ארכיון יומי: 14 ביולי 2022


ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}-פרשת פנחס-הרב משה אסולין שמיר

ההילולה ה- 279 = עט"ר {בגימטריה}

של רבנו-אור-החיים-הקדוש

יום חמישי ט"ו בתמוז.

 

כשמו כן הוא: עט"ר = בשמים.

תורתו הטהורה והקדושה מבושמת בבשמים ריחניים,

המדיפים את ריחם הטוב לכל יהודי באשר הוא,

יהודי המחובר לצדיק ולפירושו – "אור החיים".

 

במאמר שלפניכם – מעט מתורתו,

אותו ראוי ללמוד בהילולה.

נא להדליק נר לכבוד הצדיק.

זכותו תגן בעדכם אמן סלה ועד.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר: "פנחס הוא אליהו" (רעיא מהימנא פנחס, רטו ע"א).

אמר ריש לקיש: "הוא פנחס הוא אליהו" (מד' אגדה במ' כה יג).

אליהו הנביא למד תורה עם רבנו-אור-החיים-הק', כדברי החיד"א.

והוא זה שיבשר את גאולתנו.

ננסה לבדוק מעט משיפולי 'אדרת אליהו הנביא' – בנגלה ובנסתר.

 

 

"פנחס בן אלעזר הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל,

 בקנאו את קנאתי בתוכם… הנני נותן לו את בריתי שלום.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (כה, יא–יג).

 

ההכנות לקראת הגאולה – והכניסה לארץ ישראל.

טהרת המחנה ואהבת ארץ ישראל.

 

פרשת פנחס שנאמרה במחצית השניה של שנת הארבעים, ולקראת הכניסה לארץ, נקראת בימי בין המצרים או בסמוך אליהם, כדי להזכיר לנו את הסיבות לחורבן בית המקדש ותיקונן, והציפיה להקמתו מחדש.

פרשת פנחס מתארת נושאים רבים הקשורים בהכנה לכניסה לארץ, כמו חלוקת הארץ לשבטים, מינוי יהושע בן נון למנהיג שיכניס את עמ"י לארץ, בנות צלופחד האוהבות את ארץ ישראל, מבקשות ומקבלות בה נחלה, וכן פרשיות החגים וקרבנותיהם, אותן אנו קוראים בתורה בחגים.

 כל זה בא לרמוז לנו שיום יבוא ובקרוב, שמחת הגאולה תשקיף מבעד לחלוננו, כפי שאנו שמחים בחגים, בבחינת "ושמחת בחגך" (דב' טז, יד) – אל תקרא בחגך, אלא ושמחת בגאולתך.

 

הפער בין גולה ל- גאולה, מתבטא באות א'. האות א' נלקחה מהשם "א – היה".

אם בעבר אמרנו שהקב"ה "היה" אתנו רק בעבר בגולה, כיום אומר לנו הקב"ה: "א-היה" אתכם בעתיד בגאולה בא"י, בבחינת: "היה הווה ו-אהיה".

 

על תהליך הגלות והגאולה נאמר במדרש (ילק"ש שיה"ש ה', פס' א-ז):

הקב"ה חפץ מאוד לגאול אותנו "קול דודי דופק, פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא – טל".

כלומר, הקב"ה רוצה להשפיע עלינו מטובו כ"טל", המשקה והמרווה את השדות ללא טורח במשך ימות השנה, והמסמל את הנצחיות השמימית, כברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלהים מטל השמים".

אנחנו לעומת זאת, מתמהמהים מכל מיני סיבות הזויות – "פשטתי את כתנתי – איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי – איככה אטנפם". כלומר, פשטתי מעלי את מלבושי "כתנת", המסמלים את  מצוות התורה – "חלוקא דרבנן", וקשה לי להתנתק מהרגלי הרעים.

הקב"ה נותן לי עוד הזדמנות – "דודי שלח ידו מן החור", אבל כנסת ישראל ממשיכה להתמהמה.

לעיתים, כשכבר מחליטים לשוב לאבינו שבשמים – "פתחתי אני לדודי", הקב"ה כבר חמק  – "ודודי חמק עבר", היות ולא ניצלנו "עת דודים כלה".

 

התוצאה העגומה: "מצאוני השומרים הסובבים בעיר – היכוני פצעוני, נשאו את רדידי מעלי שומרי החומות". כלומר, בגלל שהתמהמהתי, הגויים שהם שליחיו של מקום, משתלחים בנו, עד לסיבוב הבא.

"נשאו את רדידי מעלי". החריבו את המקדש שעטף אותי כמו רדיד, והמלאכים "שומרי החומות" – עזבו אותנו.

המדרש הנ"ל אומר: "אני ישנה" – מבית המקדש, ו'לבי ער' בבתי כנסיות ובתי מדרשות. 'אני ישנה' מן המצוות, ו'לבי ער' לגאולה. 'אני ישנה' מן הגאולה, ו'לבי ער לקב"ה שיגאלני".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכבר בשנת "ת"ק = 1740, נפתחו שערי הגאולה, והכל תלוי ברצוננו להיגאל,

כפי שהוא מפרט בפרשות רבות, וכן בפרשתנו אצל שבט יהודה:

 "בני יהודה – פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל… ירמוז לבית ראשון ובית שניואומרו 'לשלה'. נתכוון למושיע ורב הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה…

או תרמוז הפרשה לג' עניינים שיהיו בעת הפקידה: אחד. ביאת המשיח בן אפרים… ב. גילוי משיח בן דוד. ג'. כשימלוך ה' עלינו" (במ' כו יט).

 

המכנה המשותף לחמשת הנושאים המרכזיים בפרשה:

ההתקדשות והמוכנות – לקראת הכניסה לארץ.

 

א. פרשת פנחס פותחת בשכר לו זכה פנחס: "הִנְנִי נֹותֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם" (במ' כה, יב) – בגלל קנאתו לה' בענייני עריות: "בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפנחס קיים את המצוה בשלמותה, וללא כל נגיעה אישית: "והוא אומרו 'את קנאתי' – בכינוי להמדבר ברוך הוא". כלומר, פנחס עשה את המצוה לשם יחוד דקודשא בריך הוא בלבד.

כל זה בא לרמוז לפני הכניסה לארץ, ש"אלוקיהם של אלו שונא זימה" (סנהדרין קו ע"א) כעצת בלעם לבלק.

לכן, הקב"ה מצווה את משה לצרור את המדיינים שהחטיאו את עמ"י בעריות, לפני הכניסה לארץ (במ' כה, יז – יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צרור את המדינים והכיתם אותם" (במ' כה יז): "ונראה לפרש בהעיר, למה ציווה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאח"כ {פרשת מטות. לא, א-ב}, הוצרך ה' לצוות לומר, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך'. אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעם טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו… וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאוות הדבר, ותשוקתו אליו – הוא מושלל מהכפרה… וחפץ ה' לרפאתם בעצת ה' המכוונה – כדי לסלק מעליהם המגפה".

 

בהמשך אומר רבנו: "ואמר 'צרור' – לשון הווה. פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה  נקבע בהם טבע הצרירות… ואמר 'כי צוררים' {לשון הווה}. הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר, שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסיבבו נפילה מישראל…  אלא כי צוררים הם וגו', על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה… ובזנות".

כלומר, השנאה תהיה תמידית, לא רק כנקמה בגלל אותם 24 אלף שנהרגו כתוצאה מכך, אלא כדי לעקור מהם את שורש חטא העריות שדבק בהם, לקראת הכניסה לארץ.

 דוגמא נוספת בענין הזה, ניתן למצוא בהפיכת סדום ועמורה, שאנשיה חטאו בעיקר, בעוון גילוי עריות, כדברי הגמרא: "ואנשי סדום רעים וחטאים ליהוה מאד" – רעים בגופם, וחטאים בממונם".

 רש"י: "שטופים בזימה" (סנהדרין קט ע" ע"א). לכן, הקב"ה החריב את סדום ועמורה.

עוד דוגמא: אחרי פרשת העריות נאמר: "והיה מחניך קדוש – ולא יראה בך ערות דבר" (דב' יג, טו).

 

ב. מפקד עמ"י לקראת חלוקת הארץ לשבטים ודיני נחלה. במפקד, התורה מעידה עליהם שהם בני אבותיהם שנולדו בטהרה, בבחינת, "שבטי י-ה – עדות לישראל" (תהלים קכב, ד) כדברי רב אידי בגמרא: "החנוכיה"א ברישא דתבותא, ויו"ד בסופה – י-ה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם" (ילקוט שמעוני. פנחס, רמז תשעג). רמז לענין קדושת עמ"י, לקראת כניסתם לארץ.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בהרחבה מדוע שם ה' נכתב הפוך: ה-י = החנוכי, ולא י-ה כסדרו.

את שם ה' – הוי-ה, יש לכוון במחשבה, ואסור להגות בפה כדברי מרן השו"ע. את שם ה', אנו מבטאים באדנות – אדנ"י, בבחינת "סוד יהוה – בהיכל קדשו" (תהלים יא, ד). "סוד יהוה" שהוא הוי-ה {26}, לא מבטאים, אלא הוגים ע"י "אדנ-י" {65}, הרמוז במילה "היכל" = 65.

"היכל קדשו" – הוא כיסא  הכבוד ממנו נחצבות נשמות בני ישראל. {כיסא = 91. שילוב  הוי-ה + אדנ-י = 91}.

שילוב הוי-ה עם אדנות {יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה} נכתב כך: יא-הד-ונ-הי {91}, בסוף השילוב, האות ה' קודמת לאות י', ולכן "החנוכי", הפלואי" וכו', כדברי רבי משה פרנקו, תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק' ב"מאור החיים".

וכדברי קדשו: "אותיות חותם ה' בהיכל קדשו, ויבנה משניהם שם הויה י"ה הרמוז במאמר שבטי י"ה". "חותם ה' – האותיות החותמות את שילוב הוי-ה עם אדנ-י.

את הביטוי "אותיות חותם ה'", ניתן לדמות לסדר האותיות ההפוך בחותמת, שרק אחרי שחותמים, האותיות מתיישרות. דימוי ניסף: בארון הקודש = 'היכל' {אדנ-י}, שמים את ספר התורה המסמל את סוד ה' – הוי-ה.

 

ג. מינוי יהושע בן נון שיוריש את הארץ לשבטים (פרקים כו – כז). ישום ההבטחה האלוקית להוריש את הארץ.

 

ד.  פרשת בנות צלפחד המבקשות נחלה, רומזת לאהבת א"י. לאחר 40 שנות הליכה במדבר, כאשר חלק מהעם כבר התייאש, הן פונות למשה רבנו ומבקשות ירושה בארץ. משה מפנה את בקשתן לה', שעונה לו: "כן בנות צלפחד דוברות – נתון תיתן להם אחוזת נחלה בתוך אחי אביהם" (במ' כז, ז), רמז לכך שהקב"ה משבחן.

התורה מפרטת את שמותיהן, ולא בכדי, היות ויש לכך משמעות בהקשר לאהבת הארץ: נועה לנוע לא"י. מחלה – מחול. להגיע לא"י במחול ובריקוד. חוגלהלחוג לא"י כציפור {במטוס}. מילכהללכת כמלכה לא"י. תרצהלרוץ לא"י (ע"פ חוקר הלשון ד"ר אבשלום קור).

 

ה. התורה גם מפרטת את קרבנות הציבור שיוקרבו בארץ, שכן במדבר לא הקריבו קרבנות מוספים וכו' (רמב"ן), אם כי קרבן התמיד הוקרב עוד בימי המילואים בבחינת "עולת התמיד העשויה בהר סיני" (במ' כח, ג-ו),

הקישור בין "עולת התמיד" ל"הר סיני", בא לרמוז לנו, שכשם שע"י קבלת התורה בהר סיני התקרבנו לקב"ה, כך על ידי קרבנות ציבור אותם נקריב בא"י, נהיה מחוברים לקב"ה.

 

רבנו-אוה"ח-הק' עלה בסערה השמימה  במוצש"ק לסדר פרשת 'פנחס',

 ונטמן לאחר כבוד, ביום א' בשבת ט"ו בתמוז {1743}.

 

הקשר בין פרשת פנחס לתורת הגלות והגאולה,

 במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת "פנחס" – פרשת ההכנות לעליה לא"י. ולא בכדי, כל חייו היוו הכנה אחת גדולה לעליה לארץ, אליה זכה לעלות עם תלמידיו וב"ב, כדי לזרז את הגאולה. למעשה, רבנו ביטל בכך את ג' השבועות, ופתח את שערי העליה לתלמידי הבעש"ט והגאון מוילנא שעלו אחריו, ולעליה ההמונית עד לימינו.

 

פירושו לתורה "אור החיים", זרוע אהבת הארץ, והדרישה לעלות אליה כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקדמה לפירושו לתורה: "והאיר ה' עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי עולם".

רבנו אומר על הפס':  "בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען. ויהיו בני יהודה למשפחתם: לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי / לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב): "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל… "ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון. "אונן" –  לבית שני.

"שלה, נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון… דורו של משיח" {הנושא יפורט בהמשך}.

 

בפרשת בלק אותה קראנו בשבת הקודמת, אומר רבנו אומר על הפס': "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א)… והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו ולא עתה'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך" היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: " יענך ה' – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

 

בפרשת צו (ויקרא  ז, ב) אומר רבנו אור החיים הק': 'תורת העולה':

"ובדרך רמז, תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו.

כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות".

 

 "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" (ויקרא כה כה):

"פרשה זו תרמוז עניין גדול… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם:

הטוב לכם כי תשבו חוץ – גולים מעל שלחן אביכם…

ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל –

ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".

 

בפרשת ראה אומר רבנו על הפס':

"כי יהיה בך אביון באחד שעריך,

משיח-ושמו-חיים" (דב'. טו יא). רבים סוברים שהתכוון לעצמו.

 

"פנחס הוא אליהו" –  בתורת הנגלה.

הקנאות לה' ושכרה – לעומת הקנאות האישית ועונשה.

 

"מלמד שעמדו ממנו {מפנחס} בבנין ראשון – ח"י כהנים גדולים,

 אבל בבניין אחרון, עמדו ממנו פ' כהנים – בגלל מסירות נפשו (ספרי בלק קלא).

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר, שבעקבות הקנאות האמתית שהייתה נקיה מנגיעה אישית לכבוד הקב"ה, פנחס קיבל הבטחה לחיות לעולם, ולבשר על הגאולה העתידה ע"י אליהו הנביא שבא בגלגול של פנחס, וכדברי קדשו: "ואעבדיניה מלאך קיים –  ויחי לעלמא למבשרא גאולתא בסוף יומיא" (במ' כה, יב).

 

את ההפטרה בשבת הגדול שלפני חג הפסח והגאולה, חותם הנביא האחרון מלאכי בפס': "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג, כג- כד).

בגאולה, האבות והבנים יחשבו באופן שווה, היות ו"הארץ תהיה מלאה דעת ה' – כמים לים מכסים" (ישעיה יא, ט). לכן, לב האבות ילך לקראת הבנים, ולב הבנים ינהג כלב אבותיו, היות וכולם יכירו במלכות ה' בעולם.

 

דמותו המלאכית וההרואית של אליהו הנביא העולה בסערה השמימה, כאשר תלמידו אלישע הנביא זועק מקירות ליבו: "אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו" (מלכים ב, ב יב), ממשיכה לרחף בין מלאכים בשמי מרום, ונוחתת לעיתים גם בארץ בברית מילה של כל תינוק מעמ"י, כדי להיווכח שאכן עמ"י ממשיך ללכת בדרך ה', ומקיים את בריתו.

 אליהו הנביא גם מתגלה לצדיקים, והדוגמאות הן רבות. התלמוד מספר על 'גילוי אליהו' בבית מדרשם של חכמים רבים כמו רבי שמעון בר יוחאי ורבי יהודה הנשיא, וכן לרבנו-אור-החיים-הק' כדברי החיד"א.

 

בסוף פרשת "בלק", התורה מתארת את מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן המקנא לשם אלוקיו, והורג את זמרי בן סלוא – נשיא שבט שמעון, ואת כזבי בת צור שהייתה ביתו של בלק מלך מואב:

וַיַּרְא  פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם: אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה  מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף" (במ' כה ו – ט).

 

בתחילת פרשת פנחס, התורה מתארת את השכר אותו קיבל פנחס, והסיבה לכך.

"וידבר ה' אל משה לאמר: פִּנְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם; וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי. לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית, זִמְרִי בֶּן סָלוּא, נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת צוּר: רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן, הוּא" (במ', כה, יא – יד).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל שתי שאלות בפס': "ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה" (במ' כה, יד).

א. מדוע בתיאור המעשה בסוף פרשת בלק לא נזכרו שמות החוטאים ככתוב: "וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קבתה", והם נזכרו רק בתחילת "פנחס"?

ב. כ"כ, מדוע הכפילות "המוכה אשר הוכה" לגבי זמרי, ואילו לגבי המדינית נאמר רק פעם אחת "ושם האישה המוכה המדינית?  

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה הראשונה כך: "אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דווקא אחר שהזכיר שבח פנחס אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב שקנא לה' וכיפר על בני ישראל. זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב עם האישה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב ונתעבה במיתה בזויה לעין כל, ובכל כיוצא בזה שמו יתברך מתקדשאלא באמצעות דבר זה שעשה הקנאה בנשיא, ונתקדש שמו קידוש גדול ונכנעה כח הס"מ".

כלומר, ע"י פרסום שמו של זמרי שהיה נשיא שבט שמעון וכזבי שהייתה בת מלך – התקדש שמו יתברך עוד יותר, "ונמאס העוון כל כך בעיני כל".

נימוק שני:  "עוד נראה כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה (בלק, פרק כה, ו) לפי שעדיין לא עשה מעשה אלא חשב לעשות – {ככתוב: "והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (בלק כה, ו), וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו, ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו כי מצוה לפרסם הרשעים… ובכל כיוצא בזה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' גם מיישב את השאלה השניה: מדוע אצל זמרי נאמר: "ושם ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא", ואצל כזבי נאמר: "ושם האישה המוכה" (כה, יד-טו).

על כך משיב רבנו: הרשעים בחייהם נקראים מתים כדברי חז"ל (קהלת רבה ט, א). ברגע שזמרי חטא, נפשו נפגמה, בכך שדבק בו הרע בבחינת: "ושם רשעים ירקב" (משלי י, ז). וכדברי קדשו: "והנה זה, אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מוות קודם שהרגו פנחס. והוא מה שנתכוון הכתוב לומר – 'ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה'. כנגד הכאת הנפש, אמר, 'ושם ישראל המוכה', שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהוא כינוי נפש קדושה הנקראת ישראל. וכנגד הריגתו שהרגו פנחס, אמר אשר הוכה… באומרו 'וידקור את שניהם".

כלומר, הביטוי 'הוכה' – מתייחס לכך שהרגו פנחס, ואילו הביטוי 'המוכה' – מתייחס לכך שכבר בעת שחטא עם המדינית, נפשו כבר הוכתה ונפגמה. כל זה מסביר, מדוע לגבי המדינית נאמרה הכאה אחת: "ושם האישה המוכה המדינית כזבי בת צור", היות והיא גויה חסרת הקדושה.

רבנו גם מציין מדוע זמרי מכונה 'ושם איש ישראל' למרות החטא? רבנו משיב: "ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל – כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה. זה כתבתי אם אפשר". כלומר, מותו היא כפרתו.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל על הפס': "והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" (במ' כה' יג').

 מדוע פנחס מקבל שכר של שלום וכהונת ברית עולם, על מעשהו המנוגד לשלום?

רבנו משיב: הקנאות היא דבר פסול מעקרו, ועל כך מסופר בירושלמי בשם רבי יהודה בן פזי: "בקשו חכמים לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והייתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם". 

במעשה פנחס, התורה מעידה באופן מפורש שהוא קינא לאלוקיו בלבד, כאשר  כל מטרתו הייתה, להפסיק את המגפה, ולעשות שלום בין הקב"ה לעמ"י, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפס':  "נתן טעם למה שבחר לו י-ה לזכות בכהונה בתורת מתנה מה', ולא מכוח אביו. אמר: 'תחת אשר קינא לאלוקיו' – הוא עשה לאלוקיו וחס על כבודו, גם אלוקיו ירוממהו…, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו – אמר הכתוב: 'ויכפר על בני ישראל'. פירוש, שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים".

 

רבנו גם אומר: "שהייתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו. וזו היא מצוה שלמה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם והוא אומרו 'את קנאתי' בכינוי למדבר ברוך הוא" (במ' כה יא).

כלומר, הזוכה לקיים מצוה אחת בשלמות, זוכה לעולם הבא כדברי הרמב"ם: "רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל… מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים אדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף בה כוונה מכוונות העולם, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה… הנה זכה בה לחיי העולם הבא" (רמב"ם. משניות מכות פ"ג משנה טז).

 

על השאלה מדוע חילקה התורה בין המעשה לשכר בשתי פרשות? חכמים אומרים שמכאן לומדים מסר חשוב: אין לנהוג בקנאות, ולפני שעושים מעשה חייבים להמתין ולחשוב בבחינת: "סוף מעשה במחשבה תחילה", לכן התורה הפרידה בין המעשה לשכר.

אחת הדוגמאות המפורסמות לכך מופיעה במפקד בפרשתנו:

"ובני קרח לא מתו" (במ' כו, יא). רש"י מפרש: "הם היו בעצה תחילה. (ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בליבם – לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם)".

משה רבנו כידוע, ביקש מקרח ועדתו לחכות עם המחלוקת עד הבוקר – 'לישון על זה עד הבוקר', אולי יחזרו בתשובה: "וידבר אל קרח ואל כל עדתו: בוקר ויודע יהוה את אשר לו, ואת הקדוש והקריב אליו" (במ' טז, ה).

 רבנו-אור-החיים–הק'  אומר על הפס' הנ"ל: "עוד נתכוון בזה איש האלוקים לתת להם זמן הלילה להתבונן במעשיהם. אולי יכירו כי לא טוב עושים ויחזרו בתשובה".

 

לומדים מפה על גדולת משה רבנו העושה הכל למען השלום,

גם מול אלה שחתרו תחתיו, כמו קרח ועדתו.

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: במעשהו, פנחס פעל מתוך קנאות לה' בלבד, במטרה להשכין שלום בין הקב"ה לעמ"י,

ולכן, זכה לשכר בהתאם: ברית שלום, וגם כהונה המסמלת את השלום, דוגמת אהרן הכהן עליו נאמר באבות: "הוי מתלמידיו של אהרן: אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".

הוא גם זכה לשלום בינו לבין עצמו, היות וכל רוצח, ירגיש נקיפות מצפון על מעשהו,

לא כן פנחס, שנתברך ע"י הקב"ה בברכת "הנני נותן לו את בריתי שלום", כדברי  הנציב מוולוז'ין בעל הפירוש "העמק דבר" (במ' כה' יב') האומר: "כי טבע המעשה שעשה פנחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב ורגש עז גם אח"כ, אבל כאשר היה לשם שמים, משום הכי באה הברכה שהיא תמיד בנחת ובמידת השלום".

 

בפרשת דינה ושכם בן חמור. אמרו שמעון ולוי ליעקב אבינו לאחר שחיסלו את תושבי שכם: "הכזונה יעשה את אחותנו". זו קינאה אישית, ולכן יעקב אבינו אמר להם בסוף פרשת ויחי: "שמעון ולוי אחים כלי חמס… ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".  את האנשים הקנאים יש לפזר, אחרת יהיו אסונות נוראיים במקום אחד. לוי תיקן את הקנאות האישית, בכך שלאחר חטא העגל אומר משה: "מי לה' אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", והרגו את אותם האנשים שעבדו את העגל, ובכך עידנו את מידת הקנאות לכיוון אמוני, לכן קיבלו את תפקיד הכהונה שיש בו הקרבת קורבנות שכל מהותם דם ושחיטה, אך כשזו נעשית ע"פ ציווי ה', הדבר נחשב למעשה טוב בפני הקב"ה.

 

שבט שמעון לעומת זאת, לא תיקן את מידת הקנאות בה היה נגוע, ובפרשתנו רואים איך זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, מחליט להתגרות במשה רבנו איש שבט לוי, כאשר במרד, הוא משתף גם את שבטו.

חז"ל אומרים שכאשר זמרי מציג לפני משה את האישה המדיינית ושואל אותו: "אישה זו מותרת או אסורה. אם תאמר אסורה, בת יתרו שהיא מדיינית מי היתרה לך? המדרש אומר שנעלמה ממנו הלכה.

 את הביטוי "נעלמה ממנו הלכה שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו", ניתן להסביר כך: משה ידע את ההלכה, אבל לא רצה לענות בגלל נגיעתו האישית, בכך שאשתו הייתה בת יתרו כהן מדין, ולכן שום תירוץ ככל שיהיה – לא יתקבל.

 

הרמח"ל אומר: "הענף השלישי הוא הקנאה שיהיה אדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית, וכבודו מתרבה" (מסילת ישרים כ').

קיימת קינאה לה' כמו אצל פנחס, וקיימת קינאה אישית כדברי קהלת: "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כישרון המעשה, כי היא קינאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד). עליהם נאמר "ורקב עצמות קינאה" (משלי יד, ל). כלומר, בשרם נרקב בקבר, בגלל הקנאה.

גופם של אנשים שאין בהם קינאה אישית, לא נאכל במותם על ידי תולעים כמו בסיפור בגמרא (שבת קנב ע"ב), המספר על רב נחמן ששכר פועלים לחפור באדמתו, ומצאו קבר של רב אחאי בר יאשיה שהרעים עליהם בקולו, וקראו לרב נחמן שדיבר אתו. רב אחאי הסביר לו שהוא זכה לכך שבשרו לא נאכל, בגלל שלא הייתה בו קנאה.

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה סיפר לי על רבו – הרה"צ רבי משה שושן ע"ה שנפטר במרוקו.

לאחר שנים רבות, המשפחה החליטה להביא את הגופה לקבורה בצפת. אמו"ר השתתף בטהרה ובקבורה, ולהפתעתו הרבה – גופו של הצדיק היה שלם ובשרו חם, כאילו נפטר באותו יום, ולא אחרי שנים על גבי שנים.

כל זאת בזכות גדולתו בתורה, צדקותו הרבה, ואמונתו התמימה בבורא עולה, ללא שקינא באיש.

 

"פנחס הוא אליהו" בתורת הנסתר.

שתי הנשמות של נדב ואביהוא – התגלגלו בפנחס,

 ממנו עברו לאליהו, ומאליהו לאלישע.

 

הזהר הק' מספר שכאשר רבי שמעון בר יוחאי עסק בסוגיה הנ"ל, בא בנו רבי אלעזר ושאלו: נדב ואביהוא מה מעשיהם ב"פנחס"? הרי פנחס היה בחיים כאשר הם מתו. אם כן איך יתכן שנשמותיהם התגלגלו אצלו?

על כך ענה לו רבי שמעון: בני, סוד עליון כאן, וכך הוא: בשעה שנדב ואביהוא הסתלקו מן העולם, לא היו מסתתרים תחת כנפי הסלע הקדוש, היות ובנים לא היו להם, ובכך מיעטו דיוקן של מלך. מצד שני, היו ראויים לשמש בכהונה הגדולה בגלל צדקותם כפי שמתאר בהרחבה רבנו-אוה"ח-הק' בראש פרשת "בחקותי".

בשעה שפנחס קינא לה' והרג את זמרי וכזבי ויצא מן האוהל, התייצבו מולו 24,000 מאנשי שבט שמעון שביקשו לעשות בו שפטים, דבר שגרם לנשמתו לפרוח מרוב פחד. הקב"ה יודע תעלומות שידע בבירור שכל כוונתו לשם שמים, מעבר בנשמת פנחס את שתי הנשמות הקדושות של נדב ואביהוא, ובכך פנחס הפך לאדם אחר, כך שיכול להמשיך לשמש ככהן האמון על ברית שלום, היות והוא כבר לא הרוצח. לכן נכפלה המילה בן – "פנחס בן  אלעזר – בן אהרן הכהן". כלומר, הוא ראוי לכהונה כמו אהרן, כדברי השל"ה הק' (תורה אור, פנחס ב).

 

הזהר הק' בפרשת כי תישא (קצ"א) אומר: "פנחס הוא אליהו".

במדרש אגדה (במ' כה') אומר ריש לקיש:

הוא פנחס הוא אליהו – שתי הנשמות שהיו אצל פנחס,

באו בגלגול אצל אליהו הנביא שגם הוא קינא לאלוקיו.

מסורת זו מובאת גם בפרקי דרבי אליעזר (מז').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו פנחס הוא אליהו, אשר הוא עתיד לבשר עמ"י בגלות האחרונה… להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (מלאכי ג' כד'),  ולכן נאמר "בקנאו את קינאתי" (במ' כה' יא') = שתי קנאות. הראשונה: קינאת פנחס, ואילו השנייה = בתקופה אליהו.

אצל אליהו נאמר: "קנא קינאתי לה' (מלכים א' יט'), בכך הוא רומז על קינאת פנחס ועל קנאתו שלו, ותפקיד הקנאה הוא: "לעשות שלום בעולם" (שיה"ר ד' ה'). וכן כדברי ריש לקיש: "פנחס הוא אליהו". אמר לו הקב"ה: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל, אף לעתיד לבוא {בגאולה האחרונה}, אתה עתיד ליתן שלום ביני ובניהם שנאמר: "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" (מלאכי ג' כג'). ועל הכתוב בפרשתנו: "והייתה לו ולזרעו אחריו – שיהיו מבורכים ממני לעולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מכפילות הביטויים אצל פנחס: "בקנאו את קנאתי", וכן מכפילות הביטויים אצל אליהו: "קנא קנאתי לה' – הוא לומד על "פנחס הוא אליהו" כשהכוונה לאותו אדם החי בתקופות שונות החל מתקופת משה רבנו ופנחס, דרך תקופת המלך אחאב בה היה חי אליהו, וכלה בגאולה העתידה. כלומר, כל אחד מהם רמז לתקופתו ולתקופה השניה.

אותן שתי הנשמות שעברו בגלגול מנדב ואביהוא לפנחס, ומפנחס לאליהו הנביא, עברו גם לאלישע הנביא , שם נאמר "וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת-אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם, וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה; וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם, בֶּחָרָבָה.  וַיְהִי כְעָבְרָם ואֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ, בְּטֶרֶם, אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ; וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע, וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי". מהביטוי "נא" לומדים את ראשי התיבות של נדב ו – אביהוא שהיו בנשמתו של אליהו. כלומר, הנביא אלישע ביקש לקבל את שת הנשמות שהיו לאליהו, אותן אכן הוא קיבל. 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שישנם שני יעודים בברכת ה' לפנחס ולזרעו, וזה כנגד שני דברים שעשה פנחס.

  • ברית שלום – כנגד קנאתו לה' – ורמז גם לקנאת אליהו שהוא משורש נשמתו של פנחס שקינא לה', על שעבד העם לעבודה זרה.
  • קיבל ברית כהונת עולם כיון שבמעשהו כיפר על עוונות ב"י במדבר, וימשיך לכפר על עמ"י בכל הדורות, כיון שהיה כהן, בבחינת: "וכפר עליו הכהן" (ויקרא יד' כ').

 

בכל ברית מילה מופיעה דמותו המסתורית של אליהו הנביא כדי שיראה כיצד עמ"י שומר את בריתו של הקב"ה, היות והוא אמר: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לֹהֵי צְבָאוֹת, כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ, וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ".

המדרש (סדר אליהו זוטא ח') אומר: היה צריך אליהו לסנגר על עמ"י, שהרי לא כולם ביקשו להורגו אלא רק איזבל, והוא לא היה הנביא היחיד הנותר, אלא היו עוד 100 נביאים שאותם החביא הנביא עובדיה, לכן התבקש אליהו ע"י הקב"ה להעביר את שרביט הנבואה לתלמידו אלישע,  ולהגיע לכל ברית כדי לראות שאכן קיים שלום בין הקב"ה לישראל, ע"י קיום מצות ברית המילה.

 

המשורר רבי דוד חסין (מגדולי פייטני מרוקו), כתב שיר לכבוד אליהו הנביא,

 בו הוא מתאר ע"פ תרשים זרימה,

 את הניסים שאירעו לפנחס המקנא לאלוקיו, והניסים שהיו לאליהו הנביא.

להלן חלק קטן מהשיר המתאר את הקשר בין פנחס לאליהו. ואלישע ואליהו.

 

"אערוך מהלל ניבי /  לפני אלוקי אבי /

לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא".

 

"כהן לאל עליון הוא / פנחס הוא אליהו /

הנביא יקראוהו / הגלעדי התשבי.

 

בקדושה ובטהרה / עלה עלה בסערה /

אליו אלישע קרא / ויאמר אבי אבי".

 

 

תורת גלגולי נשמות  – על פי הקבלה.

אמר רבי שמעון: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם,

  רזא דגלגולא" (זהר. שמות כא, א).

 

מהו גלגול נשמה? על פי שער הגלגולים לרבנו חיים ויטל תלמיד האר"י הק', המוות אינו סיום סופי של האדם, אלא מעבר למציאות גשמית אחרת ע"י הגלמות נשמת המת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם, לא עלינו.

התפיסה הזו מופיעה כבר בזהר הקד' ע"י רבי שמעון בר יוחאי שאמר "רזא דגלגולא" = סוד הגלגול, בעניין אי קיום מצוות שבין אדם לחברו דבר הגורם לאדם לחזור בגלגול כדי לתקן (תחילת פרשת משפטים). התופעה הנ"ל החלה לקבל תאוצה בתקופת האר"י הק' ותלמידיו כפי שזה בא לידי ביטוי בשער הגלגולים ע"י המהרח"ו.

 

מדוע באים בגלגול? הנשמות חצובות תחת כיסא הכבוד ונהנות מזיו השכינה. בעצם, הן אוכלות בחינם, בכך שנהנות מ"נהמא דכיסופא" = לחם בושה. לכן הקב"ה מוריד את הנשמות לעולם העשייה בו האדם מקיים את מצוות ה', המזכות אותו לשוב לגן עדן בזכות ולא בחסד. באדם הראשון היו כלולות נשמות עמ"י.

לאחר שאכל מעץ הדעת, נפגמו אתו כלל נשמות עמ"י, כל אחת לפי מעמדה בנשמת אדם הראשון, לכן צריכות לחזור לתיקון הפגם. האבות לדוגמא כללו את כל נשמות עמ"י וניסו לתקן. זה עבר ל-יב שבטי י-ה, אח"כ לשבעים נפש בני יעקב, אחרי זה לששים ריבוא יוצאי מצרים. לדוגמא, אברהם אבינו בא לתקן את חטא עבודה זרה בו חטא אדם הראשון בכך שאכל מעץ הדעת בניגוד לצו האלוקי.

 

בכל אדם ישנם שלושה חלקי רוחניות: נפש, רוח ונשמה, ועליו לתקנם ולהבריקם כביום נתינתם.

גם בעולם המבחנים – ישנו מועד א' ב' ג'. אין ארוחות חינם בעולמנו, "אדם לעמל יולד", וצריכים לעמול קשה בגן הילדים, בבית ספר, בישיבה, בהקמת משפחה, ובעצם איפה לא.

כך בעולם הזה מול עולם הבא. מכירים את קריין ג'יפי-אס הקורא לנו: בצע פרסה…

להלן מספר הוכחות לתורת הגלגולים: "ממית ומחיה" – ממית עכשיו, ומחיה אותו בגלגול הבא. "ורפא ירפא" –אדם שגרם נזקים רפואיים, יחזור בגלגול כדי לתקן. "דור הולך, ודור בא" – רבי נחוניה בן הקנה אומר הדור שהולך הוא הדור הבא אח"כ בגלגול.

בהקדמה לשער הגלגולים מובאות דוגמאות לגלגולים: הבא על נידה, מתגלגל בגויה. הבא על גויה, מתגלגל בפרוצה יהודיה. המדבר לשון הרע, מתגלגל בדומם. הבא על אשת איש, מתגלגל עם האישה בריחיים. מי שאינו מברך ברכת הנהנין, מתגלגל במים. יש המתגלגלים בבעלי חיים.

כל זה במידה ולא עשה תשובה. אבל אם עשה תשובה אמתית – אין דבר העומד בפני שערי תשובה.

 

רבנו בחיי אומר שאותם {עשרים וארבעה אלף אנשי שכם} שנהרגו ע"י שמעון ולוי לאחר שטימאו את אחותם דינה,, באו בגלגול בשבט שמעון שחטאו במעשה זמרי. שמעון בן יעקב בא בגלגול בזמרי נשיא השבט. אנשי שבט שמעון באו בגלגול בעשרים וארבעה תלמידי רבי עקיבא. רבי עקיבא בא בגלגול זמרי.

זמרי בן סלוא גימטריא  עקיבא בן יוסף. אשת טורנסרופוס הייתה גלגול כזבי בת צור שהתגיירה, התחתנה והעשירה את רבי עקיבא, והעמידה את ישיבתו.

 

כל זה מסביר את דברי הגמרא (יבמות סב. ע"ב) שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. הייתכן? וכי רבי עקיבא חשוד על כך שלא העיר להם. אלא, התשובה לכך היא, הם באו בגלגול לתקן את הגלגולים הקודמים, כפי שנאמר בכתבי הרמ"ע מפאנו – ספר גלגולי נשמות – אות כ: "וזמרי הוא היה בן דינה קודם שנשאה שמעון, והכ"ד אלף שהמית משבט שמעון, הם הכ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו, שלא חלקו כבוד זה לזה, בזכרם עוון שטים שלא היטהרו ממנו, עד אשר יחדיו מתו מותא תניינא.

הנה נגלה סוד תיקון נפשות תלמידי רבי עקיבא שבירורם החל במעשה שמעון ולוי בבני שכם, עובר דרך בני שבט שמעון, ומגיע לתלמידי רבי עקיבא שתוקנו לגמרי אחר מותם בבירור האחרון, ומכך נלמד שבכל גלגול נצרפים החלקים הרוחניים, ובייסורים (נשרפים) כל הסיגים והקליפות עד ברור החלקים הרוחניים להיותם ראויים לחיי עולם הבא.

 

בכתבי האר"י ז"ל מובא, שרבי עקיבא הוא גלגולו של זמרי בן סלוא (השם "עקיבא בן יוסף" עם האותיות הוא בגימטריא "זמרי בן סלוא), והיינו שנשמת זמרי חזרה בגלגול כדי לתקן את מה שחטא עם כזבי בת צור. זמרי שהיה נשיא שבט שמעון, היה בדרגה רוחנית גבוהה, וירד מדרגתו ע"י חטאו. הוא התגלגל ונולד בתור עם הארץ (רבי עקיבא עד גיל 40 לא ידע אפי' לקרוא), והיה צריך להתעלות ברוחניות עד דרגת רבי עקיבא. כיון שזמרי ירד ברוחניות ע"י אישה, לכן גם עלייתו בהיותו רבי עקיבא, הייתה ע"י העידוד והמסירות של אשתו רחל.

גם 24 אלף גברים משבט שמעון שנגררו אחרי זמרי וחטאו כמותו, חזרו בגלגול בתור 24 אלף תלמידי רבי עקיבא, וכיון שידעו ברוח הקודש על מצבם הרוחני בגלגול הקודם, לא נהגו כבוד זה בזה. פטירתם הטרגית, היתה, כדי לכפר על גלגולם הקודם.

ימי בין המצרים.

"יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ  עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא /

 וְשָׁם נָשִׁיר שִׁיר חָדָשּׁ וברְנָנָה נַעֲלֶה".

 

לאור המפקד של שבט יהודה – שבט המלכות,

רמזים לחורבן בית ראשון ובית שני – ובנין הבית השלישי.

למשיח בן יוסף – משיח בן דוד – מלכות ה' בעולם.

 

תורת תהליך הגאולה – בתורת רבנו אור החיים הקדוש,

ע"פ שמות בניו של יהודה בן יעקב.

 

"בני יהודה ער ואונן, וימת ער ואונן בארץ כנען.

ויהיו בני יהודה למשפחתם:

לשלה משפחת השלני / לפרץ משפחת הפרצי /

לזרח משפחת הזרחי / לחמול משפחת החמולי (במ' כו, יט – כב).

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 אומר על הפס' הנ"ל :

 "פרשה זו, תרמוז מאורעות עם ישראל…

"ער" –  ירמוז לחורבן בית ראשון.

"אונן" –  לבית שני.

"שלה" – נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות אחרון…

 דורו של משיח. השלני – שלו אני".

"לפרץ – משפחת הפרצי" – רמז למלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש

 מתאר את התהליכים ההיסטוריוגרפיים

של חורבן בית ראשון ושני,

בנין המקדש השלישי, משיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, 

ע"פ משמעותם הנומרולוגית קבלית, של שמות יהודה ובניו.

 

 

"וימת ער ואונן בארץ כנען"-

רמז לחורבן בית ראשון ובית שני.

 

א. ליהודה נולדו שלשה בנים מאשתו הראשונה בת איש עדולמי ושמו שוע: ער, אונן ושלה.

 "ער" = רע. במקום להיות ער בעבודת ה' – הפך להיות רע. – רמז לחורבן בית ראשון.

 

ב. "אונן" – אנינות ואונאה – שהיו מצערים איש את רעהו בגלל שנאת חינם – חורבן בית שני.

אונן –  בנו השני של יהודה, ייבם את אשת אחיו תמר, אבל שיחת את זרעו ולא היה מוכן להקים זרע לאחיו ער, דבר הרומז לשנאת חינם שבגינה כידוע נחרב המקדש השני. לכן, התיקון יבוא ע"י אהבת חינם בין איש לרעהו.

מות ער ואונן בארץ כנען, רומז לחורבן שני בתי המקדש בארץ כנען שהיא א"י, וכדברי קדשו: "כי סילוק השכינה מהם, יקרא מיתה שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעוונות… וטומאה".

 ואילו עמ"י, נרדם בשמירת המצוות, כאשר העבירה החמורה שבגינה נחרב הבית הייתה – גילוי עריות שזו גם סיבת מות ער ששיחת זרעו ארצה (שבת סב ע"ב). גילוי עריות גורם לשפיכות דמים ולעבודה זרה, בגינן נחרב המקדש.

 "ער" מלשון "אני ישנה ולבי ער"  (שיה"ש ה, ב),  שהיה הקב"ה, בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית. 

 

ג. "בארץ כנען"רבנו-אוה"ח-הק' אומר שבגלל "שישראל לא הורישו את הכנעני… זה סיבב להטותם מדרך המוסר", כפי שרבנו מרבה להדגיש: "ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם – והיה אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם… וצררו אתכם על הארץ". (מסעי לג, נה). כלומר, הגויים יצררו אותנו, וידרשו גם את המקומות בהם אנחנו שולטים כמו נתניה וירושלים, כפי שקורה כיום.

 

"לפרץ – משפחת הפרצי",

                                 רמז למלך המשיח.

 

ד. "לשלה משפחת השלני" – רמז למשיח

 פירוש א: רומז למשיח בן דוד "הבא לגאול מגלות אחרון… וצריכים ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו".

"השלני  – אומות העולם יאמרו: "שלו אני", ויקבלו מלכותו.

 פירוש ב:  רומז למשיח בן יוסף "שתפגע בו מידת הדין וימות בעוונות ישראל". "ויכהו שם על השל". חלילא וחס, ולכן צריכים להתפלל בברכת "בונה ירושלים" שלא ייהרג משיח בן יוסף ע"י ארמילוס הרשע.

 

ה. "לפרץ משפחת הפרצי" מלך המשיח שיבוא מפרץ, יפרוץ לו דרך ככתוב: "המלך פורץ גדר… ואין מוחים בידו", וכן יפרוץ בגוים וינקום בהם, על הצרות אשר עוללו לישראל לאורך כל הדורות, ובפרט אדום.

ו. "ויהיו בני פרץ" – "ויהיו" לשון צער – רומז לחבלי משיח עד שהחכמים: עולא, רבה ורבי יוחנן אמרו: ייתי ולא אחמיניה". כלומר, לא רוצים לחיות בזמנו בגלל הצרות הרבות שיהיו.

ז. "לזרח משפחת הזרחי" –  "לזרח" – רמז לכבוד ה' שיזרח עלינו. "וכבוד יהוה, עליך זרח" (ישעיה ס).

ח. "לחצרון משפחת החצרוני"מלך המשיח שיבוא מפרץ – יבנה את חצר בית המקדש.

ט. "לחמול משפחת החמולי" – "שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה" בעקבתא דמשיחא.

 

י. "אלה משפחות יהודה לפקודיהם: ששה ושבעים  אלף וחמש מאות".

 "ששה" – "לרמוז לגלות מצרים שהייתה לשישה דורות, דכתיב 'ודור רביעי ישובו הנה'…שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה, הרי שישה. כי התחלת הגלות הייתה משנולד יצחק".

"שבעים – לגאולת בבל, דכתיב: 'עד למלאת לבבל שבעים שנה" (ירמיה כט, י).

"אלף וחמש מאות" – לגלות אדום ממנה ניגאל בע"ה. וכדברי קדשו: "וכנגד גלות אדום שאנו עדיין בו, אמר אלף וחמש מאות. ואם היינו זוכים, ישראל היו נמנים קע"ב שנה שנשארו מאלף הד'. וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף החמישי, וחמש מאות מאלף השישי {שנת 5500). ומקווים אנו כי הוא זה קץ גלותנו, ויתקיימו כל היעודים הרשומים, ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה, בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום".

 

בביטוי "ניצוצי גילוי הגאולה", הכוונה לגילוי אורות סימני תהליך הגאולה, היות והגאולה תבוא בשלבים, כמסופר על רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בלילה {ועסקו בתורה}. עם עלות השחר, אמר רבי חייא לרבי שמעון: כך גאולתם של ישראל: "קמעא קמעא, כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת. מאי טעמא? 'כי אשב בחושך – יהוה אור לי" (מיכה ז, ח. ירושלמי ברכות פ"א ה"א).

בשחר, מתגלים ניצני אור, אח"כ חושך, ורק מאוחר יותר מגיעה הזריחה, כך הגאולה,. קמעא קמעא.

 

בנושא זמן הגאולה, ישנן דעות שונות. כמו דברי הרה"ג רבי עמנואל חי ריקי  שבחצרו ייסד רבנו-אוה"ח-הק' את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל".

 בספרו "יושר לבב (עמ' מו – מז). וכן מדברי הדיין והמקובל האלוקי רבי שלום בוזגלו שלמד תורה אצל הסבא של רבנו-אוה"ח-הק' רבי חיים בן עטר "הזקן". עיין (מקדש מלך וירא קיז ע"א), שם מדבר על שנת תקמ"ח = 1788 בה "יגלה כבודו עלינו מהרה".  

 

משמעות השם – י-ש-ש-כ-ר  בן יעקב אבינו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש:

 

: בְּנֵי יִשָּׂשׂכָר – לְמִשְׁפְּחֹתָם

תּוֹלָע – מִשְׁפַּחַת הַתּוֹלָעִי.

לְפֻוָּה – מִשְׁפַּחַת הַפּוּנִי

לְיָשׁוּב – מִשְׁפַּחַת הַיָּשֻׁבִי

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" (במ' כ"ו, כג -כד).

 

השם 'יששכר' נדרש בשלשה אופנים: 

א. 'יש שכר' – רק שכר לימוד התורה נקרא שכר וקנין אמיתי, וכל שאר קניני העולם הזה הם הבל. 

ב. 'יש שכר' –  שכל מה שיש בעולם הזה, נברא רק בשביל לומדי ועמלי תורה 

 ג.  'שי שכר' – רמז לשלוש מאות ועשר עולמות, [כמספר 'יש'] שיהיה לכל צדיק שעוסק בתורה

 

השמות של משפחות 'יששכר', רומזים על ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית: (פרקי אבות פרק שישי).

'לתולע משפחת התולעי', רומז לשני דברים 

א. 'ענוה' – כמו תולעת הכופפת עצמה, ובה מרומז 'המכיר את מקומו', מקבל יסורים באהבה' וכיוצא בזה 

 ב. עמל התורה בפה, כמו תולעת שכוחה בפיה, וזה רומז ל'עריכת שפתים'.

 

 לפוה משפחת הפוני' – הפה של לומדי תורה צריך להיות 'פנוי' מתאוות ומותרות, וגם מ'דברים בטלים', וזה רומז למיעוט שיחה ותענוג.

 

לישוב משפחת הישבי' – רומז ל'ישיבה' – למוד בקביעות ועקביות ולא דרך עראי, וגם לשון 'ישוב הדעת' להתיישב בכל פרט ופרט בלימוד, כמו עיון במקורות. 

 

לְשִׁמְרֹן – משפחת השמרוני" – בן תורה צריך ליזהר ולשמור יותר שלא יגרם חילול ה' בהתנהגותו.

חסידים הראשונים היו נשמרים שלא להיכנס לחמישים שערי היתר, שלא לבוא לשער איסור,

והוא נרמז  במילה 'לשמרון',  מלשון להישמר מהאיסור.

 

 

צום י"ז בתמוז – תיקון מעשה העגל בימינו,

ע"י תיקון עצת בלעם בשיטים עם בנות מדין.

 

'שוטטות' בין דפי הגמרא,

 במקום 'שוטטות' ב'כלים מכלים שונים'.

 

יומיים אחרי ההילולה של רבנו-אור החיים-הק', חל יום י"ז בתמוז בו אירעו לנו ה' דברים.

 באירוע הראשון, משה רבנו הוריד את הלוחות הראשונות אותן שבר בגלל חטא העגל,

וזאת לאחר שפרחו האותיות אותן חרט הקב"ה.

רבנו האר"י הק' אומר שהאותיות הנ"ל נשמרות כפיקדון אצל הקב"ה,

 ואותן אנו יכולים להוריד ע"י תיקון חטא העגל – בו אנו נגועים.

 

 התיקון יעשה ע"י הפסקת ההשתעבדות להבלי העולם הזה בהם משופע דורנו,

 החל מאהבת עולם החומר ובראשן אהבת המותרות הקורצות מכל עבר,

 דרך מחלת השוטטות בכלי תקשורת, ככתוב: "וישב ישראל בשיטים".

במקום זאת – ניתן לשוטט בין דפי המקרא והגמרא.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו-חיים-בן-עטר – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

 ישועת ה' כהרף עין – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – עלה לגנזי מרומים במוצש"ק פרשת 'פנחס', ונטמן בהר הזיתים מול הקודש והמקדש ביום א' בשב"ק – טו' בתמוז, שנת ה' תק"ג, כדי ליהנות מזיו השכינה.

רבנו-חיים-בן-עטר ע"ה – זכה שיום ההילולה שלו יחול לעולם באותו יום בשבוע בו חלה הילולת שני ענקי רוח:

משה רבנו – ז' באדר,  רבי שמעון בר יוחאי – ל"ג בעומר, בבחינת: "והחוט המשולש לא במהרה ינתק" (קהלת ד, יב).

 

אותיות הקסם הפותחות את שמותיהם הקדושים: מ – ש – ח

 

מ – שה, ש – מעון, ח – יים, רומזות לכך שהם נמשחו במשחת הקודש מתוך שמחה דוגמת הכהן הגדול, הנביא והמלך, בבחינת: "על כן משחך אלהים אלהיך, שמן ששון מחבריך".

 

 הביטויים  מ-ש-ח = ש-מ-ח, רומזים למוטיב המרכזי בפיוט "בר יוחאי נמשחת אשריך – שמן ששון מחבריך", וכן בשיר שכתבתי, והמופיע בראש הספר: "אור החיים קדשנו", לכבוד רבנו.

ביום הילולת הצדיק, נשמתו נכנסת לפני הקב"ה ככלה בחופתה, כך שהצדיק משקיף עלינו ממרום, היות והוא מצוי בשני העולמות – העליון והתחתון. ההתקשרות לצדיק יוצרת התעוררות בעולם הזה, דבר הגורם להתעוררות בעולם העליון המסוגלת להאיר את נשמתנו ולקבל את תפילותינו ברצון, ובפרט ביום ההילולה על ציונו הקדוש, כפי שמעידים רבים וטובים שנושעו ע"י הקב"ה בזכות הצדיק.

רבי חמא בר חנינא אמר: "גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם" (חולין ז' ע"ב).

 

 

 

נס רפואי – בזכות רבנו-אור-החיים-הקדוש.

"והסירותי מחלה – מקרבך" (שמות כג, כה),

 

לפני שנים, השתתפתי בהילולת רבנו אור החיים הקדוש בהר הזיתים,

 עם חברי קהילת אור-החיים-הק' מנתניה, בה שימשתי כרב.

 למחרת, אושפזתי בביה"ח עם חום גבוה.

הרופאים היו אובדי עצות לסיבת החום הגבוה.

פתרונם היה: מקלחת קרה להורדת החום, ואקמול לכאבים.

 

לאחר כשבועיים של יסורים ותפילות,

חלמתי במוצש"ק והנה רבנו-אור-החיים-הק' ניצב ליד ראשי,

ומכריז ג' פעמים: "אבקש להסיר את המסכים – מעל משה שמיר".

בחלומי ראיתי שראש הישיבה בנתניה הרה"ג אשר דדון שליט"א

 שביקר אצלי בשבת,

מבקש מרבנו להתפלל לרפואת דודו שהיה חולה אנוש.

 רבנו השיב לו: "באתי רק בשביל משה שמיר".

 

הלילה הזה, היה הלילה הראשון בו הצלחתי להירדם כדבעי.

למחרת, נעשו לי בדיקות דם כמידי יום –

והפלא ופלא, הרופאים הודיעו לי בפליאה:

 "הבדיקות תקינות, ואתה תשוחרר בקרוב". אכן, למחרת שוחררתי.

לרופאים הנדהמים מהשינוי הפתאומי, סיפרתי על החלום ופשרו.

אחד מהם אף סיפר שהשתתף בהילולת הצדיק בירושלים.

 

הסיפור הנ"ל פורסם בעלון התורני אור-החיים-הק',

ע"י הדיין הרה"ג אברהם בן חיים שליט"א.

  הרב אשר דדון מנתניה שכאמור ביקר אצלי, קרא את העלון ומיד התקשר אלי ובפיו בשורה:

 "החלום שלך אמת ויציב". לשאלתי מדוע? הוא השיב:

"באותה שבת שביקרתי אצלך, אכן דודי היה חולה אנוש, ולמרות תפילותינו הרבות נפטר.

 כלומר, רבנו-אור-החיים-הק' ראה ברוח קדשו שלא יוכל לעזור לו,

ולכן אמר: "באתי רק בשביל משה שמיר", כפי שראית בחלום".

אכן, תפילותינו לקב"ה בזכות רבנו-אור-החיים-הק',

 מתקבלות ועושות פרי,

בבחינת הכתוב: "גדולים צדיקים במיתתם – יותר מאשר בחייהם".

 

בברכת התורה ולומדיה

משה אסולין שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. משה בלישע בר רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עליה אסולין ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.  הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה, בתוך שאר חולה עם ישראל.אליהו בן פרחה.אשר בן ערביה(מזל)

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

 

עלילת סיפור זה תואמת את האוֹיקוֹטיפ היהודי ארנה־תומפסון 771* at: ׳ביזוי(חילול) הקודש נענש׳. אויקוטיפ הוא דגם סיפורי אוניברסלי שעבר תהליך של הסתגלות, התאמה, למקום ולתרבות מסוימים והוא לרוב בעל זיקה אינהרנטית לזהות קולקטיבית של קבוצה אתנית או לאומית. מערכת הסיווג של ארנה־תומפסון (Aarne-Thompson classification system) היא כלי מחקרי הממיין את הטיפוסים הסיפוריים השונים לפי המוטיבים העלילתיים שלהם. בארכיון הסיפור העממי בישראל(אסע״י), שבו נעשה שימוש בשיטת סיווג זו, מצויים כ־400 סיפורים הרשומים תחת האויקוטיפ ׳ביזוי (חילול) הקודש נענש׳. בטיפוס הסיפורי הזה בולטים המוטיבים הבאים: ערבים עומדים לחלל קבר של רב יהודי, חילול הקודש נמנע בעקבות נס מאגי, הנס מוביל להענשת מבזי הקבר, בדרך כלל עד שהם חוזרים בהם ומתנצלים. הגרעין הסיפורי והמתווה העלילתי החוזרים בנוסחים השונים מציגים עימות בין יהודי למוסלמים שבסופו מת היהודי.

טיפוס סיפורי זה מהווה את מוקד מחקרו של אליעזר מרכוס, ראו: מרכוס. וכן ראו למשל תחת אויקוטיפ זה את הסיפור שמספרו 3342 באסע״י, שהובא מפי יעקב אלון, יליד מרוקו. הסיפור עוסק ברב יחיא שהבטיח לסולטאן ׳אל כחיל׳ שיעשה כל שיבקש ממנו,אך למרות הבטחתו סירב להתחתן עם יהודייה שהסולטאן התגרש ממנה. הרב הוצא להורג ונקבר בבית הקברות המוסלמי. בלילה ירדה אש מן השמיים, עצמות המוסלמים הקבורים סמוך לקברו של הרב יחיא התפזרו והסולטאן נעשה משותק ברגליו. הוא נרפא רק כאשר השתטח על קבר הרב וביקש את סליחתו. הרב מודיע בחלום לאחד ממקורביו שעצמותיו אינן נמצאות עוד בבית הקברות המוסלמי ושאין צורך להעבירן לבית עלמין יהודי. בחלום הוא אף מסמן את המקום שבו על העדה להתפלל אליו. בסיפורו של יעקב אלון נאמר שהמקום הזה קיים גם בימינו.

 בסיפור שלפנינו, שמקורו בטיטואן, המוסלמים אינם נענשים במוות, בחולי או בשיתוק; עונשם הוא הצלחתם של היהודים להוביל את הרב לקבורה יהודית בבית העלמין וניצחונם בעימות, הנרמז באמצעות הפגנת כוחו של האל שסייע בידם והפיל את האבן מן השמיים. בספרו ׳מקום לדור בו ושם לו׳, מציין עאמר דהמשה כי שמות הניתנים למקומות קובעים הייררכייה חברתית במרחב. אם כך, זיהוי האתר עם סיפור נפילת האבן מן השמיים מסמן אותו כמקום מאגי, והנס שהתחולל בו קיבע ואיבן את מעמדם של היהודים כשולטים במרחב. הסיפור עצמו מותאם לבני קהילת טיטואן – לערכים שהיו מקובלים עליהם, למקום משכנה של העיר ולמבנה שלה, והוא אף מסופר ונפוץ בלשונם. תמר אלכסנדר מצביעה על כך שתהליך ההסתגלות של הסיפור העממי חל גם במישור הגאוגרפי ולא רק במישור האתני. לכן העובדה כי המעשה ממוקם באתר ידוע, במורדות ההרים, יש בה משום עדות לאמיתות של ההתרחשות, לעצם אפשרות קיומה. מקום התהוות העלילה הוא במדינה המוסלמית (הרובע המוסלמי) שהייתה זה מקרוב חודרייה(judería, הרובע היהודי בעיר). הפירוט הגאוגרפי מאפשר את זיהוי סוגת הסיפור כאגדה שהתרחשה באתרים המוכרים למספר ולקהל. היות הסיפור אגדה מקבל ביסוס ותוקף באחד מנוסחיו המאוחרים, שבו מוזכרים גם שמותיהם של אנשי החברה קדישא בטיטואן אשר סייעו בהבאת הרב העומד במרכז העלילה לקבורה. במקבילה זו אדון בהמשך הפרק.רבות האמונות במרוקו הקשורות לאבנים, ואף אצל המוסלמים הן שכיחות מאוד. האבן משמשת בדרך כלל תחליף לקבר, ומסורות אחדות מתארות אבן גדולה או סלע שניתקו מן ההר וכיסו את הקדוש, כדוגמת הסיפורים על אודות רבי אברהם אמזלג, רבי דוד ומשה, רבי סעדיה דאדס ואחרים. העלילה שלפנינו עברה הסתגלות למקום המסוים שבו התרחשה על פי המסופר, שהרי בית העלמין בטיטואן מצוי בלב אזור הררי שאבנים מידרדרות בו ממעלה ההר למורדותיו. הטופוגרפיה של האתר מקנה לעלילה ממד של אמינות. יתרה מכך, באחת המקבילות לסיפור מצוין כי לליל נס האבן קדם ליל סערה, פרט המחזק גם הוא את אמינות הסיפור, שכן מבחינה גאולוגית גשמים אכן יכולים להוביל להידרדרות של סלעים.

גילוי וכיסוי בנרטיב עלום

השאלה המרכזית העומדת בבסיס המקבילות השונות לסיפור היא מדוע הסיפור לא סופר או סופר באופן חלקי ומעורפל? רוב המידענים שראיינתי ידעו על קיומה של האבן, על קדושתה ועל כך שנפלה מן השמיים, אך לא ידעו לגולל את העלילה במלואה. היו אלה בעיקר המידענים החילונים שלא חשו צורך לעבות את הסיפור ולחזק את מעמדו. חלקם ציינו שהאבן קשורה לעימות עם מוסלמים, אך לא הוסיפו דבר מעבר לכך. במקבילה המובאת בספרו של חקובו ישראל גרסון Cuentos del destierro נאמר כי המעשה הוצנע וכי אנשי חברה קדישא התבקשו שלא לספרו לאיש. אם כן, הדיסקרטיות והסגירות, כתו אופי המציין את יהודי טיטואן, התגלמו גם באופן הפצתו של סיפור זה. אולם לא רק מעטה החשאיות האופף את עולמם של היהודים בעיר וההסתגרות וההיבדלות האופייניות להם מנעו מהם לתת פומבי לסיפור המעשה, תרמו לכך גם הסדקים המהותיים שהוא חולל בנורמות הטיטואניות. המוטיבים המופיעים בו, ובהם: יציאה מגבולות הרובע היהודי ושהייה ברובע המוסלמי, המדינה; מגע עם מוסלמים ככלל והתאסלמות בפרט; התנגשות סביב דמותו של קדוש, או גופו, המסמן קרבה ואחדות רעים בין יהודים ומוסלמים לגבי דמות אחת; התעמקות בקבלה(לפי אחת המקבילות), ושיגעון בעקבות העיסוק בה (לפי מקבילה אחרת) – כולם מעידים על מטען סיפורי של התמודדות עם מציאות המשתנה ללא הרף והמאלצת את בני הקהילה לבחון את הנורמות המנחות אותם, ולעיתים אף להחליפן. יש באלה כדי להסביר את הנטייה הניכרת אצל חלק מבני הקהילה להמעיט בהפצת סיפור האבן. זאת ועוד, ענייני מוות ובתי קברות, וכן לידה, היו מוסתרים מעיני ילדים ולא דוברו גם בין מבוגרים.

המקבילה על אודות השקיעה במחשבות קבליות היא הסיפור המובא מפי אברהם בוטבול חטואל בספרו: בוטבול, עמ׳ 124. לפי גרסה זו, בסוף המאה השמונה עשרה ובראשית המאה התשע עשרה היה רב גדול בטיטואן שנודע בידיעותיו המופלגות בתלמוד ובקבלה וברגש ההומני שלו. הרב היה נערץ על ערבים ויהודים כאחד. בהגיע יום מותו, בשיבה טובה, התווכחו בני שתי הדתות על מקום קבורתו. היהודים התעצבו מאוד כי חששו שייטמן בבית הקברות המוסלמי ועל כן החליטו להניח מצבה כבר בליל מותו. למוחרת כשבאו המוסלמים לאסוף את הגופה ולקוברה על פי טקסיהם, חיפשוהו בבית העלמין היהודי ולא מצאוהו כי אבן שנפלה מן השמיים באותו הלילה כיסתה את קברו.

אבקש אפוא לברר מדוע מספר את הסיפור שלפנינו מי שמספרו, ובתוך כך אתייחס לתהליך סיגולו של הסיפור למקום, לקבוצה האתנית, למשפחה ולנרטיב האישי, בדרך שמתווה תמר אלכסנדר במחקרה הדן במקבילות הסיפור על רבי קלונימוס. אלכסנדר עוסקת באגדה היסטורית על עלילת דם שלפיה הואשמו היהודים בשימוש בדם ילדים גויים לצורכי חג הפסח. האגדה מסופרת בכל קהילה יהודית ועוברת הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורה. כפי שאראה, גם הסיפור שלפנינו עובר הסתגלות בהתאם לנסיבות סיפורו, למספרו ולטיב היחסים בינו לבין קהל המאזינים לו.

המקבילה הכתובה הראשונה שאיתרתי היא זו של ליאון קוריאט קוריאט משנת.1954 גרסה זו פורסמה סמוך לסיום שלטון החסות הספרדי בצפון מרוקו(הפרוטקטורט), כאשר מרוקו העצמאית שבה לשלוט באזור ומעמדם של המוסלמים בעיר החל להתחזק. בשלב זה כבר ניכרה התערותם במוסדות השלטון והופעתם ברחובות המשותפים, ואף נוכחותם במוסדות התרבות ובבתי הספר הציבוריים הייתה בולטת יותר מאשר בעבר. הסיפור המתועד שלפנינו הוא בעל היבט דתי – הוא נפתח בטקסט ארוך הכולל סקירה היסטורית של טיטואן, שבסיומו נכתב כי איש מיהודי טיטואן מעולם לא המיר את דתו לאסלאם וכי הם סבלו ייסורים ומוות על קידוש השם. בגרסתו של הסיפור אצל קוריאט קוריאט מצוין כי מועד התרחשות המעשה אינו ידוע. המספר מבליט את העובדה שהרב העומד במרכז העלילה היה שקוע במחשבותיו ועל כן נכנס, כנראה בשוגג, למסגד. עוד הוא מדגיש את קהות החושים של המוסלמים ברומזם על רצונו של הרב להתאסלם, ואף מציין כי אי הבנה (׳טמטום׳) גורפת מצד המוסלמים ומצד היהודים היא שהביאה להפצת הידיעה שחכם זה נטש את דתו, והרי לא כך היה הדבר. במקבילה זו מוצגת מצד אחד אחדות רעים בין מוסלמים ליהודים, אך מצד שני מוזהרים היהודים לבל יאמינו לשמועות בסוגיות מעין אלו. המסר העולה מנוסח זה הוא כי על היהודים להימנע משיתוף פעולה עם המוסלמים; הרב בסיפור לא היה מוכן להתאסלם למרות הכיבודים שהוצעו לו, וקיבל עליו את גזרת המוות. במקבילות אחרות לסיפור קיבל עליו הרב בלית ברירה את דת האסלאם, ובזו שמביא חקובו ישראל גרסון הרב מרחיק לכת ומציע עצמו כמואזין בשל קולו הערב וניסיונו כפייטן.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 27

שאול טנג'י-וָארְזָאזָאת-צדיקי המקום

משפחת נחמיאש.

בבית-העלמין של שכונת תֶלְמָשְׁלָא שְבֶּוָארְזָאזָאת נקרא "תָאזְדָא" בו טמונים גם רבני משפחת נחמייאש שנקראו "אָיְית נָחֶמְיָיאשׁ" (שבט נחמיאש. ש"ט) רבני המשפחה נודעו בקדושתם המופלגת ביותר וכל מי שלא ניזהר בכבודם היה ניזק מיד. יהודי האיזור נהגו להשטתח ולערוך הילולות על קבריהם בעיקר בחודש אלול.

רבי דוד נָחֶמְיָאש – ההילולא ח' אלול.

הוא המפורסם ביותר שבמשפחת צדיקי נָחֶמְיָאש, שאחדים מהם נערצים ע"י יהודי האזור. הוא אביו של ר' יוסף נָחֶמְיָאש שלימד בְּמָרָאקֶשׁ. הוא היה אדם גבוה, וכאשר היה עובר כל אחד רץ לנשק את ידו.

    גם המוסלמים העריצוהו ונקרא בפיהם: אְסִיִיד דָאוּד חְמְיָאש (האדון דוד חָמְיָאש). נפטר בח'  אלול תרצ"ב (1932). קבור בתאז'דה, פרבר בוארזאזאת.

רבי יעקב נָחֶמְיָאש.

אין הרבה  פרטים עליו. הצרפתים ששלטו במרוקו החלו לפתח את הישובים, וּבְּוָארְזָאזָאת רצו לסלול כביד העובר בתווי של בית-העלמין. המהנדס שטיפל בתכניות השתתק במקום. הם לא ידעו את הסיבה עד שבאו יהודים והודיעו להם שזה בגלל הניסיון לפגוע בקבר הצדיק. גם ערבים שניסו לרעות עדריהם בתוך בית-העלמין נפגעו ומאז כיבדו את המקום.

רבי מסעוד נחמיאש.

שייך למשפחת קדושים בשם "איית נחמיאש". ההילולא לזכרו נהגו לקיים בט"ו באלול ואליה הגיעו רבים מיהודי המקום וכפרי הסביבה

רבי יוסף בר ר' יעקב הכהן (מכונה אֶלְחַדָאד).

הוא בנו של רבי יעקב כהן הקבור בְּטָאזְנָאכְט (TAZNAKHT). באיגרת  שהייתה בידי איש אחד מזרעו, שהוא דור ו' ממנו, וחתומים בה כמה מרבני מוֹגָּדוֹר (אסָוִירָה), בה הוא מתואר בזו הלשון: "אותו צדיק, החכם השלם והכולל, חסידא קדישא ופרישא  (חסיד קדוש ופרוש), כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) יוסף הכהן זצ"ל המלומד בנסים, ומעולם אין תפילתו חוזרת ריקם".

    שימש כדיין וחתום עם רבני העיר מוֹגָּדוֹר [אֶסָוִירָה]. במכתב אחד שבידי זרעו שכתבו חכמי מוגדור הוא מתואר בזה הלשון: "ושמענו ממגידי אמת שאחד מאבותיו הקדושים של החכם הנזכר, היו מהחסידים שנתאספו עם הרב המקובל האלקי כמוהר"ר (כבוד מורנו הרב רבי) שלם (שלום) שרעבי זיע"א להתפלל על ביאת משיח צדקנו, ומפני שבעוה"ר (שבעוונותינו הרבים) עדיין לא הגיע הזמן, נדמה להם דוב של אש מן השמים וערבם אותם.

    יהי רצון שזכותם תעמוד עמנו ועם כל ישראל אחינו אמן כן יהי רצון. ובאותה אגרת  הנזכרת כתוב שבנו של רבי יוסף הוא או"צ (אור צדיקים) חסידא קדישא (חסיד קדוש), החכם  השלם שאין גומרין עליו את ההלל, מזר"ק  (מזרע קודש).

    בעת שנתבש״מ היה מדבר עם אליהו הנביא ז״ל והיה קורא "יגילו וישישו וישמחו בך מבקשי נפשי", הרב הנזכר הוא בנו של הרה״ג [הרב הגדול] חסידא קדישא (חסיד קדוש) רבי יעקב זצ״ל הקבור בעיר תָאזְנָאכְאט. רבי יוסף נפטר ונקבר בעיר  וארזאזאת בירת האטלס.

רבי יוסף בר ר' יעקב פִּינְטוֹ.                                                                                          

הוא אחד מחמישה בנים שהוליד רבי. המקובל האלקי. הוא בנו של המקובל האלקי רבי יעקב פינטו זיע"א ממראכש (דודו של הצדיק הנודע רבי חיים פינטו הגדול זיע"א), היה מחכמי העיר מראקש וחתום בפסק-דין אחד עם החכמים שבמראקש בשנת תצמי"ח פ"ק [1748].

    הסיבה שבגינה עקר רבי יוסף ממראכש לוארזאזאת הייתה משום שרבי יוסף סבר שצריך לכוון כונה אחרת באחד מקטעי התפילה בשונה מסברת מקובלי מראכש כששח זאת לאביו נענה אביו שבמראכש אינו רשאי לכוון כסברתו ועליו לגלות למקום אחר ושם יוכל לכוון כאשר ישר בעניו. וכך היה. מוצא המשפחה מהעיר מָרָאקֶש, ואחר כך הוא עבר לעיר וָארְזָאזָאת. רבי יוסף ידוע למלומד בנסים. יוסף ידוע שהיה לו ישיבה עם שלושים וחמש תלמידים ע"י תאורירת (שכונה ב וארזאזאת).

במכתב המלצה מחכמי מראכש לאחד מזרעו נכתב בזה הלשון: "בן לאו"ץ [לאותו צדיק] העניו הרב הכולל בישראל להלל המלומד בניסים אשר אור תורתו זורחת בכל העולם חסידא קדישא ופרישא [חסיד קדוש ופרוש] אשר יצק מים ע"י אליהו הנביא זיע"א בעל המחשבה צחה דרושים נחמדים עה"ת [על התורה] שמו כשם רבו הרי"ף זיע"א אדונינו מורינו כמוה"ר יוסף פינטו" (הובא בספר "אבני זיכרון") בספר "מלכי רבנן" כותב בערכו שהוא מלוב"ן [מלומד בנסים] וראה חתימתו על פס"ד [פסק-דין] עם א' מחכמי מָרָאקֶשׁ.

    לאחרונה יצא לאור ספרו "לקח טוב" ג' חלקים, דרשות על התורה ועוד. על זרעו של רבינו יוסף פינטו נמנים גאונים וקדושים רבים שחיו ופעלו בעיקר במראכש (ראה בספר "אבני זכרון").

    מועד פטירתו לא ידוע. הוא  ועל פסק-דין בו הוא חתום עם חכמי מָרָאקֶש משנת תצמי"ח (1778) ולפי זה אפשר לדעת באיזה תקופה הוא חי. נפטר ונקבר בְּוָארְזָאזָאת.

  רבי יִחְיָא בן ברוך

  אין בידי פרטים אודות הצדיק ובכלל לא ידעתי על קיומו. באחד הטיולים שהדרכתי וכלל העיר וארזאזאת אחת המטיילות דרשה להגיע לציון הצדיק. בערב אחרי שהמטיילים התפזרו עליתי על מונית וביקשתי מהנהג להובילני לציון של הצדיק על פי הפרטים שהיו בידי. בהגיעי למקום הופתעתי לראות קומפלקס מפואר שכלל: בית-מלון מפואר, בית-כנסת, אולם לבאי ההילולא. אוהל ומצבה משיש מפואר. צילמתי את המצבה והעתקתי את הכיתוב עליה שאגב לא צויין בה מועד פטירתו.

 

הכיתוב על מצבת קבורתו

זאת  מצבת  הרב  הקדוש  פטיש  החזק  מעוז  ומיגדול

מזרע קדוש טהור שושלת יוחסים  גזע אתנים  בנש"ק

הענק דומה לשורשים מלא מצוות כרימון חבצלת השרון

מגזע  אהרן  חסידא  קדישא  ופרישא

איש אחד מן הרמתיים בר אוריין ובר אבהן המלומד בנסים

שמו  נודע  בשערים  במדינות  ובכפרים

פוקד עקרות ורופא חולים וזוקף כיפופים

ועונה בצרות לכל קוראי אליו בקשת אדמו"ר

יחיא בן-ברוך הן הכהן אזוג זלה"ה

שנתבש"ם זה כמה שנים רבות

בעיר וארזאזאת זיע"א ונקבר בעיר וארזאזאת

                 תנצב"ה

רבי יעקב בָּרְדִיעִי.

לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל והוא אחד מעשרת החכמים  שהגיעו מארץ-ישראל למרוקו בתקופה קדומה.

על רבי  יעקב ע"ה מסופר:  "פעם היה  רכוב  על סוסו  ורדפו  אחריו  שודדים, הוא  נכנס  לתוך  סלע  ושם הוא נעלם. כאשר ראו זאת המוסלמים הפכו את המקום לקדוש שלהם, השתטחו על קברו ואף בנו מעל קברו מבנה כיפתי.

    הצדיק הופיע בחלומו של יהודי מקומי והודיע לו שהוא רבי יעקב בָּרְדִיעִי וציין בפניו מקום קבורתו בוארזאזאת ומאז היהודים  החלו לפקוד את קברו.

צדיקים שאין עליהם פרטים

רבי יוסף טנג'י 

רבי יוסף נחמיאש 

                                   

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר