ארכיון יומי: 28 ביולי 2022


"אלה מסעי בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר

אור-החיים-הקדוש

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינים והעובדים הזרים.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"והורשתם את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

והיה אשר תותירו מהם,

  לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם,

 וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(מסעי לג, נב– נו).

 

תורת ארץ ישראל לעם ישראל,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק',

שזכה לעלות ולהתעלות במעלות תורת ארץ ישראל.

 

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלויות:

 -לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.

 

רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:

 "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).

כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

 

 כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"

 

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:

 

רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:

"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.

 

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 279 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' – אבל הם כל כך אקטואליים. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם. ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.

 

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18,

 התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'

 שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח  מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}

 

א.  שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.

 

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".

 

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)

 

בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.  

                                                           ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.

 

על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).

 

על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב  רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.

 

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

 

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,

ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,

בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

 

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

 

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.

  וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.

 

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.

 

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 

אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

 

 

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

 

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.

 

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש.  

 

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

 

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'

 לרב המושב הרב נסים ע"ה.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

 הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

 

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

 

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה. ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש  "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים".

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב שחרית בשרח ותרגום לעברית

קהילות-תאפילאלת

לשחרית תשעה באב נקבעה ההפטרה ׳אסף אסיפם׳ (ירמיה ח, יג – ט, כג). במהלך הדורות הוצמד אליה שרח בערבית יהודית כמו השרת הבבלי, שהוא תרגום מילולי המופיע בסידור הקרוי ׳ארבע תעניות' במרוקו ידוע השרח המרכזי של ההפטרה לתשעה באב הנאמר בכל הקהילות וממשיך להיאמר גם בארץ. הוא מופיע בדפוס של ׳ארבעה גביעים׳ שנדפס לראשונה בליוורנו 1877 ואחר כך ב־1888 ו־1890. ספר זה נדפס שוב בירושלים תשכ׳׳ט בהוצאת ספרים מעוז מאיר, ובו גם הפטרת תשעה באב בשרח ערבי, עמ׳ 218-201. אורך השרח הזה בסך הכול 18 עמודים, כולל הנוסח המקראי של פסוקי ההפטרה. נוסח זה מופיע גם בסידור לתשעה באב הקרוי ׳קול תחנה׳ או ׳חמש תעניות׳.

השרח המגרבי(להלן ייקרא השרח המרכזי או הנוסח המרכזי) – יסודו בנוסח של כתבי יד המצויים בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. שרח זה אינו משקף דיאלקט מגרבי טהור. על פי יוסף שטרית לא נוצר שרח זה במגרב, ויסודו כנראה מזרחי עתיק. במהלך הדורות עבר גלגולים, ונוסחו ב׳ארבעה גביעים׳ משקף מעין בליל של דיאלקטים שונים.

גם בקהילות תאפילאלת אמרו את ההפטרה בליווי שרח, אבל לא מתוך ׳ארבעה גביעים׳ אלא מקונטרסים בכתב יד של מעתיקים מקומיים. השרח להפטרה על שני נוסחיו, המרכזי שב׳ארבעה גביעים׳ והנוסח הפילאלי, איננו תרגום מילולי כמו ההגדה של פסח ופרקי אבות, אלא פירוש מדרשי רחב ומפורט הנשען על אגדות החורבן המופיעות בתלמוד הבבלי והירושלמי ובמדרשי האגדה ומהוות חומר משותף המפרנס את שני הנוסחים. למרות המשותף בשני הנוסחים יש כמה מאפיינים ייחודיים בשרת הפילאלי שבהם הוא שונה מן הנוסח ב׳ארבעה גביעים׳, הן בתכנים והן בלשון.

ג

הנושאים

  1. 1. הריגתו של יהואש מלך יהודה בידי בני ישראל, לאחר שנעשו בו שפטים (דבהי״ב כד, כד-כו; בבלי מו״ק כה ע״ב).
  2. נשים האוכלות את בשר ילדיהן(מל״ב ו, כד-לא).
  3. מעשה באישה עשירה שהיה לה בן יחיד, והייתה שוקלתו בזהב כל שנה ומביאה את פדיונו לבית המקדש, ומחמת הרעב שחטתו ואכלתו, ולא הועילוהו תחנוניו בפניה (בבלי יומא לח ע״ב).

קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה. (שם ח, טו).

פלחין קאלו באנו ישראל. תפההמו ושמעו אם סבב דנובאתנא. די תסרזינא [לאיין סרזינא] לביר ולעאפיא. וזאנא לזוע ולפנא. עלא סבת קתיל [די קתלנא] סידנא יאשיהו בן אמון עלטאן יא׳ודה. [מן כתרת סבאבן ונסאסב די בנא נ־צ׳רבו פיה]. די תקבנא פבטנו תקיב לגרבאל. פסבת די באן יועטנא ויקולנא. יא באנו ישראל. רזעו מן האד לעמייא די פאס ראכום [אנתום] מאסיין. ורמינא כלאמו מנורא דהורנא. פסבת האד סי זא עלינא לפנא ולזוע ולמות. לאומאת כאמלין כאלו ולאדהום לעזאז [עליהום], וכאנת ואחד למרא פירושלים תכּסב מאל עצ׳ים. מאיילו לא קייאץ ולא עבאר ולא עדאד. ומא ענדהא גיר ואחד לוולד פרדי. וכאן ענדהא עזיז יאסר. ומן כתרת למעזא די כאן ענדהא עזיז יאסר. כאנת תוזנו בדהב תלת מרראת פלעאם. ודאך למאל די באס כאנת תוזנו. כאנת תעטיה צדקה לפדיון נפשו. מן כתרת למעזא די כאן ענדהא. ומנאיין נחצרת ירושלים נקטע טעאם לכול. ולא מן יוזד חתא [=קאר] סי. והאדאך לוולד פרג בזוע. ואומו מהתוקא בלזוע כתר מנו. ומנאיין כאנת בזוע. דיך למחבא די כאנת ענדהא נקלבת לקלפייא. וקבטתו ותכפתו וזאבת אסכין באס דבחו. פלחין חל עיניה פלבכא ונוואח ותדריע. וקאלהא [יא ימא] ערף ועלם יא מא. לאיין מאסייא דבחני.

אז אמרו בני ישראל. התבוננו ושמעו מה גרמו עוונותינו. הנה קיווינו לטוב ולשלום ופקדונו הרעב והמוות, יען הרגנו את אדוננו יאשיה בן אמון מלך יהודה [מרוב הסכינים והחצים ששלחנו לעברו], שניקבנו בבטנו נקבי הנפה משום שהיה מוכיחנו ואומר לנו. הוי בני ישראל, שובו מהעיוורון שבו אתה הולכים. אבל אנו השלכנו דבריו אחרי גוונו. על זאת פקדונו הכיליון, הרעב והמוות, והאמהות כולן אכלו את ילדיהן היקרים. ומעשה באישה אחת בירושלים, שצברה ממון רב, שאין לו ערוך במספר, במידה ובמניין, ולא היה לה אלא בן יחיד, שהיה עבורה יקר מאוד. ומרוב חיבתה אליו הייתה שוקלתו בזהב שלוש פעמים בשנה. ואותו כסף שבו הייתה שוקלתו, הייתה תורמת צדקה לפדיון נפשו. כשבאה ירושלים במצור אזל המזון כליל, ואותו הילד נתקף ברעב, ואמו מעולפת ברעב יותר ממנו. ואותה אהבה שהייתה לה כלפיו נהפכה לרועץ. אחזתו, עקדתו והביאה סכין לשחטו. מיד פתח עיניו בבכי ובצווחה ובתחנונים ואמר לה: שימי לב אמי והביני, למה את הולכת לשחוט אותי. איה אהבתך אליי, שהיית שוקלת אותי בזהב שלוש פעמים בשנה ונותנת תמורתו לצדקה לפדיון נפשי?! הניחיני ושמחי בי, אמי, ואכלי ממה שיזמן לך ה׳. למה גידלתיני עד היום האומלל, ועתה את הולכת לוותר עליי לזבחני.

פאיין מחבתך פייא. די כנת תוזני בדהב תלת מראת פלעאם. ותעטיה  צדקה לפדיון נפשי. כליני תפרח פייא יא למא. ועתק בדי עתקךּ אלאה. (עלאס) רביתני חתא להאד נהאר למזגוב. ומאסייא תסלם פיייא ודבחני. פוזה אלאה עתקני יא מא. ולא תקתלני סי סגיר. לאיין מאזלת מא רית סי פרחא פייאמי. ולא תג'צבני סי סגיר. לאיין סבאב[י] מאזל סגיר. בעדמא בקא ליסיר כא יבכי. וירגב ויחזר וידמס קדאמהא. מן כתרת זוע די כאן פיהא. מא קבלת מנו לא רגבא ולא טליבא. ודפחתו וכאלתו. והאכדאק לולאד לעזאז כאלוהום אומאתהום. ותסרזינא לכיר פירושלים. שאעא זאתנא צ׳יקא ולחצרא באמר אלאה.

למען השם, האכליני, אמי, ואל תהרגיני בנעוריי, כי טרם ראיתי שמחה כלשהי בימיי, ואל תקפתי את חיי בנעוריי! ואף כי הילד בוכה, מבקש ומתחנן על נפשו לפניה, לא נענתה לבקשתו ולתחנוניו, מעצמת הרעב שתקף אותה, ושחטתו ואכלתו. ככה הילדים היקרים־אמותיהם אכלום. ואף כי קיווינו לטוב בירושלים, הנה פקדונו מצוקה ומצור על פי ה׳.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מאיר ניזרי- ההפטרה של תשעה באב בשרח ותרגום לעברית

עמוד 445

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר