מורשת יהדות מרוקו

וארְזָאזָאת – OUARZAZATE

הישוב

לא צויין מתי נוסדה אבל תאריך מדוייק פחות או יותר אוכל לציין: מור-אבי ז"ל נולד בעיר זו בשנת תרמ"ג או תרמ"ו (1883-1886).  

    וָארְזָאזָאת ממוקמת בצומת העמקים הידועים: "וָאד דְרָא וְוָאד דָאדְס", ובקרבתה נמצא אחד הסכרים הגדולים של מרוקו סכר "אֶל-מָנְסוּר" המנקז אליו  מי השלגים המופשרים.

    וָארְזָאזָאת מרוחקת מְמָרָאקֶש 198 ק"מ אך הנסיעה נמשכת כ- 5 שעות בגלל פיתולי הכביש הגובה מעל פני הים מתחיל מ-460 מטר בו נמצאת מָרָאקֶש, מטפסים עד ל-נְטִישֶן טִישְקָה הנמצאת בגובה 2.260 מטר מעל פני הים (מקום אידיאלי לצילום ליד נקודת הגובה), ויורדים לגובה 1.160 מטר בו נמצאת וָארְזָאזָאת יש לציין שהנוף בכביש זה הוא מקסים.

הכפר הקטן התפתח בצעדי-ענק  לעיר, שאוכלוסייתה היום מונה מעל  60.000  נפש.  בזכות השיגעון של העירייה שלא חוסכת כל מאמץ לפיתוחה, וָארְזָאזָאת הפכה לעיר כמעט מודרנית אך לא מעוררת כל התלהבות מיוחדת, כי היא שומרת עדיין על צביונה הבֶּרְבֶּרִי במיוחד בסגנון הבניה בשנת 1928 הצרפתים החלו לפתח את העיר והפכוה לעיר מחוז ובירת האטלס. הצרפתים מצאו את המקום כמקום אידיאלי לבילוי חופשותיהם.

    בעיר שדרות רחבות ידיים שלאורכם פנסי-רחוב, אף רמזורים יש בעיר הבֶּרְבֶּרִית הזו שהייתה ידועה מאז ומתמיד בשם "בְּלָאד שְׁלוּח" (עיר הבֶּרְבֶּרִים). לך ספר למישהו שבא מִבְּלָאד שְלוּח שבוָארְזָאזָאת יש רמזורים!!!.

   מצידי השדרות חנויות בהם אפשר למצוא ממיטב התוצרת האופיינית לאזור כמו: שטיחים  תכשיטים ועוד. הנארגים בעיקר בבתים, בהיותה עיר מחוז יש בה  מוסדות ממשלתיים.

    במבט ראשון העיר קצת מאכזבת, אבל ההשקעות והיוזמות שמרעיף עליה משרד התיירות המרוקני והשגשוג הכלכלי של אולפני הסרטים העשירים סביבה מתחילים לתת בה או אותותיהם, והעיר הופכת בהדרגה ליעד תיירחות מדברי בפני עצמו. אחת התוצאות של שגשוג זה הוא המספרן הרב של חברות לפעילויות־חוץ הפועלות בווארזאזאת, החל מאופנועים וטרקטורונים וכלה בטרקים על גמלים ולטיולים ברגל. כולן מנצלות את המדבריות הנהדרים בסביב ואת הקרבה לעמקים בסביבה ואת הקרבה לעמקים; אטלס, דראע ודאדס.

    בחורף תזדקקו כאן לבגדים חמים כנגד רוחות הכפור הנושבות בעוצמה במדרונותיהם של ההרים המושלגים באטלס־הרם, ועלולות להימשך עד האביב.

לְוָארְזָאזָאת מגיעים תיירים, רבים, חלקם ברכב וחלקם בטיסה הודות לקשר האווירי המסודר בינה לבין ערים באירופה. מדי-יום נוחתים מטוסים מיעדים שונים, כי וָארְזָאזָאת משמשת כתחנה לסיורי המדבר אם בג'יפים או אופנועים. בעיר עשרות בתי-מלון וגם הקשר האווירי הפנים-ארצי מפותח

    בעיר השתמרו יפה  שתי קָסְבּוֹת: " תָּאוּררירְת וְטִיפוּלְטִית"- TAOURIRT  ו- TIFOULTIT. קָסְבָּת תָּאוּררירְת היא הקסבה בה התגורר המושל "אל-גלאווי-EL-GLAOUI  ונחשבת בין הקסבות היפות ביותר במרוקו, היא מקושטת במוטיבים גיאומטרים יפים, קירותיה צבועים בצבע צהבהב ולבן. לקסבת טִיפוּלְטִית יש גם יתרון מיוחד היא מעניקה מבט יוצא מהכלל לנוף היפה של  העמק. 

ווארזאזאת (Ouarzazate) הייתה תמיד אתר בעל חשיבות אסטרטגית, כפי שתעיד קסבה תאוורירת בלב העיר. ב־1928 הושיבו כאן הצרפתים חיל־מצב ופיתחו את העיר כמרכז מנהלי, וכזו נותרה עד היום.

הוליווד של המדבר

ווארזאזאת היא כיום המרכז לצילומי הקולנוע הנערכים במרוקו, וסרטים רבים צולמו בה ובאזור שסביבה, כולל: "שמיים מגינים מעל", "גלדיאטור", "האיש שרצה להיות מלך", "הפיתוי האחרון של ישו באזור המסוכן (ג׳״מס בונד) ואסטריקס. צילומי האפוס ההיסטורי אלכסנדר.

    בשנת 2003 הביאו למרוקו השקעות זרות של יותר מ-60 מיליון דולר. את רוב הסרטים מצלמים באולפני אטלס הנמצאים 7 ק"מ מוארזאזאת. ניתן לבקר באולפנים ולראות את המנזר הטיבטי שהוקם עבור קאנדאן של סקורסזה, את המטוס מאוצר הנילוס ואת הת­פאורה המצרית ששימשה למספר רב של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים על קליאופטרה. הסיור נערך רק כאשר לא מצלמים באולפן סרט. יש אפשרות להשתלב כניצבים בחלק מהסרטים; אם תמיד חלמתם על כך, קראו את לוחות המוד­עות במלונות ובררו במרכזים לדוברי אנגלית.

    אם אתה מגיע לְוָארְזָאזָאת מובטח לך יחס חם ואדיב מצד האוכלוסיה ואם אתה מבקר באחת החנויות,  אל תופתע להיות מוזמן לכוס תה מרענן.

יהודים בְּוָארְזָאזָאת.

מוצא משפחתי מעיר  זו והיה חשוב לי לדעת כמה שיותר פרטים על מקום מוצא משפחתי, וכן לבקר בבית-העלמין הנמצא בשכונת תָאזְ'דָה. כמדריך תיירים למרוקו, כאשר במסלול הייתה העיר וָארְזָאזָאת נהגתי לפקוד קברותיהם של בני משפחתי

    בְּוָארְזָאזָאת  ובסביבתה התגוררה אוכלוסיה לא מעטה, ומתוך הקהילה המפוארת שהתגוררה בעבר בעיר, נותרו בה שני יהודים בודדים. שם האחד עְמִּי מאיר (פירוש המילה עְמִּי היא דוד וניתנת לפעמים לאדם שאינו קרוב משפחה לשם חיבה. ש"ט), והשני מרדכי זוהר. כאשר הם היו עוד בחיים נהגתי בכל ביקור בוארזאזאת לבקר גם אצלם ולפעמים צירפתי אלי מספר מטיילים כדי לתת לאותם שני היהודים תחושה של הזדהות וגם להוציא אותם קצת מבדידותם. עלי לציין שתמיד בביקורי אצלם, תמיד שמחו לפגוש אותי/אותנו, בכלל בשבילם לפגוש יהודי שבא מארץ-ישראל ארץ הקודש, היה בעל משמעות מיוחדת. ישבתי/ישבנו בחברתם כמה שהזמן איפשר לי, ותמיד כיבדוני במשקה העממי המרוקני "התה"

באחת הפעמים ביקשתי מעמי מאיר שיראני את בית העלמין בו קבורים אחדים למשפחת טנג'י לשמחתי עְמִּי מאיר נענה בשמחה לבקשתי, והצטרף אלי למונית ויחד הגענו לבית-העלמין שבשכונת תאג'דה בוארזאזאת. כידוע במקומות אלה אין מצבות ורק אבנים פזורות שאחת מהן קצת גדולה ומסמנת מקום ראש הנפטר. עְמִּי מאיר הובילני לחלקה שלדבריו קבורים בה נפטרים למשפחת טנג'י. עלי להודות שהמפגש עם המקום היה מרגש ומצמרר.

עְמִּי מאיר עסק בקניית מטעי קטנים של שקדים. שאלתי אותו האם יש לו משפחה? אמר לי בערבית מוגרבית: "מְרָאתִי מָאתִית, אוּעַנְדִי בְּנִיתָה אְלִי שָׁכּנָה פִי ירוחם, אוֹקְט מָה זָאת כָּא תְעָבִּי מְעָנְדִי אֶל פְלִיסָאת בָּאס בִּיְעְת אֶל-לְִויזאָת". התרגום: "אשתי נפטרה, ולי בת הגרה בירוחם, כל פעם שהיא באה אלי היא לוקחת ממני את הכסף שקיבלתי תמורת מכירת השקדים".  בביקור האחרון בוארזאזאת לא פגשתי בו ונמסר לי שבתו דאגה להעלותו לארץ ונפטר בירוחם. יהי זכרו ברוך.

    מרדכי זוהר עסק בקניה ומכירת עורות בעיקר של כבשים ומזה התפרנס. הוא היה ערירי, בביקורי האחרון נודע שנפטר ונקבר בעיר מראקש. יהי זכרו ברוך.

יהודים בוארזאזאת לפני אלפיים שנה

בספר ״דבר שמואל״ לרבי שמואל עמאר זיע״א מגדולי חכמי מֶקְנָס שנדפס בקזבלנקה בשנת ת"ש (1940) כותב נכד המחבר, הגאון רבי מרדכי עמאר זצוק״ל (בסוף תולדות המחבר שבתחילת הספר) וזה לשונו: ״עוד סיפר לי תלמיד חכם אחד זה שמו רבי אברהם טנג'י, (לאחרונה עצמותיו ועצמות אחיו רבי שלמה הועלו ארצה ע"י בן דודי שיחיה רבי מאיר טנג'י שליט"א ונקברו בהר המנוחות. ש"ט)  שיש להם בית חיים אחד שמו ״תָאזְדָא״ מקנת כסף היהודים משנים קדמוניות כמו אלפיים שנה לערך, וספר המקנה כתוב בכתב הערלים ובכתב ישראל וחתום על הספר הרב כמוהר״ר ראובן עמאר בר  הרב הגדול כמוהר"ר יוסף עמאר, חסידא קדישא ופרישא (חסיד קדוש ופרוש) הרב הגדול כמוהד״ר משה עמאר זצ״ל וספד המקנה הנז׳ מופקד בידי ר׳ דוד טָנְזִי מהעיר מָרָאקֶשׁ יע״א״ עד כאן לשונו.

    הערה: כאמור ביקרתי בבית העלמין שבתאזדה פעמים רבות ותמיד נעצבתי אל לבי כאשר ראיתי שהמקום הפך למזבלה שכונתית, מגרש משחקים ויבוש גללים. מלך מרוקו החליט לשמר  את בתי העלמין ועד כמה שידוע לי ניבנו חומות סביב 30 בתי עלמין. הופתעתי לראות שסביב בית-עלמין נבנתה חומה גבוהה ושער ברזל אגב בישובים שסביבם ניבנו חומות אין כבר יהודים. אם מי שהוא מזדמן ללואראזאת ולבית העלמין בְּתָזְ'דָה יוכל לפנות לבעלת המכולת הגובלת עם השער של בית העלמין. ש"ט.

     יהודי וארזאזאת זכו לביקוריהם הרבים של רבני משפחת אביחצירא לדורותיהם אשר ביקרו תוכופות  בוארזאזאת ובישובים מסביב,  ישנן עדויות רבות על כך בספרים ובע״פ.

צדיקי וארזאזאת נגלים ומברכים את העולים לארץ הקודש

בספר ״כתר קדושה״ תולדות שושלת  צדיקי בית פִּינְטוֹ (אשדוד תשע״א-2011) בעמ' 99 מסופר שכשזכו יהודי וארזאזאת לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה, משם נסעו למרסיי שבצרפת ואח״כ למחוז חפצם ארץ ישראל. בדרך בהיות האוטובוסים נוסעים לאיטם על כביש תישקא הידוע, אותו כביש מסוכך המתפתל במרומי הרי האטלס, לפתע באחד מעיקולי הכביש נוכחו הנוסעים לראות על ההר ממולם שלשה זקנים נוראי הוד עטופים לבן אשר אור יקרות של קדושה נסוך על פניהם הזכים, השלשה חייכו לעברם ונופפו בידם לשלום, כאומרם סעו לשלום לארץ ישראל ויהי ה׳ עמכם. אחד הזקנים ששהה באוטובוס ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם הנהג נענה לבקשתו עצר את האוטובוס והזקן רץ לעבר שלושת הדמויות. משהגיע אליהם פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר אני רבי יוסף פינטו (רבי יוסף פינטו קבור בעיר וארזאזאת והייתה הזכות לפקוד את קברו. ש"ט) ואלו תלמידי הנודעים רבי  שאול נחמיאס ואחד מצדיקי משפחת עָרָאמָה באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש. סעו לשלום וברכת שוכן מרומים תלווה אתכם. הזקן חזר נפעם לאוטובוס וסיפר את ששמעו אוזניו, המשך הדרך עברה בשמחה והשכיחה כל צעד.

את הסיפור סיפר רבי משה אלחרר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי לשעבר, סיפור זה נשמע גם מזקן ממשפחת אביטן יוצא העיירה הסמוכה סְכּוּרָא שיהודיה עלו על שני אוטובוסים והצטרפו ליהודי וארזאזאת, ואף הם זכו לראות את המחזה נורא ההוד הזה. לדבריו ישנם עד היום זקנים יוצאי סכורא הגרים בירוחם שזוכרים את המעשה             

תיאור ביקור בוארזאזאת לפני כשישים שנה

הייתה שעה שתיים לאחר-הצהריים והתחיל גשם דק לטפטף. תופעה זו חזרה מדי יום ביומו וליוותה אותנו בכל הסיור. החורף היה שחון וגשמי האביב נתאחרו. כעבור שעה הגענו לוארזאזאת, אחת מערי המלוכה החשובות של משפחת הָגְּלָאוִוי, שראשה תְהָאמִי אֶל-גְּלָאוִוי פָאשָא (מושל), כיהן עד יום מותו כְּפָּאשָׁא של העיר מראקש. לפנים משל ה"קָאיְיד" (המנהיג) ממשפחת אל-גלאווי כאדון עצמאי על שטחים ענקיים, שהשתרעו על-פני האטלאס המרכזי, מבואותיו ומורדיו. בכל נקודה חשובה מבחינה אסטרטגית או מסחרית, נבנו "קצור" קצבות (ארמונות ומצודות), שבהן ישב נציבו, בן-משפחתו של הקאייד, אלה היו גובים את המסים מן התושבים ומכניסים אותם לאוצרו הפרטי של הקאייד, שהיה כעין נסיך בלתי-תלוי. היה לו צבא פרטי משלו, והוא היה דואג לשלומם וביטחונם של נתיניו. אף-על-פי שלכאורה הכירו הָקָאיְידִים לאחרונה בריבונותו של הסולטאן להלכה, למעשה היה כוחם גדול מזה של אדוניהם.

הערה: כשיש ברשותי תמונות של יהודים מישוב מסויים אני משתדל להוסיפם. גם בפרק זה של וָארְזָאזָאת שילבתי תמונות אך על התמונה שלהלן לא הייתי מוכן לוותר והוספתי אותה. וזה  המעשה: מוצא משפחתי משפחת טָנְגִ'י מעיר זו, בה היו שני בתי-עלמין. בגלל שמשפחתי מעיר וָארְזָאזָאת הייתה משפחה ענפה, היה לה בית-עלמין נפרד. בכל טיול שהדרכתי במרוקו והמסלול כלל את העיר וָארְזָאזָאת, נהגתי לבקר בבית-העלמין. לאחד הטיולים הצטרף אלי בני יצחק טָנְגִ'י (איציק) ז"ל, ותוך כדי סיור בבית העלמין מצאנו מצבה מאולתרת כי בבתי העלמין בכפרים לא נהגו להקים מצבות. תוך כדי סיור בבית העלמין  גלינו מצבה מאולתרת ועליה כתוב שם הנפטר יצחק טָנְגִ'י כשמו של בני יצחק (איציק) ז"ל. יהי זכר שניהם לברכה לעד.

חשיבותה של העיר החדשה, שמשמשת מרכז מינהלי של השלטונות הצרפתיים. בווארזאזאת עצמה אין גרים יהודים, חוץ ממנהל תחנת האוטובוסים. יש אמנם כמה חנויות של צורפים יהודיים, אבל היהודים גרו במלאח תָאוְורִירְת, הרחוק כשני ק״מ מווארזאזאת.

    הנחנו את חפצינו ב"מקלט בנתיב" – מלון ממשלתי קטן של מסילות-הברזל (התחנה הסופית שלהן במראכש, במרחק 205 ק״מ), המצוייד בכל הנוחויות, שרבים דוגמתו הקימו הצרפתים באזורים נחשלים לנוחותם של פקידיהם, תיירים וסתם נוסעים. בלי להתמהמה יצאנו לביקורים במלאח.

    עברנו ליד ה"קצבה" של תאורירת (מצודה הפתוחה היום לביקור תיירים. ש"ט), מקום מושבו של המושל אל-גלאווי, שבצידה משתרע היישוב המוסלמי הקדום. שורה של בניינים גבוהים בנויים חימר אדום. יש להתפלא על אומנות בנייה זו העושה מרחוק רושם של מבצרים וארמונות, (ראו תמונה של בניה כזו לעיל. ש"ט) טירות ומגדלים גבוהים, שכאילו יצקו אותם יציקה אחת מחומר מוצק או חצבום בגראניט, ולאחד מכן פיתחו בהם מיני קישוטים גיאומטריים נאים. רק כשמתקרבים רואים את הסדקים הרבים בחומות החימר. כשמתפודר חלק מן הקיר אין לו תקנה, כי אי אפשר לחבר את הטיט החדש עם הישן.

    חצינו ואדי ופנינו אל המלאח. לדברי התושבים הוא חדש וקיים רק כ-"מאה וחמישים שנה". המלאח העתיק נעזב, כי חומותיו התחילו להתפורר. נתלווה אלינו ראש הקהילה, ואתו יצאנו אל ה"מערה" (בית-עלמין, כך מכנים יהודי מרוקו את בית העלמין. ש"ט)  הישנה. אין כל כתובות על המצבות הקדומות, שהן מאבני סלע קטנים . ליד הקברים פזורים פכי- חרס שבורים, שהשתמשו בהם בשעת הטהרה. מנהג המקום הוא לשברם ולהניחם ליד הקבר (לרוב אין מצבות בבתי העלמין בכפרי האטלס, נהגו לחרוט את פרטי הנפטר על אבן הסלע ולטמון אותה ליד ראשו. על אבן כזו ראו בפרק ירושלים על רבי שלמה טנג'י. ש"ט). לאחר מכן הוליך אותנו ראש העדה ליד חורשת-דקלים השייכת ליהודים. אגב כך סיפר, שהוא מכר את כל רכושו, מאתיים דקלים (דקל-תמרים שווה אלפיים-שלושת אלפים פראנק,כסף שהיה נהוג אז (כמאתיים חמישים ₪. ש"ט).  ומתכונן לעלות לישראל בחודש סיוון. גם ליהודים אחרים יש דקלים וחלקות אדמה, שמעבדים אותן בשותפות עם ערבים. בְּתָאוּורִירְת יושבים כמאה ושבעים יהודים. נראה, כי כל המספרים, שמסרו לי באיזור זה, מדוייקים הם.

    השיחה נסבה על עניין העלייה. עמדתם הייתה מגובשת ותקיפה: או כולם יעלו, או אף אחד לא יעלה. הם לא יסכימו להיבדק ולהיפסל על-ידי צוות המיון. הלכנו לבקר ב"צלא" (חדר, באמת יש שני בתי-כנסת, שניהם בעליית-קיר אחת. בבניין הישן ניבעו סדקים, ומחמת סכנת מפולת הקימו לידו בית-כנסת  שני. החדרים גדולים, עם חלונות.