יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:
״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.
הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.
ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:
״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.
ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.
כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:
״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.
יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:
״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.
תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:
״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.
האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.
למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.
נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.
ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.
למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Le Statut ? une application ambiguë
Partagé entre son obsession de complaire à Vichy qui l’avait maintenu à son poste malgré le péché originel de sa nomination par le Front Populaire, les pressions des milieux extrémistes lui reprochant son manque de zèle antisémite, les efforts du sultan d’en atténuer la portée, et son propre souci de ne pas désorganiser la vie économique du pays, le général Noguès louvoya dans l’application ambigüe du Statut.
En bon observateur, le professeur Dutheil, dans le même cours aux futurs Contrôleurs Civils, notait :
« Entre temps, les juifs ont adressé au sultan des messages de fidélité renouvelée auxquels on a dû joindre quelques précieux cadeaux et la vie continue, mon Dieu, à peu près comme avant…
Je suis intimement persuadé d’ailleurs que le sultan et le Makhzen central ont regretté la rigueur des décisions prises et cherchent par divers moyens à en atténuer les conséquences…
Raisonnons maintenant de façon parfaitement égoïste ? est-ce de notre intérêt de briser systématiquement la communauté Israélite ? Déjà l’application des textes, pourtant si opportunément tempérée, apporte une gêne sérieuse à la marche de la vie courante de la cité. . .
Le Juif marocain n’ira pas grossir les rangs des colons de Palestine, car il n’y aura pas tant que nous y serons, de persécutions au Maroc. Ils n’y tiennent pas, les Musulmans ne le souhaitent pas et le sultan tient à conserver cette minorité d’utiles sujets…
Ee gouvernement du Protectorat, ainsi que le Makhzen, ont fait preuve de sagesse dans la recherche de solutions à apporter au problème juif marocain ; l’un et l’autre ont su adapter les rigueurs d’une loi imposée aux nécessités de l’heure, aux contingences locales et personnelles. L’un consultant l’autre, et en plein accord, ils ont su trouver la formule… »
Dans certains domaines où il avait compétence exclusive, comme celui de la presse juive, le Résident se montra intraitable. Ainsi, dès le mois de juin 1940 il profita de l’interdiction de toute activité sioniste pour fermer le périodique le plus lu dans toute l’Afrique du Nord : l'Avenir Illustré. Son fondateur et directeur, Jonathan Thursz, sollicita en vain l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien, avec le journal Le Petit Matin, en Algérie, avec le Bulletin de la Fédération des Sociétés Juives d’Algérie. Resté au Maroc comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, il dut quitter précipitamment le pays, en août pour échapper à l’arrestation, en raison de sa nationalité anglaise. L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine eut droit à un sursis en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut fermé qu’en octobre 1940, laissant pendant ces années critiques le judaïsme marocain sans organe représentatif.
On retrouve également la même intransigeance dans la stricte application du Statut aux Juifs non marocains ne relevant pas du sultan. Particulièrement, dans le domaine de l’épuration de l’administration résidentielle et des services municipaux. C’est ainsi qu’au 1er janvier 1941, 435 fonctionnaires juifs furent licenciés sans indemnités, alors qu’ils n’exerçaient par ailleurs que des postes subalternes —142 au Service des Postes, 81 dans l’Éducation, 59 dans les Transports.
Lors du second procès de l’ancien Résident en 1956 (après son retour d’exil du Portugal), le Procureur fut formel sur ce point :
Si le général fut réservé sur l’application des mesures d’épuration contre les Israélites et les francs-maçons, il présida par contre à la formation de groupes politiques ou paramilitaires et à la propagande contre les Alliés. Il fut presque toujours ondoyant et divers, multipliant par exemple les faveurs aux commerçants Israélites et à un certain nombre d’Israélites, réservant sa rigueur aux fonctionnaires israélites, ce qui ne veut pas dire qu’il ne comprenait pas l’intérêt qu'il y avait à faire, même à leur égard, des discriminations — à condition qu’elles fussent discrètes et invisibles de Vichy à l’œil nu.
C’est pourquoi l’épuration ne fut pas un mythe au Maroc. Près de 500 Israélites furent exclus de l’administration et plus de 200 autres connurent à divers titres, le même sort. Il faut bien offrir les victimes en holocauste au Moloch qui sévissait à Vichy et qui montait bonne garde autour des nouveaux principes posés par la dévolution Hationale… »
Comme l’écrivit Jacob Ohayon, le fardeau eût été moins lourd s’il ne s’agissait que d’un antisémitisme d’Etat mais voilà, l’ensemble de la population européenne y ajoutait du sien, renvoyant de sa propre initiative les employés juifs des entreprises commerciales et industrielles, profitant de l’opportunité pour se débarrasser de la concurrence juive dans tous les secteurs. Ainsi, par exemple, l’interdiction des métiers du cinéma fut appliquée si drastiquement qu’elle aboutit au licenciement des caissières et des contrôleurs de tickets juifs. Les licenciés n’avaient pratiquement aucune chance de trouver un autre emploi, vu que le recrutement de Juifs était stoppé dans toutes les branches. Jacques Harboun de Marrakech raconte dans ses mémoires :
« Mon père perdit son emploi. Il était comptable dans une minoterie dont le propriétaire était le consul d’Angleterre. Le moulin cessa de moudre. On congédia le personnel et l’on proposa à mon père un poste de gardien.
Mon père, très touché par ces événements, fut souvent malade et parfois très gravement. Son cœur, usé par les charges qui avaient pesé sur lui et par tant de misère et de labeur, le lâchait… Il en réchappa, mais diminué et vieilli.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114
לפי הדיווח העיתונאי באותו מאמר – שנדפס ב־2 באפריל 1933, יום לאחר התחלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה – התכנסו כ־2,000 יהודים ותומכים לא יהודים מהעיר רבאט ומסביבותיה באולם הקולנוע ׳רנסנס׳ ׳כדי למחות על היחס הנוכחי מצד הנאצים אל הקרבנות היהודים בגרמניה׳. בראש העצרת עמד מר ברוך, ואת דברי הפתיחה נשא הרב הראשי של מרוקו רפאל אנקואה(Encoua). הרב הביע זעזוע מהגל האנטישמי בגרמניה, שמסמן ׳חזרה לברבריות באמצע המאה העשרים׳, וקרא להחרמת תוצרת גרמנית. אחריו דיבר ראש הקהילה היהודית, מר אבו, והוא תיאר בהרחבה את הפגיעה ביהודי גרמניה וקרא לעולם כולו להתגייס כנגד הברבריות הנאצית. בדומה לרב הראשי תבע ראש הקהילה מיהודי מרוקו להחרים תוצרת גרמנית ואף כל קשר מסחרי עם גרמנים ולא לספק להם שירותי תיווך. הוא הדגיש לפני הקהל שכל מכירה של מוצר גרמני עוזרת לרייך הגרמני לענות את היהודים, וביקש להחרים את החברות שהחלו את פעילותן המסחרית במרוקו בעקבות שינוי תקנות השהייה לגרמנים במדינה. גם נציג ׳כל ישראל חברים׳ במרוקו הצטרף לקריאה לחרם והציגה כתגובה יהודית הכרחית. נוסף על הדוברים היהודים נכחו בעצרת מר פסקואה (Pascoue), נשיא הליגה לזכויות אדם, ומר פרטי (Peretti), נשיא לשכת המסחר. פרטי הצטרף גם הוא לקוראים לחרם על גרמניה והדגיש ששינוי תקנות השהייה של הגרמנים, שאפשר את פעילותם הכלכלית המחודשת במרוקו, התקבל בניגוד לדעת שלטונות הפרוטקטורט. את הכנס חתם מר בוריה (Beaurieux) בקריאה של יהודי רבאט והמזדהים אתם לשר החוץ הצרפתי לפנות אל חבר הלאומים בדרישה להפסיק את רדיפת היהודים בגרמניה. העצרת בקולנוע ׳רנסנס׳ לא הייתה יחידה מסוגה. באותו מאמר דווח בעיתון על עצרת בהשתתפות 3,000 יהודים בבית הכנסת סבע אלאואסאה(Sebaa El Ouassaa) ב־1 באפריל, ביום הטלת החרם הנאצי על יהודי גרמניה. לצד הדוברים היהודים נשא דברים בכינוס זה פרופ׳ סלפרנק(Sallefranque) מהקולג׳ המוסלמי של פאס. העצרת הסתיימה בקריאה להפסקת הרדיפות בגרמניה ולהטלת חרם כלכלי עליה. במברק מה־3 באפריל דיווח הקונסול הגרמני בלראש בהרחבה על העצרת ברבאט ועל המאמר ב׳אקו דו מרוק' וציין שהפגנות דומות מתוכננות במקומות אחרים בכל רחבי מרוקו.
ההתכנסויות ברבאט ובמקומות אחרים והטלת החרם במרוקו ובטנג׳יר לא היו התפרצות רגשות, שלאחריה הרפו יהודי מרוקו את הלחץ מעל הסוחרים הגרמנים, אלא תחילתו של מאבק מאורגן וממושך. ב־4 במאי, כחודש לאחר שהתקיימו במרוקו עצרות ההזדהות עם יהודי גרמניה, חיברה לשכת המסחר בהמבורג דוח מקיף על תנועת החרם ברחבי העולם, והוא נשלח אל הממונה על המסחר, הספנות והתעשייה במשרד החוץ הגרמני. הדוח עסק גם בתנועת החרם במרוקו הצרפתית והספרדית, והוא מלמד על נחישותם של יהודי מרוקו: ׳החרם ממשיך להתנהל ללא ירידה בעצמתו. כל מסחר עם גרמניה נאסר היום כמו קודם׳. מחברי הדוח ניסו להסביר את התמדת החרם והצביעו על חוסר האונים של הגרמנים מולו. מדבריהם עולה שהגרמנים עשו מאמצים להילחם בחרם באמצעות הפצת כרוזי תעמולה, אך לא זכו להצלחה – ׳זאת אפשר לייחס במיוחד לכך שהמסחר במרוקו בערי הבירה נמצא כמעט כולו בידיים יהודיות. מסיבה זו לא זכו הכרוזים ולו לאמון המועט ביותר׳.
בתוך חודש וחצי התרחבה תנועת החרם, וב־18 במאי דיווח היועץ המסחרי רנשהאוזן לרינטלן ׳שבינתיים התפשט החרם לכל מרוקו׳, וחזר על טענתו שהצרפתים מנצלים בציניות את רדיפות היהודים בגרמניה כדי לפגוע באינטרסים הגרמניים. מכתבו מלמד גם על התגובה הערבית על היזמה היהודית. היועץ המסחרי הזכיר מהומות בין יהודים לערבים בקזבלנקה, בפאס וברבאט, שבמהלכן נהרגו ונפצעו מתעמתים משני הצדדים (הוא לא ציין את מספר ההרוגים והפצועים). היקף המהומות דרש התערבות של הצבא הצרפתי, מכיוון שהמשטרה לבדה לא הצליחה להשיב את הסדר על כנו. המתיחות, ׳שעשויה הייתה להתפתח לעוד מקרים חמורים של אלימות׳, הייתה לדברי היועץ המסחרי תוצאה של החרם היהודי: האיבה הגדולה של הערבים ליהודים צריכה להיות מוסברת בנסיבות שבהן העיתונים הצרפתיים במרוקו, שבחלקם מופיעים גם בערבית, ותחנת הרדיו ברבאט הביאו [למרוקו] ללא הפסקה את החדשות על הטיפול האכזרי של הגרמנים ביהודים. היה בכך רצון לפגוע במסחר הגרמני, במוניטין הגרמני בארץ, מה שעלה בידיהם. אבל התמיכה המוסרית שניתנה ליהודים באופן כה ברור הפכה את האחרונים לשחצנים, כך שהם פנו אל הערבים, ששמעו כל יום ברדיו ובעיתונים שהיהודים בגרמניה מטופלים כטפילים [Parias], בטון שהם לא היו מוכנים לסבול, [הערבים] היו מוכנים לנצל את התירוצים הקטנים ביותר כדי לנקום.
תגובת היהודים במדינות שונות על עליית הנאצים ועל הפגיעה ביהודי גרמניה הושפעה מאוד מהחשש למרקם היחסים בין היהודים לסביבתם. הפחד שההתגייסות למען יהודי גרמניה תיראה לחברה הסובבת כהעדפת הנאמנות היהודית על פני הנאמנות של היהודים למדינותיהם או כניסיון יהודי לגרור את המדינות שבהן חיו לצעדים אנטי־גרמניים שעמדו בניגוד לאינטרס הלאומי מיתן לא פעם את התגובה היהודית. החשש שתגובה יהודית חריפה תעורר את האנטישמיות המקומית הגביל באופן פרדוקסלי את ההתגייסות היהודית כנגד האנטישמיות הנאצית. התיעוד של משרד החוץ הגרמני מלמד שהידרדרות מערכת היחסים בין היהודים למוסלמים עד כדי מהומות אלימות, שהיו בהן הרוגים משני הצדדים, לא הרתיעה את יהודי מרוקו מהמשך החרם והעמקתו.
יום לאחר דיווחו של היועץ המסחרי רנשהאוזן על המהומות הופץ בטנג׳יר כרוז ארוך בספרדית שקרא לחרם על גרמניה ונחתם בשם הבדוי ישורון. מן הכרוז אפשר ללמוד שהנציגים היהודים באספה המחוקקת של טנג׳יר נמנעו מאישור ההסכם החדש לשינוי מעמדם של הגרמנים. מחברי הכרוז הדגישו שאין עומדים לרשותם אמצעי לחץ פוליטיים, ושהחרם הוא אמצעי הגנה לא אלים מפני ׳הערפד הנציונל־סוציאליסטי׳. בולט במיוחד אופיו הגורף של החרם, כפי שמעידים סעיפיו השונים:
(1) החרפת החרם על כל הסחורות והספינות הגרמניות.
(2) סירוב להחכיר לגרמנים מבנים, חלקות או כל ציוד.
(3) [סירוב] להיות מועסק בשום חברה גרמנית או להעסיק כל גרמני.
(4) בשום אופן לא להעביר לגרמנים אינפורמציה, ולו גם הפעוטה ביותר, או להיות להם לעזר בכל צורה שהיא.
(5) לא לקבל כל נציג גרמני בעסקיכם, מפני שאלה הכתימו את ידיהם בדמי אחינו.
(6) למנוע או להקשות אצל ידידינו באמצעים ובתעמולה לא אלימים כל פעילות גרמנית בטנג׳יר.
(7) להציג לשלטונות כל תעמולה פוליטית [של הגרמנים] בקרב בני עירנו. במילה אחת, לסרב לכל מגע פוליטי, מסחרי, חברתי או אישי עם כל הגרמנים כל זמן שהיטלר לא ישנה את עמדתו, שמשמעותה הרס המדע והקדמה של המאה.
לאחר פרסומו בטנג׳יר הופץ הכרוז בכל רחבי מרוקו – הספרדית והצרפתית. וכחודש מאוחר יותר דיווח רנשהאוזן ש׳היהודים, במיוחד בטנג׳יר באזור המרוקני, מתמידים ללא שינוי בתנועת החרם׳. גם תיעוד המחלקות שהיו אמונות על סחר החוץ של הרייך ברחבי העולם מעיד כי החרם נמשך חודשים ושנים אחרי הטלתו. נציג הכבוד(Ehrenamtlichen Vertreter) של גרמניה במזאגן, היינץ מרקס(Marx), ציין בדיווח ששלח למשרד החוץ ב־25 בנובמבר 1933 ׳שהחרם בוודאי מקשה באופן חריג את העסק [הגרמני]׳, אך הוא ראה בו תופעה שעתידה לחלוף בעקבות הסברה גרמנית ראויה. כשנה מאוחר יותר ביקשה המחלקה לסחר חוץ של הרייך בברלין מהקונסול הגרמני בטטואן לתאר את ׳האפשריות העסקיות במרוקו הצרפתית׳. הקונסול הגרמני פתח את סקירתו בנימה פסימית וציין ארבעה גורמים שמגבילים את האפשרויות העסקיות במרוקו. הראשון שבהם היה הגבלת אשרת השהייה לגרמנים במרוקו מצד הרשויות הצרפתיות לתקופה של שישה חודשים ללא שום הבטחה להארכת תקופה זו, והשני היה שחלק גדול מהעסקים במרוקו נמצאים בידיים יהודיות, ושהחרם היהודי עדיין נמצא בעיצומו.
אלי בר-חן-חרם יהודי מרוקו על גרמניה הנאצית 1933 – 1939-פעמים 115-114
פרק 3/5
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.
מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.
התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.
במשך השעה הבאה חיפש את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הוא הקיף את האזור כולו, אך לא הצליח למצוא ראיות משכנעות לאתר. ״התאכזבנו אך לא הופתענו״, תיאר. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים: ״המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה. כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר".
אולם בכל זאת גילה שם, במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. היה זה בית קברות יהודי מקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, שקיומה פסק לפני שנים רבות, וכל שנותר הוא עדות אילמת של בית העלמין היהודי עם מספר מצבות. הקברים שם היו מחוללים בזה אחר זה, מצבות הוסרו והושחתו, או רוסקו לערימת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים.
משם המשיך לתחנה הבאה שלו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, אל העיירה טֶנְדרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. לאחר חיפושים אה כמה מבנים באופק. הוא הגיע לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים לאורך המסילה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים בקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אך היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים והשומרים, שכן היהודים האסירים התגוררו באוהלים.
בשעתיים הבאות המשיך לבו ערפה. המדבר היה יפה להפליא. השמש הייתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים, וכשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן של ירח מלא. בבו ערפה הוקם מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו, שם התרחשו העינויים הנוראים ביותר במרוקו.
אחד מאותן מחנות משנה היה קרוי ׳פום דֶפלה'. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, כלומר קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים, שם ציוו עליהם לשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים, ׳גשם של אבנים ומכות בכתות של רובים׳.
יהודי שריצה את עונש ה׳קבר׳, היה ממשיך לעבוד כרגיל כל היום, ושב אל ה׳קבר׳ בלילה. במשך זמן זה היה מתקיים מקצבת לחם ומים של ׳קבר', שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.
על פי העדויות, שני יהודים ביקשו לברוח אך לא היו מסוגלים. לאחר התקופה הראשונה שלהם ב׳קבר', לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס, מפקד המחנה, דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם השניים כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. אחד מהם נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. כך שכבו במשך כשלושה שבועות, עד שאחד מהם לא שרד עוד ונפח את נשמתו.
חברו גסס, משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית ממשקלו הרגיל, והובא למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר. המיטה הייתה מזוהמת במידה בל־תתואר. הוא לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד, אלא נתנו לו בדיוק את אותו אוכל שקיבלו במחנות. כעבור מספר ימים, נפטר אף הוא. הוא היה חברו הטוב של מוריס טונדובסקי שהוזכר לעיל, ולימים יספר כי "אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד, ברוח הכתובת שקישטה את שער הכניסה לאושוויץ ׳ארבייט מאכט פריי׳ – ׳העבודה משחררת׳. היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד״, אלא שפשוט חברו לא שרד את העינויים ונפח את נשמתו.
מסמך של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו הייתה ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳, שנכתב בשנת 1943, מגולל אף הוא את סיפורם של יהודים לאחר שחרורם ממחנות עבודת כפייה של משטר וישי, לרבות פרטים מסמרי שיער על ה׳קבר׳ ועל מעלליהם של השומרים הערבים שעינו אותם בפקודת מפקדי המחנה. ״עבירה אופיינית מהסוג שהעונש עליה היה תקופה של ׳קבר׳ נרשמה לחובתו של אחד היהודים״, מתאר המסמך. ״בינואר 1942 נפצע אותו יהודי ברגלו וחבש אותה בתחבושת. התחבושת החליקה שוב ושוב והוא הפסיק את עבודתו בסלילת כביש כדי להרים אותה. על כך העניש אותו הלגיונר הצרפתי גאייר בחמישה עשר יום ב׳קבר. ובדומה לכל האחרים, היה עליו לשכב על הגב בלילה וביום״.
לא היה לו כיסוי, רק מדי ליגיונר קרועים ללא בגדים פנימיים. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה ב׳קבר. ערבי הוצב מעל ל׳קברים׳ כדי לוודא שהקורבנות לא יזוזו. היו עשרים וארבעה ׳קברים׳ בשורה. מי שזז כשהערבי היה קרוב, חטף מכה מקת של רובה. כשהערבי היה רחוק והאיש היה מחוץ להישג ידו, השומר יידה בו אבן.
היה מותר להרים קצת את הראש רק אחרי סופת גשם כשהקברים התמלאו מים. אחר כך היה מותר לשים אבן מתחת לראש כדי להימנע מטביעה. מכיוון שהקרקע הייתה חרסית, החלחול של המים נמשך שלושה ימים. אחד האנשים נאלץ פעם אחת לשכב במים שלושה ימים ולילות, אבל היה לו מזל. זה היה בקיץ ולמרות שהלילות היו קרים מאוד, המים לא קפאו.
ליהודי אחר לא היה מזל שכזה. הוא נשפט בינואר, ואחרי סערת גשמים המים ב׳קבר׳ שלו קפאו בלילה. לאחר חמישה עשר הימים שלו הוא הוצא מה׳קבר׳ עם שתי רגליים מוכות כפור. לקחו אותו לבית חולים וקטעו את שתי כפות רגליו.
שיחות בין הקורבנות היו אסורות, אף על פי שהמרחק כין ׳קבר׳ אחד למשנהו היה רק ארבעים סנטימטרים. שישה ערבים שמרו בכל משמרת והוחלפו כעבור שעתיים.
גאייר או אחד השומרים האחרים היו מביאים לאסירים את ארוחותיהם – ליטר מים בשעה שמונה בבוקר, 250 גרם לחם וכוס מים בשעה שתים עשרה, ועוד כוס מים ברדת החשכה. לאסיר היה מותר להתפנות לצרכיו רק במהלך שלושת הביקורים האלה של השומר. אם לא היה יכול לעשות זאת אז, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו ולשכב בתוכם. לשומרים הערבים לא הייתה סמכות להרשות לו לצאת מה׳קבר׳.
■ ■ ■
שלום קדוש, יליד העיר מוגאדור שבמרוקו, שם למד תורה אצל רבי חיים פינטו זצ׳׳ל, ועבד לפרנסתו במקצוע הנגרות. בשנת תרע׳׳ג (1913) עבר ליישוב בקרבת העיר ליון שבצרפת, שהייתה זקוקה לידיים עובדות. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אשתו ושלושת ילדיו: דוד, פיבי ומרסל. בצרפת נולדו להם עוד שני ילדים. שם אף הקים את בית הכנסת על שם רבו רבי חיים פינטו. הילדים למדו בבית הספר בעיר, ובימי ראשון וחמישי שבהם לא התקיימו לימודים, נשלחו ללימודי קודש בישיבה.
ילדו הבכור של שלום, דוד קדוש, שנולד בשנת תרע׳׳ז(1917), עסק במסגרת תחביביו בספורט, עד שזכה באליפות צרפת בתחום האגרוף. לאחר מכן הפך לרוכב אופניים תחרותי, שהשתתף במרוצים בצרפת ובאלג׳יריה. כבר משחר נעוריו חווה אנטישמיות במקום מושבם, כשבאחד הימים שיחק ברחוב יחד עם חברו בשלג, כשהם משליכים זה על זה כדורי שלג. לפתע פגע אחד מכדורי השלג בעובר אורח, שהתנפל עליו במכות נמרצות תוך שהוא צועק "יהודי מזוהם״… כששמע דוד את דבריו, קם בזריזות ונס על נפשו מן המקום.
בשנת תרח׳׳צ (1938) התגייס דוד לצבא הצרפתי ושוחרר, וכעבור שנה גויס שוב ליחידת הנדסה, בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא הספיק להילחם, עקב כך שהצבא הצרפתי נכנע לגרמנים, וצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית. דוד ביקש להצטרף לכוחות המורדים, לאחר קריאתו של שארל דה גול מלונדון למתנגדים להסכם שנחתם עם גרמניה להצטרף לשורותיו בלונדון. יחד עם עוד שבעה בחורים הגיע לנמל, משם רצה לעבור במעבורת ללונדון. "מה שמותיכם?״, נשאל על ידי הממונה על המעבורת, תוך שהלה רושם את השמות. כאשר הגיע לשמו של דוד, הביט בו דוד וראה כי הלה נרתע, ומיד הבין שהבחין בכך כי יהודי הוא. שעת ההפלגה נקבעה לחצות הלילה. דוד לא סמך על האיש, ולכך הקדים לבוא כדי לעלות על המעבורת בטרם יעורר את חשדם של הממונים. להפתעתו, עם הגיעו לנמל, הבחין בדמויות חשודות מתרוצצות ליד המעבורת. הוא הבין כי מאתרים אחריו, ומיד הפיל את עצמו על הקרקע והסתלק מן המקום בזחילה. במשך כשבועיים הסתתר ביום, ועם רדת החשכה היה יוצא ממקום מסתורו וצועד בצדי הדרכים, עד שהגיע לעיר טולוז, שם חיפשו חיילים גרמנים ואנשיו של פטן אחרי יהודים. לבסוף עבר את הרי הפירנאים והצטרף לפרטיזנים הצרפתיים, ונלחם נגד הגרמנים מהרי הפירנאים.
לאחר הצטרפותו של דוד לפרטיזנים בצרפת, קיבל את הכינוי ’האריה' מאחר וחבריו לנשק התרשמו מכך שהיה לוחם נועז ביותר, במיוחד לאחר ששמע שהוריו נלקחו למחנות. מפקדם ארגן מתוכם קבוצה של 31 פרטיזנים, כשדוד בתוכם, והוטלה עליהם המשימה לחדור את הגבול לצפון אפריקה, כדי להקים תשתית התנגדות למשטר וישי. שליש מתוך הכוח נשלח למרוקו, וכך הגיע דוד בעיצומה של המלחמה לעיר אגאדיר. במרוקו קיבל פקודה לארגן מחתרת מקומית ולהעביר לה את ההוראות שהגיעו מצרפת ומלונדון. הם ידעו היטב מה עליהם לעשות. כך למשל, בעיר אגאדיר, הנציגות הגרמנית השתכנה במלון ׳מערבה׳. הם הצליחו להחדיר לשם מלצרים יהודים, אך מאחר ונשק לא היה בידם, חיפשו דרכים להזיק לגרמנים ובעלי בריתם.
באחד הימים, כחלק מפעילות המחתרת, ניסרו את הברקסים של מכוניות נציגי הגרמנים כמעט לגמרי. מאוחר יותר, נציגי הגרמנים ומשטר וישי יצאו מן המלון, עלו על המכוניות ונסעו. עם הגיעם לאחת הירידות המסוכנות בקרבת העיר, התפרקו הבלמים של הרכבים לחלוטין, מה שהביא למותם של שניים מנציגי הגרמנים. וכך גם בשנת תש״ב (1942), כשנדרשו היהודים להתפקד במפקד אוכלוסין לקראת מימוש ׳הפתרון הסופי׳, ניסו בכל כוחם לשבש את המפקד.
מעל בית הקולנוע באגאדיר, התנוסס דגל צרפת של וישי. באחד הלילות חדרו אל הגג והורידו את הדגל, ובמקומו הניחו דגלים של אנגליה, של אמריקה ושל כוחות המורדים בצרפת. למחרת היום, הגיע בעל הקולנוע, אנטישמי ידוע שהתהלך תמיד עם מקל במבוק בידו, כשבעזרתו היה משליך את הכובע או הכיפה מעל ראש יהודי שהיה פוגש בדרכו. כשהתקרב לבית הקולנוע, הבחין להפתעתו בדגלים המתנוססים מעל בית הקולנוע. הוא החל לצווח בקריאות: ״מי עשה את זה?״. אחד השוטרים שנכח במקום, השיב לו: "זמנך עבר!״.
בכל התקופה האמורה, עד לסיום המלחמה, לא ידע דוד מה עלה בגורלם של הוריו ושל משפחתו. הגעגועים בערו בקרבו, אך לא היה לו כל דרך לברר זאת, כדי שלא לעורר חשד.
בסיום המלחמה שב לליון בצרפת, שם נודע לו על גורלם של בני משפחתו.
אביו, שלום קדוש, הצטרף אף הוא להתנגדות לנאצים, וסייע לפרטיזנים ממקום מגוריו. יחד עם משפחתו הסתתרו בביתם עד יעבור זעם, אך איש לא צפה את הבאות. באחד הימים, הגיעו פליטים מאחת העיירות, והעירייה בליון ביקשה לארח אותם ולמצוא להם בית מקלט. בלית ברירה, אימצו הוריו נערה גויה צרפתייה, שנישאה לפרטיזן צרפתי. המשטרה עצרה את בעלה בגלל עמדותיו המנוגדות למשטר וישי, והנערה הייתה הולכת מעת לעת לבקרו במעצר.
והנה באחד הימים, היא שבה מביקור אצל בעלה, כשדמעות בעיניה. שלום קדוש ניסה להרגיעה, אך לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. אל הבית נכנסו כמה חיילים גרמניים. הקצין הגרמני צווח: ״האם זה ביתו של קדוש?״. הנערה המאומצת זינקה ממקומה ונפלה לתוך זרועותיו של הקצין הגרמני. התברר שהיא זאת שהביאה להסגרתם של משפחת קדוש במקום מחבואם. שלום קדוש ורעייתו, הוריו של דוד, נלקחו על ידי הגרמנים, והנערה המאומצת נותרה בבית שעתה נבזז על ידה. מאוחר יותר תחוסל על ידי הפרטיזנים.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
ב־17 במארס ביקש הקולונל ראוף ממפקד משטרת תוניסיה לאכוף על יהודי הארץ לשאת על בגדיהם את הטלאי הצהוב. דרישה זו גרמה מבוכה רבה בנציבות של צרפת, אשר לא שבעה נחת מכך שרק יהודים אזרחי צרפת ותוניסיה — ולא יהודי איטליה, חויבו לענוד את הסמל הזה. וכך העריך יועצה המשפטי של ממשלת תוניסיה: ׳מן הדין כי יראה בכך הוד מעלתו [הבאי] אמצעי שננקט נגד עצם נתינותם של נתיניו ולא נגד גזעם׳. יתר על כן, החוגים הצרפתים הרשמיים חששו כי צעד כזה יעורר למהומות, שרק הלאומנים המוסלמים יכלו להפיק מהן תועלת; שכן הם ׳ביקשו ממילא לזרוע אי סדר בפרוטקטורט ולכן היו מוצאים בצעד המתוכנן עוד עילה להחרפת הבלבול׳.
מכל מקום, הצעת חוק שהושתתה על צו הבאי מן ה־12 במארס 1942, הוכנה כדת וכדין. וכך קבע סעיפה הראשון:
במרחב הטריטוריה של העוצרות, כל האנשים והנשים, הנחשבים יהודים עלפי סעיף 2 לצו מן ה־12 במארס 1942, יחויבו לשאת, החל מגיל 18, סמל בצבע צהוב בצורת כוכב בעל שישה קצוות. סמל זה יוכן מבד בצבע צהוב לימון וקוטרו יהיה 5 סנטימטרים. יש לתפור אותו חזק, על כל קצותיו, בדומה לתוויות על הבגד, בצדו השמאלי של החזה, כך שיראה בבירור.
כדי להכין את הטלאי נקבע פרק זמן בן שבועיים — עד סוף מארס; בה בעת ניצבו הגרמנים לפני בעיות דחופות לאין שיעור יותר מאשר נשיאת הטלאי הצהוב: באותם ימים הבקיעו בעלות־הברית את ׳קו מארת׳, לאחר שמן ה־20 במארס ועד ל־14 באפריל הדפו את כוחות ה׳ציר׳ מספאקס, מסוסה ומאנפידאוויל.
שלטונות צרפת וממשל הבאי התערבו, מפעם לפעם, כדי לשחרר אישים יהודים מעבודת כפייה. בדרך כלל הופנו בקשותיהם אל ועד הגיוס ואל הגרמנים, ונעשו עלפי רוב לטובת מי שהיו מקורבים למשפחת הבאי או לנציבות, אגב קשרים עסקיים או אישיים. אולם בשני מקרים התעניינו השלטונות בגורלן של שתי קבוצות חברתיות מוגדרות היטב: פקידי הציבור ששירתו בצבא צרפת בימי מלחמה וזו של עובדי מעבדה ברוקחות. הראשונים זכו לגישה אוהדת מצד המזכיר הכללי של ממשלת תוניסיה, שבמכתב לבורז׳ל הביע את משאלתו כי לא יגויסו ׳אלא ברגע האחרון ממש׳, שכן נשאלת השאלה אם ׳יש להתייחס אליהם כאל יהודים׳, בהתחשב בצו מן ה־12 במארס.1942 גיוסם של עובדי המעבדה לעבודת כפייה עלולה היתה להביא לסגירתם של כל בתי־המרקחת בתוניס, משום שרוב רובם היו איטלקים או יהודים.
אולם, כאשר דרשו הגרמנים מן הנציבות(4 בינואר) לספק להם 8,000 עובדים, ראתה זו כדבר טבעי ביותר ׳להעביר׳ את הדרישה לוועד היהודי, ודבר זה היה מאלץ אותו לגייס 3,000 עובדים נוסף על אלה שכבר התייצבו. יחסם של שלטונות צרפת עורר את כעסם של ראשי הקהילה אשר, למרבה האירוניה, פנו בקריאה לאיש האס.אס., ה׳האופטשטורמפירר׳ צווקה:
הוא עצמו נראה מופתע ונעלב כלשהו, שהרי היהודים הם חזקתו הבלעדית ואל לו לאיש לעסוק בעניין. ואמנם הבקשה ירדה מן הפרק ויותר לא שמענו עליה.
בצד המינהל הרשמי ששיתף פעולה עם הגרמנים, מתוך פאסיוויות וחוסר אונים יותר מאשר מתוך שכנוע, היו ה־C.U.A.Rופעילי ׳המפלגה העממית הצרפתית׳ והמליציות, אשר בלהיטותם האנטי־יהודית עלו כמעט על האס.אס. לבדם או בחברת חיילים גרמנים הם ערכו פשיטות על הרחוב היהודי ובאיומי נשק הם שדדו סחורות מחנויות, סחטו מבעליהן כספים וגירשו עשרות משפחות יהודיות מבתיהן.
אולם שפל מכל מעשי כנופיות אלה היה מעצרם של כעשרים פעילים סוציאליסטים ומתנגדים, יהודים ולא־יהודים, ומסירתם לידי הגרמנים. כולם הוגלו למחנות־השמדה בזקסנהאוזן, דאכאו, אושוויץ ואוראניאנבורג; כמה מהם — כמו יוסף שמלה ובניו ז׳ילבר ואנדרה, ויקטור כהן־הדריה, אדואר דאנה ואדואר נאטאף-לא חזרו משם.
אשר ליחסה של האוכלוסייה המוסלמית, נראה כי האהדה לגרמניה — שהיתה מוצהרת בעיקרה — של חוגיה הפוליטיים לא נהפכה כמעט מעולם לאנטישמיות פעילה. דברי ההסתה של התנועות הצרפתיות הקיצוניות, השידורים הגרמנים בשפה הערבית, המאמרים האנטי־יהודים הארסיים בעיתון מסוגו של ׳אל־רשיד׳ בפאריס – כל אלה לא השפיעו השפעה של ממש על האוכלוסייה המוסלמית בתוניסיה. עיתון זה שייסדו ׳הוועד המוסלמי בצפון־אפריקה׳ בינואר 1943, סר למרותם של הגרמנים. עורכו הראשי, מוחמר אל־מהדי, שפך מדי גיליון קיתונות דיבה על ה׳זיראלדיסטים׳ (אנשי הגנראל ג׳ירו) וה׳גוליסטים׳, וכן על ההגמוניה ה׳יהודית־אנגלית־אמריקנית׳, והטיף נגדה למען ברית של הערבים והברברים עם ׳אירופה החדשה׳. כשופרה המובהק של האידיאולוגיה הנאצית טען ׳אל־רשיד׳ כי בצפון־אפריקה היתה ׳בעיה מוסלמית־יהודית׳, בדומה ל׳בעיה הארית־יהודית׳ של אירופה, וכי פתרונה של זו יגרור את פתרונה של האחרת:
שם כמו במקום אחר, במישור זה או אחר […] עושים היהודים להבטחת עליונותם בכך שהם אוכפים על העמים שיטה ליברלית־דימוקראטית המחלישה אצלם [הערבים והאדים] את תודעת האומה והגזע ומותירה את היהודים, הודות לתכונותיהם הידועות בדבר שוד, גניבה ועורמה, בתור שליטים לא־מעורערים על בני־אדם ונכסים. כפי שהשליכה אירופה את היהודי מעל לסיפון, כן יעשה המוסלמי אם יכלא את היהודים בתוך ׳גיטאות׳ שלהם, כבימים עברו. אין פתרון אחר למען יחיה העם הערבי־הברברי […]. למוסלמים יושבי צפון־אפריקה מצפה עבודה ארוכת נשימה וטעונה הכנה שיטתית. אם ירצו בכך הרי צפויים להם דברים גדולים. רצוי כי ימצאו שפה משותפת עם חילות אירופה [גרמנים], כדי לסיים את המשימה בהצלחה.
אם נשפוט על־פי רישומה במקום, לא היו לה לתעמולה זו תוצאות ראויות לציון, ובפרט לא בקרב האוכלוסייה העירונית, שם חיה כל יהדות תוניסיה כמעט. ההטרדות, הגידופים והתקיפות שעליהם דיווחו עדים שונים, התרחשו ברוב המקרים באיזור הכפר, בין בידי פרחחים ואיכרים, שספק אם מסוגלים היו להבין למשמעות של נושאי התעמולה מבית־יוצרם של אל־מהדי ושותפיו בפאריס ובברלין, או לפשר השלטים וההודעות של ה C.O.S.I..
עם הרחבת הגיוס לעבודת־כפייה לכלל האוכלוסייה בתוניסיה, לאחר ה־10 באפריל 1943, יכלו תוניסאים מעטים מאוד להאמין עוד לתמונה האידילית שתומכי הנאצים התאמצו לציירה, על מצב הארץ והיחסים בין הגרמנים לבני תוניסיה. מתוך מודעות להשפעתו השלילית של צעד זה על הלכי־הרוח של האוכלוסייה, ניסו עיתוני תוניסיה להסביר את ההבדל בינו לבין העבודה שנכפתה על היהודים. וכך ציין ה׳תוניס ג׳ורנאל׳ (Tunis Journal) מן ה־4 במאי:
הגיוס לעבודת חובה של השנתונים הצעירים הונהג בהוראת האדמיראל הנציב הכללי. מדובר בצעד שכבר יושם בצרפת, ובשעת מלחמה היה זה דחוף ביותר להנהיגו גם בתוניסיה […]. הרי המסיבות מצוות עלינו לשרת בצורה נעלה זו […]. מהם מחנות־העבודה של היהודים? מכלאות לאספסוף מגזע מסוכן, בחינת מלאי אנושי שאספו מפה ומשם שלטונות הכיבוש. אנשים כאלה ראויים לכל מלאכת פריקה, הובלה או קרצוף בכל קסרקטין או אורווה. מטבעם נועדו היהודים לשמש למלאכות בזויות בשירות חיל־המשלוח.
אולם, שלושה ימים לפני כניסתן של בעלות־הברית, לא היה בטענות כאלה כדי להפיח חיים וביטחון בחסידיו האחרונים של שיתוף הפעולה עם הגרמנים.
אשר לחיילי ה׳ציר׳ — במהלך הימים הבאים הם נאלצו לשחרר את העובדים היהודים האחרונים והכריחו אותם להילוות אליהם במנוסתם הבהולה אל החוף.
מפאת קצב המאורעות, קצרה ידם של הגרמנים אף מלבצע את תכניתם להגלות את נשיא הוועד היהודי ואישים אחרים מנכבדי הקהילה. ימים ספורים קודם־לכן נודע למשה בורדל על דבר מעצרו הממשמש ובא מפי אישיות מוסלמית בכירה, שהציעה לו מקלט ברובע הערבי של הבירה.
ביום שישי, ה־7 במאי, בשעות אחרי־הצהריים, שחררו בעלות־הברית את תוניס ואת ביזרט. חלפו עוד שישה ימים והמערכה בתוניסיה באה אל קצה.
יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו– הגרמנים בתוניסיה (נובמבר 1942— מאי 1943)
עמוד 133
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Tledano
Saisis de panique par les rumeurs qui circulaient, les president des Comites des quatre grandes communautes, Yaya Zagury pour Casabanca, Albert Amiel pour Rabat Bension Ohayon pour Sale et Joseph Berdugo pour Meknes, qui avaient obtenu des assurances du sultan, mais qui savaient le vrai pouvoir entre les mains du representant de la France, adresserent le 23 juillet un appel aussi naif que pathetique au general Nogues – comme si l'antisemitisme se meritait on non et qu'il s'agissait d'une affaire locale:
Monsieur le Resident General,
En tant que chefs des principals communautes israelites du Maroc franqais, qui compte 200.000 ames, nous nous permettons d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur la profonde angoisse qui nous etreint a l'annonce de mesures dont sont menaces nos coreligionnaires, en application du nouveau Statut des Juifs.
Nous avons a peine besoin de vous dire que cette angoisse est partagee par tous les membres de nos communautes, qui imaginent facilement le bouleversement, dans l'ordre moral comme dans I'ordre materiel, que ces mesures envisagees, sont susceptibles d'entrainer a l'encontre des etres dont ils ont la charge. Ils comprennent que l'avenir, et peut-etre meme l'existence des ces communautes sont en jeu et ils ont le sentiment qu'ils sont loin cependant d'avoir merite de pareilles rigueurs.
Installes au Maroc depuis plusieurs siecles, les juifs y ont toujours constitue un element paisible, loyal et travailleur. Avant meme l'institution du protectorat, ils n'ont pas menage les marques d'attachement a la France, toujours grande meme dans le malheur.
Eloignées de l'exercice du pouvoir, indifférentes aux luttes politiques, nos communautés croient pouvoir proclamer qu'elles n'ont pas appelé, par leur conduite, aucune mesure d'élimination ou d'ostracisme. Elles n'ont d'autre aspiration, sous la protection de la France et de Sa Majesté le sultan, que de toujours apporter une dévouée collaboration au développement et à la prospérité du pays qui les a accueillies à une époque particulièrement sombre de leur histoire, au moment où certains de leurs frères, de la même race séfarade, trouvaient asile dans la France de Henri II La tradition musulmane s'est en effet toujours honorée de protéger les juifs et les souverains du Maroc n'y ont jamais failli.
Aussi la terrible perspective d'être presque totalement éliminés de la vie économique, intellectuelle et sociale d'un pays auquel ils sont séculairement attachés, frappe- t-elle nos coreligionnaires d'une émotion qui confine au désespoir et nous avons le devoir de nous en faire l'écho auprès de l'éminent représentant de la France, en le suppliant d'écarter l'irrémédiable catastrophe qui s'annonce.
Nous voulons espérer: Monsieur le Résident Général, que ces alarmes sont exagérées et que l'adoption du texte français au Maroc voudra bien ne pas perdre de vue les titres de nos communautés à un traitement humain et équitable.
Aux juifs marocains, nous nous permettons de le souligner, aucun reproche ne peut être fait de s'être immiscés dans l'administration ou la politique. Ils n'ont jamais eu d'autre préoccupation que d'être fidèles à leur foi, qui leur recommande par-dessus tout la loyauté et le dévouement envers le souverain et les autorités, de se consacrer à leur famille, d'aimer le travail et l'étude et de pratiquer la charité sans distinction de confessions.
C'est avec confiance, monsieur le Résident général, qu'en cette heure cruciale de leur histoire, nos laborieuses et paisibles communautés placent leur sort entre vos mains qui tiennent le pouvoir du Dieu unique. Devant un horizon aussi lourd de menaces, où dominent le désœuvrement et la misère, avec leur cortège inéluctable de déchéances progressives, nous avons l'obligation morale de vous adresser cet appel. La conscience française a toujours été le guide de l'humanité. Une fois de plus, elle se prononcera dans le sens de la justice divine et humaine.
Décidé, malgré tout, à étendre au Maroc la législation française comme on le pressait de Vichy, le Résident se servit de cet appel pour expliquer la nécessité de tenir compte des pesanteurs locales, se faisant fort, au prix de certains amendements, d'obtenir en fin de compte l'aval de son ami, le sultan, au nouveau Statut, malgré son opposition de principe, clairement manifestée à toute discrimination à l'encontre de ses sujets juifs:
Au Maroc les mesures seront prises pour rendre la loi française (immédiatement) applicable aux juifs de nationalité française.
Pour les juifs marocains, l'introduction du régime nouveau nécessite des adaptations dont l'étude est entreprise avec le Makhzen central. Le Résident général a chargé de ce soin une commission présidée par Son Excellence le Grand vizir et le ministre plénipotentiaire Délégué à la Résidence Générale. En effet, en vertu des prescriptions religieuses et de l'économie traditionnelle, les musulmans recourent à l'entremise des juifs pour tout le commerce d'argent, dès qu'intervient la notion d'intérêt. Des atteintes portées à cet équilibre séculaire des activités, risqueraient d'amener une perturbation considérable, par l'impossibilité où se retrouveraient les musulmans de remplir le rôle assumé jusqu'ici par les juifs.
Enfin nous devons prendre garde de ne pas pousser involontairement les juifs du Maroc, d'Algérie et de Tunisie à nous tromper et à souhaiter la domination britannique, au risque de déclencher eux-mêmes un antisémitisme latent, prompt au réveil, et à susciter des troubles dangereux surtout en période d'armistice.
Cette "tiédeur", ces retards du Résident à entériner le nouveau Statut s'abritant derrière les réserves de son ami le sultan, suscitaient la colère et les dénonciations des plus fanatiques partisans de la Révolution Nationale, impatients de voir la concurrence économique juive éliminée au nom de leur idéal, comme en témoigne cette lettre adressée à Vichy par l'un d'eux, Ludovic Barthélémy le 29 juillet 1941:
La politique du général Noguès envers le sultan est habile. Il en a gonflé la popularité en le prodiguant devant les populations. Le sultan a eu la joie des acclamations qu'il peut prendre pour le véritable reflet de son peuple. De très importants cadeaux lui sont faits à chaque occasion par les juifs dont il est le protecteur.
El Glaoui qui aune grosse influence sur le sultan, s'est également attelé à cette tâche (de le rendre anglophile). Les rapports de ce seigneur avec les Anglais sont constants. Ils s'effectuent par l'intermédiaire de monsieur Ohnouna, juif protégé anglais, très écouté à la Résidence et vice- consul des Etats-Unis.
Pour les fellahs, la France est méprisable puisqu'elle n'est plus capable disent-ils, de faire rentrer dans leur mellah les juifs qui sont la cause de sa défaite.
Mais, après plus de deux mois de tractations entre la Résidence et le Grand Vizir, le nouveau Statut des Juifs était étendu au Maroc par le dahir du 8 Août 1941, paru au Journal Officiel le 11 août, à la grande consternation de l'opinion juive du monde libre qui voyait comment, malgré l'opposition du sultan, le Maroc avait fini par s'aligner sur la politique antisémite de la France, comme le publiait l'Agence Télégraphique Juive de Londres dans son communiqué du 13 août:
Les informations parvenant de Rabat indiquent que le gouvernement de Vichy avait eu des difficultés pour obtenir l'aval du sultan, devenu de plus en plus indépendant depuis la débâcle de la France. Le communiqué officiel affirme que la loi avait été adoptée après "examen fait en plein accord avec les autorités chérifiennes" et souligne que les amendements adoptés en faveur des 160.000 juifs marocains avaient tenu compte des contingences locales. Les lois relatives aux juifs étrangers seront celles du gouvernement de Vichy. Celles relatives aux juifs marocains permettent le libre exercice de l'artisanat et du commerce de détail.
Sur le modèle français, le nouveau texte élargissait considérablement les branches économiques interdites aux juifs, énumérait toute une série de professions réservées: banquiers, agents de change, intermédiaires dans les Bourses de valeurs et de commerce, agents publicitaires, agences immobilières ou de prêts de capitaux, exploitation de forêts, concessionnaires de jeux, éditeur, gérant, administrateur, rédacteur même à titre de correspondant local de journaux ou d'écrits périodiques à l'exception de publications à caractère strictement scientifique ou confessionnel, exploitant, directeur, gérant, administrateur de toute entreprise se rapportant à la radiodiffusion. Passant outre à la mise en garde du général sur le risque de désorganisation des circuits économiques traditionnels, l'article 5 du dahir stipulait l'interdiction, sous quelque forme que ce soit, pour les juifs marocains du prêt de capitaux "même s'ils n'en font pas leur profession habituelle".
La persecution anti-juive au Maroc sous le regime de vichy-1940-1943-Joseph Tledano
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
A Paris, je voulais aussi offrir mes talents dans des cadres juifs. Au centre communautaire du boulevard Poissonnière qui venait d’être créé par Lynclair et des cadres du DEJJ Maroc, on me demanda de créer un groupe théâtral d’expression biblique, comme je l’avais fait quelques années plus tôt à Meknès. J’ai d’abord monté une adaptation du Cantique des Cantiques. Et un jour de 1961, nouveau clin d’œil du destin, j’ai vu la troupe de théâtre et de danse Inbal qui se produisait au Théâtre des Nations. Elle donnait L’histoire de Ruth et Le mariage yéménite. La troupe fut ovationnée et reçut un prix. Quant à moi, j’étais bouleversé. Pour la première fois de ma vie, je voyais mes deux directions identitaires – mes doubles attaches culturelles juive et française, si souvent perçues ou présentées comme contradictoires – se rencontrer, se stimuler, s’entrelacer, pour arriver à la perfection artistique d’un spectacle authentiquement juif et israélien, applaudi et reconnu dans un temple de l’art français. C’était pour moi une révélation, plus, une promesse, un engagement. Sans trop réfléchir et mû par mon seul enthousiasme, je me faufilai après le spectacle, dans la loge de Sarah Levy-Tanaï, la chorégraphe qui avait réussi ce coup de maître, pour la féliciter. Ce fut ma première rencontre avec cette grande dame. A l’heure où j’écris ces lignes, je dirige le théâtre Inbal, fondé et fécondé par Sarah. En fait, je n’ai fait que m’acquitter d’une dette…
En attendant, l’effet de cette représentation fut immédiat et je décidai de monter une adaptation de L’histoire de Ruth avec mes jeunes du centre communautaire. La pièce fut filmée par le rabbin Josy Eiseinberg pour son émission télévisée. Par ailleurs, Léon Algazi, compositeur de musique sépharade qui dirigeait la chorale de la synagogue de la Victoire m’invitait régulièrement à la même époque, pour des séances de lecture de poèmes dans ce lieu prestigieux. Pendant toute une année je venais le vendredi soir à l’office et, du haut de la galerie supérieure où était la chorale, je déclamais des poèmes de Judas Halévi, de Salomon Ibn Gabirol ou d’Edmond Fleg.
Une autre expérience de l’époque fut ma première rencontre, en 1962, avec l’écrivain Albert Memmi. Il venait de sortir son deuxième livre et m’avait invité à agrémenter les conférences qu’il donnait à cette occasion, par la lecture de quelques pages d’Agar. Ces soirées eurent beaucoup de succès. Je ne me rappelle pas du tout comment nous nous sommes rencontrés, ni qui lui avait parlé de moi. Le fait est que, quelque vingt ans plus tard, je réaliserai à la télévision israélienne une adaptation de son premier roman, La Statue de Sel, que je considère comme étant aussi mon histoire, comme je le dis alors à son auteur. Le livre avait été traduit en hébreu et un passage – « Les vieux habits » – était au programme scolaire. C’était la scène où la mère de Mordekhaï Benillouche donne ses vieux habits à un enfant, plus pauvre que lui. Je n’aimais pas ce choix, qui selon moi, contribuait à ancrer le cliché sur les Juifs d’Afrique du Nord. Travaillant alors à la télévision éducative, je luttais pour réaliser une adaptation du livre dans son ensemble. Outre mes ambitions de relever l’image de marque des immigrants séfarades, mon interprétation fut évidemment très personnelle. J’ai voulu raconter le “miracle” de l’enfant pauvre, sauvé par l’éducation, cette histoire qui, je l’ai dit, était aussi la mienne. Memmi, dont l’orientation et les choix étaient totalement différents des miens, a apprécié et m’a même ardemment défendu devant un public plutôt froid, lors d’une projection au Centre Rashi.
Mes études terminées, je commençais l’ingrate course des auditions, des continuelles remises en questions et des aléas de ce métier de comédien, jamais sûr de ses lendemains. J’adorais jouer, mais cette angoisse matérielle m’effrayait. J’avais suffisamment connu ces vicissitudes dans mon enfance, dans ma famille. Je n’y avais pas échappé pour y retourner. Par chance, je me sentais plus metteur en scène que comédien. J’aimais l’acte de création à partir d’un texte, le travail avec les comédiens et la scénographie. Diriger a toujours été dans mes veines.
Comme il me restait encore deux années de bourse, j’ai demandé au ministère de la Culture de me permettre de faire un stage à l’ORTF. J’ai été placé à la télé, d’abord comme stagiaire et puis comme assistant de Jean-Paul Carrère. Cet artiste de grand talent était un gentleman, très pédant dans ses préparatifs de dramatiques. Il prenait autant de soin à élaborer et à fignoler ses scénarios que dans la direction de ses acteurs. C’était un virtuose de la technique du direct. Il passait avec aisance d’un plateau à l'autre, chacun comportant plusieurs décors. Il évoluait dans le calme, imposant à tous ses collaborateurs, par sa présence même, une sérénité bénéfique à la création. J’ai travaillé avec ce maître pendant deux ans, non seulement à des dramatiques en direct comme Le Commandant X, mais aussi à des ballets filmés en extérieur, qu’il tournait en seize millimètres. Je l’ai suivi dans des tournages en décor naturel en dehors de Paris et j’ai même été ainsi jusqu’à Bastia, en Corse. De Jean-Paul, j’ai appris la minutie, l’importance du détail et de la coordination, l’art de découper un scénario, l’habileté d’organiser des scènes dramatiques et surtout le travail avec les comédiens. Il était d’un contact simple et direct et il m’avait pris en amitié. Nous déjeunions souvent ensemble, en tête à tête ou avec d’autres. Nous parlions alors métier, mais aussi de mon avenir, alors incertain. Le premier assistant de Carrère, Michel Pamart dont j’étais moi-même l’auxiliaire, m’amenait avec lui dans les réunions techniques sur l’élaboration des décors et des costumes et nous suivions ensuite minutieusement les développements de leur réalisation. Étant aussi responsable de la figuration et des petits rôles, il m’employa aussi très souvent pour ces fonctions, me donnant ainsi la satisfaction de donner la réplique à de grands comédiens tout en me permettant de me constituer un petit pécule.
Parallèlement à mon initiation chez Carrère, j’ai aussi appris chez le plus génial des réalisateurs de variétés de la télévision française de cette époque, Jean-Christophe Averty. Mes deux maîtres étaient on ne peut plus différents de caractère. Autant Carrère était calme, autant Averty avait le goût de la provocation. Son opiniâtreté à déconstruire les formats télévisuels et son imagination débordante furent pour moi un enseignement exceptionnel. C’était un innovateur, qui créait l’illusion par l’incrustation de personnages filmés sur fond bleu avec un décor dessiné. J’ai assisté chez lui, passivement et humblement, à de multiples créations, comme Les Raisins verts et à d’innombrables shows où, dans son style inimitable, il se servait des paroles des plus grands chanteurs comme Yves Montand, Juliette Gréco ou Léo Ferré, pour créer des effets à leur mesure. Averty arrivait le matin avec un gros cahier où son scénario était découpé en images qui ressemblaient à des dessins surréalistes. Travaillait avec lui un technicien extraordinaire à qui il demandait de trouver des modèles d’incrustation pour ses dessins. Ils essayaient ensemble différentes possibilités, Averty repoussant toutes les propositions jusqu’à ce qu’ils arrivent à un résultat satisfaisant. Il descendait ensuite sur le plateau où évoluaient des dizaines de photographes, de techniciens de son, d’assistants et autres travailleurs de plateau. Là, il proférait des ordres tous azimuts, passait de l’un à l’autre, gesticulait, hurlait, se fâchait, traitait son monde de tous les noms. L’un après l’autre, les cadreurs quittaient les lieux. Si bien qu’il se retrouvait souvent tout seul sur le plateau, avec toutes les caméras, pour terminer lui-même le travail s’il ne se rabibochait pas avec ceux qu’il avait rabroués. Son excitation faisait partie de sa création. C’était presque théâtral chez lui et au fond, les gens le savaient et il était non seulement admiré et respecté, mais aussi très aimé.
Deux ans plus tard, en 1966, je m’installai en Israël. Fort de cet enseignement précieux et innovateur, je n’eus aucun mal à me faire engager à la télé israélienne, alors au stade expérimental quasi embryonnaire. La liste des réalisations auxquelles j’avais collaboré, établie à Paris par Jean-Paul Carrère pour servir à bon escient, me fit d’emblée apparaître comme un homme providentiel. J’avais l’expérience qui faisait défaut dans le pays et j’avais appris à bonne école. En devenant ainsi l’un des fondateurs de la télévision israélienne, je devenais aussi « le Français », ce qui était en ces années-là un titre de gloire et un label de culture et de charme. Avec mon hébreu déficient, mon accent français et mon allure parisienne (j’étais le seul à venir au boulot en costume-cravate) et mon insatiable besoin d’amour, j’ai joué sur tout cela pour mieux m’intégrer dans mon nouveau milieu. J’avais inventé un mot passe-partout : « binz », qui résonnait français tout en s’accordant à la sonorité hébraïque et qui devait pallier toutes mes lacunes de vocabulaire. Il fallait faire « binz »; là, ça manquait de « binz », là, il y en avait trop ; et « binz » par ici et « binz » par là. Finalement, on me colla ce surnom et j’étais devenu un Monsieur Binz, dont le cachet français éclipsait – du moins, dans les premiers temps – l’identité marocaine. De même que je renoncerai peu à peu au chic vestimentaire peu approprié au climat de Tel Aviv, je n’ai pas tardé à réaffirmer mes origines par les nombreux films que j’ai eu toute liberté de réaliser à la télévision éducative.
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו
״מדוע לא תחכו עד שתראו מה עולה בגורלה של המדינה החדשה שלכם?״ היקשו הערבים בשאלותיהם על היהודים הנלהבים. ״אם נחכה עד שנראה מה יעלה בגורל מדינתנו, לא תהיה לנו בכלל מדינה״, כך השיבו היהודים שמכרו את נכסיהם, מטלטליהם וכל אשר להם לערבים בכל מחיר. הרדיו והעיתונות מסרו שעה שעה על הנעשה במזרח־התיכון בכלל ובישראל בפרט. הפרשנים הערביים ששינאת־ישראל בקעה מגרונם ספרו ברדיו בוקר וערב על קבוצת־יהודים ציוניים אשר גזלו את מדינת־הערבים — פלסטין, והקימו תחתה מדינה ליהודים ששרדו ממחנות־ההשמדה והבאים כחיות טרף לנקום את נקמת־היטלר בערבים.
מחיריהם של מכשירי הרדיו האמירו, ומפאת הביקוש העצום אזלו מהשוק. מחול שדים החל, איפוא, סביב מכשירי־הרדיו המבוקשים בשוק־ השחור. בעיירה גוראמה הופעלו לראשונה מכשירי־רדיו בעזרת מצבר של משאית, ויותר מאוחר עם מצבר חד־פעמי מיוחד שהחזיק מעמד מספר חודשים. מצבר זה יובא מיוגוסלביה, בה היו קיימים גם־כן תנאים פרימיטיביים, הדומים לאלה שבחלקים גדולים ממרוקו, תחת שלטון הפרוטקטורה של צרפת הגדולה והמודרנית. הסיפורים על עשרות־אלפי היהודים שיצאו את מרוקו בדרכם לישראל, היו מוגזמים. האמת היתה שבשלב הראשון, עם הקמת המדינה, עלו קבוצות ספורות של צעירים במסגרת ״עליית הנוער״ ואחר כך עלו מספר משפחות אשר הצליחו לעבור את המכשולים הרבים דרך גבולות אלג׳יריה וגיברלטאר. מגוראמה המשפחה הראשונה שיצאה היתה משפחתו של שמעון משה, אשר התקשרה ביוזמתה עם פעיל־עליה באלג׳יריה. המשפחה נסעה דרך גבול מרוקו-אלג׳יריה וכשהיגיעה לאלג׳יריה הצטרפה למאות־אנשים ששהו שם במחנה מיוחד. משפחתו של שמעון משה מנתה עשר נפשות, ומצבו בעיירה היה בכי רע. הוא עבד כמחנך של הנוער היהודי ב״חדר״, ועסק בין השאר גם בכריכת־ספרים בלויים. אשתו חנה עזרה בעול הפרנסה ועסקה לשם כך באריגת־בגדי־צמר וכותנה לנוודים, בנוסף לעבודתה כעקרת בית.
מתוך ההתעניינות הגדולה של יהודי־מרוקו באפשרות עלייתם לישראל, נתגלו דברים אשר זעזעו אותם עמוקות לאותם שהצליחו ליצור קשר עם פעילי־העליה, התברר, לאכזבתם המרה, שעליהם לעבור בדיקות־רפואיות מדוקדקות לפני שיתקבלו למחנות העולים שהוקמו בקאזאבלנקה. כל חולה, נכה, זקן או מוגבל בגופו נפסל מלעלות לישראל, ואיתו נשארת גם משפחתו הגדולה. לפי ההסברים שניתנו לאנשים, יוכל כל ראש משפחה בריא וצעיר לפרנס לא יותר מארבע נפשות. אם אחד מבני המשפחה לא הורשה לעלות בשל בריאותו׳ הלקוייה, היה על המשפחה לבחור לעלות בלעדיו או להישאר איתו. נאמר להם שישראל לא מקבלת חולים ומוגבלים בגלל העוני השורר בה והעדר מוסדות מתאימים ובתי־חולים, וכי דרושים לישראל אנשים חזקים על מנת שיוכלו לעבד את האדמה השוממה ולסלול דרכים בהרי־ירושלים. פעילים רבים מארגון־העליה עודדו את המשפחות לעזוב את החולים במרוקו ולעלות לישראל. ואכן, רבות המשפחות שעשו כך לאחר ששוכנעו. מחזות הפרידה של אנשים אלה מיקיריהם החולים שנאלצו להישאר אצל קרובים ובמוסדות־צדקה, היו מחרידים ובלתי נסבלים.
יהודים רבים הזדעזעו מתופעה זו והתנגדו לה בכל כוחם. אולם היהודים, הנלהבים מן הרעיון לעלות לישראל, הזדנבו בתורים ארוכים לפני משרדי־העליה, לפני בתי־החולים לבדיקות כלליות, וסבלו חודשים ארוכים של המתנה במחנות־העולים, שהתנאים שם הוגדרו כתנאי בית־כלא. לאמידים ולמשכילים מבין היהודים חרה הדבר הזה של שיטת הסלקציה, והם החרימו את פעילי־העליה ולא באו איתם במגע, ואף הטיפו לקרוביהם לא לעלות לישראל בתנאים מבישים אלה. כאשר באה אוניה לקחת עולים מנמל קאזאבלנקה, דחסו הפעילים את העולים בתחתית האוניה, על מיטות צפופות ובתנאי מחייה וטיפול מחרידים.
לגוראמה היגיעו שני מכתבים מארץ־הקודש. היתה זו הפתעה נעימה ומרגשת. איזה פלא קרה כאן? חלום או מציאות? שאלו האנשים את עצמם. המכתבים באו מירושלים, זו שבספר הספרים, אליה היגיעו היהודים מעיירה נידחת ונשכחת באחד האזורים המרוחקים של מרוקו. שם, באותה עיירה, חיו כל השנים יהודים תמימים, ישרים והגונים. הם הטיפו כל הזמן לאהבת־ירושלים, לבנייתה מחדש ולביאת־המשיח. הם התפללו יום יום לשלומה של ירושלים, הם שרו שירי אהבה לירושלים וקוננו ובכו מתוך געגועים עמוקים לירושלים. בוקר בוקר, בבית הכנסת, בצוהורים, בארוחות ובערבים, בתפלות ובברכות, ברכו יהודים תמימים אלה בכל ליבם ומאודם את הברכה המסורתית־השיגרתית: ״לשנה הבאה בירושלים״ או ״ברוך בונה בנין־ירושלים״ או ״הרחמן, הוא יוליכנו מהרה קוממיות לארצנו״. ואכן, הברכות הרבות, התפילות, השאיפות והתקוות עשו את שלהן במשך מאות השנים הארוכות של גלות וטשטוש הזכות למולדת ולחרות. כל זה, כך כתבו היהודים מירושלים, הוליכנו קוממיות לארצנו. המכתבים נתקבלו בהתרגשות רבה עד דמעות ועברו מיד ליד. כל אדם בחן אותם, אימץ את עיניו כדי לראות את החותמת ואת הבול, ורבים אף נשקו למעטפות בחום ובאהבה. מכתב אחד נשלח משמעון לעמס המכונה זו, אל ידיד נפשו אבנר לוי. אבנר לוי המכהן זה שנים רבות כגבאי בית־הכנסת וכחבר ועד־הקהילה, ליטף את זקנו בהתרגשות, פרץ בבכי, נשק למכתב, היביט בבול ובחן שוב ושוב את המעטפה מכל צדדיה.
קבוצת־היהודים שישבה לידו בחנותו, וביניהם שכנו הטוב, משה יעקב הפיקח, חיכתה בחוסר סבלנות לרגע בו יפתח אבנר לוי את המכתב ויקרא את תוכנו באוזניהם. אך הוא התמהמה, מחה את דמעותיו, היצית סיגריה בניחותא ולאחר שנרגע קמעא, אמר: ״אשריו ואשרי חלקו של ידידי זו, אשר זכה להגיע לארץ הקודש לפני כולנו, לעבוד בה ולחיות בה. אוי לנו שנשארנו פה!״. אבנר לוי פתח את המכתב בדחילו ורחימו ונזהר לבל ייקרע חלילה הנייר של המעטפה או יתקלקל הבול היפה. הוא הוציא מתוך המעטפה נייר לבן מלא כתב רש״י והחל קורא מייד: ״שלום לך, לאשתך חאמו, לאשתך רוחמה, לבנך הקטן, לאביך, הרב עקו חזן, לאחים שלך שבעיירת ״ריש״, לידידים, ולקרובים ול….״
וכך השתרעו דרישות השלום ורשימת השמות על פני עמוד וחצי, והשומעים החלו לאבד את סבלנותם. רק לקראת סוף המכתב, באה על סיפוקה סקרנותם של המאזינים לגבי קורותיהם של העולים לארץ ישראל: ״זרקו אותנו באחד ההרים לא רחוק מהמקום בו קבור רבי שמעץ בר־יוחאי, תנאי־החיים שלנו הם קשים ואין לנו כמעט מה לאכול. אנחנו גרים בתוך חדר עשוי מפחים וסמרטוטים והילדים בוכים ומתגעגעים ל״פאס״, בה חיינו שלוש שנים כשניסינו לעלות לישראל בשנת 1946. אינני יכול לתאר לך מה עבר עלינו, ואינני רוצה להדאיג אותך. אבל אל תבוא לישראל עד שלא אודיע לך, אל תעזוב את גוראמה״.
הציפייה המתוחה הפכה לאכזבה, וכולם התפזרו בשקט. המכתב השני, היגיע משמעון משה לאחיו יסו משה. גם סביבו התקהלו יהודים ורצו לשמוע מה חדש בארץ הקודש מפיו של הראשון מתושבי־העיירה שהיגיע לשם.
״מה רבות הצרות שעברו עלי ועל משפחתי בדרך עלייתנו לישראל דרך אלג׳יריה וצרפת. כך כתב שמעון משה במכתבו ואף הוסיף: ״חשבתי לתומי שטעמתי די והותר את טעמו של העוני והמחסור, אבל למזלי הרע התנאים כאן הם מתחת לכל ביקורת. אנחנו ניצלים בחום של פחון לוהט המשמש לנו למגורים, ישנם אחרים שגרים באוהלים העשויים מסמרטוטים, אבל אני מקווה שהסוף יהיה טוב. אין לי מה להוסיף בינתיים, דרישת שלום לכולם״.
אכזבה מרה, תדהמה ומבוכה ירדו על יהודי־גוראמה כששמעו את דבר תוכנם של המכתבים. הם סרבו לקבל את העצה לא לבוא. די היה ליהודי־העיירה בבעית הסלקציה שהרתיעה אותם מלגשת לפעילי־העליה, כעת נוספה להם בעייה חדשה. איש לא פיקפק לרגע באמיתות הדברים שנכתבו במכתבים, מאחר וכותביהם היו ידועים כאנשים ישרים וכנים. היהודים פתחו בוויכוחים על ישראל, על המכתבים, על הסלקציה ועל העליה. אולם יותר מכולם, התווכח הרב באבא־ענא אשר סוף סוף נמצא מישהו שהיגיע לארץ־ישראל ואישר את טענתו שאין שם ממה לחיות, ושחובה על היהודים לחכות בגלותם, שנגזרה עליהם בעוונותיהם הרבים, עד לבוא המשיח. ״לאן אתם רוצים ללכת?״ שאל הרב את כולם והטיף להם בכל הזדמנות נגד הרעיון לעלות לישראל ובלבד שלא יישאר לבדו בעיירה. לבאבא־ענא לא היו ילדים, הוא ואשתו היו בגיל כזה שלא יוכלו להתקיים בשום מקום באותה הנוחיות לה הורגלו בעיירה. גם כשבני־אחיו יוסף הבטיחו לו שהם יקחו אותו איתם אם רק ירצה בכך, וכי הם מתחייבים לקיימו עד סוף ימיו ובלבד שלא ישאר לבדו בעיירה, סירב הרב להיות לנטל על שכם בני אחיו, שאותם גידל, חינך וטיפח בביתו הוא. ״כל מי שרוצה את ישראל, יוכל לעשות אותה בביתו״ נהג לומר לכל מי שנפשו חשקה בארץ הקודש ודיבר עליה באהבה ובתקווה. ״אתם יכולים להרבות במצוות ובמעשים טובים, זאת היא ארץ ישראל״ אמר הרב באבא־ענא לשכנו יחיה סלימאן, המכונה המהנדס.
ליחיה סלימאן היו ויכוחים עם בניו שמעון ויעקב אשר היו להוטים לעלות לישראל, הוא התנגד לכך והסכים עם הרב שאין לעלות לישראל עד בוא המשיח. כאשר לחצו עליו בניו של המהנדס אמר להם:
״הביאו לכם חומר ולבנים ותבנו לכם חדר שלם על גג־הבית, אז אשתכנע שתוכלו לעבוד קשה בארץ־ישראל״.
ברור שהבנים לא בנו חדר, והוא לא שש להפצרותיהם להיות ראשונים בין העולים לישראל. גם ראש־הקהילה, סולי, היה נגד העליה לישראל, והוא נשאר בדעתו זו עד שעזב האחרון שביהודי־העיירה, והוא, סולי, עבר עם משפחתו לעיר אחרת. לישראל לא עלה, לא הוא, לא אחיו ולא בני־משפחותיהם, שהיו מלוכדים והתגוררו כמשפחה אחת בבית אחד.
המכתבים שהיגיעו, התנגדות הרב, מנהיגה הרוחני של העיירה, וזו של ראש הקהילה, עשו את שלהם בקרב היהודים והם חזרו אט אט למסלול חייהם השקטים ועברו לסדר־היום. התלהבותם הצטננה כמו גחלת שנזרקה למים. זה לא הפריע להם להתעניין בנעשה בישראל, להאזין לרדיו, לתרום תרומות, לחגוג את יום־העצמאות מידי־שנה ולהיות בקשר נפשי עם אלה הנמצאים שם בארץ ישראל, שהרי לב יהודי הוא לב חם ורגיש למולדתו, לעמו ולמורשתו. לא בנקל השתכנעו היהודים לוותר על רעיונותיהם ולמרות המגבלות המשפילות של הסלקציה ותנאי הקיום הקשים בישראל, נלחמו עם עצמם לא לדחות את התקווה לעלות לישראל, כאשר התנאים יהיו קלים יותר וכאשר לא יהיו יותר מטיפים נגד העליה לישראל. דבר אחד היה ברור: באופן נפשי היתה להם נכונות מלאה. אדמות החקלאות בהן החזיקו אחדים מהיהודים, נמכרו לערבים, והמכלאה המשותפת האחרונה חוסלה כליל.
אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983- מבוכות תש׳׳ח במרוקו