ארכיון יומי: 7 ביולי 2022


אנציקלופדיה לחכמי מרוקו-שאול טנג'י-הכפר טודרה

יהודי הישוב.

יש להניח שבכפר התגוררו יהודים בעבר, והראיה; את הקבוצות שאני מדריך במרוקו, לפני הגעתנו לעמק, נהגנו לעמוד בנקודה מסוימת ולהשקיף על כל העמק היפה. ערבי מקומי הגר בכפר טודרה ותמיד התלווה אלי "מעין מדריך מקומי", באחת הפעמים שאלתי אותו אודות היהודים בכפר והוא סיפר לי את הסיפור הבא:, "עְנְדְנָא מָא סָאכְּן חְתָּא יהודי, בְּלְחֶק סְלָא דְלִיהוּד מָשְׁדוּדָא חִית סִידְנָא קָאלְנָא מָא נְדְכְלוּס לְסְלָא דְלִיהוּד לָאמָא יִכּוּן לִיהוּד יִרְזְעוֹ.

התרגום:  אצלנו לא גר אף יהודי, אבל בית-הכנסת היהודי סגור כי אדוננו – (הכוונה למלך מרוקו. ש"ט) , אמר לנו שלא נכנס למקום התפילה של היהודים אולי הם ישובו.

     הכפר טוּדְרָא התפרסם אצלנו בארץ בזכות שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרה". שחיבר המחזאי והסופר יהושע סובול. שיר זה הושמע אינספור פעמים וזכה למעמד של נכס תרבותי. השיר מספר על טכס קסום שעובר ילד בכפר טוּדְרָא, כשהוא נלקח בהגיעו לגיל חמש, לבית-הכנסת, שם נותנים לו לוח של עץ, שעליו אותיות עבריות כתובות בדבש, ואומרים לו לילד: "לקק". מכאן יש להניח שבכפר זה אכן התגוררו יהודים                     

השיר *אצלנו  בכפר טודרה.

                                                    השיר אצלנו בכפר טוּדְרָה

    אֶצְלֵנוּ  בכּפר  טוּדְרָה 

    בַּלֵּב  הָאַטְלַס

    הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כֶּתֶר  פְּרָחִים  עוֹשִׂים  לוֹ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טוּדְרָה…

    כֶּתֶר בְּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ

    בְּהַגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

 

    כָּל  הַיְלָדִים   שֶׁבָּרְחוֹב,

    חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ

    כְּשֶׁהִגִּיעַ   לְגִיל   חָמֵשׁ.

    אֶצְלֵנוּ בּכפר טוּדְרָה…

    לָהּ… לָהּ…

 

    וְאָז  חָתָן   הַשִּׂמְחָה,

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ…

    מַכְנִיסִים לבית-הכנסת.

    אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…

 

    וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ

    בִּדְבָשׁ   מֵאֶלֶף   עַד  תָּו

    אֶת  כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,

    וְאוֹמְרִים לוֹ: "חֲבִיבִי לקק".

    אֶצְלֵנוּ   בכפר   טוּדְרָה…

 

    וְהָיִיתָה  תּוֹרָה  שֶׁבְּפֶה,

    מְתוּקָה כְּמוֹ טָעַם שֶׁל דְבַשׁ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טודרה,

    שֶׁבַּלֵּב  בְּאַטְלַס.

    לָהּ… לָהּ…

עמק טודרה מדהים ביופיו, ונחשב לאחד העמקים היפים במרוקו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. הקירות מזדקפים לגובה 300 מטר ומעלה ובימים מסוימים אפשר לראות מטפסים המטפסים לגובה הרב. רוחבו במקומות מסוימים אינו עולה על 10 מטר. בעבר המעבר בתוך מי המעיינות שזרמו עונג היה לעבור בו, חלק עברו בו עם סנדלי גומי, והיו בעלי רעיונות שהעמוסות העוברים על חמור והיו גם שהעבירו את האנשים על הגב וזה היווה הכנסה. היום וחבל, הובאו כמות אדירה של כורכר, הגביהו את המעבר והיום המים זורמים רק משני צידי המעבר וחבל. בקירות המזקפים יש הרבה מערות והערבי המקומי שהצטרף אלי סיפר שבמערות אלה התגוררו בעבר יהודים

האגדה מספרת שבשנת 1920 מפקד ברברי וצבאו האכזר ניסו להשתלט על האזור, אך תושבי הכפרים התנגדו לפלישה והשיבו מלחמה. המפקד בשם טאפילאט החליט לכבוש את הכפרים ביום שישי בערב עם כניסת השבת. מתוך מחשבה כי היהודים לא יילחמו בשבת. אך להפתעתו הרבה היהודים סיכלו את כוונותיו. הם השתתפו בגלוי בלחימה גם בשבתות, תושבי הכפרים היהודים והערבים הצליחו להדוף את הפולש. בהגנה לקחו חלק פעיל גם נשים יהודיות וערביות. היהודים היו מומחים בייצור אבק שריפה שהוטען על כדורי הרובים והתותחים.

הצדיקים אסקלילה.

מדובר בשבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. שמותיהם הפרטיים לא ידועים השם אֶסְקְלָלִילָה להערכתי הוא ברברי, התקופה בה הם חיו או מועד פטירתם לא ידועים. לפי מסורת שהייתה בפי אנשי המקום, מפאת קדושתם אף אחד לא פקד את קברם לפני שערך טבילה וגזז ציפורניו.

וירא בלק בן צפור-הרב משה אסולין שמיר

 

רמזים לתהליכי הגאולה באחרית הימים

 בנבואת בלעם – במשנת רבנו-אור-החיים-הק'

 

"וירא בלק בן צפור,

את כל אשר עשה ישראל לאמורי.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, א – ה).

 

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום" (ברכות יב ע"ב).

הסיבה: המסר האמוני העולה מהפרשה – שהקב"ה מנהיג את העולם.

בלעם, מנסה בכל מאודו לקלל את עם ישראל,

אבל הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מבוא לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עמ"י ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם: "לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). בלעם אינו מתייאש, ומנסה יחד עם בלק, למצוא פרצה בה כן יוכל לקלל.

 

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

 

פירוש אחר: בלק = בלוק =חסימה. רצה בכל מאודו לחסום את עם ישראל. המסר האמוני מכך: דווקא כשיש לנו חסימות ובעיות, ע"י מאמץ נוכל להתגבר ולעלות מעלה. מפרשת בלק, אנחנו לומדים על גאולת עם ישראל לעתיד לבוא בפי בלעם, מה שלא נאמר לנו ע"י משה רבנו: "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז), כפי שיוסבר בהמשך ע"י רבנו אור החיים הקדוש. וכן על בתי כנסת ובתי מדרש לעם ישראל: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

 

בלק שנא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה…" (דב' ב, ט. מד"ר פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא שלהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

 

חשיבות פרשת בלעם: "תנו רבנן: סידרן של נביאים. משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב).

כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים, בוקר וערב.

 

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת יהוה היא תקום" (משלי יט, כא). כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והיוונית מערבית, הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית יהודית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט את עולמו כרצונו הטוב, בהתאם להתנהגות החברה.

 

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני עד תום. בחיזיון האחרון, הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל.

 

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

רבנו אומר על הפס':

 "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

 

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א). והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. שנת 1740, שנה בה עלה רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל.

 

וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך", היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: "יענך יהוה – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

 

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

בהמשך מסביר רבנו את הכפילות: "דרך מיעקב, וקם שבט מישראל" שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר (זהר וירא קיט ע"א), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ",

 

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם:

 "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך יהוה אלהיך את הקללה לברכה – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו-אוה"ח-הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עמ"י: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

 

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עמ"י, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

 

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח).

באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

 

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במ' כד, א).

דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם יהוה דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במ' כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך (במ' כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במ' כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

 

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עמ"י, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעמו, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עמ"י, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

 

האדמו"ר הק' רבנו-בבא-סאלי ע"ה: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעמ"י מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה כך: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשיםקום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

 

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המילים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עמ"י, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה, בלהה וזלפה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעמ"י, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

 

גם מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שבלעם הלך בדרכו של לבן שניסה לפגוע ביעקב ובני ביתו – בנותיו ונכדיו, לולא הקב"ה שהתגלה אליו בחלום לילה קודם לכן, והזהיר אותו לבל יפגע בהם.

יעקב אבינו כמו עם ישראל במדבר, לא רצה להתחבר לעשיו, כאשר הציע לו ללוות אותו בדרכו מלבן לארץ ישראל, ככה גם בהגיעו לשכם וכו'. הוא נהג בבחינת "עם לבדד ישכון". לבסוף, שכם בן חמור הצליח לפגוע בנושא הצניעות, כאשר לקח את דינה, דבר שגרם לשמעון ולוי לנקום בהם. גם פה, בלעם מציע לבלק להפקיר את בנותיו לזנות.

 

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עמ"י, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עמ"י לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

 

מלחמתו הרוחנית של בלעם בעם ישראל.

 

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה בעמ"י, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עמ"י בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

כדוגמא, נציין את הברכה "מה אקב – לא קבה אל". כלומר, בלעם רצה לקלל – "אקב", רק שהקב"ה לא מאפשר לו – "לא קבה אל. או "הן עם לבדד ישכון", אני רוצה לקלל אומר בלעם, אבל לא יכול לקלל עם מבודד שאינו מתערב עם הגויים, ואינו לומד ממעשיהם הרעים.

 

 מהמילה "הן" בדברי בלעם, ניתן ללמוד שעמ"י אינו מתחבר עם הגויים. בכל האותיות באחדות ובעשרות, כאשר מחברים את האות הראשונה ושלפני אחרונה, מקבלים עשר או מאה וכו' פרט ל"הן". דוגמאות: 1+9 = 10 . 2+8 =  10. 3 + 7 = 10. 4 + 6 = 10. רק עם ה' באחדות { 5 + 7 = 12}, וכן ן' בעשרות {50 + 70 = 120}, זה לא מסתדר – כך עמ"י: "הן עם לבדד ישכון".

בהמשך הפס' נאמר: "ובגויים לא יתחשב". כאשר עמ"י לא מתערב בגויים ולא לומד ממעשיהם, "ישכון" לבטח.

בלעם תפס את נקודת התורפה של עמ"י: צניעות – "מה טבו אהליך יעקב", ובדידות – "הן עם לבדד ישכון", והחליט לפעול בכיוון. הוא הציע לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שאכן הצליח לגרור חלקים מעמ"י לזנות ועבודה זרה, ומותם של עשרים וארבעה אלף משבט שמעון.  

 

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דב', כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם הפכה לברכה, והתקיימה בעמ"י.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך" (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שיברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את עמ"י שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

 

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – תפילותיך יתקבלו תחילה ברצון, ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

 

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו-אורכ-החיים-הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

\

 

 

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו…

ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו…

ונעשו מרכבה לשכינה. וזה מה שדקדק לומר: "ותהי עליו רוח אלוהים" (כד, ב).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "יזל מים מדליו" (במ' כד ז).

"כל איש מישראל – קיבל בסיני חלק בתורה. ולזה רמז 'מורשה",

כך שמחובתנו – לגלות את אותו חלק בתורה אותו קיבלנו בירושה בסיני,

ללמוד אותו – ולהפיץ קבל עם ועדה.

 

"כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה" (מאור ושמש. במ' כד, ב).

 

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעמ"י, החליט לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו, הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותיהם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעמ"י, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה} שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}.

או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "יזל מים מדליו" (במ' כד ז). "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורשה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלהים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

 

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

 

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במ' כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחוה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך יהוה עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עמ"י מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתהכנ"ס הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עמ"י כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת". לכן, אין פינה בעולם שאין בה בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל אתר ואתר.  

 

 

רבנו-אוה"חהק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

 

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב).

 רש"י: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה" . ע"י לימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} –  נזכה לגאולה רמה.

 

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעמ"י: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "יהוה אמר לשכון בערפל".

 

"מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל. בעל הטורים: לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

 

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע יהוה / כארזים עלי מים" (במ' כד, ו).    

 

  • "כנחלים נטיו".

"הם עושים כנחל הזה, שנוטה מימיו ממקום לשתות ממנו.

כ"כ כת זו, שטורחים בעצמם – להשקות צמא למים חיים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים.

תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'".

 

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את עדרי הצאן הצמאים לדבר ה',

השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מתרבים רבנים המכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר, כדי להפיץ את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת".

 

השבח לבורא עולם שזיכה אותנו מזה עשרות בשנים ,

להפיץ את דבר ה' בכל אתר ואתר בארץ קדשנו.

 

 

 

  • "כגנות עלי נהר".

 

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

 

  • "כאהלים נטע יהוה".

"לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה –

 תוסיף נפשם להשתרש בה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים".

השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שככל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כ"כ לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות ושמחות לנוכח רבבות אברכים היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים בציון, בבחינת – "כי מציון תורה, ודבר יהוה מירושלים".

 רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

 

  • "כארזים עלי מים".

"כי המחזיק ידי לומד תורה – חולק עמהם שכר" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי, כדברי הזהר".

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דב' לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

 

  • "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדש". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

 

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

 

"כארזים עלי מים"הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

 

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 

 רבנו-אוה"ח-הק' ייחס את הכתוב "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, ולתומך בו כלכלית.

 נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל וילדיהן בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן חייבות.

 

להלן השיטות השונות בנידון:

 

א.  רבנו-אוה"ח-הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.

 

ב.  בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".

 

ג.  רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו-אוה"ח-הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.

 

ד.  רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".

 

ה.  ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.

 

ו.  בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

 

שני סיפורים להדגמה.

א.  רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.

 

ב.  לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א.

 חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

את מעשי הנסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ בעדה החרדית ("המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

כמה מידידיו שרצו לעזור לו, הציעו לו לעלות להתפלל בציון רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת עוד תקוה למצבו. חבריו לא הרפו ממנו, עד שלקחו אותו לציון רבנו-אוה"ח-הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לב, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך עשה סעודת הודיה לכבוד הקב"ה ולשליחו עלי אדמות – רבנו-אוה"ח-הק', שבזכותו זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים".

האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו-אור-החיים-הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה. כדרכם של בעלים צדיקים, הוא שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן,

מורנו-ורבנו-מאור-עינינו – רבנו-אוה"ח-הק'.

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

ש"ס דליטא

 

ז. הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

התפתחותו של עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל והולדתה של ש״ס, קשורים בדמותו ובמעשיו של הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים בדור האחרון. הרב שך שלט בקבוצה גדולה של ישיבות ובראשן ישיבת ״פוניביץ״ בבני ברק, וכן בישיבות ״גרותא״, ״חברון״, ״עטרת ישראל״, ״קול תורה״, ״מיר״ ועוד מאות ישיבות קטנות ופחות ידועות. הרב שך שלט גם בישיבות ספרדיות רבות, כגון: ״אור ברוך״ בירושלים, ״שארית יוסף״ בבאר יעקב, ״אור תורה״ בבני ברק וברבות מהישיבות הספרדיות הקטנות הפחות ידועות. הרב שך היה גם מנהיגם של הרבנים הספרדים המאורגנים ב״ארגון מרביצי התורה״ שנמנות עליו הדמויות המרכזיות בעולם הישיבות הספרדי. ניתן לומר עליו שהטיל את מרותו על היהדות החרדית כולה במשך שלושים שנים ודמותו האפילה על כל הרבנים הליטאים שסרו למרותו. הרב השתלט על עולם התורה וחייב את כולם לתמוך בעמדותיו, למשל, כשבעקבות ביקורת מסוימת תבע שכל הרבנים הליטאים יצטרפו לחרם שהטיל על ספריו של הרב עדין שטיינזלץ; או כאשר כינס את מועצת החכמים של ״דגל התורה״ לישיבה נדירה בעיצומו של ״התרגיל המסריח״ (ראו להלן), והורה לחברי הכנסת של ״דגל התורה״ להצביע עבור ממשלת ימין.

הרב שך הוכר בקרב החרדים כ״גדול הדור״ וסביב דמותו התפתח פולחן אישיות. לאחר מותו הוציא העיתון יתד נאמן מוסף מפואר מיוחד לזכרו, ושלא כמקובל, עם צילומי צבע. מודעות האבל והמאמרים השונים שכתבו גדולי הרבנים פיארו ותיארו את האיש עד שהקורא חש שקצרו המילים מלהביע את גדולתו. במאמר המערכת המרכזי נגזרה גזירה שווה בינו לבין משה רבנו: הבריאה כולה ביכתה את משה רבנו ע״ה שהגיע למדרגת האדם השלם. כל חלק בבריאה ביכה פן אחד מהחיסרון הגדול. ואילו הבורא עצמו כביכול, מבכה את החיסרון הגדול ביותר שנפער: ״מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און״. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בבואנו להספיד ולקונן על הסתלקותו של רבינו הגדול, כלי החמדה, יכולים אנו לנסות ולפרט את כל סגולות האוצר הגדול שנלקח מאיתנו, אך בל נשכח, כי בגנזי מרומים נשמעת כביכול הבכיה הגדולה: ״מי יקום לי עם מרעים, מי יתייצב עם פועלי און״. איה השומר הנאמן של משמרת הקודש לוחם מלחמות ד׳ שעמד בפרץ וביצר חומות התורה והיהדות בדורינו?

 

מעמדו הרם של הרב שך הוא ללא תקדים בהיסטוריה הרבנית של המאות האחרונות, ומבחינתם של אלפי תלמידיו וקהלו, מעמדו מושווה לזה של הגאון מוילנה. ״אם יוצאים אנו בעקבות ידו של מרן הגרא״מ שך הלא עומדים אנו אצל הגאון מוילנה ולב מי לא יחרד״. השפעתו של הרב חרגה הרחק מעבר לגבולות היהדות החרדית, ופעמים אפילו ניווטה באופן ישיר את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

 

לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד ולא קוים, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם, ובעקבות רצונו לפגוע בדומיננטיות של החסידים ב״אגודת ישראל״, הוא החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל״אגודת ישראל״. יש המנסים לחשוף נימוק נוסף להחלטתו להקים מפלגה ספרדית, וסוברים שהסיבה נעוצה בחתירתו לגיבוש אחידות אשכנזית ליטאית מוחלטת בעולם הישיבות החרדי, ובכוונה לשלח את גדודי התלמידים הספרדים שגדלו בתלמודי התורה האשכנזים. השתייכותם של צעירים וצעירות מזרחים אלה, שגדלו במערכת החינוך העצמאי, העיקה מאוד על החברה החרדית האשכנזית. על כן סבר הרב שך, שהקמתה של מפלגה קטנטונת, שתיתן בית וגאווה לאותם צעירים ספרדים המבקשים לחוג סביב מעגל הישיבות, עשויה להסיר את הלחץ ממערכת הישיבות הליטאית.

 

לאחר שצעירים חרדים מחצרו של הרבי מגור היכו את העסקן החרדי הליטאי מנחם פורוש מכות נמרצות, החל הרב שך ואיתו פעילים ליטאים אשכנזים לעודד את הקמת ש״ס, שתהיה מפלגתם של המזרחים בתוך העולם החרדי. היה זה הרב שך, אשר באמצעות תיווכו של אריה דרעי, בוגר ישיבת ״חברון״ הליטאית, ״הכשיר״ את מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף בקרב הרבנים הספרדים ובוגרי הישיבות הליטאיות. בישיבות הליטאיות טענו שפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף חסרות ממד עיוני מעמיק והן שטחיות. כיוון שהתנגד לשיטת הלימוד הליטאית התעוררה התנגדות למנהיגותו בקרב רבנים ספרדים ידועים כמו הרב יהודה עדס, מיכאל טולדנו ואליהו רפול, שאיימו כי לא יתמכו ברשימת ש״ס ואף ינחו את מאות תלמידיהם לנהוג כמותם. הרבנים הספרדים הליטאים לא שכחו שהרב עובדיה יוסף נתן את הסכמתו לכהן כרב ראשי למדינת ישראל, משרה ממלכתית שאין הם מכירים בה. התעקשותו של הרב יוסף לשמור על יהדותו העדתית נראתה להם כהסתייגות מדרכם ומעולם הישיבות הליטאי. הרב שך שכנע את הרבנים האלה להכריז על תמיכתם הפומבית בש״ס.

 

הרב שך חתר להקים מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית על מנת לבסס את מעמדו בחברה החרדית, ואילו הרב עובדיה יוסף חתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך. בנקודת זמן מסוימת היה לשניהם אינטרס משותף.

בראש רשימת המועמדים לכנסת הוצב הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. הרב פרץ, יליד מרוקו, עלה לישראל ב־1950, התחנך תחילה בפנימיה של עליית הנוער אך מצא את דרכו לישיבת ״חברון״ הליטאית, בה למד שש שנים והתקרב לחצרו של הרב שך. הרב שך היה גם זה ש״שידך״ לש״ס את אורי זוהר כתועמלן הבחירות המרכזי שלה ואישר לה להשתמש במכשיר הטלוויזיה בתשדירי הבחירות לכנסת. ש״ס היתה המפלגה החרדית הראשונה שקיבלה היתר מ״גדול הדור״ להשתמש במכשיר הטמא, שאסור על החרדים להכניסו לביתם. בין היתר ביקש הרב להגיע באמצעות ש״ס לציבורים הרחבים הלא חרדים, אלה המכונים מסורתים. לקראת הבחירות לכנסת האחת־עשרה, ב־12 לספטמבר 1984, החליט הרב לתת פרסום לתמיכתו בש״ס ואף הורה בפירוש, נגד גדולי התורה האחרים שקראו להצביע ל״אגודת ישראל״, להצביע לש״ס. ש״ס זכתה בקולות נאמני שך האשכנזים והספרדימ/מזרחים, ובהופעתה הראשונה בזירה הפוליטית קיבלה ארבעה מנדטים. את שמחת הניצחון ששררה במטה הבחירות של ש״ס בהיוודע התוצאות, תיאר העיתונאי והסופר אריה דיין:

 

על הניגוד בין דלות התפאורה (במטה הבחירות) לבין שמחת החוגגים נוסף עוד ניגוד אחד, מוסווה יותר. על הקירות היו תלויות כרזות בחירות ובהן תצלומיהם של רבנים מזרחים בלבוש מזרחי מסורתי וכתובות ששיבחו ופיארו את מורשת היהדות המזרחית. האוירה בחדר, לעומת זאת, היתה אשכנזית לחלוטין. לבושם של מרבית החוגגים היה אשכנזי־ליטאי. השירים והניגונים שבפי הצעירים שהניפו את הרב פרץ על כתפיהם היו אשכנזים…

זו היתה לידתה של התנועה הספרדית/מזרחית חרדית ליטאית שהתפתחה ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה במדינת ישראל.

ש״ס הקימה ״מועצת חכמי תורה״ המקבילה ל״מועצת גדולי התורה״ של ״אגודת ישראל״. כנשיא המועצה נבחר הרב עובדיה יוסף ולצידו כיהנו הרב שלום כהן, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, הרב שבתאי אטון, ראש ישיבת ״ראשית חוכמה״ שבירושלים, והרב שלום בעדני, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שבבני ברק, כולם נאמני הרב שך. בשנים הראשונות לאחר הקמת המפלגה נחשב הרב שך למעין סמכות עליונה, ולא אחת ביטל הרב עובדיה יוסף את דעתו מפניו. הוא אף סייע בידי הרב שך במלחמתו ביריבו המושבע הרבי מלובביץ׳ ובתנועת חב״ד כאשר נקט עמדה פומבית המכריזה על עמידה לצידו של הרב שך.

 

הקמת ש״ס בידי הרב שך חרגה מעבר לרצון הפוליטי שלו להיטיב עם עדות המזרח בחברה החרדית, או לפגוע ב״אגודת ישראל״ שבשליטת יריבו הרבי מגור וב״מועצת גדולי התורה״. כוונתו של הרב היתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית על שכבות רחבות במדינת ישראל המצויות מחוץ למעגלי ההשפעה הישירה של החברה החרדית. הרב ראה באופן נכון את מאות אלפי בני עדות המזרח המסורתיים שחיים בעולם החילוני ומחללים שבת במגרשי הכדורגל, אבל בחשיבתם לא התנתקו מאמונות היסוד בדבר בורא עולם, השגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה, מקומה של ארץ־ישראל באמונה והשאיפה לקיום חיי משפחה המבוססים על ערכים יהודיים. אנשים אלו הצביעו עד עתה למפלגות הימין הציוני או למפד״ל. הנחתו היתה שהקמת מפלגה דתית/עדתית המושתתת על ערכים אלו עשויה לקרבם לדת ולתחום השפעתה הישירה והעקיפה. תוצאות הבחירות לכנסת ישראל מיום הקמת ש״ס הוכיחו את צדקת הנחותיו של הרב שך.

 

אולם, מאז לידתה של ש״ס ועד לשנת 1996, כאשר בריאותו הרופפת ריתקה אותו למיטתו, לא הירפה הרב שך מאחיזתו בתנועה והוא סירב להשלים עם העובדה שלתנועת ש״ס יש סדר יום דתי, חברתי ופוליטי עצמאי ומנהיג משלה. אחיזתו של הרב שך בש״ס היא חוליה בשרשרת היסטורית, שתחילתה בהקמתה של ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (1912), ששמה לה למטרה ״להציל״ את יהודי המזרח מנזקי המודרניזציה, ההתבוללות והאבדון. עמדותיו של הרב שך מייצגות באופן מובהק את גישתם של גדולי התורה הליטאים, המאמינים שבידם נתון גורל העם היהודי ובתוך כך גם גורלם של יהודים ממוצא מזרחי/ספרדי, שאינם תקיפים ואינם מסוגלים (עדיין) לקחת אחריות לגורלם, ועל כן יש לשלוט בהם ולהנחותם.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר