ארכיון יומי: 3 ביולי 2022


  Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Carcassone-Caro-Cardozo

une-histoire-fe-familles

CARCASSONNE

Nom patronymique d'origine française, ethnique de la ville de Provence célèbre pour ses fortifications, qui abrita au Moyen Age une grande communauté juive jusqu'à l'expulsion des Juifs de France par Philippe le Bel. Autre orthographe: Karkassone. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger, Oran,. Bougie).

JOSEPH: Notable de lacommunauté livoumaise de Tunis, il fut le second président dans les années 1860 du Comité local de l'Alliance Israélite Universelle.

PIERRE ET ROGER: Membres de la Résistance en Algérie. En relations avec leur cousin José Aboulker à Alger, ils avaient été chargés avec leur groupe de neutraliser les défenseurs du port  d'Oran dans la nuit du 8 novembre 1942 pour permettre le débarquement américain, mais ils ne purent le faire à la suite de l'arrestation avant le jour J de leur chef de réseau, le colonel Toustaint. Ce dernier avait en effet naïvement essayé de rallier à la résistance son supérieur hiérarchique. Mais ce demiér, aveuglément fidèle à Vichy, le fit arrêter. Il eut toutefois le temps d'informer ses compagnons de la Résistance qui décidèrent de ne pas entreprendre l'attaque convenue, contentant de servir de guides commandos américains. La défense d'Oran n'ayant pas été neutralisée comme celle d'Alger, les combats firent rage trois jours au prix de très lourdes pertes, des centaines de victimes dans les deux camps.

 

CARDOZO

Nom patronymique d'origine espagnole ou portugaise, ethnique de la localité de Cardozo au Portugal, portée par une des plus illustres familles sépharades du passé. Les frères Cardozo, Marranes portugais revenus au judaïsme à Tripoli et Amsterdam jouèrent un grand rôle dans la propagation des idées du mouvement messianique de Shabtaï Zvi qui avait fixé l'année 1666 comme date de l’arrivée du Messie. Autres orthographes: Cardoso, Cartozo, Cartouzou, Kartouzou. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Bizerte, Béja) par des descendants des originaires de Livourne, en Algérie (Alger, Constantine, Bône) et par émigration, au Maroc, à Casablanca.

ABRAHAM MICHAEL (1648-1700): Médecin et mystique marrane, il quitta l'Espagne natale en 1648, à l'âge de 21 ans pour revenir ouvertement au judaïsme à Venise et se joindre ensuite à la florissante communauté juive de Livourne. Après quelques années en Egypte, il fut appelé à Tripoli en 1663 comme médecin personnel du Bey. Comme un grand nombre d'ancienns Marranes, il fut d’emblée conquis par les idées messianiques et en fut un des plus ardents propagateurs en Tripolitaine, en Tunisie et dans tout le reste du Maghreb. Contrairement à la majorité des "croyants" désillusionnés par la conversion de Shabtaï Zvi à l'Islam, en 1666, année promise pour la Délivrance, il continua à croire au retour du faux messie.

Appelé par le Bey de Tunis pour le soigner en 1674, il profita de son séjour pour y propager ses idées messianiques. Son succès alarma les rabbins locaux qui arrivèrent à obtenir son expulsion. Interdit d’entrée à Livourne par les rabbins pour la même raison sous l'influence de rabbi Yaacob Sasportas, il finit par s'installer en Turquie où il termina ses jours.

  1. DAVID: Un des éminents rabbins de la communauté livoumaise de Tunis au XIXème siècle.
  2. DANIEL: Rabbin de la communauté portugaise de Tunis, il accéda en 1868 au poste de président du tribunal de la communauté des Grana, fonction qu'il remplit jusqu'à sa mort en 1875.
  3.  

CARIGLIO

Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la bourgade du même nom. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans la communauté livoumaise de Tunis.

 

CARMONA

Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Carmona, en Andalousie, dans l'ancien royaume de Grenade, porté aussi bien chez les Juifs que chez les Chrétiens de la péninsule ibérique. Après l’expulsion, ce patronyme était plus répandu dans les Balkans et l'ancien empire ottoman qu'au Maghreb. Autre orthographe: Karmona. Au XXème siècle, nom extêmement peu répandu, porté en Algérie, à Alger et par émigration à Casablanca, au Maroc et en Tunisie, à Tunis.

 

CARMI

Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom biblique dont le sens est ma vigne, porté par le plus jeune des fils de Réouben. Au XXème siècle, nom extrêment peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis.

 

CARO

Nom patronymique d'origine espagnole qui signifie textuellement chéri, cher, équivalent de l'hébreu Habib et de l'arabe Aziz. Cette explication est plus plausible que celle qui lui attribue une origine hébraïque, dérivé de Karo, l'officiant, celui qui lit la Torah à la synagogue (du verbe likro, lire). Ce patronyme était en effet porté en Espagne aussi bien chez les Juifs que chez les Chrétiens, sous cette orthographe ou avec un K, Karo. Toutefois selon l'Académie d'Histoire de Bogata, le patronyme serait d’origine basque et non-juive. Dans la communauté juive espagnole, il fut porté par l’une des plus illustres et de plus riches familles de Tolède qui a donné pendant des générations des fermiers des taxes aux rois de Castille et des rabbins éminents. Après l'expulsion de 1492, on retrouve des porteurs de ce nom dans l’empire ottoman, au Maghreb et également dans les communautés achkénazes d'Europe Orientale. Au XXème siècle, nom extrêment rare, porté uniquement au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Meknès).

  1. ITSHAK: Fils de rabbi Yossef qui était la tête de la grande Yéchiva à Tolède. Il avait transféré sa Yéchiva à Lisbonne quelques années avant l’expulsion d'Espagne en 1492. Il fut un des rares rabbins qui réussirent à quitter à temps le Portugal en 1497 quand ce dernier pays proclama à son tour l'expulsion des Juifs et trouva refuge comme les autres membres de sa famille à Constantinople. Son livre de commenatires "Toldot Itshak" connut une grande diffusion et son neveu, l'illustre rabbi Yossef lui vouait une grande admiration.
  2. YOSSEF (1488-1575): Né à Tolède, il n'avait que quatre ans au moment de l'expulsion. Son père, qui était un rabbin éminent, Ephraim, s'installa avec sa famille à Constantinople où il mourut au bout de quelque temps. Adopté comme un fils, par son oncle rabbi Itshak qui assura son éducation, il fonda à son tour une yéchiva à Adrinopole. Pour mieux se consacrer à la rédaction de son livre "Bet Yossef', il décida en 1525 de monter à Safed qui était devenu le centre de la Kabbale et des études de Halakha. Intronisé par rabbi Yaacob Berab, le restaurateur de la "sémikha", il se joignit à son tribunal qu'il devait présider après la mort de son illustre maître. Son chef-d'oeuvre, "Bet yossef" est un recueil de toutes les règles de la Halakha avec leurs sources et les commentaires des décisionnaires. Il en fit ensuite un condensé, le "Shoulhan aroukh" qui est devenu désormais et jusqu'à nos jours, le guide par excellence de la vie juive dans toutes les communautés sépharades. Les communautés achkénazes l'ont également adopté avec les réserves émises par rabbi Moché Isserlis. Selon la tradition orale, il aurait séjourné quelque temps au Maroc avant de continuer sur l'Orient.
  3. SHEMOUEL: Rabbin à Fès au XVIIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour à qui il adressa une question sur la licité de la consommation de riz à Pessah.
  4. SHEMOUEL: Fils de rabbi Shélomo, rabbin et Kabaliste très connu à Salé, première moitié du XVIIIème siècle. Il se joignit en 1730 au tribunal rabbinique présidé par rabbi Eliezer de Avila.
  5. YEHOSHOUA: Rabbin de Tétouan monté à Jérusalem. Il accorda une préface élogieuse au livre du célèbre rabbin de Tétouan, rabbi Itshak Benwalid, "Vayomer Itshak" (Jérusalem, 1876).

ISAAC: Vice-président de la Chambre de Commerce de Tanger dans les années 1960.

Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Carcassone-Caro-Cardozo

Page 294

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

לא ברור מדברי התקנה הנ״ל, האם ספירת עשר השנים מתחילה מיום הנישואין, אפילו אם האשה היתה קטנה ולא ראויה ללדת. או דילמא התקנה נסמכת על מה שנאמר בתקנה הראשונה שהספירה מתחילה רק מיום שהאשה ראויה ללדת.

התקנה סייגה את ההיתר לשאת שתי נשים רק למי 'דאפשר למיקם בספוקייהו', זה תואם את ההלכה. וההגדרה של סיפוקיהו היא צרכים מנימאלים, כמו שמפורש בשולחן ערוך: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכתב בית שמואל: משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים.

מעניין שהם לא מזכירים התקנה שנתקנה בעיר פאס בשנים שנ״ג-שנ״ט. דומה שהם לא הכירו אותה בגלל המרחק הגיאוגרפי, ויתכן שהם הכירו אותה ולמעשה הם הלכו בעקבותיה.

בתקנה מופיעה הוראה לסופרים המשביעים את החתן לפני החופה שיציינו תוכן תקנה זו בכתובה, ועל פיה ישבע:

והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה.

הסאנקציה המוזכרת נגד מי שינסה לחבל בתקנה הוא חרם ונידוי. זה לכאורה מראה על חולשת ההנהגה לעומת הסאנקציות המוטלות בתקנות פאס. שבהן לבד מהנידוי מוזכרים גם עונשים גופניים וכספיים, כולל מאסר בפועל.

התקנה מציינת שהיא תקפה היא רק לגבי זוגות הנישאים מיום קבלת התקנה ואילך. זוגות שנישאו קודם עליהם לפנות לבית הדין אשר ידון בכל מקרה לגופו.

בתקנה השניה מוזכרים שמות החכמים המתקנים ותאריך קבלתה. בעוד התקנה הראשונה המוזכרת בתוך התקנה השניה 'שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, [נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום', לא מצויץ שמות החכמים המתקנים ולא תאריך קבלתה. סביר להניח 'מהביטוי הראשונים נ"נ', נראה שמדובר בתקופה קדומה הרחוקה מזמן התקנה השניה, ויש לשער שזה היה בראשית המאה הי״ז או בשלהי המאה הט״ז.

כמו כן מתוך התקנה הראשונה ניתן להסיק, כי המנהג להשביע החתן הוא קדום הרבה יותר. ולפי זה יתכן שהונהג בדור הגירוש או בדור הסמוך לו.

יישום התקנה בספרות ההלכה של חכמי מרכש

דומה כי התקנות הנזכרות בענייני ההיתר לשאת אשה שניה, לא היו ידועות גם לחכמי הדורות המאוחרים שפעלו במרכש. מאחר שהם לא מזכירים אותן גם כשהם דנים בנושאים שנדונו בתקנה. והסיבה לכך כי יצירותיהם של חכמי מרכש רובם הגדול לא השתמר וכך הוא גם גורל תשובותיהם עד למחצית המאה הי״ח, לכן גם חכמי הדורות האחרונים לא הכירו אותם ולא יכלו להעזר בהם.

שאלה זו של נשואי אשה שניה בגלל עקרות היא שכיחה וסביר שנדונה פעמים רבות בבתי הדין גם בעיר מרקאש. ואכן בתשובות רבי דוד צבאה, מחכמי מרכש במאה הי״ט, נדונה שאלה זו פעמיים שלוש. בשלהי שנת תקפ״ח נדונה השאלה לגבי אדם שרוצה לשאת אשה על אשתו, בנימוק שעברו עשר שנים ולא נפקדו בזרע של קיימא. ופסק 'שיכול לישא עליה ובתנאי שיכול למיקם בסיפוקייהו בלחם לבד'

הוא לא הזכיר תקנות חכמי מרכש בנושא. כמו כן הוא דן שם באיש הנשוי כשמונה שנים ואשתו הפילה ארבעה פעמים, ורוצה לשאת אשה עליה. ובתשובה מסיק שזו הוחזקה שמפילה הריונותיה, ולכן מותר לו לשאת אשה שניה. ומחזק דבריו מתוך דיוק בלשון התקנות בפאס. ואינו מזכיר תקנת חכמי מרכש הנ״ל, שבהן בא הדבר מפורש שיכול לשאת אשה שניה.

רבי אברהם קוריאט העתיק בחיבורו 'ברית אבות', תקנות מחכמי מרכש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו או שהוא העתיק הסיכום של מי שקדם לו. הוא מזכיר תקנה בענין נשואי אשה שניה:

עוד תיקנו שמי שרוצה לישא אשה על אשתו כגון שאין לו בנים, צריך ליחד לראשונה כתובתה, אם יש לו, עכ״ד.

הוא לא מזכר פרטי התקנה ולא את תוכנה ולא תקופת הנשואין, ומכאן שגם הוא לא היו לפניו התקנות כלשונן. כמו כן לא ברור מדבריו, האם יתחייב לגרש האשה הראשונה או רק להבטיח זכויותיה של האשה הראשונה, בכך שמייחד לה את שווי כתובתה, כדי שלא ישתעבדו עם רכושו של הבעל לאשה השניה או לבעלי חובות.

לסיכום:

מהאמור ניתן להסיק כי נוהג שבועת החתן מתחת לחופה, שלא ישא אשה אחרת על אשתו ללא הסכמתה, כלומר צמצום הביגמיה בקהילה היהודית שהובא למרוקו על ידי המגורשים מספרד, התפשט גם בתוך הקהילה היהודית במרכש בדור הגירוש או בדורות הסמוכים לו. כמו כן הבעיות שהתעוררו ביישומו בעיר פאס, התעוררו גם בקהילת מרכש, ובשני המקומות, החכמים התמודדו איך להקהות את העוולה שנגרמה בעקבותיו. ומכאן שהשפעת מגורשי ספרד התפשטה בכל הקהילות הגדולות במרוקו, גם במקומות שלא הגיעו מגורשים בכמויות גדולות. דומה שתקנות אלו לא היו ידועות לחכמי מרכש במאה הי״ט.

 

נספח

התקנה שנתקנה בעיר מרכש בשנת תנ״ט (1699),להיתר לשאת אשה שניה

נתפס מטופס אחד, תקנה אחת שתיקנו חכמי מרכש יע״א מילה במלה:

לפי שראינו אנו ח"מ שערורה גדול'[שערוריה] בדורינו זה, והוא שכמה בני אדם הם מתים בעונות בלא בנים ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב,ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.

מ"מ בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה ויש שיש ספק בידם לפרוע אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל [אצלה] יקבר לא נין לו ולֹא־נֶכֶד בְּעַמוֹ ומה יעשו לעם [פְּקֻדָּה] שצריכים ליתן את הדין.

  1. לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, [על זו הדרך] שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו. ואם [היו] לה ג' נפילים [שלוש הפלות] או שמתו לה ג', [משום ששלשה הוי חזקה, וכאילו הוחזקה שהיא מפילה הריונותיה וגם בהריונות הבאים היאתפיל. וכנ״ל אם הוחזקה שבניה מתים.]יש לו רשות לישא אחרת בין מדעתה בין שלא מדעתה בתוך [עשר] שנים. ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין] שלא מדעתה. והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה. ולפי שראינו אנו ח"מ שיש בזה מצוה רבה ותועלת גדולה לישראל [-],ההתרשלות בזה הוא עון גדול. לכן הסכמנו הסכמה גמורה בכח הורמנותא דמלכא [-]ובכת תורתו הקדושה, שכל מי שיקום ויערער ויבטל ההסכמה הנז' בכח שאלמות וכיוצא, הרי הוא בגזרת נח״ש [נידוי חרם שמתא.] לא־יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר תּוֹרָת הַ' וְהִבְדִּילוֹ הַ' לְרָעָה. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח;    וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ובעזרת ה' יתקיים מקרא שכתוב וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ    שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃.
  2. וכל לנושאים מכאן ולהבא, אבל הנשואים כבר תקנה זו ימלכו בב״ד, והם יורו להם מה יעשו כמו שהוא מוסכם אצלנו ונגמר כל זה בשנת לְהַחֲיוֹ״ת אֶת־נַפְשִׁי [על פי בראשית יט, יט. שנת תנ״ט(1699).] לפ״ק במראכש יע״א ושו״ק ע"כ [ושריר ובריר וקיים עד כאן.] טופס התקנה המי. וחתומים עליה החכמים השלמים:

כמוהר״ר יצחק דלויה תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד. רבי יצחק דילויה, מחכמי מראקש המפורסמים, רוב תלמידי חכמים במחצית הראשונה של המאה הי״ח נמנו על תלמידיו, חכמים מופלגים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בחודש מנ״א התע״א, והיעב״ץ כתב עליו קינה. ראה עת לכל חפץ, דף צד ע״ב; מלכי רבנן, דף עד טור א.]

 וכמהור״ר דוד בנבנשתי נר״ו, נטריה רחמנא ופרקיה. רבי דוד נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו ראה מלכי רבנן, דף כה טור א.

 וכמוהר״ר אהרן הלוי בן צפת תמ"ך  תהיה מנוחתו כבוד. רבי אהרן הלוי בן צפת, נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו אין לנו פרטים רבים.

וכמוהר״ר יהודה

ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמארהשפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש

עמוד 17 – סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר