ארכיון יומי: 13 ביולי 2022


ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג

כי״ח אחרי המלחמה

הטיפול בשיקום היחסים עם היהודים אחרי המלחמה, מניעת הנהייה שלהם אחרי הלאומיות המרוקנית או הסולטאן וכן פיתוח מדיניות כלפי התופעה החדשה בעולם היהודי – מדינת ישראל, מדינת היהודים – היו משימות דחופות שהפקידות הצרפתית היתה חייבת לעסוק בהן בכל מקרה. שילוב היהודים ברפורמות הכלליות, גם זו היתה משימה שהתחייבה, ובהמשך נראה שבעיה זו ניצבה בפני השלטונות בשלב נוסף של פיתוח רפורמות, בשנים 1954-1953. ואולם מעבר לכך המיעוט נשאר מיעוט ולא תפס מקום מרכזי בסדר יומם של השלטונות. כמו לפני המלחמה, גם לאחריה עסקה הפקידות הצרפתית בענייני היהודים בעיקר בתגובה על דרישות ולחצים שהופעלו עליה מבחוץ, ולא כתוצאה של יוזמות שלה. לפני המלחמה היו כי״ח והממסד היהודי הצרפתי שעמד מאחוריו הגורמים העיקריים שבחשו בענייני היהודים המקומיים. מה אירע אחרי המלחמה? כלום הצליחה העילית היהודית הצרפתית להשתקם אחרי המלחמה, ואם כן, מה היתה מדיניותה כלפי התפוצה המרוקנית לאורו של משבר השואה?

 

תהליך השיקום של יהודי צרפת, כמו זה של ארצם כולה, הסתייע במידה ­­רבה בקיומו של ״ועד צרפת החופשית״ בראשותו של הגנרל דה־גול. כידוע נמלט דה־גול ללונדון בעת המלחמה ושם ניסה לשמור על גחלת המסורת הצרפתית האנטי־פשיסטית ולבנות לצרפתים המצטרפים אליו מקום לצד בעלות הברית הנלחמות בנאצים. כמה אישים יהודים בולטים הצטרפו אליו בלונדון. ביניהם רנה קָסֶן (René Cassin), שעליו הטיל דה גול, בין יתר תפקידיו, לשקם עוד בתקופת המלחמה את רשת מוסדות כי״ח. היה בכך אות לחשיבות שהעניקה המדינה הצרפתית לארגון היהודי שפעל בהשראתה. ברם, מה היתה באמת ההשראה לפעולתם של אישים מסוגו של קסן אחרי השואה? נדון בכך להלן. תחילה נתוודע לשתי הדמויות הבולטות בלובי היהודי הצרפתי שפעל למען העניין היהודי המרוקני בתקופה המעניינת אותנו, קסן וז׳ול ברונשוויג. לאחר מכן נעמוד על ההתפתחות בנטיותיהם הפוליטיות בעולם הזרמים היהודיים אחרי המלחמה, וננסה להבין את משמעות התמורה בעמדותיהם לאור ניתור משמעות פעולתה הפזורתית של כי״ח. לבסוף נתמקד בפעולות יהודי צרפת – ולא רק כי״ח – אצל השלטונות למען יהודי מרוקו בשנים 1949 ו־1954.

קָסֶן וברונשוויג

רנה סמואל קסן, מי שעתיד לקבל בשנת 1968 את פרס נובל לשלום על מפעלו בתחום הגנת זכויות האדם, היה משפטן ומדינאי. הוא נולד בביון, אחת הקהילות הוותיקות ביותר בצרפת, בשנת 1887, למד משפטים באוניברסיטת אקס־אן־פרובנס ונלחם במלחמת העולם הראשונה, במהלכה נפצע קשה וזכה בעיטורים צבאיים. בשנת 1920 מונה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת ליל ובשנת 1929 באוניברסיטת פריס, שבה המשיך ללמד עד גיל מבוגר ביותר. מלבד עיסוקו האקדמי במשפט, שהוציא לו שם גם מעבר לגבולות צרפת, הוא נטה לפעילות חברתית ופוליטית. תחילה נמנה עם המייסדים והפעילים של איגוד נכי המלחמה הצרפתים ושל הפדרציה של החיילים המשוחררים, ובשנת 1922 היה לנשיאה של הפדרציה, ובתוקף תפקידו זה היה אחראי להבטחת החינוך ללמעלה 000800' יתומי מלחמה. במקביל נעשה פעיל שלום וייצג את צרפת בוועד הלאומים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היה קסן אחד הראשונים מנושאי התפקידים הבכירים בממשל הצרפתי, שנענה לקריאת המרי של דה־גול ביוני 1940; הוא נמלט והצטרף אליו בלונדון, מונה לשר החינוך והמשפטים בממשלה הגולה (1943-1941) ומילא תפקידים מרכזיים נוספים במטהו. באותה תקופה פסק הוועד המרכזי של כי״ח בפריס לתפקד ודה־גול הורה לקסן ליטול לידיו את ניהולו של הארגון היהודי. לאחר המלחמה נבחר קסן לנשיא כי״ח, ובתוקף תפקידו זה נעשה דמות מרכזית בענייניו הפוליטיים של המיעוט היהודי בצרפת.

ממשפחתו של קסן, כמו ממשפחות יהודיות צרפתיות רבות, נלקחו אנשים למחנות ההשמדה, ואין כמעט ספק שהלם השואה השפיע על פעילותו הציבורית היהודית מכאן ואילך. הוא היה פעיל בכי״ח ובעוד מסגרות יהודיות צרפתיות ובין־לאומיות. ואולם כמו כרמייה בשעתו גם לדידו לא היה ההיבט היהודי היבט מרכזי בפעילותו. לאחר השחרור המשיך קסן למלא תפקידים חשובים במוסדות המדינה וייצג את צרפת בגופים בין־לאומיים, ובראשם האו״ם. הוא נבחר לנשיא ועדת האו״ם לזכויות האדם, וקנה לו שם עולמי בהיותו יוזם הצהרת זכויות האדם, אחד המנסחים הראשיים שלה, ואחראי במידה רבה לפעילות הדיפלומטית שהביאה לאימוצה על־ידי האו״ם בשנת 1948. בצרפת שלאחר המלחמה נהנה קסן מיוקרה בחוגים רחבים. הוא יכול היה לצאת ולבוא ללא קושי אצל שרי הממשלה ומנהלי המשרדים השונים ולדבר אל כל אחד מהם כשווה אל שווה. מעמדו שירת היטב את הממסד היהודי הצרפתי במגעיו עם זרועות הממשל השונות, וכמובן יכול היה להועיל גם בטיפול בעניין היהודי המרוקני.

דמות אחרת, שלא נהנתה ממעמד כה רם ברמה הלאומית הצרפתית, אך מילאה מקום מרכזי ביותר במהלכי העילית היהודית הצרפתית הנוגעים למרוקו, היה ז׳ול ברונשוויג(1993-1908). הגדרנו לעיל את ברונשוויג כמתיישב צרפתי. אמנם רוב היהודים בעלי האזרחות הצרפתית במרוקו לא היו מהגרים יהודים מצרפת, אלא מאלג׳יריה הסמוכה, אולם היו במרוקו גם כמה משפחות יהודיות צרפתיות ותיקות. הידועה והחשובה ביותר ביניהן היתה משפחת ברונשוויג. זו באמור זכתה אפילו למוניטין, אמנם מוגזמים, כמקבילה המקומית למשפחת רוטשילד המטרופולינית.

בשנת 1889, כאשר הגירה צרפתית לצפון אפריקה היתה תופעה המונית,אם כי לא למרוקו אלא לאלג׳יריה או תוניסיה, התיישב סבו של ז׳ול בטנג׳יר. עיר זו בצפון מרוקו, שהיתה בעלת מעמד בין־לאומי, היתה אחת הנקודות הראשונות בארץ זו שמשכו מהגרים זרים. ברונשוויג הסב הגיע מליון, שם קיבל סמיכה לרבנות, ועסק במסחר במוצרי משי. לפי המסורת המשפחתית המשיך לעסוק בכך גם במרוקו, סחר אף עם חצר הסולטאן ושלח צעיפים המיועדים להרמונו. בנו ג׳ורג׳ נכנס לעסק המשפחתי של אביו. ג׳ורג׳ לפי אותה מסורת היה אינטליגנטי ודינמי ביותר, והוא ששם את הפירמה ברונשוויג על מפת העסקים הגדולים שבמרוקו. הוא נכנס לתחום רווחי ביותר במרוקו בראשית עידן ההתפתחות הקולוניאלית המהירה שלה – נכסי דלא־ניידי. כמו צרפתים רבים בעלי עסקים במרוקו נע בין פריס לקזבלנקה, ובתקופת מלחמת־ העולם הראשונה שירת בצבא הצרפתי. לאחר המלחמה פתח טחנות קמח, עסק ביבוא ויצוא, בסחר בתבלינים ועוד. לפירמה המשפחתית היו סניפים בכל מרוקו.

שני בנים נולדו לג׳ורג׳. ז׳ול היה השני. הוא נולד בפריס וגדל והתחנך בה. אמו נפטרה בשנת 1916, כשהיה בן 8 ואחיו בן 11, והשניים גודלו על־ידי דודתם, אחות אביהם. אביהם נפטר בשנת 1928, כששניהם היו צעירים מאוד, והם נאלצו להיכנס לעסקים. ז׳ול סיים את חוק לימודיו באוניברסיטה וכמו אביו נע על ציר פריס־מרוקו. דומה כי מתחילה היה זה אחיו הבכור, פול, שהתרכז בניהול העסק המשפחתי, וכך יכול היה ז׳ול הצעיר להתפנות גם לפעילות ציבורית – כבר בשנת 1932 היה חבר בוועד המרכזי של כי״ח. על רקע האנטישמיות הגוברת באירופה הוא התלבט בשאלת זהותו היהודית. תחילה קיים במשרדיו בפריס שיעורים ביהדות לבני הבורגנות היהודית הגבוהה. אחר־ כך, בשנת 1936, ייסד עם חברו מרקוס כהן, נצר למשפחה אורתודוקסית יהודית גרמנית, את בית־הספר הרמב״ם, שבו למדו, לצד תלמידים יהודים צרפתים, גם כמה מבני הבורגנות היהודית במרוקו, כגון אלפונסו סבאח, מי שיהפוך לאה־ המנהיגים הציונים הבולטים בארץ זו. במלחמת־העולם השנייה גויס ז׳ול, ונפל בשבי. הוא שהה כחמש שנים במחנה שבויים בליבק שבאוסטריה, כקצין צרפתי בשבי העמיקה תודעתו היהודית. התמזל מזלם של ברונשוויג וחברו מפריס, כהן, והם היו שבויים באותו מקום. כהן, שהיה בקי מז׳ול בעברית ובלימודיב רבניים, לימד אותו שם תלמוד, משנה וכיוצא באלה ואפילו הכתיב לו ספר דקדוק ומחזור תפילה ליום כיפור. השניים דנו גם בתוכניותיהם לעתיד במסגרת כי״ח, אם ייצאו חיים מן המחנה. מרקוס כהן החליט שהוא יעסוק בחיזוק היהדות בארץ־ישראל, לפי המסורת המשפחתית, וברונשוויג במרוקו.

לאחר המלחמה אכן התרכז ברונשוויג בפעילות ציבורית למען יהודי מרוקו. עיקר עבודתו היתה, כבעבר, בפיתוח רשת החינוך של כי״ח, והוא התמנה לסגן הנשיא שלה. ואולם דומה שלא היה שום תחום ציבורי חשוב בחיי המיעוט היהודי במרוקו שידו לא היתה בו. הוא נע בין הארגונים היהודיים הזרים שהגבירו אז את התעניינותם במיעוט היהודי המקומי, תיווך בינם לבין הממשל הקולוניאלי, ובמקביל תיווך בין הממשל לבין הקהילות המקומיות. כמו כן שימש כמשקיף העיקרי של הממסד היהודי בצרפת על המתרחש במרוקו וכמבצע הראשי של מדיניותו במרוקו גופא. ברונשוויג, יש להדגיש, לא נשא בשום תפקיד רשמי במערכת הקהילתית המקומית, שכן הכהונה בוועדי הקהילות היתה מותרת רק למי שנחשבו במקורם למרוקנים אפילו אם נהנו מאזרחות זרה. עם זאת דווקא הוא, ספק יהודי מטרופוליני ספק מתיישב צרפתי, היה קרוב לוודאי היהודי בעל ההשפעה הפוליטית החזקה ביותר בשלהי השלטון הקולוניאלי. תופעה זו של מנהיג זר, בעל מעמד אירופי, ולא מקומי בעל מעמד ילידי, המחזיק בידיו עוצמה פוליטית כה רבה, היתה זרה כמובן לרוב המוסלמי.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – קָסֶן וברונשוויג

עמוד 112

  Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc

le-mossad

Les Cellules en Action

Que cela soit grâce à une propagande adéquate ou au bon sens sain des hommes de la Misguéret, on est vite arrivé à la conclusion que l'élimination de la diaspora juive au Maroc était la seule solution aux douloureux problèmes des communautés juives. Tout autre solution serait vaine, et tout celui qui voulait contribuer à la solution des problèmes de ses frères juifs au Maroc, et était associé à l'œuvre de la Alyah, s'est aperçu plus tard qu'il n'avait pas œuvré en vain. Si on est d'accord avec cette solution, on comprendra aisément les difficultés qu'aura la Misguéret à continuer à maintenir l'état d'alerte de l'auto défense parmi ses membres quand les autorités devaient, des années plus tard, autoriser presque totalement la Alyah, dans le cadre de l'opération Yakhine.

Nous avons déjà dit quelques mots sur l'âge minimal des membres de la Misguéret qui a d'ailleurs commis des dommages quant au nombre de recrues, les commandants préférant ceux qui étaient plus âgées, plus mûres et plus pondérées. Il semble inutile de préciser que tout le travail se faisait sur la base du bénévolat. Il faut aussi se souvenir qu'en cas d'arrestation, les membres de Gonen risquaient des peines plus lourdes que ceux des activistes de la Alyah clandestine, celle-ci ne constituant pas une infraction à la constitution au Maroc indépendant – en dépit des difficultés politiques qu'elle pouvait créer aux dirigeants – alors que la participation à une organisation clandestine armée constitue une atteinte à la sécurité du pays et une infraction grave à ses lois. De ce fait la participation des hommes de Gonen à la Alyah réduit au strict minimum nécessaire.

Quand l'organisation était au sommet de sa force, elle comptait des centaines de volontaires dans ses rangs, dont des dizaines de commandants. Des chiffres relativement modestes si on tient compte de la grande dimension du pays et de l'extrême dispersion des communautés juives. Certes cette force, avec le peu d'armes dont elle disposait, n'aurait pas été capable de repousser de nombreuses attaques armées aux heures de troubles, mais elle était suffisante pour arriver le cas échéant aux lieux de péril et entraîner derrière elle un plus grand nombre de juifs qui sans avoir subi de préparation militaire étaient disposés à se mobiliser en cas de nécessité. Par exemple quand le général De Gaule proclama en France le 16 septembre 1958 son intention au référendum sur l'avenir politique des colonies françaises d'Afrique du Nord, des informations furent recueillies sur l'intention des militants du FLN algérien d'assassiner des juifs à Casablanca pour attirer l'attention des médias sur la lutte pour l'indépendance de leur pays. La police marocaine prit aussitôt des mesures de précaution, mais la Misguéret n'y comptait pas beaucoup et mobilisa les sections de Gonen pour protéger les juifs du mellah de Casablanca.

Méir Knafo ajoute: "Dès que nous avons reçu les informations sur les plans des Algériens d'assassiner des juifs à Casablanca, nous avons été convoqués d'urgence par Ménahem Rak-Oz, alors commandant de Gonen. Il nous dit qu'on ne pouvait compter sur la police marocaine et que les membres de Gonen devaient patrouiller armés dans les rues du mellah et du quartier de la piscine municipale peuplé en grande majorité de juifs. J'étais responsable de la sécurité et de la défense des juifs dans ces deux quartiers.

Notre section comptait un certain nombre de membres dont, Jo Waknine, Raphy Vaknine et Yéhouda Attias-Doron. Nous avons sorti les armes de la cache – des revolvers, mitraillettes et grenades – et sur les instructions de Ménahem, nous avons préparé des dizaines de cocktails Molotov. Nous avons commencé à patrouiller dans les rues du mellah à bord des voitures de la Misguéret. J'avais fixé le poste de commandement dans le salon d'Albert le coiffeur, rue de la Croix Rouge, au cœur du mellah. Heureusement, il ne s'est rien passé – mais si les Algériens avaient essayé d'appliquer leur plan, nous aurions été en mesure de les repousser.

La même nuit, nous avons Jo, Raphy et moi, déposé les armes au poste de commandement de Gonen, Yéhouda se chargeant de les remettre le lendemain dans la cache. Le lendemain matin, Yéhouda en arrivant dans l'appartement, ne devait pas parvenir à en ouvrir la porte. Il en avertit immédiatement l'état-major. Vers huit heures du matin, arrive chez moi sans prévenir, David Bensoussan pour me demander de me rendre dans l'appartement pour vérifier pourquoi Yéhouda n'avait pas réussi à en ouvrir la porte, et si tout allait bien de ramener les armes dans la cache. David devait ajouter que l'on craignait que la police ne soit dans l'appartement et qu'il y avait une probabilité dans ce cas d'être arrêté et c'est pour cela qu'on m'avait choisi pour cette mission périlleuse. Ce choix devait théoriquement me flatter, mais de l'autre côté il pouvait tout aussi bien signer ma fin – il y avait en effet dans l'appartement des mitraillettes, des grenades, et un grand nombre de cocktail- Molotov.

 

Avant de dire au revoir à mon épouse, qui était enceinte de six mois de notre fils aîné Raphy, je détruisis toute preuve compromettante chez moi, y compris un revolver chargé. David m'a déposé devant l'immeuble où se trouvait l'appartement, et est reparti en toute vitesse en motocyclette. Je restai seul pour résoudre le problème. En entrant dans l'immeuble, il m'est arrivé quelque chose "d'amusant", le concierge qui était musulman m'a interpellé en me disant " il y a une heure, ton copain était là, il a essayé d'entrer dans votre appartement et n'a pas réussi à ouvrir la porte. Je lui ai proposé mon aide et il a refusé, je sais bien ce que vous faites dans cet appartement!"

En entendant cela, mon sang se glaça.

Et qu'est-ce que nous y faisons? lui ai-je demandé, reprenant mon sang-froid. Il m'a alors chuchoté à l'oreille: "la prochaine fois invite-moi à y participer !"

J'étais soulagé. J'ai supposé qu'il était sans doute homosexuel. En ne voyant entrer dans l'appartement que des hommes, jamais de femmes – et c'est une erreur dans le travail clandestin – il était convaincu qu'on y organisait des orgies.

 

Mais cela ne devait pas pour autant être la fin du cauchemar avec ce gardien trop curieux. Il a proposé de m'aider à ouvrir la porte et j'ai accepté. Il l'a ouverte d'un seul coup et rentra. L'appartement était vide, aucune trace de policiers. Mais mon sang se glaça à nouveau: en face de l'entrée se trouvait la cuisine et sur le marbre trônaient les 32 cocktails molotov que ont pris entre temps couleur de vin rouge. Ne perdant pas mon sang-froid, j'ai demandé au concierge s'il ne voulait pas prendre un bon verre de vin. Il m'a répondu effrayé – "que Dieu m'en préserve ! Tu sais bien que le vin est interdit aux musulmans!" et il est vite ressorti.

Je soupirai de soulagement alors que mon cœur continuait à battre très fort. Quand j'ai repris mes esprits, j'ai téléphoné à Jo Waknine pour venir m'aider. Nous avons ensuite descendu les valises dans l'ascenseur. Alors que nous attendions le taxi, le gardien nous a proposé, de nouveau, son aide. Il a essayé de lever une des valises et l'a vite reposée, car elle était trop lourde, nous demandant "mais qu'est-ce que vous transportez là?"

Je lui ai expliqué que c'était une machine à coudre électrique de marque italienne dont mon ami Jo était le représentant au Maroc, ajoutant: "Tu ne veux pas en acheter une?"

– Non, je ne ferais jamais entrer chez moi une machine électrique, une machine manuelle me suffit largement! La chance avait été une nouvelle fois de notre côté et nous avons déguerpi au plus vite. La première chose après avoir tout remis en place, fut de prendre un verre de cognac pour nous remettre de nos émotions.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Page 126

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 186 מנויים נוספים

יולי 2022
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר