מורשת יהדות מרוקו

שמענו את החדשות ואת הדיונים במועצת האומות המאוחדות בניו יורק, בהקשר של חלוקת ארץ־ישראל ובדבר האפשרות של הקמת מדינה עברית. תקוות רבות תלינו בדיון זה וקיווינו שבסופו של דבר ההחלטה תעבור ואז כולנו נשתחרר ממחנה זה. בינתיים, הסתדרנו לישיבת קבע. הקשרים עם החברים יוצאי אירופה החלו להתערער. לא ברור בדיוק כיצד זה התחיל. האווירה הפכה עכורה ולעיתים הגיעו הדברים לתגרת ידיים. נתקלנו בקשיים הנוגעים לסידורים במחנה, ולא ידענו כיצד להתגבר עליהם. החברים הוותיקים כבר לא עזרו לנו, הם נמנעו מחברתנו והתעלמו מקיומנו. באחד הימים, בזמן שהותנו באוהל, נתבשרתי על ידי החברים כי אינני רצוי עוד. שאלתי בטבעיות ״למה ?״ וללא כל בושה הם ענו שהוועד שלהם החליט כי הם אינם רוצים להתערות בקרב יוצאי מרוקו. סערת רגשות אפפה אותי בן רגע, ומיד יריתי לעברם: ״אתם באתם ממחנה ריכוז!? נרדפתם על ידי נאצים ואתם רוצים הפרדה גזעית עם יהודים? מה פירושו של דבר ׳לא רוצים מרוקנים?׳ כולנו יהודים המאוחדים למען מטרה אחת, לא? איך נבנה את הארץ? אתם תגורו פה, ואנחנו שם? אי אפשר לבנות כך מדינה! תפסיקו עם השטויות האלה!״ ואולם לא, דבריי נפלו על אוזניים ערלות והם התעקשו שאעזוב את האוהל שלהם. הם חזרו ואמרו שאני בן אדם טוב, תרבותי, משכיל, אבל הם מצטערים – אני צריך לעזוב. ״עשיתי משהו לא בסדר?״ שאלתי. ״לא, אתה בסדר גמור״, הייתה התשובה. ״למה, אם כן, מגרשים אותי? למה אתם אומרים שכל המרוקנים לא טובים? יש טובים ויש רעים, כמו בכל חברה. אי אפשר לבוא ולהגיד שכולם לא טובים״. והם ענו: ״זו החלטה של הוועד!״. ״אבל פה זו החלטה שלכם״, הקשיתי, ״מה זה אצלכם? אתם חייבים להקשיב לוועד? מה זה, מחנה צבאי? למה אתם צריכים להקשיב לוועד שקיבל החלטה פוגעת? אתם מעוניינים בהפרדה גזעית? לפי מוצא ? היום אתם לא רוצים מרוקנים, ומה אם מחר יבואו הרומנים ויגידו שהם לא רוצים פולנים, וההונגרים לא ירצו בולגרים? מה נעשה? איך נקים מדינה וצבא? אתם רוצים לחלק את הארץ לפי עדות? והצבא? כל פלוגה תהיה מעדה אחרת? אתם יודעים, הזמנתם אותי לבוא לגור אתכם ושמחתי מאוד. נאמר: ׳גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה' ועכשיו אתם מבזים אותי. על זה נאמר: ׳המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים׳. אתם מבינים מה שאני אומר? אני לא ביקשתי לבוא אליכם. אתם הזמנתם אותי, ואף על פי שאתם אומרים שאני בן אדם טוב ותרבותי, אתם בכל זאת מגרשים אותי כי אתם לא רוצים מרוקנים. אתם עושים הכללה. אתם לא יודעים מה זה חברים. אני לא ידעתי מה זה אשכנזי או ספרדי. מה זו מפלגה. אבל אני יודע שאתם ואני יהודים. בגלל זה עזבתי את הסמינר למורים שבו למדתי, עזבתי את הוריי ואת בני משפחתי וידידיי, כדי להיות אתכם, אתם שסבלתם מהנאצים. כעת אתם אומרים שאתם לא רוצים אותי, ללא סיבה, רק בגלל שאני מרוקני. בשביל הערבים במרוקו הייתי יהודי, ובשבילכם אני מרוקני! קשה לי להאמין! אנחנו, שאהבנו אתכם, צמנו, התפללנו על הצרות שעברו עליכם משל עברו עלינו, אם כי למזלנו לא סבלנו במלחמה. וכדאי שתדעו – כאשר הגיע אלינו שד״ר מהארץ מישיבה פולנית, קיבלנו אותו יפה ותרמנו לו ביד רחבה, שכן אנחנו אחים. עכשיו אתם אומרים לי שאני טועה? לאן אלך? איפה אמצא עכשיו מקום?״ ואולם, לא נתרכך לבבם. הם אמרו שאני יכול לקחת את המיטה ושהם יעזרו לי למצוא מקום אחר. אך כצפוי – כל האוהלים היו מלאים, אין לי מקום אחר. הייתי המום, פגוע וכועס. לא האמנתי שיש אטימות כזו בקרב אנשים. איך ייתכן שיהודי לא רוצה להיות עם יהודי? איך יכול להיות שיהודים שסבלו מהמדיניות הגזענית של הנאצים, שהשמידו שליש מעמנו, יהיו בעצמם גזענים? הייתי המום לחלוטין וקשה היה לי להאמין! אז נזכרתי במה שאמר לי דודי על היהודים הפולנים, ואולם לא האמנתי שגם בארץ יהיה כך. אוי ואבוי! הייתי נתון בסערת רוחות והיה לי קשה מנשוא לקבל את זה. השלמתי בלית בררה, חיפשתי מקום ולא מצאתי. המשכתי בחיפושים ולבסוף מצאתי מקום באוהל עזוב ליד המקלחת. החברים שלנו לא האמינו כשסיפרתי להם את שאירע. ״מגיע לך!״ אמרו לי, ״אתה ואהבת-ישראל שלך! רצית להתערות בקרבם וכעת גירשו אותך!״ המחיצה החברתית הלכה וגבהה, ובאה לידי ביטוי בקטטות שבהן לא הייתי מעורב אף פעם. ציער אותי מאוד לראות שנאת חינם מיותרת וטיפשית של אחים ובני עמנו. הם כעסו מפני שהיינו הולכים לבית״רים. ובכן, הלכנו לבית״רים כי הם היו היחידים שקיבלו אותנו יפה מבלי לדרוש מאתנו להצטרף אליהם. בחברתם הרגשנו את אהבת ישראל, וזה מצא חן בעינינו. כבר שם למדנו בדרך הקשה על הבעיות הפוליטיות של המפלגות השונות, שעל כך שישנן מפלגות יריבות – ועוד עובדות שהיו זרות לנו לחלוטין. החברים שלנו החלו להתערות בחיי המחנה. אחד החברים ששלט בשפה האנגלית, היה הצינור שלנו בפגישות עם הבריטים. נציגים שלנו היו חברים במשטרה הפנימית של המחנה ובוועד המנהל המייצג ומקשר בין הבריטים ובין חברי המחנה. בהדרגה החילונו להרגיש כבני בית, וניסינו להתמזג בחיי המחנה, שהרי חייבים לחיות בשלום – אחרת איך נבנה מדינה יחד? עוד הדרך ארוכה לפנינו וזמנים קשים מחכים לנו בארץ. לא יודעים מה ילד יום בדיוני האו״ם. חושבים שמלחמה בארץ ישראל היא בלתי נמנעת, כיוון שהערבים הודיעו כבר שהם לא מסכימים לחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית. הדיונים שם נמשכים. לא עברו חודשיים וכבר התבשרנו כי מגיעים אנשים חדשים. לפני כן שמענו על מאבק הגבורה של האנייה ״יציאת אירופה״(אקסודוס) שהכילה 4,530 מעפילים, על אומץ רוחם ותעוזתם. הללו התבצרו באנייה וגילו עוז רוח וגבורה מופתית. עתה היינו כמו הוותיקים – עמדנו בשער המחנה וחיכינו בחיוכים, במחיאות כפיים ובהתלהבות. איזו הפתעה! לא ייאמן! הנה האנשים שהשארנו אחרינו באלג׳יריה, כשהמשטרה הפריעה לפעולתנו בחוף ונאלצנו לברוח בלעדיהם. 200 אנשים נשארו אחרינו, משפחות הופרדו, בהלה ואכזבה העכירו את רוחנו, והנה הם – איזו שמחה! ממש איחוד משפחות! כל הקרובים שנשארו מאחור צעדו בסך למול עינינו. איזו התרגשות! אישה שמצאה את בעלה ונפלה בזרועותיו בדמעות שמחה; בעל נופל בזרועות אשתו הבוכה בדמעות שליש; ידידים שמצאו זה את זה, חלק מחברי קבוצת ״אחד העם״ – איזו שמחה! זרים לא הבינו על שום מה כל ההמולה הזו, אבל משנודעה להם הסיבה, שמחו אתנו כולם. האנייה ״שיבת ציון״, ששמה הקודם היה ״לוסיאנה״, ושמה בקוד המוסד לעלייה ב׳ היה ״אורה״, יצאה כמונו מחוף אלג׳יריה ב-16/7/47 בשעה 3:30 עם 396 מעפילים עליה. יכלו לקחת יותר מעפילים, אבל שתי משאיות לא הגיעו בזמן. הייתה זו אניית-משא שעבדה בחופי איטליה: בית קיבולה היה 250 טון. סירה גדולה מאוד. אורכה 27 מטרים, בעלת תורן אחד. מונעת הייתה במנוע דיזל. מהירות ממוצעת 7-6 קשרים, והמלחים – שמונה במספר-ממוצא איטלקי.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 3/5

עמוד 237

מול חופי תוניסיה נתגלתה על ידי אווירון, ומאז הייתה משחתת שליוותה אותה כל הדרך. מהמוסד ניתנה הוראה לא להתנגד בכוח בגלל מספר התינוקות הרב, שהיה בין המעפילים. כן היו נשים בהיריון וזקנים. האנייה נכנסה לנמל חיפה בשעה 6:00, ב-28/7. כאמור, באנייה היו 396 מעפילים – ביניהם 179 גברים, 71 נשים, 122 ילדים. 24 מעפילים נשארו בחיפה. 7 חולים ועמם 17 קרובים. השאר הועברו למשחתת ״אמפייר שלטר״, באמצעותה גורשו לקפריסין. באותו היום הגיעו גם אנשי האנייה ״חללי גשר א-זיו״ (חומה). מפקד כוחות הצבא הבריטיים, הגנרל מקמילן, בא לחזות במו עיניו בגירוש המעפילים. הדו״ח של המודיעין הבריטי מתאר את העולים של ״שיבת ציון״ בזו הלשון: ״הנוסעים, בלי יוצא מן הכלל, עשו רושם של אנשים נבערים מבני השכבות הנמוכות ביותר… רובם הלכו כקופים… אפילו השוטרות הערביות שערכו אצלן חיפוש ואשר דרך ידיהן עברו יהודיות מזוהמות רבות, היו מזועזעות ומלאות בחילה… רובם נראו כפועלים שחורים או כפושטי יד ופרט למקרה אחד כולם מכוערים… למזלם לא ניתנה ההזדמנות לצי המלכותי להפגין את כוחם בעת לכידת הספינה… היהודים על הסיפון היו קנאים כשם שהיו מלוכלכים. לרבים היה מבט פראי ומשולהב. מספר סיסמאות נכתבו ונצבעו, אך סולקו בטרם הגיעה הספינה לחיפה… כשהתקרבה האנייה לרציף קשורה לסירת גרר, שרו היהודים שהיו על סיפונה את ״התקווה״ במבטא גרוע. לבסוף הושתקה שירתם על ידי הרמקולים… האנייה העלתה סירחון יותר מכל אנייה יהודית אחרת השנה… הייתה גם מזוהמת יותר…״. בסגנון שפל כגון ״מכוערים״, ו״מזוהמים״, מכנים מעפילים גיבורים שרצו להגיע לארץ ישראל למרות כל הקשיים והסכנות. נציגיה של הממשלה הבריטית התרבותית מתארים את המעפילים ״הולכים כקופים״, במקום לומר שהולכים המה בקומה זקופה ונלחמים על זכותם לעלות לארץ ישראל. הלוא מדובר במעפילים המתנתקים מהגלות ונלחמים על זכותם לעלות לבית הלאומי שהובטח להם בהצהרת בלפור של אותה ממשלה. לא ניתנה להם ההזדמנות להפגין את כוחם כלפי חלשים מהם ותשושי כוח, שסבלו מנסיעה קשה בים במשך כשבועיים. ״הסיסמאות הורדו והתקווה הושתקה על ידי רמקולים״. עם בעל מסורת תרבותית לא כיבד את ההמנון הלאומי של עם הנאבק על ארצו. נוכח התיאורים הללו ניתן להבין באיזה מצב הגיעו העולים לארץ, מקץ טלטולים רבים בים, כשהם מזי רעב וצמא. בהגיעם לקפריסין ב־28/7 הייתה זו חוויה גדולה בעבור הקרובים – להתאחד מחדש עם קרוביהם שנותרו מאחור באלג׳יריה. אנחנו, עולי ״יהודה הלוי״, סללנו להם את הדרך ועזרנו להם להתערות בחיים המשותפים. עתה, חיינו כולנו בתקווה שבמוקדם או במאוחר נמצא את חיינו בארץ ישראל עם כל אחינו ואחיותינו שם. צו השעה מורה לנו לחיות בשלום האחד עם רעהו במחנה הזה. התחלנו לגלות מעורבות בפעילות ההגנה במקום – אמונים ותרגילים, הרצאות ושאר פעילות תרבותית וחברתית במחנה. מזה שבועיים אני מתגורר באוהל עלוב, ליד המקלחת הציבורית. מי המקלחת לא זרמו לשום מקום. הם נותבו לבור גדול ללא מוצא, ונותרו עומדים על מקומם. החום הגדול של הקיץ הביא עמו יתושים רבים אשר עקצו אותי. מקץ ימים קדחתי מחום. הרופא המקומי דיווח על כך לבריטים ואלה לקחו אותי באמבולנס לבית החולים בלרנקה. שם חלקתי חדר עם חבר ממחנה אחר, שאף הוא חלה בקדחת. ימים ארוכים קדחתי, וסבלתי צמרמורות חזקות. לפרקים איבדתי את ההכרה ולא ידעתי היכן אני. חיילים בריטים ישבו על יד מיטתי בתורנות, כל אחד למשך שמונה שעות, והרטיבו את מצחי הקודח במטלית לחה. היה לי חום גבוה כל כך, שהמים מהקומפרסים שהם שמו לי, התאדו במהרה. מצב זה נמשך כמה ימים. באחד הימים, בעודי שוכב חולה, נרדמתי תשוש וקודח. כאשר התעוררתי, הבחנתי כי המיטה על ידי ריקה. הבריטי ששמר עליי דיבר צרפתית, כך שיכולתי לדבר אתו, ואכן שאלתי – ׳היכן האיש שהיה פה ?׳. הוא ענה שהוא לא עמד בזה והבוקר מת. זה שבר לי את הלב. לא בגללי, אלא בגללו. האיש שרד מחנה ריכוז, ומפאת מחלת הקדחת לא יזכה להיכנס לארץ. כמה עצוב! איזו מכה קשה! לא ידעתי מה עשו עם הגופה והיכן קברו אותה. מקרה זה העכיר את רוחי עד מאוד. לא ידעתי שמחלה זו יכולה להיות קטלנית כל כך. לא פחדתי מהמוות, אך לא רציתי למות כאן. אז נזכרתי בחלוצים הראשונים בעמק יזרעאל שמתו מקדחת משום היתושים שבביצות. לאחר שבוע התחלתי להרגיש טוב יותר. הטיפול המסור של הרופאים ושל החיילים ששמרו עליי, היה לי כחידה. הכיצד חיילים אלה טובים היו, ואילו אלה שהתקיפו אותנו באנייה אכזרים היו כל כך. שאלתי בנוגע לכך את החייל שלידי. הוא הסביר לי שהמתקיפים היו מיחידת קומנדו מיוחדת, שאומנה למטרה זו, ואולם לא כל הבריטים כאלה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 4/5

עמוד 239

יום אחד קיבלתי חבילה מהארץ. קודם היא הגיעה למחנה, ומשם העבירו לי אותה למקום הימצאי כחולה. פתחתי אותה והיו בה מעדני מלך. כיבדתי את החיילים שהיו על יד מיטתי וטיפלו בי כל הזמן במסירות. שמחתי על כך שהיה לי דבר מה באמצעותו יכולתי להביע בפניהם את תודתי ואת הערכתי על טיפולם המסור. את כולם כיבדתי בשוקולדים, שהיו בשפע בחבילה. מקץ שבועיים החלמתי. יצאתי מכלל סכנה והרופאים אמרו לי שהקדחת עלולה לתקוף שוב, ושאתכונן לזה. ואולם, הוסיפו, ההתקפות הבאות לא תהיינה חמורות כמו זו הראשונה. הם אמרו שאני חזק ומשום כך שרדתי את המחלה ויצאתי ממנה בשלום. הבנתי כי שפר עליי מזלי. הייתי שמח וטוב לב. נזכרתי במחלתי בילדותי בפאס, ובכל אלה שהיו אתי ומתו לנגד עיניי. כנראה שזמני טרם הגיע. החזירו אותי למחנה וחיפשתי לי מקום אחר, רחוק מאותו מקום ארור המועד לפורענות, שכמעט והרג אותי. אף אדם לא הזהיר אותי מהסכנה.

לא פלא שהמקום היה עזוב! באשר לחברים שגירשו אותי מהאוהל, הרי שלא רציתי לראותם. לא שנאתי אותם, אבל חשבתי שאינם ראויים כבני אדם וכיהודים. כמו שאמר נתי הארבלי: ״הרחק משכן רע״.בסוף חודש יולי הבריטים העניקו חמש מאות סרטיפיקטים לבני נוער יתומים, מעבר למכסה הרגילה. במחנה שלנו חיפשו מועמדים מתאמים לעלייה זו. וכך, באחד הימים קראו לי לוועדה הרפואית שהמליצה עליי כמועמד ראוי לעזוב בקרוב לארץ ישראל עם קבוצת נוער של יתומים מכל המחנות. לשמחתי לא היה גבול. איזו הרפתקה! אכן, מקץ שבועיים הודיעו לי שאצא בקרוב לארץ עם קבוצת נוער. אחרי ימים ספורים הנה אני, סוף סוף יוצא מהמחנה בדרכי לארץ ישראל. הייתי מרוגש ושמח מאוד.

צריך הייתי להחזיר את הציוד לבריטים, אבל למעשה לא היה מה להחזיר. השמיכה הייתה בגודל מטפחת כיס, כי בכל פעם חתכנו ממנה חתיכה כדי להכין נעלי בית. הבריטי נטל מטפחת זו בשתי ידיו וכולנו צחקנו. ״מה קרה לשמיכה?״ הוא שאל. עניתי לו שהתכווצה בכביסה, ולבי טוב עליי. הייתי בדרך החוצה. זה מעל ומעבר לכל מה שלו ייחלתי וקיוויתי, שכן לא האמנתי שאצא מפה מהר כל כך. משהייתה המחלה מאחוריי, החל המזל להאיר לי פנים. החברים קינאו בי. נפרדתי מחברי הקבוצה שלי מקזבלנקה, להם העברתי שיעורי עברית ויהדות. החברים שגירשו אותי, ואשר שמעו על דבר מחלתי, באו כעת לומר שהם מצטערים. הם ידעו שבגללם חליתי וכמעט מתתי. עתה הם שמחו שאני יוצא מהמחנה. אמרתי להם שאני סולח להם ואיחלתי להם שיהיו בריאים. יצאנו באותו הבוקר לפמגוסטה, ולאחר מסדר קראו בשמות ועלינו על ספינת מנוע גדולה שהביאה אותנו לאניית משחית שחיכתה לנו במרחק מה בים. האנייה הזו, כמו האנייה שהביאה אותנו לקפריסין, הייתה מוקפת רשתות מכל עבריה. ברגע שעברנו דרך כניסה קטנה, נסגרה אחרינו הדלת והיינו בפנים כמו בלול, עד שהגענו לחיפה. במהלך השיט נפגשתי עם עוד צעירים כמוני, ממרוקו. שמחנו להכיר זה את זה. לא היו מיטות, וישבנו צפופים בתוך הכלוב הזה כל הלילה, עד שהגענו למחרת בבוקר לחיפה. איזה הבדל עצום בין הפעם הראשונה שהגענו במעפילים בלתי חוקיים ובין ההפלגה האמורה. אז – הגענו חבולים, מלוכלכים, רטובים ותשושים, לקבלת פנים רעה ועצובה, שממנה יצאנו עם חבורות על גופנו מהמכות שספגנו מהחיילים האנגלים. ואילו כעת, נשות ויצ״ו חיכו לנו עם עוגיות וחלב, כולם שמחו לראות אותנו, חלקם התפלאו שאני דובר עברית שוטפת. אחד העיתונאים ניגש אליי, שוחח עמי ואף צילם אותי עם עוד חברים מקבוצה זו. התמונה הופיעה למחרת בעיתון, כמו גם תמונה של הכלוב הזה שבו היינו צפופים באונייה. נכנסתי לארץ ישראל ב-20/8 שמח וטוב לב. הגשמתי את חלומי. קשה היה לי מאוד להאמין. לאושרי לא היה גבול. כרעתי ברך על האדמה ונישקתי אותה. הייתי היחידי לעשות זאת, ואנשים מחאו לי כפיים. כולי הייתי מלא חיוכים ואושר. עלינו על אוטובוסים שהביאו אותנו למחנה בעתלית. ישבנו שם מספר ימים עם עובדי הסוכנות והבריטים. מילאנו טפסים שונים ומקץ כמה ימים קיבלתי תעודת עולה. מאוחר יותר קיבלתי תעודת זהות מהממשלה הבריטית של ארץ ישראל, שהיה כתוב בה ״ממשלת פלסטינה״. בזמן שהותי בעתלית, באו כמה חברים ממרוקו שעלו לפני כן והיו בגרעין בקיבוץ בית השיטה. הם שמעו שיש צעירים ממרוקו שזה עתה הגיעו מקפריסין, ובאו לבקר אותנו. הם הביאו דברים טובים ככיבוד, בילו אתנו יום שלם וחזרו למקומם. שמחנו מאוד לראות אותם. הקבוצה שלי, עמה יצאתי מקפריסין, כללה בני נוער מהונגריה. מהפגישה הראשונה הרגשתי עוינות מצדם והם לא הסבירו לי פנים. לאחר שכל הניירות שלנו אורגנו כהלכה, יצאנו ב-25/8 באוטובוס, לבית עולים בבניין קטן בנווה חיים שליד חדרה.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין-ההגעה לארץ ישראל-סיום המאמר.

241