ארכיון יומי: 1 ביולי 2022


Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.

debdou-1-090

On compte en tout un peu plus de 300 pères de famille juifs contre environ 165 pères de famille musul­mans.

Les Juifs de Debdou qui s’ex­patrient ont ceci de commun avec les Mozabites et les Djeraba de ne jamais rompre les liens avec leur petite patrie d’origine. Les registres de la communauté portent le chiffre exact de tous les gens de Debdou qui séjournent ailleurs qu’à Debdou. L’énumération ci-dessous nous montre qu’il y a, disséminés dans les divers points du Maroc et de l’Algérie, au moins autant d’originaires de Debdou qu’il en reste à Debdou même. Il y a :

A Melilla

68 familles juives de Debdou

68 familles

À Fès

60

                   

60 —

À Tlemcen

29

                   

29 —

À Oujda

17

                   

17 —

À Martemprey

17

                   

17 —

A Taourirt

15

                   

15 —

A Berguent

20

                   

20 —

À Ain Temouchent

12

                   

12 —

À Sefrou

9

                   

9 —

À Oran et à Alger

8

                   

8 —

A Nemours

8

                   

8 —

A Marnia

7

                   

7 —

À Rahal

7

                   

7 —

À Tanger                                  5

A Casablanca                            3                                                                               

 Quelques dizaines de familles originaires de Debdou se retrouvent en Palestine, ce qui totalise plus de 300 familles ayant quitté Debdou depuis la dernière génération. De la sorte, l’agglomération juive de Debdou compte plus de 600 familles, soit environ 3 000 âmes.

Depuis l’Occupation française, trois ou quatre Juifs algériens et tétouanais sont venus s’établir à Debdou, parmi lesquels la famille d’un Juif d’Oran qui habite le Mellah et enseigne le français aux enfants juifs. Les autres font du commerce dans le camp militaire, à plus d’un kilomètre du Mellah.

Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.

Page 31

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא.

א. הצגת הנושא

מאות בשנים דיברו יהודי מרוקו ערבית יהודית, ברברית על נִיבֶיהָ (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה) וחכיתיה. בעברית השתמשו למטרות ליטורגיות כמו תפילות, סדרי חגים, טקסים במעגל החיים, שירה ופיוט. שימוש יומ­יומי בעברית, אם לשם תקשורת בכתב ובעל־פה ואם כשפה לכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי, ספרותי או היסטורי, היה נחלתה הבלעדית של האליטה הרבנית. בשליש האחרון של המאה ה־19 החלה לחלחל מאירופה למרוקו העברית המשכילית והיא נפוצה בקרב קבוצה מצומצמת של משכילים מקומיים, צאצאי רבנים ותלמידי חכמים. עיסוקם בשפה היה פרי החלטה עצמאית ומשיכה אישית, ולא נבע מהכשרה מסודרת בחוגים או במוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים, ופתחו את העולם העברי המודרני בפני מעגלים נוספים שגילו עניין בנושא.

התחזקות הלאומיות היהודית לגווניה, ובכללה בניית תרבות יהודית בשפה העברית, החלה לתת אותותיה במרוקו בראשית המאה ה־20. התרבות העברית התעצמה בהדרגה בין שתי מלחמות העולם, והגיעה לשיאה בתום מלחמת העולם השנייה. העברית, כסימן היכר ייחודי של העם היהודי המתחדש, הייתה גורם מרכזי וחיוני בהתעוררות הלאומית, והשימוש בה למטרות יום־יומיות סימל את שיבת העם למקורותיו ולמצבו הפרימורדיאלי. מעמדה כלשון קודש והיותה משותפת לכלל היהודים בתפוצות העניקו לה פוטנציאל שלא היה לשפות אחרות, מה עוד שהייתה ״לשון גשר״(lingua franca) בין יהודים דוברי שפות שונות.

ספר זה בוחן את היחס לשפה ולתרבות העברית במרוקו בתקופה הקולוניאלית,בין השנים 1956-1912, תוך הצגת התרבות העברית על כל גווניה וערכיה המלכדים כפי שהתפתחה בקהילות היהודיות במרוקו באותן שנים. אני מבקש לתת בספר מענה לשאלות כגון אלה: אילו תרבויות עבריות התקיימו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו סוכני התרבות במרוקו קשרים, ומהיכן יובאו רכיבי תרבות? מה היה היחס בין התפתחות הפעילות הציונית במרוקו לפעילות העברית בה? איזו פעילות עברית התקיימה באגודות העבריות שם? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך העברי, ומה היו תוכני הלימוד בבתי הספר? תשובות לשאלות אלה ולאחרות יינתנו בפרקים השונים תחת המטרייה הדיסציפלינרית של היסטוריה חברתית, אינטלקטואלית ותרבותית. איני מתיימר לעסוק כאן בבלשנות או בבלשנות ההיסטורית של הלשון העברית ושל לשונות היהודים, ואיני מבקש לנתח את התפתחותה של השפה העברית במרוקו במאה ה־20.

בספר אבחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקרב יהודי מרוקו ובקרב גורמים נוספים שלקחו חלק בפעילויות שם. מאחר שהקהילה היהודית במרוקו הייתה תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית שהתפתחה בה ״לאומיות פזורה״ לא ניתן לדון בעברית כנושא פנימי של יהודי מרוקו, ויש להביא בחשבון גורמים ותהליכים חיצוניים שהשפיעו על התפתחות התרבות העברית המקומית. אולם אין להתעלם מהעובדה שהתרבות העברית במרוקו, הגם שהתגבשה בהשפעת מגעים תרבותיים עם קהילות אחרות, התפתחה בתוך המרחב היהודי המרוקאי ועל ידי סוכני תרבות בני המקום. משום כך מן הראוי לראותה כיצירה חדשה וייחודית העומדת בפני עצמה, ולא כהעתק בלבד של רעיונות ורכיבים מהתרבות שממנה הושפעה.

דיון בתרבות העברית מחייב תחילה לברר מהי תרבות עברית. איתמר אבן־זהר הגביל את המושג תרבות עברית לתרבות היהודית שנוצרה בארץ ישראל עד קום המדינה. מנגד, יעקב שביט כולל בו גם התפתחויות מחוץ לארץ ישראל, אך מסייג כי רק בישראל התקיימו כל הצורות המודרניות של פעילות תרבותית עברית. בספר זה אני מסתמך על הגדרתו של שביט, ומרחיב את הדיון לתרבות העברית שהתקיימה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הבחירה במושג ״תרבות עברית״ אינה מנותקת מרוח התקופה ואינה זרה לה: סוכני התרבות במרוקו השתמשו בצירוף ״תרבות עברית״ או ״תרבות עברית מודרנית״, או בצרפתית culture hébraïque moderne, כבר בעשור השני של המאה ה־20. אחת ממטרותיי בספר היא להצביע על הפריטים שנכללו במושג זה ולשרטט את מהלך התפתחותו במרוצת השנים. בדומה למחקרים על התרבות העברית בישראל שערכו זהר שביט ואחרים אציג כאן פלורליזם של תרבות עברית(cultural pluralism) – תרבות הטרוגנית בעלת יסודות משותפים אשר בו בזמן מתרחשים בה גם תהליכים מנוגדים.

תרבות עברית להגדרתי הייתה פעילות מרובת משתתפים שבה נטלו חלק גברים ונשים ואשר במרכזה עמדו התרבות העברית והשפה העברית כשפה כתובה ומדוברת. תרבות זו באה לידי ביטוי במגוון תחומים גם מחוץ לבית הכנסת או לתלמוד התורה, והיא הופצה על ידי סוכנים ומוסדות. לכל חלק בהגדרה נודעת חשיבות בחידוש לשון הקודש: (א) העברית הופכת משפה של אליטה רבנית או משכילית לשפה המשמשת חוגים רחבים יותר; (ב) נשים לומדות עברית, והיא אינה עוד נחלתם הבלעדית של גברים; (ג) מלבד העניין בשפה העברית מתפתחת גם תרבות עברית חדשה, אף אם מגוונת ולא אחידה; (ד) העברית אינה עוד שפת כתיבה בלבד אלא היא גם לשון השיח, התקשורת והנחלת הידע; (ה) העברית יוצאת מתחום הקודש אל החולין; (ו) מוקמים מוסדות וגופים שמטרתם להפיץ את השפה העברית באופן מאורגן. לא כל ששת הרכיבים נדרשים כדי שתתקיים תרבות עברית. במוסדות שהוקמו במרוקו התנהלו פעילויות תרבותיות בעלות אופי מגוון ולכן מרקם הרכיבים והיחסים ביניהם היו שונים ממוסד למוסד, והם אף השתנו מתקופה לתקופה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. בפרקי הספר יקבלו רכיבי ההגדרה ביטוי בדמויות ובחבורות(גברים ונשים), במוסדות חינוך ותרבות וברכיבי רפרטואר של תרבות.

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

עמוד 17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר