ארכיון יומי: 21 ביולי 2022


שאול טנג'י-ארפוד 2/2

שמירת ברית קודש

הרב הירבה בכל הזדמנות לדבר בשבחו של האדם אשר נזהר בשמירת אות ברית קודש, ובמיוחד הקפיד לדבר על כך בהספדים של אנשים צדיקים אשר רבי שמואל ידע עליהם כי שמרו על-כך כל חייהם אשרי חלקם.

    רבי יצחק שטרית בנו של הבָּאבָּא סִידִי זצ"ל סיפר אף הוא שכאשר היה שרוי במחיצתו של הצדיק רבי שמואל זצ"ל תקופה ארוכה וממושכת במיוחד בלילות כאשר הרב היה נמצא בביתו, היה הוא מחזיק בידו את הנר כדי שהרב יעיין בספר לאורו, כיוון שחבל תָפִילָאלְת לא היה מחובר לחשמל.

    התרוממות רוח עילאית. במוצאי-שבת קודש הביא הקהל הקדוש את נדבת ידו, ולמחרת ביטל רבי שמואל את תכניתו לנסוע לערים הסמוכות והעדיף לחזור לביתו, ראשי הקהל נדהמו ועל שאלתם ענה רבי שמואל: "אמרו חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, הרי זה מקטני אמונה" (ת. בבלי, מ. סוטהמ"ח/ב'). אגמור את מה שקיבלתי ועד אז ה' יעזור. כאלה היו מידותיו התרומיות והנעלות של רבי שמואל זצ"ל.

כתבי-יד קודשו           

רבי שמואל זצ"ל חיבר בכתב-ידו הקדושה כהכנה להדפסה בבוא העת, אוצר נחמד ונכבד של חידושי תורה, בנ"ך, בגפ"ת (בגמרא, פוסקים תנ"ך או גמרא, פירוש רש"י, תוספות) ובמדרשי חז"ל. קינות של חורבן בית-המקדש, בקשות ותחינות על כלל ישראל, כל דבריו נכתבו על גיליונות ניר קטנים, חוברות אישה אל אחותה, כמו-כן כתב בקשות ופיוטים במליצה נאה ובלשון חכמים. וכך הצטבר ביד הרב קובץ גדול של חיבורים.      

 

העלמות אוצר חיבוריו       

הימים היו ימים קשים ממש לתושבי חבל תָּפִילָאלְת בבוא עליהם איש רע מעללים ואכזר שבא ממרחקים ולא היה מוכר להם לא בשמו ולא במקומו, הוא כבש בחוזק יד את חבל תּפִילָאלְת והמחוז. שלט ומשל בעריצות ובאכזריות רבה בתושבי המחוז. שדד את ממונם ורכושם, הרג הרבה נפשות והפיל חיתתו על הבריות. שמו היה לשימצה "בן-קָאסֶם" ימח שמו וזיכרו. האיש לא פסח על היהודים ועשה בהם שמות, עד אשר העז לשלוח ידו בצדיק – הרב הקדוש עטרת ראשינו ותפארתנו רבי דוד אָבִּיחְצִירָא זצ"ל הי"ד (ראו עליו בערך ריסאני. ש"ט) אשר הוצא להורג על-ידו ביום שבת קודש י"ד כסלו שנת תר"ף (1920). בשל התלאות היהודים נאלצו לברוח בהיחבא ובסכנה גדולה מן העיר, בניסיון למלט נפשם מיד הצורר, כאשר השאירו אחריהם את ממונם ורכושם, ובקושי רב מצאו מקלט בערים הסמוכות. גם רבי שמואל נמלט מעירו לעיר אֶרְפוּד, ואף השאיר אחריו את רכושו ואת כתבי-ידו, לאחר שוך הסערה חזרו חלק מהנמלטים אל בתיהם. הדבר הראשון שעשה רבי שמואל היה לשלוח שליחים מיוחדים להביא אליו מה שנשאר, ובמיוחד את כתבי-היד היקרים מפנינים, אך לרוע המזל חזרו השליחים כלעומת שהלכו בידיים ריקות ובפיהם הודעה שלא מצאו דבר וחע"ד (ועבל על דאבדין). רבי שמואל הצטער מאד על אבדן רכושו הרוחני, אך למרות הכל קיבל עליו את הדין באהבה, וציטט בפיו מאמר התלמוד: "כשם שקיבלתי שכר על הדרישה, כך אקבל שכר על הפרישה" (ת. בבלי, מ. פסחים כ"ב/ב'). רבי שמואל לא חזר עוד לעסוק בחיבורי תורה כי האמין שמן השמים מעכבים בעדו.

 

סיפורים הקשורים בצדיק רבי שמואל זצ"ל.

 

סיפור 1. על חטא שחטאנו בצעדי רגליים

בימים שרבי שמואל התגורר בְּאֶרְפוּד, בא אליו אחד מקרובי משפחתו, יהודי ירא שמים ושמו מָסְעוּד ז"ל. בכל פעם שהזדמן אותו יהודי לעיר אֶרְפוּד לרגל מסחרו, נהג לבוא אל ביתו של רבי שמואל לשהות במחיצת הצדיק ולהתברך מפיו.

 

    פעם אחת בערב ראש חודש בא מָסְעוּד לבקר כמנהגו, ולאחר סעודת הצהרים עמד לחזור לביתו. אמר לו רבי שמואל: "השאר עמנו לכבוד ראש החודש עד מחר וסע לשלום". מָסְעוּד לא הסכים להצעה ללון בביתו של הצדיק וטען כי נחוץ לו להגיע באותו היום לרגל עסקיו למקום מסוים ולהביא סחורה לביתו לפני רדת החשכה. רבי שמואל לא הפציר בו והאיש יצא לדרכו, לאחר צאתו את פתח הבית, קרא רבי שמואל לרעייתו הרבנית עְזִיזָה ע"ה ואמר לה: "תנעלי את הדלת כי האיש צריך לחזור, אולם אם ידפוק על הדלת אל תקומי לפתוח לו".

 

    אותו היום היה מזג-אוויר בהיר ונוח, אולם אך יצא האיש לדרכו משער העיר, החלה סערת רוחות חזקה אשר מנעה את המשך נסיעתו. היהודי התחרט שלא שמע בקול הרב, ומיד שם פעמיו לחזור על עקבותיו ע"מ להגיע בחזרה לביתו של רבי שמואל. כאשר הגיע לביתו של רבי שמואל, נקש על הדלת מספר פעמים אך לא נענה. הוא החל לקרוא בקול: "האם עלי להישאר בחוץ?, לביתי לא הגעתי, וגם כאן לא אמצא מחסה?, חטאתי שהמריתי את פי הרב". רק אז פתח לו רבי שמואל בכבודו את דלת ביתו ואמר לו בבת-צחוק: "למה לא המשכת בדרכך?". נענה האיש ואמר: "על חטא שחטאנו בצעדי רגליים" (סדר ר' עמרם – יום הכיפורים).                   

 

סיפור 2. ברכת איסרו חג הפסח

במוצאי חג הפסח לרגל חג המימונה, הגיעה קבוצה של כעשרים וחמישה אנשים צעירים לביתו של רבי שמואל זצ"ל, ע"מ לקבל את ברכתו כפי שהיה נוהג מדי שנה. מחמת חוסר מקום בשל ריבוי מבקרים בביתו של הרב, נאלצה הקבוצה לדחות ביקורה בבית הרב עד למחרת. כאשר הגיעה למחרת, הוציאה להם הרבנית חצי בקבוק מָחְיָא (העָרָאק) תוך הצדקות שזה מה שנשאר מהלילה. אחד מהקבוצה לקח את הבקבוק באומרו שהכמות שנמצאת בבקבוק לא תספיק אפילו לו לבדו. רבי שמואל לקח ממנו את  בקבוק המָחְיָא (העָרָאק) כרך עליו מפית שולחן לבנה, והניח את הבקבוק על השולחן ואמר: "כד  המָחְיָא (עָרָאק) לא תכלה, ותשתו מזה עד שתאמרו די". ואכן כך היה. היה מוזג להם כוסות מלאות; שתו, שרו ושמחו עד שהתעייפו מהשמחה ומהשתייה, לאחר שהסירו את מפית השולחן שעטפה את הבקבוק נוכחו לדעת נשאר כבתחילה.

 

סיפור 3. הציון בארפוד

לאחר פטירת הרב הצדיק רבי שמואל זצ"ל זיע"א, ונטמן בחלקת קבר מיוחדת בבית-העלמין בְּאֶרְפוּד. בזמנו הייתה חברה קדישא אשר כולה הייתה מורכבת על טהרת אנשים צדיקים ויראי-שמים, ובראשם איש חשוב בשם רבי מאיר שֶׁטְרִית ז"ל אשר כיהן כנשיא החברה-קדישא. באחד הימים עבר סמוך לציון של הצדיק,  איש ערבי צעיר פוחז, הוא ניסה לפגוע בציון הקדוש, ומיד חש כי נפגע במוחו ויצא מדעתו. כשצעד לביתו ניכר היה בו שהשתנה, והתנהגותו הפכה למוזרה. קרוביו ניסו לדובבו ולהציל מפיו מה אירע? היכן היה? ומה עשה? לבסוף לאחר מאמצים מרובים הצליחו להוציא ממנו כי ניסה לפגוע בקבר שבבית-העלמין היהודי. מיד הלכו קרוביו ביחד עמו לאתר את מקום הקבר. כאשר הבחינו מי נטמן שם, הבינו מיד כי יד הצדיק הטמון שם היא אשר פגעה בו על שניסה לפגוע בציון. מיד הלכו משם ופניהם אל נשיא החברה-קדישא רבי מאיר שטרית כשבידם דורון ומנחות. לאיש שנפגע קשרו את ידיו לאחור, התוודה וביקש סליחה מכבוד הצדיק אשר את כבודו הוא חילל. הוא קיבל על עצמו לשלם כופר כפי שיעשה עליו, ובלבד שיחזור לאיתנו. בני משפחתו והוא הפצירו בפני החברה-קדישא ללכת לקבר הצדיק ולהתפלל למען ירפא האיש ממחלתו, וכך היה, לא עברו מספר ימים והאיש שב לאיתנו כבראשונה וחלפה מחלתו.

    הסיפור הזה היכה גלים בעיר ובכל הסביבה, והכל נהגו בכבוד הצדיק הנפטר זצ"ל, מנהג של כבוד כיאה וכנאה לקדוש בן קדושים.  

סיפור 4. שוטר עריץ בא לעיר

בשנת התשט"ו (1956) מרוקו קיבלה עצמאותה והצרפתים והספרדים עזבו את מרוקו הממשלה המרוקנית מינתה אנשי קשר מטעמה. לעיר אֶרְפוּד הגיע ראש עיר חדש והוקמה משטרה מקומית עליה מונה מפקד תחנה עריץ בשם אֶל-מָצְרִי אשר הייתה לו שנאה כלפי היהודים, ובפרט כלפי ישראל, אשר בגללה נחשדו יהודים בהעברת כספים ממרוקו לישראל. המפקד החליט ליידע את המושל על חשדות אלו, באומרו שלכל יהודי יש מסמכים וניירות בביתו שאכן נכון הדבר. דברי המפקד היו בבחינת חומר למחשבה אצל המושל, אשר החליט מיד לאמת את דברי המפקד ע"י עריכת חיפוש פתאומי בכל בתי היהודים. בחיפוש שנערך נתגלו מסמכים וקבלות של קק"ל ויוצא בזה. אותם יהודים הוכו ועונו קשות ואף נאסרו. פחד ואימה גדולה הייתה מנת חלקם של תושבי העיר אֶרְפוּד אשר לא מצאו מנוח לנפשם. היה זה בחודש סיוון התשכ"ב (1962). באחד מלילות הקיץ, צעדו בדרכם לעיר אנשים מקומיים סמוך לבית העלמין היהודי. בעודם צועדים ראו מרחוק אורות במרכז בית-העלמין ושמעו קולות שירה וריקודים. הם החישו את צעדיהם בפחד ורעדה והגיעו לאֶרְפוּד באישון לילה. בכניסתם לעיר הלכו אל ביתו של מפקד תחנת המשטרה, שהטיל חיתתו על תושבי העיר היהודים, העירו אותו משנתו וסיפרו לו: "ראינו בבית-העלמין היהודי הסמוך לשער העיר, מחזה נוראי". הם תארו בפניו את כל מה שראו. מיד הוא קם, נטל את השוט בידו ויצא לכיוון בית-העלמין לראות במו עיניו את מה שסיפרו לו. בעודו מתקרב, ראה והנה אמת הדבר. אלומת אור ניצבת מעל קבר הצדיק רבי שמואל זיע"א ואנשים רוקדים סביבה, רעד ופחד נפלו עליו, והוא נשאר נטוע על מקומו כאבן. כשהוא סמוך על קיר חומת בית-העלמין עומד ומשתאה ואינו מאמין למראה עיניו. ניגש אליו אחד מבני החבורה ואמר לו: "דע לך! כי אנו שומרים על העיר ומתפללים לשלומה, וזכות הצדיק השוכן כאן, היא המגינה על העיר ויושביה, וכשסיים האיש את דברו נעלם מן העין. מפקד התחנה עמד נפעם ונרעש מן המחזה אשר נגלה לעיניו, והתקשה להאמין שזו מציאות. לאחר שהתעשת מהמחזה, שב לביתו והמתין בקוצר רוח לאור הבוקר. באור ראשון הלך מפקד התחנה לביתו של המרא דאתרא (רב העיר/המקום) האדמו"ר רבי מאיר אָבּוּחְצִירָא זצ"ל (ראו עליו לעיל בערך ירושלים. ש"ט) וסיפר לו כל מה שקרה לו. בָּאבָּא מאיר הרגיעו ואמר לו: "דע לך ששם קבור הרב הקדוש קבי שמואל אָבּוּחְצִירָא זצ"ל אשר נפטר לפני כמה שנים ושם מנוחתו כבוד. רבי מאיר סיפר למפקד התחנה על קדושתו וגדולתו של רבי שמואל, וגם גילה  את אוזנו כי בנו של רבי שמואל רבי אליהו שליט"א מתגורר בעיר ברחוב פלוני. בערב שבת קודש סמוך לכניסת השבת, היה הרב אליהו בדרכו לבית-הכנסת של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר לתפילת ערבית של ליל שבת. והנה הוא רואה את מפקד התחנה עומד מולו ומצדיע לו. רבי אליהו שליט"א התפלא על כך מאד. מה יום מיומיים? האם זה הקצין מפקד התחנה שכל אנשי העיר רועדים מפניו קם ומצדיע ליהודי?. הרב אליהו המשיך בדרכו, ולאחר תפילת ערבית סעד על שולחנו של האדמו"ר בָּאבָּא מאיר וסח לו את המעשה שאירע עם מפקד התחנה. ענה רבי מאיר ואמר: "הכבוד אשר זכית לו, הוא בזכות אביך הצדיק רבי שמואל וזכות אבות לבנים תזכור"

    מאז מפקד התחנה העריץ שינה את אופיו ויחסו לטובה, ואף הפך להיות "אוהב ישראל", והיה עובר בין בתי העסק של היהודים ומספר להם המחזה הנורא שראו עיניו, ועל גודל שבח הצדיק רבי שמואל. מביע חרטה על עוגמת הנפש והצער הרב שגרם ליהודים, וקיבל על עצמו להבא שישתדל בכל כוחו ומאודו לעזור ליהודים ככל אשר ידרש, וכל זה בזכות הצדיק ע"ה שדאג לשלומם של אנשי העיר, ולמצבם הקשה שבו היו נתונים. זכות הצדיק תעמוד לנו לעד. נתבש"ם י"ט אייר בשנת תשט"ו (1956) ונטמן בארפוד                                                                                              

הערתי אודות בית- העלמין בארפוד

בחבל תפילאחלת שבגבול הסהרה מתחוללות סופות חול, וסביב בתי-העלמין לא הייתה חומה בנויה שתמנע נדידית החולות לבתי עלמין אלא חומה מקנה סוף ולמרות זאת הקברים כוסו חולות עד כדי כך של מהקברים נעלמו מכמות החול שהצטברה עליהם. אחד מבתי עלמין אלה הוא בית-העלמין בארפוד כפי שרואים בתמונה.

    ביוזמתו של רבי יחיאל אבוחצירא שגייס תורמים. נבנתה חומה ושער ברזל סביב בית העלמין, כל הקברים הוגבהו כדי למנוע כיסויים בחול, וסביב קבורתו של רבי שמואל נבנה אוהל מפואר והקבר צופה בשיש חדש

הפטרת מטות מסעי בלחן "תלתא דפורענותא"

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.

את אחי אני מבקש

באחד הימים שמעתי מהרב שעומדים לפתוח סמינר עברי למורים בקזבלנקה ויתקבלו אליו תלמידים מרחבי מרוקו שיעמדו במבחן כניסה. הלימודים והפנימייה יהיו על חשבון הקהילה וייתנו גם דמי כיס להוצאות קטנות. שמעתי, ולבבי פחד ורחב בה בעת. בשבילי הייתה זו הזדמנות יוצאת מן הכלל העונה לשתי שאיפותיי בחיים: להרחיב את ידיעותיי בעברית ולהתכונן באמצעות זאת לעלות לארץ ישראל. לכן, כששמעתי את זה התלהבתי והתרגשתי עד מאוד. התחלתי לטוות את תכניתי לנסיעה זו וחשבתי איך אשכנע את הוריי לכך. אמא רצתה שאהיה רב, אבל לי זה לא נראה. מזה זמן רב שהתחלתי להתעניין כיצד לצאת מעמק הבכא הזה של חיי המללאח, שלא ראיתי בהם כל תכלית. התעניינתי גם באשר לנסיעה לישיבות באירופה, אך גם זה נפסל, מכיוון שכל הישיבות שם היו מכשירות תלמידים בעיקר לרבנות. לא מצא חן בעיניי שהרבנות היא קרדום לחפור בו. המאבק התחיל עם הוריי כדי לרכוש את לבם לתכניתי. כשאני אומר הוריי, אני מתכוון לאמא. היא הייתה אגוז קשה לפיצוח. היא הייתה המובילה בכל ענייני המשפחה, על פיה יישק כל דבר ותמיד היה לי מאבק אתה. הסברתי את תכניתי בנחת ובסבלנות והיא הייתה סותרת כל דבר שאמרתי. ״פה מפיק מרגליות״, אמרה בלעג והוסיפה ״מעיין שופע, באר מים נוזלים מלבנון״. קשה היה להפסיק אותה. חיכיתי בסבלנות ועניתי לה בניחותא, כמאמר הכתוב ״מענה רך ישיב חימה״. אולי זה יעזור. עוברים יום – יומיים ואני חוזר לזה. היא תמיד כועסת עליי מפני שאני לא מציית לה בכל דבר כמו יתר הילדים. לי הייתה תמיד דעה משלי והיא לא אהבה את זה. היא טענה שאני שונה מכולם, וזה נכון. לא הרגשתי שום דבר משותף ביני ובין אחיי ואחיותיי. היו לנו אופי ואישיות שונים לגמרי. אני חשבתי ושקלתי כל דבר, הבעתי את דעתי שלרוב הייתה שונה מזו של אמא. זה חרה לה מאוד. ואולם, למרות הכל אהבתי את אמא וכיבדתי אותה. ודאי, קיימתי את הדיבר החמישי בכל מאודי. למעשה, יותר מאחי המפונק שהיה חצוף ויהיר. התרחקתי מרכילות ומשיחה בטלה שמביאה לידי חטא, כגון לשון הרע והוצאת דיבה על אחרים. לא השחתתי את זמני על הבלים כגון אלה. אני מנצל את זמני ביעילות, לומד וקורא ספרים. לא האמנתי באמונות טפלות, בכישופים או בעין הרע כמו כולם.

כל אחד טען שאני איסטניס, אנין דעת, רגיש ומעודן בהליכותיי. נכון, הייתי ועודני מנומס ולא סובל גסות רוח או עזות מצח. בחלתי בדיבורי סרק ובבזבוז זמן יקר לדברי הבל. הקפדתי על ניקיון מופתי בגופי ובמלבושי. רבים אמרו שאני סתם אוהב להתגנדר. לא שמתי לב אליהם. שיגידו מה שהם רוצים. למדנו מהלל את המצווה בדבר הקפדה על ניקיון גופנו. הלא כל יום בתפילת שחרית אנו קוראים ״אלוהי נשמה שנתת בי טהורה…״. אם כך הוא, לא כן שנשמה טהורה ראויה לשכון בגוף טהור ונקי? הופעתנו צריכה אף היא להיות בהתאם כיאה לנברא בצלם אלוהים, לא? בתוך בית הכנסת על ההיכל כתוב: ״דע לפני מי אתה עומד״! אם כן, נעמוד לפני הקב״ה כשאיננו נקיים? ודאי שצריך להופיע נקי ולבוש בזמן התפילה, להופיע יפה בכל עת ובכל שעה בנפש טהורה ובגוף טהור ומסודר. זה החינוך שעליו גדלתי והערכתי מאוד. ראיתי בחינוך אפשרות לקידום בחיים לקראת עתיד טוב יותר, והזדמנות לצאת ממעגל העוני שבו נתקעו אבותינו. אלוהים חנן אותנו בשכל ואנו צריכים להשתמש בו כדי להבין את עולמו של הקב״ה ולקדם את עצמנו ואת עולמנו. לתרום משכלנו לבניית עולם טוב יותר. ״השמים שמים לה׳ והארץ נתן לבני אדם״

האמנתי שבידי כל אדם היכולת לקדם את עצמו ולהתעלות לרמה רוחנית גבוהה יותר. לא הייתה לי סבלנות לאנשים שנותרו קופאים על שמריהם ולא שיפרו את חייהם מאלה של הוריהם; לא ניצלו את האפשרויות החדשות שנפתחו בפניהם ולא התקדמו בחיים; לא השתמשו בשכלם הפורה שבו חנן אותם ה׳; אנשים נטולי יזמה ותושייה, חסרי רצון לשבור את עול הגלות ולהוות חלק מגאולת העם בדרך, בבניית ארץ ישראל שבה ראיתי את ייעודו של כל יהודי בעולם. חטאתי בהתנשאות שלא בכוונה תחילה כשלא גיליתי סבלנות לאנשים קשיי תפיסה שלא הבינו דבר מתוך דבר, או שחוזרים על עצמם בלי הרף כתקליט שחוק. בשבילי היה טבעי להתאמץ, להתקדם בחיים ולהתעלות מחיי קטנות וצרות מוחין.

אמא הייתה חסרת סבלנות כלפיי וניצלה כל הזדמנות לנזוף בי על היותי מה שהייתי, כלומר שונה מכולם! מכולם – הכוונה לאחיי ולאחיותיי. מה לעשות? כבר אז לא האמנתי בנסים שישנו את סדרי העולם או להטוטי מכשפים ומגידי עתידות – שכולם אסורים ביהדות. הלוא בכל שחרית של שבת, כשפותחים את ההיכל קוראים ״בריך שמה דמארי עלמא״ ובו קוראים ״… לא על בר אלהין סמיכנא, אלא באלהא דשמיא…״. כלומר סומכים על ה׳ ולא על בני אדם. הסברתי את זה לאמא, אך ללא הואיל. נהפכתי בעיניה למטרד, מה שגרם לי סבל רב. מזל שסבתי ז״ל הבינה אותי. היא הייתה חכמה. לא פעם אמרה לי שירשתי ניצוץ מזקנה ר׳ עמור אבוטבול שהיא נינה שלו. עודדה אותי וחיזקה את רוחי. לכן אהבתי להיות בחברתה. גם זה לא סיפק את רצונה של אמא. יום אחד הרגשתי לא טוב ואמא, בלי לומר דבר, הביאה איש זקן שהיה ידוע כמגרש נזקים של עין הרע ומרעין בישין, כותב קמעים ובכלל – יודע סודות מתוך ספר קדוש ועתיק שיש בידו. אמא ידעה שאני לא מאמין בכל אלה ומתוך דאגתה לבריאותי הביאה את האיש ללא ידיעתי. היא ידעה שלא אתנגד בנוכחותו של האיש משום ״והדרת״. הלוא זה איש זקן ונשוא פנים. הוא היה דמות ידועה בקהילה וכל אחד הזדקק לשירותיו. כך הוא התפרנס. האיש ישב, פתח את הספר המסתורי, קרא לעצמו ופירש לאמא. אחר כך עשה כל מיני לחישות, קריאות סתרים ומילות קסם לגרש עין הרע. באותו זמן קמתי מהמיטה והסתכלתי מאחוריו בספר שבו הוא קרא. הייתי פשוט סקרן לראות איזה ספר מופלא זה, ולתדהמתי ראיתי שזה היה ספר תהלים פשוט. לא אמרתי דבר. האיש פיהק כל הזמן. ״סימן טוב״, אמר. מדד בכף ידו בין זרת לאגודל על צעיף, עשה קשר ופירק אותו בקול על ידי מתיחת קצות הצעיף בשתי ידיו מזה ומזה והיה מרוצה. גם אמא. בסוף נתן לאמא חתיכת קטורת לשים על גחלים בתנור שאמא הכינה מראש. האיש הסתכל על הצורה שלבשה הקטורת על האש וידע לפענח את משמעותה. אמר לאמא לקחת את הקטורת מהאש, לשים בכד מים ולתת לי לשתות. אחר כך כתב קמע ואמר לאמא שזה ישמור אותי מעין הרע.

אמא שילמה לו והוא הלך כלעומת שבא. אמרתי לאמא שאני לא שותה כלום ולא שם שום קמע סביב צווארי. אמרתי לה גם שהאיש קרא בספר תהלים ושזה לא איזה ספר סודי או עתיק. אמא כמובן כעסה עליי שאני לא מאמין בכלום. אמרתי לה שאני יודע את כל ספר תהלים בעל פה, ואם היא רוצה אני יכול לשנן את המזמור שהוא קרא. לא! היא אמרה שאני סתם מלעיז על אדם זקן. שאלתי אותה – במה בוטחים בה׳ או באנשים, בלחישות ובקמעים? והוספתי שכתוב ״ארור הגבר אשר יבטח באדם״ והלאה בהמשך ״ברוך הגבר אשר יבטח בה׳ והיה ה׳ מבטחו״. ״עכשיו את רואה, אמא, שזה כמו אמונה בכישופים שאסורה בתורה״. ״אז מה, האנשים לא יודעים?״. ״לא, אמא! האנשים פשוט לא יודעים אחרת. כך גדלו וכך ממשיכים לעשות כמו שעשו אבותיהם. אבל עכשיו אנחנו חיים בזמנים חדשים. האנשים הפשוטים לא יודעים את התורה על בוריה. כתוב בתורה ׳ונפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם ונתתי פני בנפש ההיא והכרתי אותו מקרב עמו׳.רואה את, אמא, אני לא מוציא את זה מהראש שלי. נאמר גם: ׳ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם׳.

 ׳מכשפה לא תחיה׳, כתוב בתורה. וכי מה את חושבת, שאני סתם לא מאמין? אני מאמין בתורה ולא בכישופים של אנשים, ובתורה כתוב רק להאמין בה׳. וכך בכל התנ״ך. ׳… לא ימצא בך… קיסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף. וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים. כי תועבת ה׳ כל עושה אלה…׳. ואת מדברת כל הזמן על השכנים שלנו (שחיים תחת האדמה). חלב שנשפך. השכנים שלנו רצו אותו. אם כך, לא כועסים על חלב שנשפך. יפה! אבל לא יותר מזה. ואת שופכת שמן בפתח הבית לרצות את ה״שכנים״ שלנו! איזה מאושר בחלקו ולחיות בשלום עם עצמו בכל מצב. זה מה שלמדנו מהצדיקים וזה בידינו. נאמר ״הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים״. לשמור את אמונתנו בה׳ ולא לצפות או לסמוך על נסים. אנחנו לא כלום, היום כאן ומחר בקבר ואתם שמים מבטחכם בקברות הצדיקים במקום בה׳. הנביא מיכה אמר ״והכרתי כשפים מידך ומעוננים לא יהיו לך״ ועוד ועוד. אז מה את אומרת לי שאני סתם מטרד!״ אמא חשבה וחשבה ופתאום שאלה:

״אם כל מה שאתה אומר זה נכון, למה הלכת עם הקהל להתפלל לה׳ שיוריד לנו גשם ?״

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-הסופר נגד האמונות הטפלות.

עמוד 118

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר