ארכיון יומי: 7 באוגוסט 2022


אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

התנועה-השבתאית-במרוקו.

בתשובה לר׳ אברהם בן־םמחון מתפיללאת הוא כותב בצער ובכאב רב: ״בהיותי גולה ונידח ולבי בל עמי והזכרתני צערי בהשיבך אותי חשבון מרובה … כי בהיותי יושב על מדין דינא דמתא תלמסאן יע״א, אשר כל גלילותיכם מתנהגים על פיה, אין מהתמיה שכבוד תורתו לפעמים ישאל מפי דבר להורות היאך נתנהג… אבל לעת כזה שהמרחק רב אף שהלבבות קרובות … למה לך לצער בכולי האי?״ וכו׳.ובמקום אחר בתשובה לשאלה שהפנה אליו רבה של ק״ק אלטאנא, הוא כותב: ״וכי הוינא זוטרי הוינא קשישי ומומחי לרבים ומורה צדק לששה קהילות בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים וכל גלילותיה נכספים לי והייתי מלך במחוז המערב״ וכר.

לכאורה בכל מקומות נדודיו זכה להערכה ולהערצה ותפס מקום כבוד בכותל המזרח, אך הרגשת התלישות, הזרות וחוסר השרשיות ליותה אותו בכל תחנותיו. לא רק במסעותיו ובנדודיו בארצות אירופה, בהן היה צריך להסתגל למנהגיהם לאורח חייהם ולשפתם של אנשי המקום, אלא גם בסאלי הקרובה ללבו הרגיש ניכור, ריחוק וזרות. בתשובה לידידיו ולרבנים שביקשו את חות דעתו בעניני הלכה, נהג לחתום את תשובותיו בזו הלשון: ״וכנפש אחיך הגולה ונידח פה עיר סאלי יע״א, הצעיר יעקב ששפורטס ס״ט״.

ביוגראפיה מקיפה על חייו של ששפורטש טרם נכתבה, אך ממכתביו ומכתביו של מחולל הפולמוס הגדול מזדקרת דמות של אדם נוקשה, זועף, ממורמר, עקשן, גאותן ורגיש לכבודו, קפדן ונוח לכעוס; רודף שררה וכבוד. בקצור אדם לא נוח לבריות ואין רוח הבריות נוחה הימנו. כך גם מתארים אותו חוקרי השבתאות. הרחיק לכת פרופ׳ ג. שלום המנסה לנתח את קוי פניו של ששפורטש כפי שהם משתקפים מקלסתרו שצוייר בתמונת שמן על־ידי צייר הולנדי בחייו: ״זוהי תמונה של אינקויזיטור יהודי״.

 

נשאיר ליודעי חכמת הפרצוף לעסוק בניתוח אופיו לפי קלסתרו וננסה לעמוד על אופיו מהפרטים הידועים לנו עליו ממכתביו. אין ספק שלא היה נוח לבריות. אפשר למצוא הצדקה והסבר להתנהגותו על רקע עברו. השבירה הפתאומית שחלה בקרירה המזהירה שלו וההתנתקות מנוף מולדתו ומסביבתו הטבעית שבאה בעקבותיה, השאירו משקע גדול של מרירות בלבו. שהרי כמו שעליתו היתה מטאורית כך היתה שקיעתו מהירה ופתאומית. ככוכב זוהר דרך בשמיה של יהדות המגרב, וכמהירות הופעתו כן מהירות ירידתו. בני דורו בארץ גלותו התיחסו אליו כאל אדם שפגעה בו מידת הדין ומכיון שירד ממעלתו הקלו בו ראש ונדו לו. הרב רפאל מילדולה מליוורנו מספר על ששפורטש אחרי מותו את אשר סיפר לו אביו הרב אליעזר מילדולה: ״וסיפר לי כי הרב הנ״ל ז״ל היה מגדולי מולדתו ולפני מלכים ייתייצב ונהפך עליו גלגל החמה והוכרח לצאת ממחיצתו. בוקא דאטמא רשף מרוכתיה (עצם ירך שקפץ ממקומו) יצא

משם, פנה ויצא הודה והדרה עד שבא לעיר ליוורנו יע״א.״

 

לאדם כמוהו קשה היה להשלים עם מעמדו החדש. ששפורטש היה גאה באופיו, נאה בהופעתו, בעל דימוי עצמי גבוה, מדקדק בסגנונו ובלשונו: אמון על הליכות ונימוסים נאים, כיאה לדיפלומט אשר אורחותיהם של טרקליני העולם הגדול נהירים לו, וארועים אפופי זוהר היו מנת חלקו. יחוסו לעילא ולעילא, שהרי מצאצאי הרמב״ן היה, דור אחד־עשר. כשרונותיו – כולם הכירו בהם. ידיעותיו בהלכה, בנגלה ובנסתר היו מופלגות. והנה בן־לילה הוא מוצא את עצמו מושפל ומושלך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הוא מודח מכס הרבנות הרם והנישא החולש על כל תלמסן, עיר ואם בישראל, ושש בנותיה, ומושלך לבית האסורים כשהוא אסור בנחושתים, יחד עם בני עולה, ברנשים אשר היה מואס לשית אותם עם כלבי צאנו.

הוא השתדל לגבור על תסכולו ולטפס שוב במעלה החברה, אך מרירותו הרבה, אופיו הנוקשה וקפדנותו היתירה היו בעוכריו ולא סייעו לו לתפוס מקום הראוי לאישיותו ולידענותו. הוא התאמץ לשמור על הקשר בינו לבין חכמי ארץ מוצאו והאמין שהשפעתו עליהם גדולה. במכתב מאמס­טרדם לרבה של אלטאנא כתב: ״ואין לומר הוינא כד הוינא כי תהילות לאל עוד היום אם אני כאן מצודתי פרוסה עליהם.״

כדי לעמוד מקרוב על אופיו של ששפורטש ועל סגנונו נביא כאן כמה קטעים מתשובותיו לחכמי דורו, אשר יבליטו את אופיו. ששפורטש אינו נקי מהעמדת פנים גם כאשר הוא מפגין מידה גדושה של בטחון עצמי. בתשובה על שאלה הלכתית הוא כותב: ״ואם הייתי רודף אחרי השררה אפשר שלא תהיה בורחת ממני.״ ששפורטש מגלה מידה יתירה של רגישות בפגיעה בכבודו. בתשובה לר׳ יצחק נהר – אחיו של ר׳ משה נהר – שנראה לו שלא הקפיד בכבודו הוא כותב: ״ואם הקילותני וזלזלת בכבודי, עברת על בל תגרע, מלבד שבוזי יקלו מעצמם כי בטלים הם לגבי אחרים. בעלי ההוראה החולקים כבוד שעליהם נאמר כי מכבדי אכבד, ולא יהיו נא דברי אלה לפתותך ולהשיאך לחלוק לי כבוד כי אין לי חפץ בו.״

סגנונו של ששפורטש מחוספס, תוקפני ונמרץ. שפתו שנונה ואם מישהו העז להביע עמדה או דעה הנוגדת את תפישתו הוא משלח בו את חציו ללא רחם, אפילו אם מדובר בידידיו. כך הוא נהג כלפי ר׳ אהרון צרפתי, שהעז להביע במכתב אליו את אהדתו לתנועה השבתאית. ששפורטש כתב לו:

״באה לידי אגרתך האוגרת ומסוכסכת, עולה ויורדת כנחש ומגילתך הנגללת ומגוללת בדמי נקיים מעוון כתובה פנים ואחור מחזרת אחוריה כלפי ההיכל ושולחת הזמורה על אפי הגדולים בעיני אחרים, ובתחילה עלה במחשבתי לשלא החשיבה לכלום ולעבור על פשעיה… ואם כבדתני או זלזלת בכבודי אינך עושה בי

רושם ולנפשן הרעת, בי לא אתכבד בי אם מאנשי הכבוד ולא אשבע קלון כי אם מבעלי ההוראה ולא ממי שעדיין לא הגיע לה.,׳

 

לראש כת השבתאים בסאלי שבמרוקו, ר׳ יעקב בן סעדון, הוא כותב בביטול גמור ובזלזול מופגן. כלפי המאמינים במרוקו הוא יותר חריף כי הרגיש קשר נפשי אל יהודיה, והעובדה שלא נשמעו לו והלכו בשרירות לבם גרמה לו עגמת נפש. לכן הוא אינו מזכה אותם בתשובה אלא נותן לתלמידו לענות, וטעמו עמו: ״על זה השבתי לו דרך על יד אחד מתלמידי דרך בזיון יקראנה״… והתלמיד אינו מפגר אחרי רבו, מצליף בר׳ יעקב סעדון ומבטלו כעפרא דארעא, וזה לשונו: ״ומפי לפידים יהלוכו לשרוף מגילתך המגלה ערוותן ולהשליכה אל האח הנבערת בחמה עזה וכידודי אש ובמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.״

אכן, ששפורטש היה רגיש למעמדו ולכל דבר שנראה לו כפגיעה בכבודו. ראינו כמה השררה שיש עמה עמדת כוח יוקרה וכבוד היתה חסרה לו. והנה ממקום לא צפוי באה לו הישועה שתוציא אותו מבדידותו ותעמיד אותו במרכז ההתרחשויות והארועים.

 

בשנת תב״ו בחודש כיסלו, (דצמבר 1665), פרצה בכל עוזה התנועה השבתאית. הויכוח על התנועה התלקח בכל עצמתו, וששפורטש מצא את עצמו במרכז ההתעניינות של המאבק עד התנועה. הפולמוס נגד השבת­אות נתן לו הזדמנות מצוינת לחזור ולתפוס מקום מרכזי בסולם החברתי ולהוציא אותו מבדידותו.

בחושיו הדקיקים הוא מרגיש כי עומדת להתחולל סופה עזה מלווה ברקים ורעמים, אשר תאחז את העם הנרדף בציציות ראשו ותטלטל אותו טלטלה עזה. ״לא עת להחריש יעקב״ אמר לעצמו. בינתים עינו פקוחה ואזנו קשובה, אוסף פרט לפרט ומחכה לשעת הכושר כדי להשיב מלחמה שערה.

 

מצבו של ששפורטש לא היה נוח. כדי להבין את עמדותיו וצעדיו, ואת הקשיים בהם נתקל יש להדגיש שהציפיה והאמונה בבוא המשיח יצרו הזדהות מוחלטת עם חיזוק האמונה הדתית. מי שהרהר אחרי מעשיהם של המשיח ונביאו נתחייב בנפשו ונחשב לכופר בעיקר, לחוטא ומחטיא את הרבים. רוב בני הדור היו כלואים במסגרות דתיות מחשבתיות מאד נוקשות, והמסגרת המקודשת שאין לצאת מתחומה היא האמונה במשיח. היו רבנים אשר הססו וגמגמו, ואולי בלבם אף הזדהו עם ששפורטש, אך לא הרהיבו עוז בנפשם לעשות את הצעד שעשה הוא׳ ולא העזו לצאת בגלוי נגד התנועה. לא נמצא בהם הכוח לשחות עד הזרם. מעמדם חייב אותם, והם לא רצו לנתק את קשריהם עם צאן מרעיתם. ששפורטש היה חפשי ומשוחרר מכל החישובים, השיקולים והמגבלות שהיו נחלתם של רבני ופרנסי הקהילות נושאי המשרות. הוא לא היה נתון ללחץ אנשי קהילותיהם ולא היה מוכרח להגרר אחרי הפסיכוזה הכללית ולהכנע עת הקהל. אולי רק אדם כמו ששפורטש, אשר בנפשו השסועה —רדופה, המושפלת והמיוסרת התרוצצו רגשי תסכול ואכזבה, רוגז ומרירות, האיש המנוכר ששנים של תסכול ומרירות לא הקהו את חושיו, רק אדם כמוהו היה מסוגל לעבור את מחסום הפחד מדעת הקהל ולעשות עד כפי שהוא עשה כדי למצוא פורקן לבדידותו, לרגשותיו הסוערים, לנפשו הגועשת וכדי לשחרר את מרצו האצור. ששפורטש היה אמנם הנחשון שהוביל את הפולמוס ביד רמה, אך גם עליו לא היתה קלה ההחלטה לצאת בפומבי ולהתיר את רסן לשונו עד המשיח ונביאו. שנה שלמה חלפה מאז התגלות שבתי צבי, עד היום בו יצא ששפורטש באומץ להשיב מלחמה שערה. במשך שנה זו היו לו הסוסים והתלבטויות, מאבקים עם עצמו ועם סביבתו עדי שגמלה בלבו ההחלטה לצאת בפומבי נגד התנועה.

אליהו מויאל-התנועה השבתאית במרוקו-רבי יעקב ששפורטש

עמוד 153

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר