה מספר ימים לפני בחירת הרבנים הראשיים לישראל. והגאון הרב ישראל מאיר לאו הדגיש בהספדו ״כמה יהיה קשה לרבנים הראשיים שיבחרו במקומנו, כי להם לא יהיה כבר את הרב משאש שאותו היו יכולים לשאול בכל דבר המסובך״.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.
באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.
א״ק
הגדה בתרגום ערבי־יהודי תשכ״ג / 1963
הסופר : הרב חותא מצפרו
כתב־יד על נייר
הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס׳׳מ
אוסף יששכר בן־עמי, ירושלים (134)
צלחות לסדר פסח—׳ "צינייא די פיסח״
קאזאבלאנקה ; תר״צ / 1930
בשוליים כתובת : ״מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. לשנה הבאה — ציון ציון — בירושלים תוב׳׳בא״ ; במרכז כתובת: "ג מצות זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס חזרת קערה"
פליז; מעשה ריקוע ;
הכתובות והעיטור הם מעשי חקיקה וטביעה
הקוטר: 46 ס״מ
אוסף יוסף לוגאסי, ירושלים
(135)
ראשית המאה הכ׳
בשוליים כתובת : "אלה מועדי "יי" מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם סברי מרנן ברוך אתה "יי״ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל״ ; במעגל החיצון כתובת : ״לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו "יי" אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה זמן חרותנו באהבה מקראי קדש זכר ליצאת [כך] מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ״יי״ מקדש השבת וישראל והזמנים ברוך אתה "יי" אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוצאי [כך !] מצה מרור כורך שולחן ע׳׳צ״ב״ה״נ״ ״ ; מסביב למרכז כתובת : ״ג״ מצות ביצה כרפס מרור חרוסת זרוע״ ; במרכז בקבוק, ולצדדיו גביעים עם הכתובת : ״יין ישן׳ ופעמיים המלה ״כוס"
פליז; מעשה ריקוע, חיקוק וטביעה
הקוטר: 48 ס״מ
אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים
(136)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
התפתחותה של קהילת מראכש
בעת שהתחוללו התמורות בעם היהודי בחצי האי האיברי במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה היו במרוקו מאבקים על הבכורה בשלטון המרכזי. באותו זמן נדחקו המרינים מן השליטה בחלקים מן הארץ, ושושלת חדשה, בני הווטסים, עלתה לשלטון בצפון בשנת 1420. בשנת 1465 הם קבעו את בירתם בפאס.
בואם של יהודים מספרד אחרי הגירוש ושל פליטים ואנוסים מפורטוגל לווה בהתעוררות דתית ולאומית במרוקו עקב הסכנה הגוברת מצד ארצות אלו. הסכנה הזאת הגיעה לשיאה בכיבוש מזאגאן בשנת 1502. השליטים הווטסים, שלא כמו קודמיהם המרינים, לא רוו נחת במאה השש־עשרה. הארץ הייתה שרויה אז במאבק על השליטה בין הווטסים, ששלטו בפאם, לבני שושלת בנו סעד, שקבעו את מרכזם במראכש והיו טרודים במאבק ממושך גם נגד הפורטוגלים. את כישלונם של הווטסים לעצור את השתלטות המעצמה האיברית על כל ערי החוף של מרוקו ניצלו הסעדים לא רק כדי לדחוק את רגליהם אלא גם כדי לנצח את יריביהם המקומיים.
בשנת 1553 הצליח מוחמר שיך (אלמהדי) הסעדי להשתלט על כל הארץ, לקבוע את בירתו במראכש ולנטוש את הבירה הישנה בפאס. גם הפעילות המסחרית, הדיפלומטית והמדינית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל, שהתרכזה בפאס, עברה רובה למראכש, וסוחרים ממשפחות חדשות הגיעו לרום ההנהגה בבירה החדשה. מגורשים ופליטים יהודים רבים נסו מפני רדיפות מוסדות האינקוויזיציה והתיישבו בקהילות נוספות, עד אגדיר בדרומה של הארץ וכן בקצה החוף האטלנטי, עד תיזנית וגולימין, קהילות ששימשו שער לקהילות העתיקות בסהרה המערבית.
יהודים מגורשים הגיעו לקהילת מראכש כבר בעקבות גירוש קנ״א(1391). יוסף אביב״י פרסם מאמר המתבסס על הכרוניקה ״קורא הדורות״ ממראכש, הכוללת בין היתר דברים תמוהים על ראשיתם של יהודים ממגורשי ספרד בעיר זו. לפי מקור זה, הסכים מלך מראכש, מולאי עבדאללה (א)לגאליב באללה, להרשות ליהודים להיכנס לעיר בתנאי שיגרמו לירידת גשם בקיץ של אותה שנה, בחודש תמוז. אין אפשרות להסביר אגדה זו אלא מתוך הרצון להבהיר שכישרונותיהם העל־אנושיים כביכול הם שפתחו את לבו של השליט, בפרט כי על פי העולה מן הכרוניקה הזאת, היהודים המקומיים התנגדו לכניסתם של המגורשים לעיר.
דפוס ההנהגה היהודית במראכש בתקופה המדינית הוא חידה לנו. הרי יהודים הגיעו לשם כבר מגירוש קנ״א, בסוף שלטונה של השושלת. פליטים מגירוש זה הקימו את ״צלאת לעזאמא״ – ״בית כנסת הלועזיים״, בית כנסת של יהודי ספרד שדיברו את שפת אמם, הזרה ליהודים המקומיים.
לא מצאנו פרטים אחרים על הממסד הרבני במראכש לבד מדמותו המופלאה של ההוגה־המקובל רבי אפרים אנקאווא, שבא עם פליטי ספרד לעיר. האם הוא היגר מן העיר לאחר שהוכה בידי קנאי מוסלמי? או משום שלא מצא אווירה רוחנית ההולמת את צרכיו?
יש לציין בהקשר זה כי תעמולה של מטיפים קנאים לא הייתה חיזיון נדיר במאה החמש־עשרה בגלל האיום הפורטוגלי המתמיד על חופי מרוקו. בקצה הצפון־מזרחי של הממלכה נחרבה קהילת תואת(כיום באלג׳יריה) בשל הסתה פרועה של המטיף אלמגילי, ורבים מפליטי הקהילה מצאו מפלט במראכש.
מאה שנים אחר כך הגיעו גלים של יהודים ספרדים והתיישבו לא רק בערי חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום, כפי שעשו מגורשי ספרד של 1492, אלא גם חדרו פנימה למראכש ולעמקי הרי האטלס. פרשה לעצמה בעניין זה היא משפחת פרץ, שבאה מספרד ורכשה חמישה כפרים בעמק הדאדש, שם התיישבו בני המשפחה ואחרים. לימים נטמעה משפחת פרץ במשפחות ותיקות שחיו שם בהשפעה ברברית וערבית.
רק בימי שלטונם של מלכים מבני השושלת הסעדית(שנת 1554 ואילך), ובפרט בימי שלטונו של הסולטאן מולאי אחמד אלמנצור – ״המנצח״(1603-1578) – ועם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים(כולל מלך פאם, באוגוסט 1578) הגיעה מראכש לאחת מתקופות השיא שלה בשגשוג מדיני וכלכלי.
אלמנצור היה מגדולי השושלת הסעדית, ואולי השליט בה״א הידיעה. הוא השתלט על כל הממלכה ואף הגיע בכיבושיו לשטחים מעבר לנהר הניגר באפריקה השחורה. הוא הביא לשגשוג כלכלי בממלכה, והסחר הטרנס־סהרי תפס מקום מרכזי בו. הוא אף הפך את העיר הדרומית מראכש לבירת כל הארץ בפעם הראשונה בתולדותיה.
אלמנצור ניצח את הפורטוגלים, ואז החל שלטונו. ניצחון זה הקנה לו שם בארצו, שכן איחד את שלושת חבליה הגדולים של מרוקו: מלכות פאם, מלכות מראכש ושני חבלי הדרום, עמק הסוס ותאפילאלת. גם ביחסי החוץ הוא חידש יחסים מפותחים לא רק עם ספרד שהתאחרה עם פורטוגל אלא גם עם אנגלייה, הולנד וצרפת, וכולן מיהרו לכונן עמו קשרים מדיניים וכלכליים מפותחים.
התפתחות זו של הממלכה הלמה גם את אופיים המיוחד של הפליטים והאנוסים היהודים שבאו למרוקו מחצי האי האיברי. מאחר שהיו רגילים להסתגל ״לכל מצב״, לא נקשרו הסוחרים ״בני האומה הפורטוגלית״ לאזור התיישבות קבוע, ועם יציאתם ממצודותיהם של הפורטוגלים באמצע המאה השש־עשרה הם מצאו הזדמנויות כלכליות במקומות אחרים בנקיטת יזמות כלכליות חדשות. הם השתקעו בקהילות חדשות, ומהן היגרו אלפים לבירה החדשה במראכש.
נוסף על המהפכה ביחסי החוץ הנהיג אלמנצור גם מהפכה פנימית בכוננו מערכת מנהלית של המח׳זן באמצעות ארגון ריכוזי הסר למרות הסולטאן. הארגון כלל וזירים(שרים), פקידים, מושלי ערים ומושלי מחוזות וכן את סגל הארמון ושבטים מגויסים(הם צבא הגיש) ששוחררו ממסים וחובות. ניתנה להם אדמה על שום שהגנו על אחדותה של הממלכה. עם שריו של אלמנצור נמנו גם יועצים וסוחרים יהודים, אחד הבולטים שבהם היה הסוחר והנגיד אברהם בן וואעיש, שפעל בסוף ימי שלטונו.
בן וואעיש מכונה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש; ראה טולידאנו, נר המערב, עמ׳ 107, 111. ייתכן ששימש נגיד קהילת מראכש בזכות מעמדו בחצר המלך, אך אין פרטים על הנהגתו את בני עמו.
- אברהם בן וואעיש
שם משפחתו המקורי של אברהם היה בוזאגלו. מניין בא לו הכינוי בן וואעיש? בשם וואעיש כלולה המילה עיש, חיים, אבל מדוע הוא הוסיף כינוי זה לשם משפחתו -אין יודעים.
לאברהם, ששירת בעיקר את המלך אלמנצור, הוענק התואר שיח' והוא נחשב לאחד השרים בעלי ההשפעה בחצרו במראכש. אברהם היה גובה המסים הראשי של הסולטאן, הוא נתן אשראי לסוחרים שבאו ממערב־אירופה ומאיטליה. הוא אף סחר בסוכר ובעצים, והיה לו מונופול על ייצוא הסוכר להולנד. באיגרת מסוף אוקטובר 1603 כתב הלורד האנגלי ססיל שבן וואעיש היה איש סודו של המלך, שנתן בו את אמונו המלא, ״מה שלא מצא חן בעיני העם המוסלמי״, כלשונו. הוא ציין עוד כי רבים מן הסוחרים תלויים במילתו, ״והוא נוהג בהם בעריצות״.
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ציין שאברהם בוזאגלו היה מרבני מראכש, ושבשהותו בוונציה בשנת 1606 הביא לדפוס כתב יד הכולל שישה סדרי המשנה עם פירושיהם של הרב עובדיה מברטנורא ושל הרמב״ם. אם כך הדבר, הרי שבן וואעיש, אחד העשירים המוכרים, הוא מי שמימן כנראה את הדפסת המהדורה החדשה של המשנה – תרומה לפעולה רוחנית־ספרותית לקהילה.
ב־1603 נפטר אלמנצור. לאחר מותו התקיימה מלחמת ירושה, שבסופה נחל את הכתר בנו, מולאי זידאן. אברהם בן וואעיש המשיך לשרת גם אותו. דברים עליו מתקופה זו הובאו בשמם של הנוסע האנגלי, ג׳ורג׳ תומסון, ושל ג׳ון הריסון, ראש המשלחת הבריטית בחצר מולאי זידאן: ״אברהם ומקורביו נהגו ביד רמה כלפי מוסלמים, נוצרים ויהודים״. לפי מקורות עבריים, כמה ממקורביו של אברהם היו מבני עמו, בהם היה גם אחד מקרוביו – הרב אברהם בן ראובן בר נחמן בוזאגלו.
בימי הסולטאן זידאן גברו התמרדויות שבטים בממלכה, והוא איבד את השליטה על אזור פאס. בחוף האטלנטי כבשו הספרדים את ערי הנמל (א)לערייש (ששמה הפך ללראצ׳ה) ומעמורה, ובקושי רב נהדפו המורדים בתאפילאלת ובסוס. בשליטת זידאן נותרו מראכש ועיר הנמל סאפי בדרום, ואפשר שעם היחלשותו של השליט, וגם בגלל השם שיצא לבן וואעיש בין דיפלומטים, סוחרים ונוסעים אירופים, פחתה השפעתו המדינית בחצר זידאן וכן פעילותו הכלכלית בממלכה, וכתר ״יהודי המלך״ בעלי ההשפעה הרחבה עבר לבני משפחת פאלאץ׳.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 45
והגדת לבנך-הרב משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.
אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?
תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)
"ביום ההוא – כי אותו לילה היה כיום יאיר – כצחות היום.
אור לישראל – חושך למצרים".
לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.
גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,
ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.
הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים, רק תבקש מבורא עולם.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…
כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".
בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,
נוכל להביא את ימות המשיח.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,
עתיד הוא לשמוח עם השכינה.
הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,
כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,
ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).
חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,
ה-3334 של עם ישראל {תשפ"ב}.
מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:
להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.
וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,
ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.
נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,
ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",
ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.
"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.
(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).
פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.
מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח". זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).
"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.
בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".
ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.
כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.
ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?
מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".
דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.
הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה
יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים.
אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".
תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.
בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".
רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.
הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).
שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.
ע"י קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.
ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.
את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.
במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.
המאורות בליל הסדר,
והדרך להשגתם.
"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:
"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).
על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק': לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.
"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)
רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.
כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו):
כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.
הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.
מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.
גם לנו בליל הסדר, יש מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.
בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,
אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:
א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.
ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.
א. לשוב בתשובה לפני החג.
בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).
ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.
בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.
הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'. אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.
לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" – כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.
ב. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),
מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.
הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.
הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).
המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.
אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".
בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.
לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.
אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.
"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.
הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.
רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.
כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).
רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.
"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.
בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).
'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,
כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אוה"ח הק').
בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.
הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?
כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?
שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס' המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?
בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).
המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.
לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".
מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.
החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':
אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,
ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.
ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.
מדברי רבנו-אוה"ח-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.
סגולה לחצות ליל הסדר: לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.
את העת רצון של חצות הליל – שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).
כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".
"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},
הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},
שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).
לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.
וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.
א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).
ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).
ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).
ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך" (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.
ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".
הסבר הפס' כדברי קדשו:
"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…
וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.
וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…
וכנגד נס מרדכי אמר – 'הזה לה".
וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".
ניתן להוסיף על דברי קודשו:
ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.
רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.
ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.
ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.
ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.
חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.
מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?
כרטיס הביקור של הקב"ה:
"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".
כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.
כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.
א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).
חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.
רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).
בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.
לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.
המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.
רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).
ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)
במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…" (שמות יט, ה).
"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?
הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).
בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).
בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.
פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.
לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.
ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).
גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.
ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).
חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.
"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,
לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".
שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.
שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.
פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.
פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.
מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".
המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.
עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.
כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.
מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).
המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).
בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.
על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:
פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.
מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.
מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?
סדר בליל הסדר.
ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל
4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.
4 חלקי הסדר: א. קידוש ב. קריאת ההגדה ג. סעודת החג. ד. הלל.
4 בנים: חכם, רשע, ושאינו יודע לשאול, תם = ח – ר – ו – ת = חג החרות.
4 קושיות: חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".
תם: "והיה כי ישאלך. שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".
4 לשונות גאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.
4 מאכלים: א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.
4 כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.
4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.
מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).
"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.
והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.
והצלתי – אתכם מעבודתם.
וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.
ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.
ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.
והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה
לאברהם, ליצחק וליעקב –
ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –
כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.
רבנו-אוה"ח-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.
"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.
"וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.
"ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.
עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).
תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.
התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".
כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.
תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה". וכלשון קדשו: "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).
שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.
הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".
מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.
גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:
עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם. כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".
לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".
כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".
נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב – ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).
"אור זרוע לצדיק"
למרן רבי יוסף קארו – רב רבנן,
מהבר ה"שולחן ערוך", "בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו'.
יום ההילולה של מרן רבי יוסף קארו ע"ה, חל ביום יג' בניסן ערב בדיקת חמץ, כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.
"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר.
לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.
הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.
מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר".
ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.
כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה: "באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".
רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.
לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".
כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו'). הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').
הוא זכה ל"מגיד" שמיימי ש שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.
במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל? בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין. רבי יוסף קטרו היה מחותנו של האר"י הק'.
יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמידו רבי משה אלשיך המכונה "אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח:
"קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.
אראנו נפלאות
למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,
והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים
הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.
הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.
רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.
הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.
לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.
בברכת חג פסח כשר ושמח,
וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".
משה אסולין שמיר
פסח כשר
פ = פסח + פורים. ס = סוכות. ח = חנוכה.
כ = כיפור. ש = שבועות. ר = ראש השנה.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה.. לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים..
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה, מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
בד בבד, רקם רבנו בתקופה זו מערכת יחסים חיובית מאוד עם הערבים והצרפתים, זאת על מנת לאפשר לקהילה לנהל חיים שלווים ובטוחים.
באותן שנים סרב רבי יוסף להצעת ממשלת מרוקו לכהן כראב״ד בקזבלנקה וכן להצעת ממשלת צרפת לכהן כראב״ד מצרים.
היו״ם היה איש היודע להוכיח ולאהוב כאחד. במתיקות לשונו שכנע איש ואישה, נער וזקן, לקיים את מצוות ה׳, להתקרב אל המסורת, הדת והלאומיות. נפשות רבות עשה הרב, והיה אציל רוח, בעל שיעור קומה מוסרית, אהבת אדם ורדיפת חסד.
רבים נהרו לשמוע דרשותיו, והיו״ם ידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בכתיבה, במשלים, באגדות ובדברי חז״ל, שהצליחו לרגש, לגעת ולעורר גם אנשים בעלי גוונים שונים.
הרב הצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות.
פעם אחת התבטא ואמר: ״כי זאת היא כוונתינו, בכל דרושינו, בכל עת ובכל זמן,לעורר לבנו, ולב זולתנו, לעבודת האלוהים״(נחלת אבות ד, עמ׳ 219).
הופעתו האצילה של הרב, מראהו ההדור, וכמובן אישיותו הגדולה יצרו תחושת הערכה, הערצה ויראת כבוד בלב כל מי שבא עמו במגע. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״, אם הרב דומה למלאך ה׳ צבאות – תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו – אל יבקשו מפיהו.
ביום ט׳ ניסן התשכ״ד(1964), לאחר שנים של תפילות לעלייה לארץ, הוכשרה השעה, ורבי יוסף עזב בשמחה רבה את עיר הולדתו ועלה לארץ ישראל. הרב התיישב בשכונת קריית שמואל בחיפה, ולא רצה ליטול לעצמו שום שררה עם עלייתו לארץ. חפצו היה רק בתלמודו ובפרנסת משפחתו.
הרב נפגש עם הרב יצחק ניסים והרב איסר יהודה אונטרמן זצ״ל וקיים איתם שיח קרוב מאוד בו הם דנו גם על הספרות ההלכתית שהרב כתב. רק בשנת תשכ״ח (1967), שלוש שנים לאחר עלייתו ארצה בהיותו בן 71, הסכים לאחר הפצרות רבות להתמנות לרבה הראשי של חיפה, במקומו של קודמו בתפקיד המנוח הרב נסים אוחנה זצ״ל.
אבא חושי ז״ל, ראש עיריית חיפה דאז, לא היה מעוניין ברב לעירו,ועל אחת כמה וכמה לא חפץ באישיות מבוגרת כמו היו״ם, אך פגישה אחת עם הרב השאירה בו רושם עמוק כל כך עד שדרש והפציר ברבנו להתמנות לרבנות העיר, ואף ביקש מראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, את עזרתו במלאכת שכנוע הרב לקבלת התפקיד. הרב משאש הסכים לבסוף, אך התנה את הסכמתו בכך שאיש לא יתנגד למינויו, וכך היה. היו״ם כיהן במשרה זו עד יומו האחרון, לצד הגאון המפורסם הרב יהושע קניאל זצוק״ל, רבה האשכנזי של חיפה.
הרב יהושע קניאל זצ״ל(1896 – 1970), דיין ורבה של חיפה, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. נמנה עם ראשוני תלמידי הראי״ה קוק זצ״ל וזכה לקרבה מיוחדת ממנו. בתר״פ הגיע לחיפה וייסד את בית הדין הרבני בחיפה. שימש כמרצה ללימודי יהדות בטכניון. נפטר בי״ז בתמוז התש״ל ועל שמו נקרא ״פרס הרב קניאל״ לספרות תורנית.
רבי יוסף קיים פעילות תורנית ענפה ופוריה במחוזו, קבע שיעורי תורה יומיים בבתי כנסת, הרצאות בבתי מדרש וישיבות, ביקורי קבע בבתי חולים ובתי סוהר, חיזוק וביצור כל ענייני הדת, הקמת חברת ״אחיסמך״ – תמיכה כלכלית וחברתית בחולים ובבני משפחתם, ועוד. ביתו הפרטי של הרב היה פתוח לרווחה ואורחים לאין מספר התארחו בביתו, יש לזמן קצר ויש לזמן ארוך. פעמים שהחזיק הרב בברכי דרבנן, בני ישיבה צעירים, עד שהעמידם וניתנה להם היכולת לכלכל עצמם בעצמאיות. היו״ם היה מודע למצב הקשה של העולים ושימש עבורם כתובת לכל בעיות הנפש והרוח אך גם לבעיות דיור, פרנסה ורווחה. הוא כתב לראש הממשלה דאז, לוי אשכול ולמנהיגים נוספים על מצוקתם של רבנים גדולים שעלו ממרוקו והם מחוסרי עבודה בעוד שיש קהילות רבות הזקוקות להם. במכתבו הוא מתריע כי יש רבים שאינם עולים ״בשמעם את מצב הרבנים העולים כבר כי ברע הוא וסידור הרבנים איש איש על עבודתו הוא יביא בכנפיו איחוד הספרדים והרמתם, שכל רב ישפיע על בני קהלו בכל צרכיהם, ולתקופת כל שנה יעשו כנס רבני, להתבונן בחסרונות להשתדל למלואתם…״(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תרעח).
בית הכנסת שייסד הרב משאש וקראו על שם אביו ״נשמת חיים״, היווה מגדלור של תורה ויראת שמים, ושיעורי התורה של הרב הפכו מרכזיים בהדר טבורה של חיפה בימות החול, בשבתות ובימים טובים.
אך יחד עם זאת, הרב היה נוסע רבות לקהילות מגוונות בארץ ישראל כדי ללמדם תורה, לחזקם ולאמצם.
לצד פעילותו הציבורית, מספרים תלמידיו שהאור בספרייתו דלק תמיד, גם בשעות הקטנות של הלילה. בכל עת היה מצוי רבנו בעומקה של הלכה, גיבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים אשר ספריו מעידים עד כמה היה הוא ענק שבענקים.
לאחר פטירתו של הראשל״צ הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל זלה״ה הוזמן רבנו על ידי מספר רבני ערים בארץ לשמש כראשון לציון וכרבה הראשי של ארץ ישראל, ״כי לא נמצא בארץ אדם ראוי לישב על כסאו וכבודו נזכר ממני, ודיבר עם הגאון הרצוג ישצ״ו על זה״(אוצה״מ ג, סי׳ אלף תקסס, אך לרוב צניעותו וענוותנותו משך ידו מן השררה והרבנות שלא הוצרכו לו בהכרח הפרנסה. ״ומה גם כי לא ניסיתי ללכת באלה לרדוף אחר השררה חלילה, כל ימי בורח מהשררה, רק הבאה אלי בהכרח בהשגחת הבורא, ושיש בה מזונותי ומזונות ביתי בדרך כבוד עם לימוד תורה לשמה, ובכן יסלחו הצדיקים אם לא עשיתי רצונם בזה״.
הרב השיב את נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ביום ב׳ בשבט תשל״ד, 25 בינואר 1974, ומנוחתו כבוד בבית העלמין הישן ״חוף הכרמל״ בחיפה בחלקת גדולי העיר ומכובדיה, סמוך לחלקת חללי צה״ל.
ת.נ.צ.ב.ה.
לאחר פטירתו נוסדו מוסדות תורה וחסד רבים לעילוי נשמתו ולהנצחת זכרו, בהם חברת ״אוצרות יוסף״ שפעלה בעבר והוציאה את כתביו לראשונה.
זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
החכם השלם-פרקי הגות, הלכה, מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-אלעד פורטל
עמוד 23
יוסף (יוסי) שיטרית-צרכי פסח המלחיצים
צרכי פסח המלחיצים
פיוט דו־לשוני (מטרוּז) ממכּנאס על הוצאות החג הכבדות
המקור העברי והערבי־היהודי ופירושו
לשמיעת הפיוט מפי פרופ' שטרית יש ללחוץ על הקישור…
https://www.facebook.com/josephyossi.chetrit/posts/10227205140384023?notif_id=1649863446660595¬if_t=comment_mention&ref=notif
המקור של הגרסה המוהדרת כאן: כ״י הספרייה הלאומית בירושלים [=סל״י] מס׳ Heb. 8°5606, דף 78א-ב. גרסאות נוספות של השיר: כ״י סל״י Heb. 8° 3898, דפים 59-58; כ״י סל״י Heb. 8º 7435, דף 129א-ב; כ״י מכון בן-צבי 2010, דף 46א-ב.
1- שִׁמְעוּ קוֹלִי בְלָשׁוֹן צָח; / יְגוֹנוֹתַי אַגִּידָה.
לִבִּי תָמִיד לֹא נָח; / אֵשׁ בוֹעֶרֶת יְקֵידָה.
כְּצִפּוֹר נִלְכַּד בַּפָּח; / שֵׁנָה מֵעֵינַי נָדְדָה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
1א. [שמעו] קוואלי זד, מאהו מזאח. / נעאוודו בלפֿהאמא ולדא.
עמדא עלא מן סעדו טאח, / מסכּין! ולא מן סאב תסנידא.
טול אייאמו עמרו מאהו מרתאח; / כֿסאתו גֿיר תנהידא.
באס נגּאבליךּ, יא תאזיר פסח, / חתא בקסיסבא ליסירא.
=]שמעו דברִי, שהוא דבר אמת ולא בדיחה. אומר אותו בתבונה ובטוב טעם.
אבוי למסכן שמזלו מזל ביש! ולא מצא תומך וסומך.
כל ימיו אין לו בכלל מנוח; נותר לו רק להיאנח.
במה אקבל את פניך, הו פסח עשיר? אפילו לא בשמלונת לילדה.[
2- לְמִי אֶעֳרוֹךְ [אֲמָרַי], / וּמַה תִּהְיֶה אַחֲרִית?
שַׂחְתִּי לְכָל חֲבֵרַי. / פָּנַי כָּבְשׁוּ בַּקַּרְקָעִית.
עָנוּ הֵמָּה לִדְבָרַי: / חִטִּים קַח לְךָ בְּרִבִּית.
גָּבְרוּ וַאֲחָזוּנִי צִירַי. / תָּקְעוּ בְלִבִּי חֶרֶב חַדָּה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
א. עייאטי אגיר למולאנא / כֿאלק אסבעאן ודאייאע.
הווא לעאטי בלא מנא. / אלפֿלךּ ידור ויבדל סוואייע.
עאוודית לסחאבי לגֿבינא. / קאלולי: רפֿד עידיךּ בטאלע.
חסית אוזהי פֿי [לארד] טאח. / דובית פֿי לארד מרא אוחדא.
באס נגאבליךּ
=]אני מתפלל רק לאלוהינו, יוצר השבע והרעב.
הוא הנותן בלא לצפות לתמורה. גלגל הכוכבים מסתובב ומשנה את העתים.
סיפרתי לחבריי על עוגמת נפשי. אמרו לי: קח לך מצרכי החג בהקפה.
חשתי שפניי נפלו לאדמה. נמוגותי בבת אחת בתוך האדמה.[
3- פֶּסַח אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, / כֻּולָּם לְהוֹצָאוֹתָיו.
אֲזַי אֶשְׂמַח וְאֶעֳלֹוז, / וְיַחֲזֹור כֻּולּוֹ לְעוֹלָמוֹתָיו.
כּוֹסִי בְיָדִי [אֶ]אֱחֹוז; / דָּגִים, בָּשָׂר וְעוֹפוֹתָיו.
הַשֵּׁם הוּא יִתֵּן לָנוּ עֹוז, / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
3א. אלאהּ יעטינא ברכת האד לעיד, / זאנא בסרוט כּתירא.
כּולסי מלזום תעמלו זדיד: / זלאפֿא, מגֿרוף וקדירא.
חתא למטלאק באס תעייד. / ואשראב יסקי בלקדירא.
עמדא עלייא! מא סיבית סניד / ולא עוואן בחוויזא סגירא.
באס נגּאבליךּ
=]אלהים יברך אותנו בברכת חג זה, שבא אלינו עם תנאיו הרבים.
הכול חייב להיות חדש: הקערה, הכף והקדירה.
גם המערוך להכנת המצות לחג. את היין יש למזוג מן החבית.
אויה לי! לא מצאתי תמיכה ולא עזרה אף לא במשהו קטן.[
-4 תֵּן לָנוּ זְכוּת [הַ]מּוֹעֵד, / יָהּ אֲדוֹן הָעוֹלָמִים.
וְגִשְׁמֵי רָצוֹן לָנוּ תוֹרִיד, / וְתַרְבֶּה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים.
וַאֲנִי אֶבְטַח עַל הַיָּחִיד, / הַזָּן כֹּל מִקַּרְנֵי רְאֵם.
הוּא יִשְׁלַח לָנוּ צָרְכֵי מוֹעֵד / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
4א. נדל נכֿמים גֿיר פֿיה ונרוז, / אייאךּ נסיבלו סי חילא.
גֿלבני ולא סיבית באס יגּוז. / זאתני לכֿדמא קלילא.
לעיד לולי ותאני בזוז, / סרוטהום מא מנהום תחווילא.
לקמח, זריעא וקלב ארוז / מטחון מספֿי בתילא.
לגֿנמי אדכּאר ופֿרך אלוז / תזודהאלו פֿי כּול לילא.
וואנא גֿיר חזאן כּאתיב [אלחרוז] / מא נקדיר [לשרוטאתו פֿי מרא.[
=]כל היום אני רק חושב עליו ותוהה, אולי אמצא לו איזו תחבולה.
הכניע אותי ולא מצאתי במה לספק את צרכיו. לא היתה לי עבודה רבה.
החג הראשון והחג השני, שניהם מציבים תנאים קשים.
חטים, זרעים ואורז, הכול טחון ומנופה כהלכה.
בשר כבש זכר ואפרוחי אווזים אתה חייב לזמן לו בכל ערב.
ואילו אני רק תלמיד חכם, כותב קמיעות. אין בכוחי לעמוד בכל תנאיו.[
סימנים מיוחדים בטקסט: המלים והצירופים המוצבים בסוגריים מרובעים [ ] מופיעים בגרסאות אחרות של השיר ומתאימים יותר הן לתוכן הן למבנים הפרוזודיים של השיר. הקו העליון שמעל העיצורים גֿ, כֿ, פֿ מסמן אותם כהגאים רפים, ואילו הנקודה בתוכם מסמנת אותם כעיצורים דגושים.
גרסה שונה וקצרה יותר של טקסט זה, בלא ניקוד הפיוט העברי, הופיעה בספרי: יוסף שיטרית, השירה הערבית היהודית שבכתב בצפון אפריקה; עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים. ירושלים: משגב ירושלים. תשנ״ד, עמ׳ 260-258. ראו שם גם את הפרק על שירת המטרוז, עמ׳ 304-195.
הפיוט נכתב במכּנאס במאה השמונה עשרה ונפוץ לאחר מכן ביתר הקהילות. קריאתו וביצועו בעל פה הביאו לשינויים רבים בגרסאות השיר בהשוואה לגרסה המקורית של השיר ואף בכתבי־יד שמקורם ממכּנאס. הגרסה המובאת כאן מופיעה בכתב־יד שהועתק במכּנאס בתחילת המאה העשרים.
הפיוט שייך לסוגת ה׳מטרוז׳ המערבת את העברית והערבית־היהודית בתוך אותו השיר במתכונות שונות, חיצוניות ופנימיות. במטרוז החיצוני משלבים שני שירים שתכניהם שונים ושייכים למקורות שונים אך נושאים לחן דומה. בשיר שלפנינו יש לנו סוג של מטרוז פנימי משכפל, שבו כל חרוזה או סטרופה עברית זוכה לעיבוד עוקב בערבית יהודית. העיבוד הערבי־היהודי אינו תרגום של הטקסט העברי אלא מציג את תכניו בשינויים שונים, המעמתים את שני הנוסחים ומצביעים מניהּ וביהּ על מעמדן החברתי־הלשוני השונה של שתי השפות הבונות את השיר. הטקסט העברי שואב את מלותיו ודימוייו מן המקורות העבריים המקראיים והבתר־מקראיים הקבועים והקפואים, דרך ציטוטים ישירים ועקיפים מן המקורות; אלה נובעים מלימוד לרוב פסיבי של העברית. לעומתו הטקסט הערבי־היהודי זורם וגמיש יותר משום שהוא משתמש במבני הלשון הטבעית והדבוּרה של המשורר והקוראים ומסתייע גם ברובדי לשון כתובים מוקדמים יותר של הערבית היהודית. בעניין זה השיר שלפנינו מיטיב להדגים את הנוסחאיות הסמויה של השירה העברית במרוקו וביתר הקהילות בכלל עד לעת החדשה ואת הזרימה החפשית של הטקסט הנוצר בלשון האם.
שתי הרקמות הלשוניות המשולבות בשיר ה׳מטרוּז׳ נושאות כאן גם מבנה פרוזודי שונה במקצת. ארבע החרוזות העבריות שומרות על מבנה פרוזודי אחיד לאורך השיר. הן מורכבות מארבעה טורים דו־צלעיים במתכונת של שיר מעין־אזורי שבו שלושת הטורים הראשונים חורזים בצורה זהה אבאבאב ואילו הצלע הראשונה של הטור הרביעי חורזת כמו יתר הצלעות הראשונות אך הצלע השנייה נושאת חריזה שונה החוזרת על עצמה בסוף ארבע החרוזות, במתכונת אבאבאבאת. לעומתן החרוזות הערביות־היהודיות אינן נושאות מבנה אחיד. שתי החרוזות הראשונות (1א ו־2א) הן בנות ארבעה טורים דו־צלעיים אך שתי האחרונות כוללות חמישה טורים דו־צלעיים. אולם גם הן שומרות על התבנית המעין־אזורית של הסטרופות העבריות דרך תבנית החריזה שלהן: אבאבאבאבאת גדגדגדגדגת בשתי החרוזות הראשונות, הוהוהוהוהת זחזחזחזחזת בשתי האחרונות. אשר למשקל השיר כל צלעית מורכבת משבע או שמונה הברות. בגרסאות השונות שעיינתי בהן לא צוין לחן לשיר.
אשר לתכני שני הנוסחים של השיר, הפיוט העברי הוא בעיקרו שיר תלונה של העני על מר גורלו ערב פסח בגלל ההוצאות הכבדות של צרכי החג שאינו יכול לספק אותן, ואילו הנוסח הערביּ־היהודי של השיר מדגיש את התפילה לבורא שיבוא לעזרתו. בשיר העברי הדובר מתלונן על מצבו הדחוק והקודר המביא אותו לדיכאון ולנדודי שינה (סטרפה 1). הוא פונה לעזרה לחבריו אך אלה מחמירים את מצבו משום שהם מציעים לו לקנות את כל מה שדרוש לו בהקפה שעה שהוא יודע שהוא לא יוכל להחזיר את החוב (סטרופה ב). אחר כך הוא מתאר את הסיבה לתסכולו: הוצאות החג מסתכמות ב׳ארבע מאות זוז׳. בסכום נכבד זה הוא אמור לקנות יין, דגים, בשר ועופות (סטרופה ג). בלית ברירה הוא מתפלל לבורא שיגיש לו ולכל הקהילה את העזרה הדרושה למילוי צרכי החג ו׳צרכי ההגדה׳, היינו צרכי שני לילות הסדר (סטרופה ד.(
כל התכנים הללו מעובים יותר ונהירים יותר בנוסח הערבי־היהודי של השיר. הם מוצגים גם בנימה הומורוסטית יותר. כאן הדובר פונה לא רק לחבריו ולבורא אלא גם לחג עצמו ומנכיח אותו דרך פנייה ישירה אליו: ׳יא תאזיר פסח׳ [=הו פסח העשיר] בגרסה שלפנינו או ׳עמי פסח׳ [=דודי פסח] בגרסאות אחרות (טור הרפרן, הרביעי בסטרופה 1א). נעשה שימוש גם בצורות הקטנה של שמות – ׳קסיסבא׳ [=שמלונת] לילדה במקום ׳קסאבא׳ [=שמלה], ובגרסאות אחרות ׳קביצ׳א דלכֿדרא׳ [חבילונת של ירקות] במקום ׳קבצ׳א דלכֿדרא׳; וכן ׳בחוויזא סגֿירא׳ עם הקטנה כפולה דרך שם התואר ׳סגֿירא׳ [=קטנה] ודרך צורן ההקטנה ׳חוויזא׳ במקום ׳חאזא׳ [=דבר מה, חפץ.[
בסטרופה א1 הדובר מציג את מצבו כביש מזל תמידי שאין לו על מי לסמוך ויכול רק להשמיע אנחות, שכן אין לו אפילו במה לקנות שמלונת חדשה לבתו. בתחילה הוא מזהיר את המאזינים שאין הוא מספר בדיחה אלא מתאר אמת לאמתה. בסטרופה ב1 הוא מבין שהוא לא יקבל עזרה מחבריו אלא עצות הגורמות לו לדיכאון עמוק יותר. לכן הוא פונה לבורא הנותן בלא לצפות לתמורה, שלא כמו בני אדם, שיעזור לו לספק את צרכי החג. בשתי הסטרופות האחרונות הוא מתאר בהרחבה מה הם צרכי החג: חידוש כלי האוכל והמטבח, ובכללם המערוך הנחוץ כל כך להכנת המצות בבתים, שכן עד למאה העשרים לא שווקו מצות מוכנות; את החטים להכנת קמח המצות, מנופה כראוי וכן אורז, אשר מסתבר שיהודי מרוקו צרכו אותו אז בפסח משום שלא נחשב מן הקטניות. לבד מן המצות עיקר ההוצאות מופנה לרכישת בשר כבש זכר, מפוטם כנראה, ואף אפרוחי אווזים כמו המהדרים במצווה. עניין נוסף שהוא מדגיש, המצרכים היקרים דרושים לשני לילות הסדר שכן במרוקו, כמו בכל קהילות הגולה, קיימו סדר ראשון ערב פסח וסדר שני על כל ההדר והמטעמים שלו בערב שלמחרת. בליל הסדר השני נהגו יהודי מרוקו לקרוא את ההגדה במקור ולתרגם אותה לערבית יהודית (או לספרדית יהודית) פסקה אחרי פסקה. בגרסאות אחרות של השיר נוסף טור אחר המדגיש עוד יותר את תסכולו של הדובר בגלל ההקנטות של האשה: ׳כל מא תעמל תקוליךּ זיד. מא עמלת פחאל קראניך טכירא׳ [=ככל שאתה קונה יותר היא אומרת לך: תוסיף עוד. לא מילאת את חובתך כמו יתר הבעלים]. בטור האחרון של השיר המחבר שהוא גם הדובר בשיר מוסר את המקור לדלותו: ׳אנא גיר חזאן כּאתיב לחרוז׳; הוא אמנם תלמיד חכם אך עיסוקו בכתיבת קמיעות, עיסוק שאינו מזמן הכנסה קבועה. בגרסאות אחרות של השיר, העיסוק הוא ׳חזאן כאתיב אלוח׳ [=תלמיד חכם הכותב לוחות לילדים שבאים ללמוד אצלו].
על פסח והוצאותיו המלחיצות נכתבו שירים נוספים ארוכים יותר בערבית יהודית. הם יופיעו בחיבור שאני מכין ויוקדש לשירי החגים והמועדים עם המטעמים והמשקאות שלהם שליוו את יהודי מרוקו לאורך הדורות. על לחצים אלה מהלכים בקרב יהודי מרוקו גם פתגמים שונים. אביא כאן שניים מהם:
1 – ׳פסח הוא לה׳ [l-adonai] – חתא ללילתו [=בפסח יש לסמוך על חסדי האל – עד ערב החג ממש]. היהודי מביע את תקוותו שהאל יזמן לו במה לקנות את מצרכי החג ואת הבגדים החדשים הדרושים לחג עד לרגע האחרון ממש.
2 – לפתגם השני יש שתי גרסאות הנובעות מן העמימות של המלה ׳ל-כֿס׳ [l-ḫaṣṣ], שיש לה שני מובנים: א) החסה, שאת עליה צורכים בתחנות שונות של סדר פסח שבהן אוכלים מרור; ב) מחסור.
גרסה א: פסח ‒ עיד לכֿס [=פסח הוא חג החסה].
גרסה ב: פסח עיד ל-כֿס. נתי תשרי והווא יכֿס. [= פסח הוא חג המחסור. ככל שאתה קונה יותר חסר עוד.]
חג פסח שמח ומהנה אל אף כל הלחצים
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יום ב׳ בשבט תש׳׳ב (20 בינואר 1942). מזג האוויר הקפוא שרר במלוא עוזו ברחבי העיר ברלין שבגרמניה. לא היה בכך כדי למנוע את השתתפותם של 14 בכירים מהמשטר הנאצי ב׳וועידת ואנזה׳. המכוניות בזה אחר זה נעו אל עבר השכונה הירוקה הפסטורלית שבאחד מפרברי העיר, עצרו בפתחו של בית בן שלוש הקומות, ומתוכן ירדו הבכירים בזריזות אל הבית החמים.
עוד קודם לכן, בתחילת חודש אב תש׳׳א (31 ביולי 1941), הורה הרמן גרינג, סגנו של היטלר, להכין תכנית מקיפה לפתרון סופי של הבעיה היהודית, שהוא למעשה תכנית מקיפה להשמדת היהודים בכל העולם. לביצוע המשימה מונה היידריך. במקביל נשלח למספר מפקדים נאצים בכירים הזמנה לכינוס בווילת ואנזה. למשתתפים בכינוס הוגש חומר רקע לדיון, שהוכן על ידי ראש הלשכה המרכזית לגירוש היהודים', קצין נאצי בשם אדולף אייכמן.
הוועידה נערכה בחדר האוכל שבקומת הכניסה. את הוועידה פתח היידריך בנאום ארוך, במסגרתו הסביר כי היטלר דורש אמצעים להשמדה המונית של כל היהודים, זאת בשונה מהעבר שהמפלגה הנאצית הסתפקה בגירושם של יהודי גרמניה לאזורים אחרים. הוא הוסיף והסביר, כי הוא אישית יעמוד בראש הפעולות לחיסול היהודים, כשבתחילה יש להטיל על היהודים עבודות פרך, שתפוקתם תועיל לשלטון הנאצי. על דבריו הוסיף היינריך הימלר, ראש הגסטפו ומפקד האגף לטיפול ביהודים, כי יש לקרוא לחיסול מקיף ויסודי של כל היהודים. דבריו זכו לקריאות שמחה ולהסכמה של רבים ממשתתפי הוועידה.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות השונות. הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A – מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B – מדינות שותפות או יריבות לרייך. אחת המדינות שצוינו תחת שלטון הרייך הייתה צרפת, על פי פירוט זה: אזורים כבושים 165,000 יהודים, ובאזורים הלא כבושים 700,000 יהודים. ההשערה היא שהכוונה ליהודים במדינות צרפתיות, כמו מרוקו, תוניס ואלג׳יר.
בעת ביקורי בווילת ואנזה בחודש סיוון תשע״ח (יוני 2018), הבטתי בתדהמה על המבנה. בית מפואר זה שוכן על שפת אגם פסטורלי יפהפה, כשאת האווירה השקטה מפירים קולות האווזים באגם. ניסיתי לדמיין את הוועידה שהתקיימה בו, במסגרתה נחרץ גורלם של העם היהודי, שהוביל להשמדתם של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה, מיוון וממדינות נוספות. השקט והשלווה השורר שם, כמו גם המדשאות הירוקות והנוף שניכר בכל פינה, מונע מלדמיין את גן העדן שבו נברא הגיהינום. במקום זה, הרהרתי לעצמי, נחרץ גם גורלם של יהודי מרוקו, לולא הנס הגדול של נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, ושחרורה מידי משתפי הפעולה עם השלטון הנאצי.
אלא שעד נס הצלתם של יהודי מרוקו, עברו ימים קשים מאוד, המלווים בחשש כבד שסופם יהא כאחיהם באירופה.
בשלהי שנת 1937, עזב מוריס טונדובסקי בן העשרים ושש את ביתו בקאליש, עיר בדרום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מוריס צו להתייצב לשירות צבאי, כמו יתר הפליטים בצרפת. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב נידח בצפון אפריקה.
לאחר בדיקה רפואית במרסיי, נשלח מוריס לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, ומשם הועבר לשירות ממושך במכנאס שבמרוקו. בלילו הראשון במכנאס, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, הייתה אכזרית. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד.
בשנת 1940, לאחר הניצחון המהיר של הגרמנים על צרפת, וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מוריס בן־לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, נטלו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, לא רחוק מגבול מרוקו-אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ׳בֶּרֶגֶנְט’ שצמח מסביב למעיינות מים חמים.
לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים ערבים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, כולם יהודים. כאשר מורים והגברים האחרים הגיעו לשום מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות, בין היתר על אדמת מרוקו.
אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי, הייתה החייאת הרעיון הישן של הנחת מסילת ברזל באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממדינת ניז׳ר הסמוכה לאלג׳יריה וללוב, עד לניס שבצרפת. כדי לשטח את החולות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח למעלה מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. כמעט שליש מתוכם, יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה משאר האסירים, היהודים גורשו לשם או שהועברו משירותם בלגיון הזרים כמו מוריס, רק בגלל דתם, ולא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.
לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. עדויות של ניצולים חושפות כי בתוך אוהל שנועד לשמונה אנשים, נדחסו כארבעים איש. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם אף נורו למוות כשניסו לברוח.
היו שקראו למחנה ׳בוכנוולד צרפתי׳. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, היו אנטישמים מרושעים, פעמים רבות שיכורים. משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה. יהודים, גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים, עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. לא ניתן להציג מספר מדויק של מחנות, כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם לכרייה ולעבודות מתמחות או ׳עונשין', לשון נקייה צרפתית לעינויים.
על פי המפות שהופצו בתקופה שלאחר המלחמה, כחמש עשרה מחנות הסגר ועבודה נפתחו במרוקו, בעיקר באזורים הצחיחים בדרומה ובמזרחה.
הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.
מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.
התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 231
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
Bibas
Vivas, Bibas, Bibasse
Nom votif espagnol «Que tu vives», adaptation probable de «Hayyim» (Voir Iben Hayyim, No. 522).
A noter que dans le langage «ladino» le V est rendu par le ; (B) pour éviter toute confusion avec le ו (V).
Graphie dans les anciens documents espagnols: Vives, Ibn Vives, Ibn Vive, Abex Vives, Abf.x Vive, Bibage, Bibago, Bibas, Vilvas, Bivas, Bivaz, Bisax.
Une autre graphie de ce nom courante au XVIe s., celle de בבאש a donné naissance, dans le Sud Marocain, au nom de אלבבאש par l’habitude de préfixer les noms étrangers de l’article arabe ce qui fait : Al- Bibas «le vivant» de même qu’on a fait Al-Cohen.
Albebas
Elbebas, Albebash, Elbebash, Elbibas
Ce nom semble être celui de Bibas, précédé de l’article arabe Al, désignant une appartenance à cette famille. Voir Bibas (No. 334).
Isaac Elbebash, rabbin à Akka (Sous) au XVIIIe s
Albo
Alvo, Albou, Albu
Ancien nom castillan : «Blanc»
Universellement répandu, cet appellatif exprimé dans toutes les langues semble être la traduction du nom biblique «Laban» (Gen XXIV,. 29). Il existe également au Maroc sous les formes berbères de Melul. (No. 765), Ben Melul (No. 766), Amelal (No. 207) et Ben Amelal (No. 208)
Sous sa forme de Albo, on retrouve au Maroc cet appellatif comme prénom féminin.
Yuçaf Alvo est mentionné dans un document de location d’une propriété, daté à Avila le 24 mai 1301
Çag Alvo. Ses fils sont mentionnés dans le «Libro de Hacienda del Cavildo de Avila», en date du 9 avril 1303
Yuçaf Albo figure comme fermier de maisons du Cabildo de Avila dans un contrat en date du 8 avril 1371
Dona Mira, épouse de Mosé Albo, prend en location des maisons du Cabildo de Avila, situées sur la Plaza de San Juan, le 12 juin 1390
Joseph Albo, rabbin théologien et prédicateur, né dans le Royaume d’Aragon vers 1383 et mort en 1444. Il fut l’élève de Hasdaï Crescas et très versé dans les systèmes philosophiques aristotéliciens des Arabes et dans la médecine qu’il pratique. Considéré comme un des plus grands maîtres du Judaïsme d’Espagne, au XVe s., il défendit sa foi très courageusement, assisté de Rabbi Ferrer et de dix autres rabbins au Concile de San Mateo (près de Tortosa). Dans ce Concile, dont les débats commencèrent le 7 janvier 1413 et durèrent plusieurs mois, il sut s’opposer aux arguments des Juifs convertis, Jéronimo de Santa Fé (ex Yéhoshua’ ha-Lorqui), médecin de l’anti-pape Benoît XIII, Andrés Bel- trân de Valence, aumônier de I’anti-pape, et Garci Alvarez de Alarcon, de Castille. Le Concile, qui avait été provoqué à l’instigation de Yehoshua’ ha-Lorqui, eut lieu sous la présidence de Benoît XIII, avec l’assistance de ses cardinaux et de nombreux prélats. A la suite de cette controverse, Albo publia son Sepher ha-Iqarim «Livre des Principes», exposant les principes de sa religion, ouvrage qui exerça une grande influence sur les juifs et qui demeura célèbre. La première édition parut à Soncino en 1485, sous le titre de Ohel Ya'aqob «La Tente de Jacob», ensuite sous le titre de Sepher ha-Iqarim à Venise en 1544; il fut publié avec un commentaire de Jacob Ben Samuel Kopelmann Ben Bunem de Brzesc, en 1584, à Fribourg, et avec un commentaire Ez Shatul, par Gedaliah Ben Salomon Sipschitz, il parut à Venise en 1618. Dans les premières éditions, les critiques sur le Credo chrétien contenues dans le Livre III, chapitres XXV et XXVI ont été expurgées par la censure. Gilbert Genebrard écrivit une réfutation à ces passages qui fut publiée par le juif converti Claudius Mai (Paris 1566). Le Sepher ha-Iqarim a été traduit en allemand par le Docteur W. Schlesinger, rabbin de Sulzbach, et publié avec une introduction de son frère, L. Schlesinger, à Francfort s/M. en 1844. Une édition du texte hébraïque avec traduction en anglais et notes par Isaac Husik fut publié en 1946 à Philadelphie. Il existe en outre de nombreuses études et de multiples commentaires sur cet ouvrage
Mosé, fils de Yocef Albo, figure comme ayant pris en fermage diverses maisons du «Cabildo» de Avila, dans des documents en date du 16 janvier 1399 et du 10 octobre 1404
Don Çag Alvo, propriétaire à Avila en 1409
Don Mosé Alvo, fils de Don Baru, prend en fermage dans le ׳«Cabildo» de Avila, le 9 mai 1409, une série de maisons situées dans la rue Caldandrin
David Alvo, fils de Don Çag, est titulaire de deux maisons à Caldandrin, dans le recensement du «Cabildo» de Avila, le 5 octobre 1429
Haym Alvo, fils de Don Çag, est fermier de maisons à Avila «en 1439
Mosé Alvo, fils de Don Mosé Alvo, de Segovia, transfère les maisons qu’avait son père en fermage à Avila et dont il est l’héritier, à "Sentó Aru, suivant acte en date du 27 février 1442
Rabi Semuel Alvo, fils de Mosé, «judio perayle» (juif pelletier), à l’occasion de son mariage avec Mioro, fille de Doña Leticia qui fut l’épouse de David de Parral, reçoit de cette dernière et de ses fils, le transfert de maisons à Caldandrin, suivant document daté à Avila le 17 avril 1461
Isaac Albo, fils de Samuel, rabbin à Damas au XVe s
Baru Albo, cordonnier à Avila en 1470
Haya Alvo, sa femme, figure parmi les accusés dans les actes de l’Inquisition du 2 mars 1486
Don Ysaque Alvo, figure comme suspect dans un procès de l’Inquisition, au procès-verbal de la séance du 31 janvier 1493
Abraham, fils de Don Baru Alvo, donne à Ferrand López Beate une procuration pour le transfert des maisons qu’il avait en fermage .au «Cabildo» de Avila le 23 mai 1492
Abraham Albo et sa femme Jamila, ainsi que son frère Rodrigo, à Damas, sont mentionnés dans Mabit, II
Abraham Albo, rabbin à Jérusalem, figure parmi les signataires d’une lettre adressée à la Communauté de Fès en 1630
Judah Albo, rabbin émigré du Maroc à Jérusalem. Vint en mission au Maroc en 1877 pour recueillir des fonds en faveur de la communauté nord-africaine dont le nombre s’élevait alors à plus de mille personnes
Carlos Albo, originaire de Tétouan, établi à Caracas (Venezuela), propriétaire à Tanger, mort à Caracas vers 1965
Jaime Alvo, grand animateur de la jeunesse à Tanger, membre actif de «Hakhnassat Orahim» et d’autres institutions religieuses et culturelles.
Page 267
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד
נסיוגות בלתי־מוצלחים לצייר מעיון.
כיצד מציירים ילדי המלאה ? נצטבר אוסף גדול של ציורי ילדים אלה, שנתבקשו לצייר, למשל, ״אשה מטיילת וגשם יורד״. נתברר כי רמתם של ילדים בן 12—16 מתאימה לזו של ילדים אירופיים בני 7—8 שנים. מרבית הציורים מגלים מבנה או תכונות האופיניים לרמות נמוכות ואף כמה דברים מוזרים. יש להדגיש כי ציורים אלה הם ציורי ילדים נורמאליים. נשאלת איפוא השאלה: האם נחיתות זו בולטת כל כך גם בגילים רכים יותר, או האם רק חוסר תרגילי ציור בגיל בית־הספר גרם לעמידה בשלב נמוך? מתוך ציורי ילדים צעירים יותר (החל מגיל 6) שנאספו במארוקו נמצאנו למדים, כי הנחיתות בין ילדים בני 7-6 נפוצה לא פחות מאשר בין המתבגרים או המבוגרים. תוצאותיהם של מבוגרים מבני המלאח אינן טובות מאלו של ילדים בני 12—13 שנה.
ההשוואה בין קבוצות ילדים מרוקאיים בני סביבות חברתיות או לימודיות שונות, מראה את השפעת החינוך הניתן ע״י התרבות הסובבת וע״י בית הספר. למשל: התוצאות של ילדי בית־ספר דתי (בו מתרכזת ההוראה בלימודים המילוליים) נפלו מאלו של ילדי בית־הספר של אליאנס אף כי סביבתם החברתית של שתי הקבוצות היתה שווה. או, התוצאות של ילדי אליאנס היו נמוכות מתוצאותיהם של ילדים בני סביבה אמידה יותר (לא בני המלאח), שזכו בלימוד מסודר מהטיפוס האירופי, ושתוצאותיהם דומות לתוצאות של ילדים אירופיים.
הניתוח של התכונות המיוחדות שבציורים הוא מאלף ביותר:
האספקט הנשי שבדמות נמסר תכופות בצורה פרימיטיבית! ה״ראשן" (כלומר ראש הכולל בתוכו כביכול את הגוף) שכיח למדי ושכיחותו גדלה ככל שנרד בסולם הגילים (מבנה זה אינו מופיע כלל אצל ילדים אירופיים נורמאליים בני הגילים שנבדקו על ידינו).
לעתים קרובות חסר בציור יסוד חשוב אחד או אף יותר מזה, למשל: אחד האיברים. לעתים תכופות אין המין של הדמות המצוירת ברור: שום פרט (שיער, חצאית) אינו מעיד בבירור שצוירה כאן דמות אשה; לפעמים מצייר הילד, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גבר.
תופעת השקיפות היא שכיחה! כן שכיחה תופעת ההסבה) בעיקר בפנים:
הילד מצייר פרופיל ואחר כך הוא קובע את שתי העיניים כאילו הדמות צוירה מלפנים. הילד מצייר כמה מחלקי העצם על סמך מה שהוא רואה ובכך הוא צועד לקראת הריאליזם החזותי, ואילו חלקים אחרים מצייר על סמך הידוע לו עליהם.
האיברים מצוירים תכופות זה ליד זה במקום להיות קשורים לגוף.
אצבעות ידיים ורגליים בעלות ציפורני־חיה — דבר המעיד על שלב התפתחותי נמוך בתפיסת הדמות האנושית — מופיע לעתים קרובות. נפוצות טעויות במספר האצבעות, תופעה הקשורה במה שנאמר בפרק אחר הדן במושג של המספר. המיקרוגרפיות והמקרוגרפיות, היינו הציור הקטן מאוד או הגדול מאוד, מופיעות פעמים רבות. בניגוד לילדים אירופיים, מצייר הילד לעתים די שכיחות סימני מין בדמות המצוירת, אך אין לייחס להיעדר מעצורים זה אותה משמעות שיש לייחס לה בציורי ילדים אירופיים. ציור הפרופיל, שהוא אחד מסימני ההיכר לרמת הציור, נדיר מאד מתחת לגיל 10, וגם מעל לגיל זה הוא שכיח הרבה פחות מאשר באירופה.
נחיתותו הבולטת של הילד בן המלאה בשטח הציור נובעת מהגורמים הבאים:
חוסר תירגול מוטורי ספציפי. לילד לא ניתנה הזדמנות להשתמש בעיפרון בגיל מוקדם ולעתים קרובות אין מעודדים אותו לפעילות מסוג זה. חסר לו איפוא אימון היד, שהיה מאפשר לו להשתלט על התנועה ולצייר ציוד שיתאר בנאמנות את המוצג.
הקשיים בתפיסת העצמים, שדנו בהם לעיל. אם תפיסת העצם אינה ברורה כל צורכה, אין ספק שהילד לא יוכל לייצגו ע״י הציור.
הדלות בפעולות ״אינטלקטואליות״ מסויימות, כגון: גיבוש היחסים בין פנימי לחיצוני, או מושג המספר, גורמת ל״טעויות״ בציור, כגון השקיפות או ידיים בעלות שש אצבעות.
אין הסביבה מספקת לילד אותו שפע של תמונות העומד לרשותו של כל ילד אירופי בצורת ספרי־ילדים, מודעות ועתונים. עצם ראיית חומר מעיו זה יש בה כדי ליצור הרגלים פרצפטיביים המקלים על סכמאטיזאציה של הצורות וע״י כך מפתחים את היכולת הגראפית.
המסורת הדתית, הן המוסלמית והן היהודית, אוסרת ציור דמות אדם. בבקשנו את הילד לצייר דמות אדם הננו מבקשים ממנו במידה מסויימת להפר איסור דתי שפועל עליו לפעמים בצורה בלתי מודעת. התוצאה עלולה להיות״ איפוא, מעין פשרה בקונפליקט שהמשימה יוצרת.
המנטאליות הפרימיטיבית סולדת מפני ייצוג דמות האדם. האדם הפרימיטיבי סבור כי ע״י ציור דמות אדם אפשר ליטול ממנו או להעניק לו כוח מסויים. הפחד המאגי הזה הוא תופעה אחת של אנימיזם — שם המציין את התנהגות הילד או האדם הפרימיטיבי, המייחס לעצמים דוממים רגשות אנושיים (כך למשל מכה הילד בשולחן שבו נחבל).
העדר לימוד בבית־ספר. אגב: גם כאשר מבקר הילד בבית־ספר, לעתים אין מלמדים אותו כלל לצייר.
אפשר איפוא לראות את רמת הציור של ילדים צפון־אפריקאיים כתוצאה של סיבות מרובות, שאחדות מהן קשורות קשר הדוק בהתפתחות היחיד והאחרות נוגעות בצורה רחבה יותר בסביבה התרבותית.
דומה כי שלוש הסיבות הראשונות — היעדר האימון המוטורי בעיפרון, התכונות האופייניות של התפיסה וההגבלות בפעולות אינטלקטואליות מסויימות, הן הסיבות החשובות והכלליות יותר. כחיזוק למסקנה זו תשמשנה תוצאות ניסוי בהעתקה וברפרודוקציה של ציור גיאומטרי מורכב שנערך בילדים בני 6 עד 17 ואף בכמה מבוגרים. בניסוי נמצאה נחיתותם של ילדי המלאה דומה לזו שבציור דמות האדם, למרות שבניסוי זה אין מקום לבעיות של איסור דתי. נמצא פיגור של כשנתיים (התוצאות משתפרות והולכות בבירור מגיל 5 עד 12) בכל הנוגע לעושר הציור, כלומר למספר הפרטים שצוירו, לדיוקם ולמיקומם הנכון.
בכדי שהדמות תצוייר כהלכה היא צריכה להיות מתוכננת ומאורגנת. כמה מפרטיה צריכים לשמש כמסגרת ויש לציירם תחילה; אחר כך יש לצייר את יתר הפרטים בדיוק ובמקום הנכון. לעתים קרובות גילה הילד אי־יכולת להתחיל את ארגון הצורה במסגרת החיצונית (וזאת בגיל בו היתה התנהגות דומה באירופה מתפרשת כסמן לאנומליה שכלית ספציפית או כללית). 2 ילדים בלבד מתוך 10 בגילים 6 עד 9 התחילו בציור המלבן הגדול כדי לקבוע בו אחר כך את הפרטים. תכופות הפך הילד את הצורה מאופקית לאנכית על מנת שיקל לו להעתיקה. (בכוון האנכי מקבל הציור משמעות ממשית יותר — מגדל, ארמון וכד׳). לפרקים צמצם הילד את כל הרישום לפרט אחד, לעצם אחד מוכר — בית או אדם. כלומר, הוא הופך צורה חסרת משמעות לבעלת משמעות מוחשית. החלקים המורכבים ממספר קווים קבוע לא צוירו בדיוק. בכל אלה יש לראות ביטוי לקשיים, שאת עקבותיהם אנו מוצאים גם אצל מבוגרים צפון־אפריקאיים שציוריהם אינם טובים כלל מאלה של ילדים בגי 12—14 שנים.
גם פה עשויים בית־הספר והסביבה להשפיע .על התוצאות. אם הילד מתבקש לצייר אותו ציור על פי הזכרון, 3 דקות לאחר העתקתו, ייתקל באותם קשיים. אין כנראה לראות את האשם בזכרון בלבד, כי אם בעיקר בקשיי ארגון המרחב המסודר בצורות גאומטריות. קשיים אלה .גוברים כאשר הילד צריך לצייר את הצורה מבלי לראותה לנגד עיניו. יתר ההסברים העשויים לפרש נחיתות זו הם אותם הסברים, או לפחות מרביתם, שהועלו בנוגע לציור דמות אדם.
הבה נעסוק עתה בשתי בעייות העלולות לפעמים להשפיע על עתידו של הילד. הראשונה היא בעיית השימוש האפשרי במבחן הציור לשם הערכת הרמה השכלית. בהתחשב בנתונים שהוצגו לעיל נשאלת השאלה: האם רשאים אנו להשתמש בציור, כפי שנוהגים לעשות באירופה ובאמריקה, על מנת לערוך אבחנות בתחום הריגושי או להעריך את הרמה השכלית? אנו יכולים לנהוג כך רק בתנאי שנשתמש בנורמות מיוחדות המתייחסות לילדים השייכים כולם לסביבה ידועה, ובתנאי שאין סומכים רק על אמצעי יחיד זה של אבחנה.
אם לא ננהג לפי כלל זה נגיע למצב בו ייחשבו מרביתם הגדולה של הילדים היהודיים בצפון־אפריקה לילדים מפגרים מבחינה שכלית, וזוהי מסקנה מוטעית ומסוכנת. הציור אינו בא ללמדנו על יכולת הלמידה ואף לא על כושר השיפוט; הוא תלוי מאוד בתנאי הלימוד והתרבות. הסיבות שיכולות להביא ליצירה גראפית גרועה הן כה מרובות עד שאין אנו רשאים לחוות דעה על רמתו של הנבדק מבלי לבדוק אותה בעזרת כלים אבחנתיים אחרים. *
הבעייה השניה נוגעת לשימוש בציור כאמצעי אבחנה בתחום הריגושי (האפקטיבי). המחקרים הפסיכולוגיים באירופה ובאמריקה בתחום זה הגיעו לכלל קביעת כמה מסקנות מעניינות, אף כי עדיין מצומצמות מאוד. אין אנו חולקים על עצם בדיקת הצד הריגושי על פי הציור. ברם, בכדי שתכונה מיוחדת של הציור תוכל לשאת משמעות ריגושית, צריכה הריגושיות לשמש כקובע ראשי ביצירה הגראפית. אם המוטוריות או רמת ההתפתחות של התפיסה או של האינטליגנציה יוצרות קשיים עצומים, כיצד תתבטא הריגושיות? התנאי ההכרחי להערכת הגורמים הרגושיים על פי הציור הוא שהפרט לא יהיה מוגבל בבטויו הגרפי ע״י קשיים טכניים גרידא. אין איפוא להביא בחשבון את הפירוש הריגושי, אלא אם כן הובהרו כהלכה כל הסיבות האחרות הגורמות לתכונות מיוחדות בציור. מכאן נובע הצורך לבדוק כהלכה, לגבי אוכלוסיה צפון־אפריקאית, את תוקפו של כל מבחן ציור חדש שבו אנו רוצים להשתמש לשם בדיקת הצד הריגושי.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–