ארכיון יומי: 18 ביולי 2022


המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא-החמאם או המקווה.

החמאם או המקווה

בדרכנו אל ה״חמאם״, פגשתי את השכנה ממול ואת בתה, ז׳אקלין, חברתי ללימודים. נשים נכנסו ל״חמאם״ ויצאו ממנו כמו בסרט נע. הנשים היוצאות נראו בוודאי מבריקות יותר כמו לאחר קרצוף. הנכנסות סחבו סל נצרים ובו מגבות רחצה, סבון ״פלמוליב או קדום״ ושמפו ״דל ג׳זאלה״ (כלומר, ״איילה״, שהייתה סמלו המסחרי). בחדר ההמתנה בכניסה לחמאם, אמי ואני התפשטנו מייד והתעטפנו במגבת נקייה. חום עז ולוהט קיבל אותנו בכניסה לחדר הרחצה. הנשים דלו את המים הרותחים מתוך בריכה ענקית כאשר כל פלג גופן העליון רוכן לעברה ומאיים לגרור אחריו את פלג הגוף התחתון לתוך הלוע המבעבע והמעלה אדים, אדים שיצרו מסך לבן וסמיך אשר כמעט העלים את דמותן מאחוריו. תמיד השתוממתי איך לא קרה שום אסון מסוג זה מעולם. כל אישה ידעה לעצור את גופה מלהחליק על ידי אחיזה במעקה העץ בגדת הבריכה. הן ניהלו מלחמה עם אותה בריכה וידן תמיד הייתה על העליונה. הן שבו תמיד עם ה״דְּלוּ״(דלי שעשוי מגומי של צמיגי מכוניות ישנים) כשהוא מלא עד גדותיו במים רותחים, ואמי דאגה לשבת ליד ברז המים הקרים כדי לקרר אותם ולהתחיל במלאכת שפשוף גופי, חפיפת ראשי, וקרצוף עורי עד אשר זעקתי מכאב. אז הייתה מגיעה ה״טַיָּאבָּה״, הבלנית הערבייה, ומתחילה לשפשף את גופה של אמי שנראתה מרוצה מן התוצאה. במהרה הפך עורה לאדום לוהט, אך היא לא התלוננה והביעה סיפוק רב מעבודתה של הטיאבה פאטימה. אמי הניחה כמה מטבעות בידה וסימנה לי להתעטף היטב ולצאת אל חדר ההמתנה ״אְלְ בְּרוּדִיְיָה״, כדי לצנן את הגוף בהדרגה ולמנוע התקררות חלילה. או אז הצטרפנו אל הנשים שישבו על ספסלי העץ וקילפו תפוזים שהביאו מביתן. הן כיבדו האחת את השנייה בתפוזים כאילו היו אלה פירות שונים שטעמם שונה, כשהן משוות בין הגדלים, הצבעים והטעמים. עודני מריחה את ריחו של פרי ההדר בזמן כתיבת שורות אלו.

החמאם הוא בית המרחץ המשמש לרחצה בכל רחבי המזרח התיכון. בכל שכונת מגורים או רובע קיים חמאם, והוא נפרד לנשים ולגברים. למקווה, לעומת זאת, היה תפקיד דתי בשמירה על הלכות הטהרה לגברים ולנשים, ורבני הקהילות השונות היו עסוקים תדיר בשמירה על כשרותו של המקווה ועל תנאיו ההיג״נים. המקווה מטבעו קטן בהרבה מהחמאם, והטבילה בו נעשית באופן פרטי. בניגוד לחמאם שבו עבדו בלנים ובלניות מוסלמים, שאף העניקו מסדים ללקוחותיהם, הרי שתפקיד הבלנים במקווה היה קשור יותר לשמירת הלכות הטבילה והופקד ביד׳ יהודים.

אֵל בְּרוּדִיְיָה= חדר ההמתנה לצינון הגוף לאחר הרחיצה.

ברחוב שלנו היו שני בתי מרחץ, אחד לגברים והשני לנשים. הבנות התלוו לאמהות, והבנים לאבות. נער אחד, סימון שמו נהג ללוות את אמו לבית המרחץ עד להיותו כבן עשר. הוא עקב בהתמדה אחרי תנועותיהן של הבנות בבית המרחץ. ואני שלא חשתי בנוח כלל תחת מבטיו, הערתי על כך בפני אמי לא פעם. כאשר אמי פגשה את אמו של הנער, היא לא חסכה במילים: אל תביאי עמך יותר את הנער כי הוא ערני למדי! בתגובה, פצחה אמו בצעקות רמות אשר גרמו לתהודה לא קטנה בחדר ההמתנה. נשים נוספות הצטרפו אל אמי, והמריבה שפרצה הותירה אה כולן כועסות ומקללות כל הדרך עד לפתח בתיהן. אך עם כניסת השבת, נפגשו הנשים שוב ושוחחו ביניהן כאילו הכל כרגיל ודבר לא קרה. בזכות קדושת השבת, לא נשמרה טינה לאורך זמן רב מדי.

קללות היו נפוצות בקרב הנשים במלאח. אני ניסיתי לתומי ללמוד לקלל כמותן ברצף אך במהרה הושתקתי על ידי אמי שרצה לעברי, צבטה לי בחוזקה את השפתיים בסיבוב מכאיב ולא הרפתה עד שביקשתי סליחה והבטחתי ששוב לא אעשה זאת. לא היה כל צורך איפוא בניתוח פלסטי לניפוח שפתיי העליונות. כל מה שהייתי צריכה היה רק לקלל בנוכחות אמי, זכרונה לברכה, והתוצאה הייתה ניכרת מייד בזכות טיפולה המסור. היא סובבה את השפה בכל כוחה, אחזה ולא עזבה עד אשר כאבה ידה. שפתיי צורבות עדיין… אח!

והקללות? את פירושן מעולם לא הבנתי, לפחות עד לעלייתי ארצה והגיעי לבגרות.

בפעם הבאה, כשסימון ואמו עזבו את בית המרחץ, הוא ייצב בגאווה את כובע הברט על קודקודו ומלמל לעברי: ״להתראות בשבוע הבא״. מייד התרחקתי ממנו, מסרבת לעורר ב״חמאם״ מריבה נוספת על זו שעוררה אמי.

השעה כעת שתיים אחר הצהריים. רחובות המלאח ריקים מאדם, למעט הנערות המובילות את החמין ל״פרינה״. אותה הפרינה שאפתה עבורנו את הלחם במשך השבוע, בישלה עבורנו גם את החמין לשבת. חמידו טראח, העובד הערבי, היה מציב את הסירים המסומנים של המשפחות אלה לצד אלה בלועה הלוהט והמלא בגחלים לוחשות, ובזריזות מיהר לסגור אותו באבנים ובטיט סביבן כדי להבטיח את החום למשך כל השבת. מעולם לא הבנתי איך ידע להבדיל בין הסירים ולשייך אותם למשפחות הנכונות. אמנם היו פעמים שהעדפתי להביא הביתה ״בטעות״ סיר אחר השייך למשפחה מבוססת יותר, אך תמיד מיהרה אמי להשיב את הסיר למשפחה הממתינה עדיין ליד שער הפרינה יחד עם התנצלותי הכנה על בורותי.

תיירים רבים נהגו לשוטט בין הסמטאות ולהתלהב מעבודות האומנות של היהודים הישובים בחנויותיהם. שעות רבות צפו הם באריגת השטיחים, בריקוע הנחושת, בחריטה על עץ, ובתיקון נעליים תוך כדי הקפדה להתקין ״סְפֵיחָה״ כסוליה של כל נעל. הספיחה – לוחית ברזל לרוב דמויית פרסה, המיועדת לבלום את הבלאי שנגרם לסולית הנעל מבעיטה באבנים או בכדורגל וסתם הליכה. הספיחה מאפשרת לנעל אריכות ימים.

כשהברזל השתפשף ונאכל, מיהרו ההורים להביא את הנעל לסנדלר כדי שיחליפו בחדש. הבנים נהגו לצעוד על האספלט בצעדי מרש וללוות את שירתם הקצבית או דקלומם בנקישות סוליותיהם. ילד שקיבל נעל עם ספיחה חדשה, הרגיש מאושר מאוד כאילו הנעל כולה חדשה, לא משנה כמה ילדים השתמשו בנעל לפניו…

בלילות שבת, בערבי שירת הבקשות, לאחר חצות, נהגו יהודי המלאח להתכנס בבתי הכנסת לצורך שירה ופיוט בפני הקדוש ברוך הוא. לעתים הייתה הישיבה נערכת מסביב לשולחנות המציעים כיבוד קל, שתייה קלה וחריפה, קפה ותה. הייתי בין אלה שחיבבו את השירה ונהגתי להביא למתפללים מגשים עמוסי כיבוד שהכינה אמי עבורם. בכל פעם הייתי מתעכבת יותר מן הדרוש, מתיישבת על שרפרף בכניסה לבית הכנסת, וממתינה עד שהכלים יתרוקנו ואקח אותם הביתה לאמי הממתינה לשובי.

מנהג ״שירת הבקשות״ לא התחיל בלעדי הפייטן הראשי – ״אל מקדם אל כביר״. כניסתו לבית הכנסת הייתה סימן כי הגיעה העת לפתוח בפיוט הראשון של הערב. הוא שקבע את רמת הביצוע של הפיוט. הפייטן היה יושב בראש השולח; המרכזי ופותח בפיוט: ״דודי ירד לגנו״. אבי, זכרונו לברכה. נהג לשבת לידו וללוות את קצב הפיוט בהנהון ראשו. אצבעותיו נקשו על השולחן כמו היו שם קלידי פסנתר דמיוני. אני ישבתי כמהופנטת וחשתי את עצמי כחלק מהמשתתפים. למדתי בעל פה חלק מהפיוטים והם המשיכו להתנגן באוזניי עד לעלייתנו ארצה.

אחי דוד, שהפך לפייטן בבאר שבע, מילא את החלל הריק שהותירו בי אבי ובני הקהילה במלאח של מראכש. עד היוב אני נוהגת להאזין לקלטות של פיוטיו שהוקלטו בעת שהוזמן לשיר בתחנת ״רדיו דרום״ בבאר שבע. ובכל מסיבה או אירוע משפחתי, קולו הערב מנעים לכל המוזמנים את הערב ומחזיר אותי במנהרת הזמן לאותם ימים בבית הכנסת ״תלמוד תורה״.

שירת הבקשות של יהודי מרוקו התפתהה לראשונה בתטואן במאות ה-17 וה־18, עת שגשגה בה הקהילה היהודית-ספרדית. העיר שימשה הן כמרכז בו התפתחה המוסיקה האנדלוסית והן כתחנה הראשונה במסעותיהם של שליחים מארץ ישראל למרוקו. וכך, השתלבו בתטואן מצד אחד פיוטיו של ישראל נג׳ארה שהגיעו אל יהודי תטואן מצפת באמצעות השליחים, והן המוסיקה האנדלוסית. שילוב זה יצר אוסף גדול של פיוטים בהשראה קבלית, צפתית, המאורגנים על פ׳ מודוסים מוסיקליים אנדלוסיים. קשרים מסודרים וענפים נוצרו בין קהילות במרוקו לישוב היהודי בגליל, כבר 200 שנה אחרי גירוש ספרד אז כבשו התורכים חבל ארץ זה ושלטו בו ברציפות עד לנסיגתם במהלך מלחמת העולם הראשונה. אגב, מוצא משפחתו של חביב בר ככבא (זריהן) הוא מטבריה

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא

עמוד 24

שאול טנג'י- ארפור 1/2

 

הישוב

זהו אחד מנווה המדבר החשובים של האזור במרוקו היא יושבת לרגלי ג'בל ארפוד נבנתה על ידי הצרפתים ושימשה בתחילה כבסיס צבאי ומרכז מינהלי של כפרי הסביבה.

ישוב שקט ומהווה בסיס חלופי למסלולי הליכה במדבר אל ארג שבי, אבל רוב המטיילים מעדיפים להמשיך למרזוגה (דיונת החול הגדולה) הממוקמת למרגלות הדיונות.  מספר תושביו כ-8.000 נפש

    בנייניה צבועים באדום ובולטים בניגודם לרקע המדברי. בארפוד בתי מלון טובים, ושוק תוסס. תושבי האיזור גרים בישובים מבוצרים הידועים בכינוי קְסוּר ומאופיינים בחומות גבוהות, בבתים צפופים ובסימטאות מתפתלות שסיפקו הגנה הן מפני השבטים הנודדים והן מפני השמש היוקדת. אוכלוסיית העיר, כ-25.000 נפש.

    ענף התיירות התפתח בה, והיא משמשת גם כנקודת יציאה לסיורי ג׳יפים במדבר הסהרה. נוכחות הישראלים במקום גבוהה מאד ואני יכול לציין שלפעמים נוכחותנו גבוהה יותר מתיירים מארצות אחרות. נוכחות הישראלים במקום משתי סיבות. זו העיר בה התגורר באבא סאלי זצ"ל, ולהבדיל סיור הג'יפים בְּמָרְזוּגָּה.

    זהו אזור עשיר בתמרים ונטועים בו מעל מיליון עצי דקל המניבים תמרים מזנים שונים (בּו שֶׁקְרִי, בּוּ פְקוּס, בּוּ מָגְ'הוּל ועוד) ובחודש אוקטובר מתקיים חג התמר בהשתתפות להקות מקומיות. עצי התמר הם גם הגנה מפני קרני השמש הלוהטים.

    אחת המכות היא נדידת החולות המכסים כל חלקה טובה ואפילו כבישים ולאורך כבישים נראה לפעמים עצי ערער או שדרות של קני סוף לעצירת נדידת החולות.

    בארפוד נמצאים מפעלים לעיבוד שיש ובהם מתבצע תהליך עיבוד השיש. לאחר הוצאת סלע השיש מהאדמה, העבודה הראשונית היא חיתוכם ל״פרוסות״ בעזרת מכונה איטלקית עם להבים מיהלום. כדי לחתוך גוש בגודל הזה נחוץ שבוע שלם. על בסיס ״פרוסות״ כאלה יוצרים מוצרים שונים: שולחנות, צלחות, מזרקות, ועוד לאחר מכן המוצרים עוברים במכונות לשיוף ולהברקה. לצורך ייצור מוצרים עדינים יותר משתמשים גם בפטיש בכדי להוציא את המאובן.

    בנוגע להיווצרות המאובנים יש שתי גרסאות: א. ההתייבשות ההדרגתית של חלק מהאוקיינוס גרמה להצטברות בעלי החיים. ב. אירעה התרוממות הדרגתית של היבשה ללא התפרצות וולקנית

   כשלשה ק"מ מצפון לארפוד שוכן הכפר הברברי המבוצר קסר מעדיד שכדאי לבקר בו. באוקוטבר מתקיים בישוב פסטיבל תמרים גדול מלווה במוסיקה וריקוגים 

יהודים.

בשנות החמישים מנתה אוכלוסיית העיר כ- 3.500 תושבים.  שליש מהם היו יהודים. לא היה מלאח בארפוד, והיהודים גרו בשכנות לתושבים האחרים ורוב החנויות במרכז העיר היו שלהם.

    יש שרידים של שני בתי-קברות יהודיים. העתיק קיים מן המאה ה- 17, עוד לפני שהוקמה העיר, ויהודים שנפטרו נקברו בו מאז ועד אמצע המאה  ה- 20 , הוא נמצא מעל אפיק ואדי זיז, ליד עין אלמשרפה. הקברים בו פרוצים והמצבות מנותצות                                    

    הערה: בארפוד ביקרתי מספר פעמים ואכן המצבות היו הרוסות בחלקן, או שהחול העלים אותן – האזור הוא מדברי ובו נדידת חול גדולה, לאחרונה תקעו בחולות גדר צפופה של קני סוף יבשים העוצרים נדידת החולות. הפתרון בא הודות לפעילותו של רבי יחיאל אבוחצירא שליט"א רבה של העיר רמלה, סביב בית העלמין הוקמה חומה, כל הקברים שופצו וסויידו, יש שער ברזל, ושומר קבוע השומר במקום.

    קברו של רבי שמואל אבוחצירא הקבור בבית עלמין זה גם שופץ, נבנה מעליו מבנה ומוחזק בו שומר ערבי. (עם רבי יחיאל היה לי הכבוד להדריך מספר קבוצות מטיילים שיצאו למרוקו בראשותו.

   כאני עם קבוצת מטיילים בעיר לא שוכחים לבקר בית בו נולד באבא-סאלי יש לציין שהדיירים הערבים קבלונו יפה ואיפשרו לנו לסייר בכל פינה בבית זה.

ראו: קריספיל נ. "מרוקו מדריך למטייל" (תשנ"ו) הוצאת "יריד הספרים" ירושלים.

        תירגמתי צרפתית מספרה של הסופרת היהודיה מקזבלנקה נינה בנון GUIDE ET HISTOIRE DU MAROC

       עמיר ש. מרוקו הקסומה (התשס"ז)

       ידע אישי

 

 

רבי יִחְיָא תורג'מן.

רבי יִחְיָא היה איש תמים וירא שמים, והיה מגבירי ועשירי העיר אֶרְפוּד.

    הרבניות פְרִיחָה וחנה כהן זצוק"ל מספרות: "רבי יִחְיָא היה סוחר גדול בתבואה והיו לו אוצרות של חטים ושעורים. שנה אחת ירדו גשמים עזים ביום חג הפסח וחדרו לתוך האוצרות והחמיצו כל החיטים והשעורים עד שצמחו ויצאו ממפתני האוצרות עשבים. שאלו את האדמו"ר (בָּאבָּא-סָאלִי) מה לעשות?. האדמו"ר פסק: "חייבים לשרוף את הכל כדין חמץ פסח". ושרפו את כל החיטים והשעורים בחול המועד.

    ביום מן הימים בא רבי יִחְיָא תוֹרְגְ'מָן להקביל את פני בָּאבָּא-סָאלִי, הם דיברו על זכיות האדם בצדקות ומעשים טובים. התגלגלה השיחה על רבי משה תוֹרְגְ'מָן, והאדמו"ר אמר לו: "אמנם זכות גדולה נפלה בחלקי לכלכל את שיבתו של מורי ורבי, אך מאהבתי אותך הנני מוכן שגם אתה תשתתף עמי במצווה זו. "מוכן אני" השיב רבי יִחְיָא, אך בתנאי שנשתתף אני והוא בעולם-הזה ובעולם-הבא, ממש כיששכר וזבולון", בוא עמי ונלך לדבר עם מור אחי רבי משה ונגמור את העניין בכי טוב". מיד נסעו לְרִיסָנִי, והאדמו"ר הציע למורו ורבו את ההצעה הנ"ל. ענה רבי משה ואמר: בָּאבָּא-סָאלִי! "לו היה אדם אחר מציע לי ההצעה הזאת, לא הייתי עונה לו, אך מפני כבודך ואהבתך אני עונה, וכי יודע אני אם בכלל יש לי חלק לעולם-הבא עד שאתחלק עם איזה שהוא אדם אחר?. הדבר לא בא בחשבון כלל ועיקר, ומעדיף אני להישאר עני ומרוד ולא לעשות הסכמים כאלה"

רבי יצחק נזרי.

נולד בעיר אֶרְפוּד. הוסמך ע"י בָּאבָּא סָאלִי וּבָּאבָּא חָאקִי ורבי מאיר בנו של הבָּאבָּא סאלי. היה שוחט בודק, מוהל ומלמד, דרשן. המיוחד שבו היא יראת שמים אוצרו. ידוע וכן מובא בספר "מאור ישראל" שהבאבא סאלי נתן כתבי הסכמה אלא ליחידים וביניהם הרב המחבר   

רבי מָסְעוּד שֶטְרִית המכונה בָּאבָּא-סִידִי – ההילולא כ"ד כסלו.

הוא אחיו החורג מן האם של בָּאבָּא-סָאלִי, ידוע כאיש חכם, פיקח ושנון בכל ענייני שמים וארץ. שמחה וחדווה תמיד עמו היו שרויים.

    היו תקופות שְבָּאבָּא-סִידִי שלח ידו במסחר זעיר ואחד מהמסתחררים אתו, היה סוחר ערבי קנאי. כאשר הערבים הרימו ראש  בתקופת מירדם נגד הצרפתים וגאוותם הלאומית הרקיעה שחקים, היה אותו סוחר מבשר לבָּאבָּא-סִידִי חדשים לבקרים, כי הנה הצורר מוּלָאי מוֹחָמֶד וחילו כובשים את העיר, שוחטים את היהודים ובוזזים את רכושם.

    בָּאבָּא-סִידִי ללא טמן ידו בצלחת והשיב לו: "לעולם לא תזכו ליום הזה, נהפוך הוא, אותו רשע תקולל חלקתו, ואדרבא הוא יהרג ע"י הצרפתים והם יבוזזו את רכושו".

    בכבוש הרשע את חבל תָּפִילָאלְת מידי הצרפתים, הלך אותו סוחר ערבי והלשין על בָּאבָּא-סִידִי, ופירט דבריו בפני אותו רשע. עלתה חמתו של אותו רשע באפו, וציווה על הערבי שילך ויביא את בָּאבָּא-סִידִי להישפט בפניו. בשמחה רבה הלך אותו ערבי ובא אל בָּאבָּא-סִידִי עם הזמנה בידו בה התבקש בָּאבָּא-סִידִי לבוא, מיד, להישפט בפני אותו רשע, באומרו לו בצהלה: "הגיעה שעתך להיהרג" כאשר דיברתי". בפיקחותו ובשנינותו הציל בָּאבָּא-סִידִי את עצמו, כשומעו את דברי הערבי, לא נבהל, הראה לו פנים שוחקות והזמינו לאכול ולשתות. הערבי ישב ואכל, ובינתיים בָּאבָּא-סִידִי הכין שני ראשי סוכר גדולים, כמות של תה וסכום כסף והגישם לפני הערבי כדורון ואמר בלבו: "השוחד יעוור עיני חכמים, וכל שכן השוטים. ואכן כך היה. השוחד פעל את פעולתו ולאחר דקות אמר הסוחר הערבי: "יָא בָּאבָּא-סִידִי אני כבר הילשנתי עליך, ואם לא אביאך לפני מוּלָאי מוֹחָמֶד נפשי תחת נפשך, כי יאמר שאני שקרן ורמאי, התלוצצתי עליו בדבר ועשיתיו ללעג ולקלס, ובודאי יהרגני. עוץ נא עצה איך לצאת מהצרה הזאת?". תשובת בָּאבָּא-סִידִי: "אמור לו הלכתי לרובע היהודים וחיפשתי את האיש, ביקשתיו ולא מצאתיו, שאלתי אודותיו את היהודים וכולם ענו בבכיה ובדמעות שהיהודי נפטר זה כמה ימים". שמח הערבי על העצה והלך להודיע לרשע כי היהודי המבוקש נפטר. נפטר צעק הרשע? אם כן אשלחך אליו לעולם האמת ותביאיהו אלי ומיד ערף את ראשו וכך ניצל הבאבא-סידי. באבא סידי נתבש"ם  כ"ד כסלו

רבי שמואל אָבּוּחָצִירָא בר ר' אהרן – ההילולא י"ט אייר.

רבי שמואל נולד בשנת תרנ"א (1891) בעיר אֶרְפוּד (ERFOUD) שבחבל תָּפִילָאלְת (TAFILALT) לאביו רבי אהרן ונקרא שמו בישראל שמואל ע"ש של רבי שמואל אבי השושלת אשר מנוחתו כבוד בדמשק.

    רבי אהרן קרא וכינה את בנו שמואל עוד בילדותו בשם "רבי שמואל", וזאת בניגוד לשאר התארים שהיו נפוצים בחבל תָּפִילָאלְת לכנות חכמים בתואר "בַּאבַּא" כדוגמת הבַּאבַּא סָאלִי וְהָבַּאבַּא חָאקִי זצ"ל. בשם זה נהגו לכנותו כל ימי חייו.

    כבר מקטנותו ניתגלו בו ברבי שמואל סגולות נפשיות, צניעות, ענווה ועוד. אביו רבי אהרן זצ"ל דאג לו לרב מלמד שילמד אותו לבדו תורה, מוסר ויראת שמים. הרב המלומד היה רבי מָסְעוּד אָסָרָף זצ"ל שהיה אדם גדול בתורה וביראת שמים והיה מקורב למשפחה, וכשגדל רבי שמואל עבר ללמוד בישיבה המקומית של המשפחה. בראשונה אצל המרן הקדוש רבי רבי דוד אָבּוּחָצִירָא הי"ד (ה' ינקום דמו, ראו עליו בערך העיר ריסאני. ש"ט) ואצל רבי משה תוֹרְגְ'מָן (ראו עליו בערך העיר ריסני. ש"ט) יחד עם רבני המשפחה ועוד רבנים נוספים שהיו בישיבה.

חסידותו ופרישותו

נוסף על לימודו הקבוע בישיבה, היה רבי שמואל מקדיש את שאר זמנו בבית להתבודדות לבין קונו. התנהג בחסידות יתרה והצנע לכת בעבודת ה' לילה כיום יאיר בחשכה, וקיים את הפסוק "צדיק אוכל לשובע נפשו" (ישעיה ח'/ו'). הוא אף נמנע מכל דבר שהיה עלול להפריע לו בלימוד התורה הקדושה.

שקדנותו בתורה

רבי שמואל זצ"ל היה בקי בשישה סדרי משנה כמעט בעל-פה עם פירוש רבינו עובדיה מברטנורא ושאר המפרשים. בקיאותו הרבה במשניות, נבעה מהתמדתו בלימוד המשנה ובשינון ח"י פרקים בכל לילה כמובא בתיקונים, שלימוד המשנה הוא תיקון לנשמה, כי משנה אותיות נשמה כידוע, וכמו שאמרו חז"ל "במי אתה מוצא מלחמתה של תורה? במי שיש בידיו חבילות של משנה" (ת. בבלי, מ. סנהדרין מ"ב/א').

     כמו-כן התמחה רבי שמואל בלימוד התנ"ך על פירוש רש"י, מצודות רד"ק ועוד. על בקיאותו בתנ"ך מסופר שבאחד הימים נעדר רבי שמואל מהישיבה לתקופה מסוימת מבלי שהודיע מראש לחבריו לסיבת היעדרותו, בתום התקופה הופיע בבית-המדרש. על שאלת חבריו על סיבת היעדרותו השיב רבי שמואל: "זוכרים אתם כאשר היינו עסוקים בלימוד גפ"ת (גמרא, פוסקים תנ"ך) והיגענו לפסוק מהתנ"ך שהוזכר בתלמוד וחלק מהתלמידים לא ידעו את מקומו וסדר קריאתו, אני אז הרגשתי עלבון על כך, ואמרתי לעצמי: "איך אפשר ללמוד תורה שבעל-פה לפני לימוד תורה שבכתב? לכן החלטתי וישבתי בבית ולמדתי את כל עשרים וארבעה הספרים על מפרשיהם. מיד נטפלו אליו חבריו בשאלות רבות, ועל כל שאלה ושאלה ענה בבקיאות מדהימה בבחינת, "אף חוכמתי עמדה לי" (קהלת ב'/ט') תורה שלמדתי, היא שעמדה לי, ובבחינת: "יגעת ומצאת תאמין" (שו"ת ח. יעקב, א. חיים)   

חן ערכו מי ימלל

מרוב פרישותו וחסידותו, השתדל מאד רבי שמואל להימנע מלהשתתף במסיבות כלשהן, מחשש לביטול תורה, ואפילו בסעודות מצווה מיעט ליטול חלק, אך ככל שהירבה בפרישות כך גדלה ההערכה וההערצה אליו מצד בני-קהילתו וכל מי ששמע על גדולתו, ובפרט מצד גדולי הרבנים ובני משפחה.

לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם…   

ברבי שמואל הייתה מידת ההסתפקות במועט, והוא לא התאונן מעולם על דוחק הפרנסה ועל קשיי המחיה, אף על-פי שלא עסק בשום משרה המכניסה אמצעים למחיה, אפילו לא בימים של מלחמת העולם השניה אשר קשיי הפרנסה היו מנת חלקה של כל האוכלוסיה, והוא העדיף למצות סיפוק ומרגוע לנפשו ע"י לימוד תורה יומם ולילה.

    רבני המשפחה בדאגתם הרבה לרבי שמואל ולנוכח המצב העגום, לא יכלו לשבת בשקט מבלי ללחוץ על רבי שמואל לצאת מארבע אמות של הלכה ולעשות למען פרנסתו. הירבו לבקש ולהפציר בו לצאת לפחות לערים הסמוכות. בהפצרות כאלה הירבו בעיקר הרבנים רבי מָכְלוּף אָבִּיחְצִירָא זצ"ל ורבי יצחק זצ"ל. לבסוף לאחר הפצרות חוזרות ונישנות, נענה רבי שמואל לבקשתם ונאות לצאת לערים הסמוכות. באותו זמן נדרש כל אדם לשאת את המסמכים המעידים על זהותו ביחד עם תמונתו. רבי יצחק זצ"ל טרח והביא צלם, צילם את רבי שמואל בביתו והכין עבורו את כל המסמכים הדרושים, נוסף על כך, הודיע רבי יצחק בערים הסמוכות על בואו של הצדיק אליהן וביקשן לכבד את הרב ביד נדיבה, יאה ונאה לכבודו של רבי שמואל.

    רבי שמואל יצא בבוקרו של יום חמישי מהלך נסיעה של כשעתיים וחצי, בהגיעו לעיר קְסֶר-שׁוּק  (אְרָאשִׁידִיָה היום. ש"ט) התקבל על-ידי אנשי-העיר בכבוד גדול. בשבת ישב ציבור גדול לצידו בסעודה תוך התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.

המשך דרכו בקודש             

רבי שמואל נשאר לגור בעיר אֶרְפוּד, והמשיך כדרכו בקודש לעסוק אך ורק בלימוד התורה ובעבודת הבורא, הוא דחה בשתי ידיים כל הצעה שהוצעה לו מטעם הקהילה לעסוק במשרה או בשררה כלשהי, מחשש שהדבר ימנע ממנו להמשיך בלימוד התורה ובעבודת ה' אשר בהם חשקה נפשו. 

שאול טנג'י- ארפור 1/2

 

Pseudonymes-Abraham I. Laredo

  1. Pseudonymes-Abraham I. Laredo

Nous ne saurions terminer notre exposé sans évoquer une très ancienne coutume qui s’est perpétuée depuis le Moyen Age chez nos rabbins, celle de donner à leurs ouvrages des titres ayant un rapport allégorique avec leurs propres noms ou prénoms ou ayant trait aux matières traitées. Plusieurs célèbres rabbins sont cités ainsi, comme  par exemple le בעל הטורים Ba'al Ha-Turim, l’auteur de l'Arba'a Turim, Rabbi Ya'aqob Ben Asher. Plus nombreux encore sont ceux connus par un pseudonyme composé des lettres initiales de leurs prénoms et noms respectifs préfixés du titre de Rabbin, souvent précédé de l’article, tels que :

RaSI, Rabbi Shelomoh Yizhaqui, aux Xle-XIIe s.  רש"י

 HaRaMBaM, Ha-Rab Mosheh Ben Mimon (Maïmonides), au Xlle s.רמב"ם

  RaShBA, Rabbi Shelomoh Ben Aderet, aux XHIe- XlVe s.רשב"א

 ריב"ש RIBaSh, Rabbi Yizhaq Bar Sheshet, au XlVe s.

רדב"ז  RaDBaZ, Rabbi David Ben Zimra, aux XVe-XVIe s.

Cette vieille coutume, qui s’est maintenue un peu partout à travers les âges, subsiste encore au Maroc et, à titre d’information, nous donnons ci-après une liste des pseudonymes par lesquels sont connus plusieurs éminents rabbins marocains :

 

Ba'al Kenafayim, Rabbi Yonah Ibn Janah, de Fès, aux: Xe-XIe s.   בעל כנפים

  HaRIF, Ha-Rab Yishaq Alfassi, de Fès, au Xle s.  הרי"ף

רמב"ם אלפאסי RaMBaM Alfassi, Rabbi Mosheh ben Mimon Ibn Danan, de Fès, au XlVe s.

אברהם העברי  Abraham Ha-'Ibri, Rabbi Mosheh Abensur, expulsé d’Espagne en 1499, à Fès.

גורן נכון Goren Nakhon, Rabbi Abraham Benzimra, expulsé  d’Espagne en 1492, à Fès.

הרלב"ח HaRaLBaH, Ha-Rab Levi ben Ya'aqob Ben Habib,, expulsé du Portugal au XVe s., à Arzila.

אלכביר  רביRabbi Al-Kabir, Rabbi Yehudah ben Ya'aqob Ben 'Attar, au XVIIe s., à Fès.

חביב החסיד Habib He-Hassid, Rabbi Habib ben Hayyim Toledano, de Meknès, au XVIIe s.

מהרח"ט MaHaRHaT, Morenu Ha-Rab Hayyim ben Mosheh. Toledano, de Meknès, aux XVIIe-XVIIIe s.

יעב"ץ Ya'BeZ, Rabbi Ya'aqob Abensur, de Fès, aux XVII- XVIIIe s.

הרשב"א HaRaShBa, Ha-Rab Shemuel Ben Elbaz, de Fès, aux: XVIIe-XVIIIe s.

מהרי"ט MaHaRIT, Morenu Ha-Rab Ya'aqob ben Mosheh To­ledano, de Meknès, au

XVIIIe.s

מהרש"ט MaHaRShaT, Morenu Ha-Rab Shelomoh ben Eliezer Toledano, de Meknès, au XVIIIe s.

 רב הדוס Rab Hadus, Rabbi Yehudah ben Meïr Toledano, de- Meknès, aux XVIIIe-XIXe s.

דידי בן Ben Didi, Rabbi Abraham ben Yizhaq Mizrahi, de- Fès, au XVIIIe s.

 חזן באכא Hazan Bakha, Rabbi Mordekhay ben Shalom De la Mar, de Mazagan, au XVIIIe s., et Rabbi Morde­khay Eshriqui, de Meknès, au XVIIIe s.

המשבי"ר  HaMaShBIR, Ha-Rab Mosheh bar Abraham Berdugo,. de Meknès, au XVIIIe s.

 המרבי"ץ  HaMaRBIZ, Ha-Rab Mordekhay ben Yoseph Berdu­go, de Meknès, au XVIIIe s.

המבי"ן  HaMeBIN, Ha-Rab Mimon ben Raphaël Berdugo, de Meknès, au XVIIIe s.

רב אד״א Rab Ada, Rabbi Eliezer ben Shemuel Dabela, de Meknés, au XVIIIe s.

אברהם הקדוש Abraham Ha-Qadosh, Rabbi Abraham Azulay, de Marrakech, au XVIIIe s.

בן קצי״ץ Ben Qaziz, Rabbi Messod Bensadon, de Fès, aux XVIIIe-XlXe s.

בן קריקב Ben Qriqeb, Rabbi Messod Abitbol, de Fès, aux. XVIIIe-XIXe s.

דב״ש DeBaSh, Rabbi David Ben Shim'on, de Rabat, au: XIXe s.

רבי משה ההסיד Rabbi Mosheh He-Hassid, Rabbi Mosheh Toledano,. de Tanger, aux XIXe-XXe s.

De leur côté, à partir du siècle dernier, plusieurs de nos écrivains et journalistes de Tanger ont adopté des pseudonymes pour signer leurs écrits, dont les plus connus sont

Veritas, de Pinhas Assayag.

Omega, d’Isaac A. Laredo.

Ha-Meliz —idem—

El Bachir -—idem—

Samtrit, de Samuel Benchetrit.

  1. Pseudonymes-Abraham I. Laredo

Page 111

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר