מורשת יהדות מרוקו

א. הצגת הנושא

מאות בשנים דיברו יהודי מרוקו ערבית יהודית, ברברית על נִיבֶיהָ (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה) וחכיתיה. בעברית השתמשו למטרות ליטורגיות כמו תפילות, סדרי חגים, טקסים במעגל החיים, שירה ופיוט. שימוש יומ­יומי בעברית, אם לשם תקשורת בכתב ובעל־פה ואם כשפה לכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי, ספרותי או היסטורי, היה נחלתה הבלעדית של האליטה הרבנית. בשליש האחרון של המאה ה־19 החלה לחלחל מאירופה למרוקו העברית המשכילית והיא נפוצה בקרב קבוצה מצומצמת של משכילים מקומיים, צאצאי רבנים ותלמידי חכמים. עיסוקם בשפה היה פרי החלטה עצמאית ומשיכה אישית, ולא נבע מהכשרה מסודרת בחוגים או במוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים, ופתחו את העולם העברי המודרני בפני מעגלים נוספים שגילו עניין בנושא.

התחזקות הלאומיות היהודית לגווניה, ובכללה בניית תרבות יהודית בשפה העברית, החלה לתת אותותיה במרוקו בראשית המאה ה־20. התרבות העברית התעצמה בהדרגה בין שתי מלחמות העולם, והגיעה לשיאה בתום מלחמת העולם השנייה. העברית, כסימן היכר ייחודי של העם היהודי המתחדש, הייתה גורם מרכזי וחיוני בהתעוררות הלאומית, והשימוש בה למטרות יום־יומיות סימל את שיבת העם למקורותיו ולמצבו הפרימורדיאלי. מעמדה כלשון קודש והיותה משותפת לכלל היהודים בתפוצות העניקו לה פוטנציאל שלא היה לשפות אחרות, מה עוד שהייתה ״לשון גשר״(lingua franca) בין יהודים דוברי שפות שונות.

ספר זה בוחן את היחס לשפה ולתרבות העברית במרוקו בתקופה הקולוניאלית,בין השנים 1956-1912, תוך הצגת התרבות העברית על כל גווניה וערכיה המלכדים כפי שהתפתחה בקהילות היהודיות במרוקו באותן שנים. אני מבקש לתת בספר מענה לשאלות כגון אלה: אילו תרבויות עבריות התקיימו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו סוכני התרבות במרוקו קשרים, ומהיכן יובאו רכיבי תרבות? מה היה היחס בין התפתחות הפעילות הציונית במרוקו לפעילות העברית בה? איזו פעילות עברית התקיימה באגודות העבריות שם? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך העברי, ומה היו תוכני הלימוד בבתי הספר? תשובות לשאלות אלה ולאחרות יינתנו בפרקים השונים תחת המטרייה הדיסציפלינרית של היסטוריה חברתית, אינטלקטואלית ותרבותית. איני מתיימר לעסוק כאן בבלשנות או בבלשנות ההיסטורית של הלשון העברית ושל לשונות היהודים, ואיני מבקש לנתח את התפתחותה של השפה העברית במרוקו במאה ה־20.

בספר אבחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקרב יהודי מרוקו ובקרב גורמים נוספים שלקחו חלק בפעילויות שם. מאחר שהקהילה היהודית במרוקו הייתה תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית שהתפתחה בה ״לאומיות פזורה״ לא ניתן לדון בעברית כנושא פנימי של יהודי מרוקו, ויש להביא בחשבון גורמים ותהליכים חיצוניים שהשפיעו על התפתחות התרבות העברית המקומית. אולם אין להתעלם מהעובדה שהתרבות העברית במרוקו, הגם שהתגבשה בהשפעת מגעים תרבותיים עם קהילות אחרות, התפתחה בתוך המרחב היהודי המרוקאי ועל ידי סוכני תרבות בני המקום. משום כך מן הראוי לראותה כיצירה חדשה וייחודית העומדת בפני עצמה, ולא כהעתק בלבד של רעיונות ורכיבים מהתרבות שממנה הושפעה.

דיון בתרבות העברית מחייב תחילה לברר מהי תרבות עברית. איתמר אבן־זהר הגביל את המושג תרבות עברית לתרבות היהודית שנוצרה בארץ ישראל עד קום המדינה. מנגד, יעקב שביט כולל בו גם התפתחויות מחוץ לארץ ישראל, אך מסייג כי רק בישראל התקיימו כל הצורות המודרניות של פעילות תרבותית עברית. בספר זה אני מסתמך על הגדרתו של שביט, ומרחיב את הדיון לתרבות העברית שהתקיימה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הבחירה במושג ״תרבות עברית״ אינה מנותקת מרוח התקופה ואינה זרה לה: סוכני התרבות במרוקו השתמשו בצירוף ״תרבות עברית״ או ״תרבות עברית מודרנית״, או בצרפתית culture hébraïque moderne, כבר בעשור השני של המאה ה־20. אחת ממטרותיי בספר היא להצביע על הפריטים שנכללו במושג זה ולשרטט את מהלך התפתחותו במרוצת השנים. בדומה למחקרים על התרבות העברית בישראל שערכו זהר שביט ואחרים אציג כאן פלורליזם של תרבות עברית(cultural pluralism) – תרבות הטרוגנית בעלת יסודות משותפים אשר בו בזמן מתרחשים בה גם תהליכים מנוגדים.

תרבות עברית להגדרתי הייתה פעילות מרובת משתתפים שבה נטלו חלק גברים ונשים ואשר במרכזה עמדו התרבות העברית והשפה העברית כשפה כתובה ומדוברת. תרבות זו באה לידי ביטוי במגוון תחומים גם מחוץ לבית הכנסת או לתלמוד התורה, והיא הופצה על ידי סוכנים ומוסדות. לכל חלק בהגדרה נודעת חשיבות בחידוש לשון הקודש: (א) העברית הופכת משפה של אליטה רבנית או משכילית לשפה המשמשת חוגים רחבים יותר; (ב) נשים לומדות עברית, והיא אינה עוד נחלתם הבלעדית של גברים; (ג) מלבד העניין בשפה העברית מתפתחת גם תרבות עברית חדשה, אף אם מגוונת ולא אחידה; (ד) העברית אינה עוד שפת כתיבה בלבד אלא היא גם לשון השיח, התקשורת והנחלת הידע; (ה) העברית יוצאת מתחום הקודש אל החולין; (ו) מוקמים מוסדות וגופים שמטרתם להפיץ את השפה העברית באופן מאורגן. לא כל ששת הרכיבים נדרשים כדי שתתקיים תרבות עברית. במוסדות שהוקמו במרוקו התנהלו פעילויות תרבותיות בעלות אופי מגוון ולכן מרקם הרכיבים והיחסים ביניהם היו שונים ממוסד למוסד, והם אף השתנו מתקופה לתקופה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. בפרקי הספר יקבלו רכיבי ההגדרה ביטוי בדמויות ובחבורות(גברים ונשים), במוסדות חינוך ותרבות וברכיבי רפרטואר של תרבות.

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

עמוד 17

אָיְית בָּאיוּת – AIT-BAYOUT

רבי נסים בן-נסים.   

תולדות חיי הצדיק רבי נסים בן-נסים לא ידועים, אך מקובלת הסברה שהרב ע"ה הגיע  למרוקו כשליח הכולל (חכם שהגיע מארץ-ישראל, יהודי מרוקו נהגו לכנות ל"חכם דלכולל" – החכם של הכולל. ש"ט) ולמעשה הכוונה לשד"ר שהגיע למרוקו לאסוף כספים  לעניים ולבני-הישיבות.

הרב קבור על פסגת מאוד גבוה הנקרא  גָ'בֶּל לְקָרְיָיא (הר לקרייא), המצוי בגבולות קרקעות השייכות למושל הערבי בשם אֶל-קָאִייד אֶל-מוּכְתָּאר. מסביב לכפר זה כפרים קטנים ופזורים. בין הכפרים האלה נזכור רק את: מְתּוּגָּא, סְיָאדְמָא (METOUGA SIADMA).

מזה עשרות שנים קבורתו הייתה פשוטה ביותר ומוקפת באבנים ורק על אבן קטנה היה כתוב שמו. במרחק מועט מהציון זורמים להם בנחת מימיו של ואדי אָיְית בָּאיוּט, זהו נחל איתן הזורם לו כל ימות השנה. מימיו רבים ואין לחצות אותם על נקלה. יחד עם זאת הצמחייה מסביב עשירה עד מאד.

הגישה לקבר הצדיק הייתה קשה עד מאד ודרושים רצון, אמונה עזה וכוחות גופניים, להיאחז בסלעים בגלל המדרון התלול, והסיכון גדול מאד.

    משפחת קָקוּן מהעיר מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) תרמה ואספה כספים נוספים לשיפור הגישה לאלה הבאים לפקוד את קבר הצדיק, והבאים נהגו לשכור חדרים מערבי הסביבה.

ביקרתי במקום מספר פעמים והופתעתי לראות שלאחרונה נסלל כביש גישה עד אתר הציון, נבנתה מצבה משיש מפואר, מבנה יפה מעל קבר הצדיק, בית-כנסת ומקום לסעודות, מספר חדרים עם כל הריהוט לאלה הרוצים לשהות בציון. אשריכם ישראל!

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

מגן  לכל  החוסים,  יעשה  לנו  נסים.

בזכות הרב בן-נסים, מופת לעמו נקרא.

נפלאותיו  יגידו,  עדים  ולא  כיחדו,

ובפה מלא יעידו, כי לגדולות הוא נברא.

 

                      מסיפורי הנסים של הצדיק

 

סיפור 1.  אישה  שהתכוונה להגיע לצדיק והטעו אותה.                                                                                                                                    

מספרת הגברת חנה אָפְרְיָאט: "רציתי לעלות אל קבר הרבי ונסתמו בפני כל האפשרויות והייתי עצובה אל לבי. אז אמר לי אבי: "הקשיבי בתי ודעי לך!, אם ירצה הרבי בעלייתך אליו, בוודאי יבוא אליך בחלומך". ואמנם אחרי ימים מועטים ואני בשנתי העמוקה, בא אלי הצדיק ובידיו שני דליים מלאים חלב ואמר לי: "דלי אחד עבורך, והדלי השני עבור רבי יוסף זְעְפְרָאנִי" (ZAFRANI). למחרת עת סיפרתי את החלום, השיב אבי ואמר: "עתה הכל ילך למישרין". חלף זמן קצר והכל הסתדר בקלות וזכיתי לעלות לציון לבקש ולזכות במשאלות לבי לטובה".

 

סיפור 2. יהודי שלקה במאור עניו התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

בעלה של גברת חנה אָפְרְיָאט מספר גם הוא: "בימי בחרותי לקיתי, לפתע, במאור עיני ודבר לא ראיתי. אמי הנפעמת לקחה אותי לרבי נסים בן-נסים ואני צעיר לימים. הגענו לצדיק זבחנו, הדלקנו נרות ולנתי ליד הקבר, (בדרך-כלל אלה המגיעים לצדיקים לבקשת רפואה למחלתם או לדבר אחר, נהגו  לישון  ליד  הקבר ולפעמים  שבוע ימים ש.ט.). בבקר כשהתעוררתי, התחלתי לראות שביבי-אור. לנתי שוב ליד הקבר ובבוקר שביבי האור הלכו והתחזקו, אבל יותר טוב ושמחנו על כך. בדרכנו חזרה לכפרנו התעכבנו, קמעא, אצל ידידה ערביה, ובאותה הזדמנות סיפרתי לה את מצבי ומטרת ביקורינו בצדיק. היא השיבה: "החזן שלכם  גדול ורחמן הוא, ואין ספק שיעזור לך להחלמתך המושלמת". כסיימה לדבר ביקשה ממני ליטול את קומקום התה ולמזוג לכוסות. בהתחלה חששתי, אך בכל זאת נטלתי את הקומקום ויצקתי תה לתוך הכוסות ללא כל בעיה, הרגשתי שראייתי חזרה אלי כמקודם ושמחת כולנו הייתה גדולה לאין ערוך.

 

סיפור 3. סיפורו של מטייל שבהיותו ילד התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

ב- 28.07.96 הדרכתי טיול במרוקו, בטיול זה השתתף *מר יוסף בִּיטוֹן מהישוב עדי. מטרת נסיעתו  למרוקו הייתה כפולה, טיול שורשים ופקידת  קברו של הצדיק רבי נסים בן-נסים זצ"ל.

    הישוב אָיְית בָּאיוּט לא היה כלול במסלול ובהיותנו באזור הכפר, מר יוסף ביקשני למסור לו את המיקרופון כי לו סיפור אישי הקשור בצדיק רבי נסים בן-נסים.  מסרתי למר בִּיטוֹן את המיקרופון ולהלן סיפורו: "אבי סיפר לנו, כשהייתי ילד קטן חליתי וכל גופי התמלא פצעים זבי דם ומוגלה. כל טיפול הן רפואי וגם תרופות ביתיות (מה שאנו מכירים כתרופות סבתא. ש"ט.) לא עזרו לי. אבי התייאש ממצבי והחליט להביאני לקבר הצדיק ולבקש עזרתו. הגענו למקום ומצאנו שם כמה משפחות יהודיות. אבי כיסני בשמיכה, הביאני לשפת הנחל בו עמדו יהודים אחדים. הרים אותי מעלה ואמר: "אָה רבי נסים  בן-נסים אַנְטִי תְּדָאוִוי הָאד אֶל וֶאלְד"! התרגום: הוא רבי נסים בן-נסים! אתה תרפא ילד זה! וזרקני לנהר. יהודים שהיו לידו קפצו למים והוציאוני משם, להפתעת אבי ולהפתעת יתר הנוכחים, כשהורידו ממני הסמיכה גילו שגופי היה כל כך חלק עד שאי-אפשר להאמין שהייתי אי-פעם חולה. זוהי גדולתם של הצדיקים זיכרונם לברכה".

*עלי לציין שתמיד עודדתי מטיילים שהיו להם סיפורים אישיים הקשורים לצדיק זה או אחר, חשוב לי שכל אחד יספר אישית את חוויותיו האישיים או למשפחתו או קהילתו                                       

                                                                     

האבן שנפלה מן השמיים:

פוליפוניה רב תרבותית במקבילות לסיפור הגיוגרפי מטיטואן

הערצת קדושים ופולחן סביב דמותם היא תופעה חברתית־תרבותית נרחבת. מבין הקהילות היהודיות היא רווחת בייחוד בקרב יהודי מרוקו, אשר המשיכו לקיים את המנהג בשינויים מתבקשים גם עם התרחקותם ממקור הולדתם ומקבר הקדוש הנערץ. עד כה תועד פועלם של מאות קדושים במרוקו, והתיעוד עודו נמשך כיוון שכמעט בכל משפחה מורחבת ניתן למצוא אדם הזוכה לתואר צדיק.[ יששכר בן־עמי תיעד את קדושי מרוקו וכשהרשימה מנתה 700 קדושים החליט לחתום את ספרו, בהבינו כי זהו ספר פתוח שגבולותיו חורגים הרבה מעבר לפרויקט התיעודי שנטל על עצמו. ראו: בן־עמי, הערצת הקדושים.] רוב פולחן הקדושים התרכז בהרי האטלס ובדרום מרוקו, אך היה מקובל גם בערים הגדולות, לרבות מראכש, קזבלנקה, רבאט ועוד, כפי שהמחיש יששכר בן־עמי במפת תפוצת הקדושים המובאת בספרו רחב היריעה על אודות פועלם של קדושי מרוקו וצדיקיה. פולחן הקדושים נפוץ גם בקרב המוסלמים במרוקו, ובעיקר אצל הברברים, המהווים את רוב אוכלוסיית ארץ זו. כמו כן ידוע על פולחן משותף ליהודים ולמוסלמים, אם כי המחקר נחלק בשאלת היקפה של התופעה.[ ראו: שיטרית, פולחן הקדושים. ז׳ולייט חסין מערערת על קיומם של קדושים המשותפים ליהדות ולאסלאם בארצות מוסלמיות, כפי שסברו אתנולוגים צרפתים עד סוף המאה התשע עשרה, ומדגישה את ממדיה הזעירים של התופעה. ראו: חסין, עמ^׳ 262. ]

בקרב יהודי צפון מרוקו היו קדושים נערצים ספורים בלבד, וככלל מנהג פולחן הקדושים שם היה מצומצם. מתוך למעלה מ־600 קדושים וקדושות, מונה בן־עמי בספרו רק אחד עשר באזור הריף הצפוני שלאורך רצועת הים התיכון, מתוכם שמונה מן העיר טיטואן. אם נכלול במניין הקדושים בצפון מרוקו את העיר הצפונית טנג׳יר, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, יעלה מספרם לארבעה עשר. מיעוט קברי הקדושים בחבל ארץ זה מוסבר בין השאר במיעוט הקהילות היהודיות באזורים הללו, בהשוואה לקהילות הרבות ששכנו לאורך החוף האטלנטי ובהרי האטלס. רבי עמרם בן דיוואן(1740- 1782) בולט במיוחד בין הקדושים הנודעים של צפון מרוקו. יהודי מרחב זה נהגו לפקוד את קברו, הנמצא בכפר אסע׳אן(הסמוך לעיר ווזאן, המרוחקת כ־130 ק״מ מטיטואן), כחלק מפולחן הקדושים.

עוד ראוי להזכיר בהקשר זה גם את הרב יצחק בן ווליד (1870-1777), רבה הראשי של העיר טיטואן ומחבר ספר השו״ת ׳ויאמר יצחק" ודמות מרכזית באחד מנוסחי הסיפור שניתוחו עומד במרכז הפרק. עוד בחייו נודע בן ווליד כצדיק בעל סגולות מרפא, ויותר מכול כבעל סגולה ללידה קלה. קברו הצנוע של הרב, שאין עליו כל כתובת, ניצב לצד קברי בנו ונכדו בחלקת קבר מופרדת ומתוחמת הצבועה בלבן. זו הסיבה שרבים מן המבקרים משתטחים בטעות על קבר הנכד, שעליו חקוק השם יצחק בן ווליד, כשם סבו. מדי חודש אדר נערכת הילולה גדולה לכבודו של הצדיק בהשתתפות יהודים מכל תפוצות טיטואן. ההערצה לרב והמנהג להשתטח על קברו התקיימו בעיר גם בשנות הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912). כחלק מההתייחדות עם קברו של הצדיק, נהגו יהודי טיטואן לערוך באתר סעודות ו׳פיקניקים׳ במתכונת משפחתית מורחבת ולקיים את המנהג המכונה זיארה [zorear al tsadik] בחכֵּתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו), שבמהלכו נהגו להשתטח על קברו של הצדיק.

הערת המחברת:  מחקרה של דולייט חסין מלמד כי בתקופה הנידונה, המאות השמונה עשרה והתשע עשרה במרוקו, לא הייתה כל מניעה לשלב למדנות יתרה ושכלתנית עם עלייה לקברות צדיקים לשם תחינה ותפילה. ראו: חסין, עמ׳ 17.(עד כאן)

מעמדו החשוב של הרב יצחק בן ווליד בקרב יהודי מרוקו הספרדית ניכר גם באורחותיהם  ובמנהגיהם של יהודי הקהילה בישראל, שהנציחו את שמו בדרכים שונות.

הערת המחבר: בית הכנסת על שם יצחק בן ווליד נוסד באשקלון בשנות השישים, עם הגיע יהודי מרוקו הספרדית לישראל ושיכונם בשכונת עתיקות ג בעיר. הוא הוקם באחד מצריפי המעברה בשכונה, וכיום מהווה אחת משתי העדויות האחרונות לצריפי המעברה באשקלון. בית הכנסת ׳עטרת ישועה׳ באשדוד, המקיים את מסורת טיטואן, מקדיש עלונים חודשיים לכבודו של הרב יצחק בן ווליד. נוסף על כן הוקדש בעבר עמוד פייסבוק למטהו של הרב, שחסידיו מאמינים כי הוא נושא סגולות מיוחדות. המטה מצוי דרך קבע בביתו המקורי של הרב בחודרייה (הרובע היהודי) בטיטואן.(עד כאן)

בפרק זה אתחקה אחר גלגוליו של סיפור עלום ומרובה גרסאות על קדוש מטיטואן (שאף לגבי זהותו אין הסכמה) שקברו מכונה ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, או בספרדית: la piedra que cayó del cielo. אבן זו גם היא אתר שבו מתקיים פולחן הקדושים, אך כיוון שאתר זה נמצא במעלה בית הקברות, רחוק מחלקות הקבר האחרות, והגישה אליו קשה לזקנים ולילדים, הוא נותר בבידודו ומבקריו מועטים. הסיפור על אודות האבן, או מוטב לומר שבריו, סופר לי עוד בילדותי, וכן הוא נודע להוריי ולמידענים רבים אחרים שראיינתי. הוא סופר תמיד בצורה חלקית וכללית, ללא פרטים, ומעטה של חשאיות היה נסוך עליו, בדומה לאבן המרוחקת מנתיבי המבקרים בבית העלמין והנסתרת מעיניהם.

במחקר זה אתמקד בנרטיבים המצטברים היוצרים את סיפורו של המקום – מקום מושבה של האבן בבית העלמין היהודי בטיטואן – כפי שהם מובאים מנקודת מבטם של בני העיר: יהודים, מוסלמים ונוצרים. אבחן את הסיפור האטיולוגי וההגיוגרפי המבוסס על הנרטיבים השונים שהתפתחו סביב המקום ושמו: ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, היוצרים יחד מעין סיפור בנוסח רשומון. אנתח את מניעיהם של בני התרבויות השונות בהציגם את מקור הכוח של האבן בגרסאותיהם לסיפור, ואבדוק את הזהות רבת הפנים של אתר זה לא רק כמקום יהודי אלא כמקום המייצג יחסי עימות, גילויי אלימות ומפגן של כוח בין הדתות השונות.

תחילה אפרוש את עלילת הסיפור במתווה הכללי החוזר במרבית הנוסחים. העלילה בנויה כמעשיית קדושים המתרחשת בטיטואן ומתארת עימות בין רב חכם הנקלע למסגד בעיר לבין ראשי המסגד. המוסלמים כופים עליו לאמץ את דתם, ולא – ייתלה בכיכר העיר. החכם סירב להתאסלם ולכן הוצא להורג. לאחר הירצחו מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ונרות תלויים על ראשם, הם מחלצים את גופת החכם ומביאים אותה לקבורה בבית העלמין היהודי. המוסלמים תרים אחר הגופה אך אינם מצליחים לאתרה, כיוון שבדרך נס אבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את הקבר הטרי.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 22

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו

משה חיים סויסה

בערבי החורף הארוכים, בפינת החדר, מצטופפים יחד בני המשפחה, כדי לשמוע את אותם סיפורים, משלים ומעשיות, העוברים מדור לדור כבר שנים רבות. כל סיפור או משל, מגלם בתוכו יצירה ספרותית מרתקת, המועברת בעל פה מאב לבנו ומסב לנכדו, ומחזירה את השומעים שנים רבות לאחור, לעתים אף לתקופה אחרת שאינה מוכרת. חלק מן הסיפורים נשמעים אולי מופרכים לחלוטין, אך בפועל הם טומנים בתוכם מוסר השכל חשוב לחיי היום יום.

סיפורי-עם אלו, שהיו שגורים על לשונם של אבותינו, הולכים אט אט ונעלמים מן ההיסטוריה. האם המבוגרים זוכרים עדיין את הסיפורים שעל ברכיהם התחנכו וגדלו? האם הם נוהגים עדיין לספרם? האם עדיין יש מי שיאהב להאזין לאותם סיפורים?

ספר זה, הינו מסע מרתק ומרגש, שנכתב בקצב מרתק ועוצר נשימה. סיפורים המעלים חיוך וצחוק, לצד סיפורים שבגינם נזיל דמעה אחת או שתיים. נחווה את חיי העניות והדחקות, לצד שמחת וחכמת החיים של אבותינו ואמותינו. את גדולתם ומעלתם של חכמי וגאוני מרוקו, לצד תמימותם של פשוטי העם. מדוע דילג היהודי על חלק ממילות הקידוש? מה המקור לאמרה ’אין אמונה בגויים^,? מי היא אותה להקה יהודית שניגנה למלך את קינות תשעה באב? כיצד הצליח האיש למכור שלש חנוכיות לאדם שלא חפץ אפילו בחנוכייה אחת? איזו תחבולה סייעה לחכם היהודי אל מול המלך שביקש לגזור גזירה קשה על הקהילה היהודית? כל זאת ועוד בספר שלפנינו.

כך גם נלמד למעלה ממאה פתגמים ואמרות עממיות, שיובאו בשפתם המקורית ובתרגום לעברית של ימינו, תוך השוואה למקורות יהודיים בתלמוד ובמדרשים. הפתגמים טומנים בתוכם תוכחה ומוסר השכל, לצד חכמת חיים. הפתגם הוא משפט קצר, שנולד מתוך ניסיון ארוך.

יהדות מרוקו הינו הכרך השני בסדרה, שעוסק בתולדות ובקורות יהודי מרוקו. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן העמוד הראשון, לצד תמונות מרהיבות עין, ויחד עם זאת משמש כתיעוד היסטורי וחשיפה בעלת חשיבות רבה.

משה חיים סויסה, מחבר סדרת הספרים 'עטרת אבות' על מנהגי מרוקו, ׳שערי הלכה׳, סידור ומחזורי ׳עטרת אבות' כמנהג יהודי מרוקו, ועוד.

קיבל את פרס הרב משאש בשנת תשע״ד על חיבורו, ותעודת הוקרה מעיריית ירושלים. עוסק רבות בחקר יהדות מרוקו.

0 5 2 – 2 2 2 – 8 2 4 8  www.moreshetavot.co.il @ moreshetavott@gmail.com

מבון "מורשת אבות״ בפייסבוק

המרכז למורשת יהדות מרוקו

בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו״לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה״. הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: ״עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה״. בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון – סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו־1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.[ 73. אצ״מ 532/188 . דוח מישיבת החלוץ(23.11.45).]

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.

מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א״י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונוה אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב׳ באלג׳יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה ״לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים״. רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח ״חלוצים״ ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א״י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתונים, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א״י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א״י.

ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: ״כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת ׳מקרים סוציאליים׳, הגבלנו את גיל העולים ל־25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית״. שפירא ציין עוד שהעניינים אינם ״כפי שנהוג באירופה״. מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א״י. ראוי להזכיר שמדובר

בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא ־ גיל ובעיקר הכשרה חלוצית – הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א״י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־ אביב: ״לדאבוננו אין לע״ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה!, ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ״ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות״.⁷⁷ המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג׳יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן – ״התאומים״ כהן יגאל ופרידמן אפרים – בתוניס,באלג׳יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודיתביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:

1-הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב׳ באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב׳ הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.

2-השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיוגות עלייה, והמשרדים הארץ־ ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.

3-המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.

4-חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה – יהודים אירופים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק כעבור ארבע שנים(!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד האו־ץ־ישראלי באלג׳יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:

בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שדתגוררו במדינות ידידותיות. ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל – להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.

בְּזוּ – BZOU

הישוב

הישוב נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון בדרך מהעיר בני מלל לקלעה די סראגנה . בישוב אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו, כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד של צמר בשילוב עם משי.

    אומרים ששם הישוב נגזר מהמילה בוזה שפירושה  בשפה הברברית "אריגה". כמו כן ידוע בכל מרוקו שבישוב זה גדלים רימונים איכותיים שמש נמסים בפה. גם דבש המיוחד שרודים אותו בו הוא מיוחד ומייחסים לו תכונות רפואיות מיוחדות

    זהו מישור רחב ידיים המבותר ע"י רשת טבעית של שלוחות הנחל הגדול וָאד אֶל עָבִּיד OUED EL-ABID מעיינות ומספר מפלים. בו גנים,

      בְּזוּ נחשבת לעיר בינונית ונמצאת במרכז איזור נרחב עשיר בצמחיה ופורה באדמתו, שדותיו ירוקים וגדלים בו, עצי-פרי, זיתים, רימונים, לימונים ועוד.

    סביבה כפרים רבים וגבעות מיוערים. מצפונה העיר נְּתִיפָא, בדרומה הכפר אָיְית עְתָּאב, ממערבה העיר בְּנִי-מֶלָאל ממנה מרוחקת כ- 80 ק"מ, ממזרחה העיר מָרָאקֶש ממנה מרוחקת כ- 180 ק"מ.

    נשות העיר מצאו מקור פרנסה מעניין, בכמה מערות הן מוכרות נרות שלדבריהן יש בהן סגולה  לפוריות.

    בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

יהודים

על פי המלאחים שעד היום כך מכנים אותם המקומיים. ידועים שני מלאחים  המלאח הגדול והמלאח הקטן ולא פחות מ-4 בתי עלמין, דבר המעיד שבישוב התגוררו יהודים רבים, ומביניהם נזכיר את המשפחות:   זגורי, מוריוסף, מלול, אזולאי, דהן, אוחנה, אביטבול, משש, דהן, בן דוד, קדוש,  ועוד.

רבי יצחק ישראל הלוי (מכונה מוּל אֶל בְּרְג' – בעל המגדל) – ההילולא בחשון.

אֵין הַרְבֵּה פְּרָטִים עַל הַצַּדִּיק. לְפִי המסורת הוא נמנה על אותם צדיקים שהגיעו מארץ-ישראל ושמו  ומופיע ברשימת שבעה או עשרה רבנים שבאו מארץ-ישראל למרוקו למטרת גיור כמופיע בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם".

    הוא זכה להערצה גדולה מצד המוסלמים ואף נתנו לו שם ערבי "סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מַשְזוּז אוֹ סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מוֹכְפִי". (אזכיר שוב שהיו מספר צדיקים שאומצו ע"י הערבים  אחרי ששמעו על נסיהם או כאשר הם פקדו את קברותיהם , ביקשו מזור למחלתם או תפילה להצלחתם ונענו. ש"ט).

       יהודי מקומי ניסה לספר סיפורו של מוּל אֶל בְּרְג' אך נראה שקשה לדלות ממנו פרטים כלשהם  שישפכו אור על קורות הצדיק, כמו מועד לידתו, פועלו או מועד פטירתו אך ללא הצלחה, לדבריו הפרטים המעטים שהוא יודע, נמסרו לו לפני מספר שנים באורח בלתי כתוב ולא על יסודות כלשהם, ועל דברים נכונים אין מפקפקים מדגיש המספר וכך הוא סיפר: "בהתחלה הקבר היה בשליטת המוסלמים וליהודים הייתה הכניסה אסורה. במקצועי הנני נהג פעם אחת עברתי דרך העיר בְּזוּ, והנה אני פוגש ביהודי בשם  סְלִימָאן, ותוך כדי שיחה סיפר לי כי החכם הנזכר עליו-השלום בא לְקָאיְיד (למושל) בחלום ואמר להם: "אם לא תינתן האפשרות ליהודים לפקוד את קברי, לקיים הילולות כפי רצונם, לאפשר להם להקים במקום בית-כנסת , הוא ידע לנקום בהם. שמעתי את דברי סְלִימָאן ונפרדנו לשלום.

    שוב הייתי באזור עם המשאית, והפעם נכנסתי לתוך העיר ואף קרוב לבית-העלמין. שמעתי שהקָאיְיד חולם החלום נבהל, והחליט לתת הוראה לבטל את האיסור שמנע מהיהודים להגיע לחלקת הקבר ולבנות כל דבר שירצו.

    ניצלתי את ההזדמנות והחלטתי לפנות לָקָאדִי (למושל), שוחחתי אתו אודות בית-העלמין וביקשתי ממנו לסייע בידי להשיג פועלים לשפץ בית-העלמין ואת שכרם אני אשלם. קיבלתי את האישור והתחלתי לשפץ. בשנה הראשונה בניתי בית לבני-משפחתי כך שבמועד ההילולא יהיה לנו היכן להתאכסן וגם שירותים ציבוריים.

    בשנה השניה החלו מבקרים להגיע וההילולא לכבוד הצדיק נערכה בחודש חשוון. הבניה הראשונה נעשתה כולה מכספי. יהודי עשיר מקזבלנקה  הקים מצבה חדשה  ואף דאג לבד מקטיפה לכיסויה.

    בשנה זו התחלנו לראות נסים. בהילולא הראשונה פרץ זרם מים צלולים מהשיש עצמו ואנו לא ידענו מה קורה בפנינו. הקהל הנוכח החל לצעוק: הָא לְמָא הָא לְמָא (הנה מים הנה מים!) וזרימת המים לא פסקה. למחרת התחלנו שוב בשירה ותפילה, והנה שוב החלו המים לצאת, אך הפעם מהמקום בו דלקו כולנו שתקנו והתחלנו לאסוף מים בהם מרחנו את גופנו, למרבה הצער הגיע אחד המבקרים ושאל מאיין יוצאים המים? והפעם למגינת לבנו פסקו המים לנבוע.

    בשנה השלישית בעת ההילולא שנמשכה בדרך-כלל 7 ימים, התחלנו להתפלל ולשמוח, ולפתע אנו רואים זרימה מחודשת של המים, הפעם קמה אישה, אספה מהמים והחלה למרוח את חלקי גופה. אישה חכמה זו נצרה את לשונה, ובשקט ובשקט ניגשה אל כל בני-המשפחה, וכן לאנשים הנוכחים ומרחה את המים על גופם. איש לא צעק אודות זרימת המים והמים המשיכו לזרום במשך כל ימי ההילולא. למחרת בלילה ממשיך האיש מגולל הסיפור ומוסיף: "קמו אנשים ואמרו לי": "רואה אתה את הגבעה ממול?, עלה עליה, כי מסופר ואף ידוע כי על בפסגתה קבור עוד צדיק ושמו רבי שמעון בן-ישמעאל. הגבעה הייתה טרשית ותלולה והגישה אליה קשה. כאמור זה היה בלילה, והחושך עטף את העולם, נטלתי בידי ספר תהלים ופנס, ובקשיים לא מעטים ישבתי למרגלות הקבורה, והנה שוב נס, מהקבורה הזאת החלו מים לצאת. מניסיוני שתקתי, אספתי מהמים ומרחתי את חלקי-גופי. למחרת עלו מספר אנשים ומבלי לומר מילה גם הם מרחו את גופם וירדו".

    במשך 14 שנה הייתי ראש ועד החברה שטיפלה בקבורת הצדיק ואת הכספים שאספתי ממכירת נרות או תרומות שקיבלתי הייתי מחלק בין עניי הקהילה, כל אחד לפי מצבו ולגודל משפחתו. עם הזמן שכרתי ערבי מקומי אשר שמר וטיפח את בית-העלמין.

מסיפורי הנסים של הצדיק.

 

סיפור 1. הנערה החולה שהתרפאה אחרי שישבה ליד קבר הצדיק.

ממשיך אותו נהג ומספר: "באחד הימים נסעתי לְמָרָאקֶש (MARRAKECH) ופגשתי במשפחה שהתכוונה לנסוע לצדיק בגלל שהייתה לה ילדה חולה במחלה נוראה והתנדבתי להסיעם לקבר הצדיק. כשהגענו, ביקשתי מהשומר הערבי ששכרו נהגתי לשלם מההכנסות בהילולות, שיטפל במשפחה ואחרי מספר ימים אשוב לקחתם. בטרם עוזבי את מקום לבקשת אביה של הילדה החולה, ישבתי לשתות אתם כוס תה, ותוך כדי שיחה אמרתי לאבי הנערה החולה: "אני מכיר את מעשה הנסים והנפלאות של הצדיק, לקחתי את הנערה החולה והושבתיה ליד קבר הצדיק, תוך כדי המשך השיחה עם האב, אנו שומעים את הנערה אומרת: הנה סִידִי מוּל אֶל בֶּרְג' הגיע" (הנה אדוני בעל המגדל הגיע). אמרתי למשפחת הילדה שישאירו אותה ליד קבר הצדיק עד לאחר חצות הלילה. נפרדתי מהמשפחה ואמרתי להם שאחרי שבעה ימים אשוב אליהם ולראות כיצד יפול דבר. חלפו 7 ימים ושבתי אליהם כפי שהבטחתי. והנה כולם עומדים וחפציהם למרגלותיהם. חששתי שמה ברחה להם הנערה החולה או קרה משהו אחר?. אולם חששותי היו לשווא. הנערה התקרבה אלי, חיבקה ונישקה אותי. אמרתי לה: "דברי אתי! האם את בריאה? היא השיבה כי מיום שהשארתי אותה ליד הצדיק היא הבריאה. אספתי את המשפחה והחזרתי אותה לְמָרָאקֶשׁ. ערכנו סעודה לכבוד המאורע ולכבוד הצדיק. חלפו שנים וזכיתי להעמיד נערה זו תחת חופתה ומאוחר יותר אף זכיתי לשמש סנדק לבנה הבכור.

יהודי הישוב.

יש להניח שבכפר התגוררו יהודים בעבר, והראיה; את הקבוצות שאני מדריך במרוקו, לפני הגעתנו לעמק, נהגנו לעמוד בנקודה מסוימת ולהשקיף על כל העמק היפה. ערבי מקומי הגר בכפר טודרה ותמיד התלווה אלי "מעין מדריך מקומי", באחת הפעמים שאלתי אותו אודות היהודים בכפר והוא סיפר לי את הסיפור הבא:, "עְנְדְנָא מָא סָאכְּן חְתָּא יהודי, בְּלְחֶק סְלָא דְלִיהוּד מָשְׁדוּדָא חִית סִידְנָא קָאלְנָא מָא נְדְכְלוּס לְסְלָא דְלִיהוּד לָאמָא יִכּוּן לִיהוּד יִרְזְעוֹ.

התרגום:  אצלנו לא גר אף יהודי, אבל בית-הכנסת היהודי סגור כי אדוננו – (הכוונה למלך מרוקו. ש"ט) , אמר לנו שלא נכנס למקום התפילה של היהודים אולי הם ישובו.

     הכפר טוּדְרָא התפרסם אצלנו בארץ בזכות שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרה". שחיבר המחזאי והסופר יהושע סובול. שיר זה הושמע אינספור פעמים וזכה למעמד של נכס תרבותי. השיר מספר על טכס קסום שעובר ילד בכפר טוּדְרָא, כשהוא נלקח בהגיעו לגיל חמש, לבית-הכנסת, שם נותנים לו לוח של עץ, שעליו אותיות עבריות כתובות בדבש, ואומרים לו לילד: "לקק". מכאן יש להניח שבכפר זה אכן התגוררו יהודים                     

השיר *אצלנו  בכפר טודרה.

                                                    השיר אצלנו בכפר טוּדְרָה

    אֶצְלֵנוּ  בכּפר  טוּדְרָה 

    בַּלֵּב  הָאַטְלַס

    הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כֶּתֶר  פְּרָחִים  עוֹשִׂים  לוֹ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טוּדְרָה…

    כֶּתֶר בְּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ

    בְּהַגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

 

    כָּל  הַיְלָדִים   שֶׁבָּרְחוֹב,

    חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ

    כְּשֶׁהִגִּיעַ   לְגִיל   חָמֵשׁ.

    אֶצְלֵנוּ בּכפר טוּדְרָה…

    לָהּ… לָהּ…

 

    וְאָז  חָתָן   הַשִּׂמְחָה,

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ…

    מַכְנִיסִים לבית-הכנסת.

    אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…

 

    וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ

    בִּדְבָשׁ   מֵאֶלֶף   עַד  תָּו

    אֶת  כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,

    וְאוֹמְרִים לוֹ: "חֲבִיבִי לקק".

    אֶצְלֵנוּ   בכפר   טוּדְרָה…

 

    וְהָיִיתָה  תּוֹרָה  שֶׁבְּפֶה,

    מְתוּקָה כְּמוֹ טָעַם שֶׁל דְבַשׁ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טודרה,

    שֶׁבַּלֵּב  בְּאַטְלַס.

    לָהּ… לָהּ…

עמק טודרה מדהים ביופיו, ונחשב לאחד העמקים היפים במרוקו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. הקירות מזדקפים לגובה 300 מטר ומעלה ובימים מסוימים אפשר לראות מטפסים המטפסים לגובה הרב. רוחבו במקומות מסוימים אינו עולה על 10 מטר. בעבר המעבר בתוך מי המעיינות שזרמו עונג היה לעבור בו, חלק עברו בו עם סנדלי גומי, והיו בעלי רעיונות שהעמוסות העוברים על חמור והיו גם שהעבירו את האנשים על הגב וזה היווה הכנסה. היום וחבל, הובאו כמות אדירה של כורכר, הגביהו את המעבר והיום המים זורמים רק משני צידי המעבר וחבל. בקירות המזקפים יש הרבה מערות והערבי המקומי שהצטרף אלי סיפר שבמערות אלה התגוררו בעבר יהודים

האגדה מספרת שבשנת 1920 מפקד ברברי וצבאו האכזר ניסו להשתלט על האזור, אך תושבי הכפרים התנגדו לפלישה והשיבו מלחמה. המפקד בשם טאפילאט החליט לכבוש את הכפרים ביום שישי בערב עם כניסת השבת. מתוך מחשבה כי היהודים לא יילחמו בשבת. אך להפתעתו הרבה היהודים סיכלו את כוונותיו. הם השתתפו בגלוי בלחימה גם בשבתות, תושבי הכפרים היהודים והערבים הצליחו להדוף את הפולש. בהגנה לקחו חלק פעיל גם נשים יהודיות וערביות. היהודים היו מומחים בייצור אבק שריפה שהוטען על כדורי הרובים והתותחים.

הצדיקים אסקלילה.

מדובר בשבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. שמותיהם הפרטיים לא ידועים השם אֶסְקְלָלִילָה להערכתי הוא ברברי, התקופה בה הם חיו או מועד פטירתם לא ידועים. לפי מסורת שהייתה בפי אנשי המקום, מפאת קדושתם אף אחד לא פקד את קברם לפני שערך טבילה וגזז ציפורניו.

 

רמזים לתהליכי הגאולה באחרית הימים

 בנבואת בלעם – במשנת רבנו-אור-החיים-הק'

 

"וירא בלק בן צפור,

את כל אשר עשה ישראל לאמורי.

וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור…

לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, א – ה).

 

אמר רבי אבהו בן זוטרתי, אמר רבי יהודה בן זבידא:

"ביקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום" (ברכות יב ע"ב).

הסיבה: המסר האמוני העולה מהפרשה – שהקב"ה מנהיג את העולם.

בלעם, מנסה בכל מאודו לקלל את עם ישראל,

אבל הקב"ה אומר לו: "לא תאר את העם – כי ברוך הוא".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

מבוא לפרשה:

פרשת בלק, שאין בה אפילו מצוה אחת, נאמרה במחצית השניה של השנה הארבעים לצאת עמ"י ממצרים.

הפרשה מתרכזת בניסיונות בלק ובלעם לקלל את עם ישראל, אבל הקב"ה מצילנו מידם, כפי שהוא מצווה את בלעם: "לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). בלעם אינו מתייאש, ומנסה יחד עם בלק, למצוא פרצה בה כן יוכל לקלל.

 

הפרשה נקראת ע"ש בלק, "שבא ללוק {למצוץ} דמן של ישראל" (לקח טוב).

דבר אחר: שביקש לבלוק {לכרות} את ישראל" (מדרש אגדה).

 

פירוש אחר: בלק = בלוק =חסימה. רצה בכל מאודו לחסום את עם ישראל. המסר האמוני מכך: דווקא כשיש לנו חסימות ובעיות, ע"י מאמץ נוכל להתגבר ולעלות מעלה. מפרשת בלק, אנחנו לומדים על גאולת עם ישראל לעתיד לבוא בפי בלעם, מה שלא נאמר לנו ע"י משה רבנו: "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז), כפי שיוסבר בהמשך ע"י רבנו אור החיים הקדוש. וכן על בתי כנסת ובתי מדרש לעם ישראל: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

 

בלק שנא את ישראל, למרות שידע שאין לו מה לפחד, היות ונאסר על עמ"י לכבוש את ארצו, ככתוב: "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, כי לא אתן לך מארצו ירושה…" (דב' ב, ט. מד"ר פרק כ' ז').

בלעם  = בלע עם – רצה לבלוע את עם ישראל (תרגום יונתן בן עוזיאל).

בל-עם + ב-לק = בבל {ארץ המוצא שלהם} + עמלק.

שניהם ביקשו להיות גוג ומגוג, ולהילחם נגד ישראל (החיד"א).

 

חשיבות פרשת בלעם: "תנו רבנן: סידרן של נביאים. משה כתב ספרו {התורה}, ופרשת בלעם ואיוב" (ב. בתרא יד ע"ב).

הריטב"א אומר בחידושיו, בנוסף למסופר בתורה על בלעם, משה כתב פרשה בפני עצמה בה האריך בנושא בלעם.

חכמים אף "ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע בכל יום. ולא עשו זאת, מפני טורח ציבור" (ברכות יב ע"ב).

כלומר, היינו צריכים לקרוא את פרשת בלק עם קריאת שמע מידי יום ביומו פעמיים, בוקר וערב.

 

מפרשת בלעם אנחנו לומדים שלושה יסודות בעיקרי האמונה:

א. הקב"ה מתערב בנעשה בעולם, בבחינת "רבות מחשבות בלב איש – ועצת יהוה היא תקום" (משלי יט, כא). כל זאת בניגוד להשקפה הבלעמית והיוונית מערבית, הרואה באדם את המרכז, הפועל בעולם כרצונו.

התפיסה האמונית יהודית, רואה את הקב"ה במרכז, המנווט את עולמו כרצונו הטוב, בהתאם להתנהגות החברה.

 

ב.  אמנם, גם לאדם יש יכולת לפעול אם כי מוגבלת, בבחינת דברי רב הונא: "בדרך שאדם רוצה לילך – בה מוליכים אותו" (מכות י ע"ב). בלעם רוצה ללכת עם שליחי בלק כדי לקלל את עמ"י, אבל ה' אוסר עליו תחילה ללכת – "ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם, לא תאר את העם כי ברוך הוא" (כב, יב). מאוחר יותר, הקב"ה מאפשר לו ללכת, כדי להעביר אותו ואותנו סדנה חינוכית, בה הוא עובר את הבירור האמוני עד תום. בחיזיון האחרון, הוא כבר לא מבקש לקלל את עמ"י כבעבר, אלא מברך אותו: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל וכו' (כד, ה).

אמנם, בלעם לא הצליח לקלל, אבל הצליח לקלקל, כאשר יעץ לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שגרם למותם של עשרים וארבעה אלף מבני ישראל.

 

ג. בפרשה, קיים עוד יסוד חשוב: האמונה בגאולה ע"י מלך המשיח, אליה אנו מצפים ומייחלים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מרחיב את היריעה על תהליך הגאולה לאור הנאום האחרון של בלעם.

רבנו אומר על הפס':

 "אראנו ולא עתה – אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל, ומחץ פאתי מואב, וקרקר כל בני שת… וישראל עושה חיל" (כד, יז):

 

"כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר ע"פ דבריהם ז"ל שאמרו, בפס': "בעתה אחישנה" (ישעיהו ס' כב) – זכו אחישנה, לא זכו בעתה"  (ירושלמי תענית פ"א ה"א). והוא רחוק מופלג. וזה לך האות, הן אנו בתחילת מאה הששית לאלף השישי. שנת 1740, שנה בה עלה רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל.

 

וכנגד ב' קיצים אלו דיבר הכתוב: כנגד אם זכו, אמר 'אראנו'. פירוש, לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עתה בזמן זה, אלא בזמן אחר, ויכול להיות שאינו רחוק כל כך", היות ואם יחזרו בתשובה, הגלות תארך אפילו יום אחד, ככתוב: "יענך יהוה – ביום צרה" (תהלים כ, ב).

 

"וכנגד קץ "בעתה" – אמר "אשורנו ולא קרוב", כמו צופה מרחוק, והוא אומרו "ולא קרוב", כי הקץ של בעתה, ארוך עד למאוד בעוונות".

בהמשך מסביר רבנו את הכפילות: "דרך מיעקב, וקם שבט מישראל" שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל, יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזהר (זהר וירא קיט ע"א), מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ",

 

רות המואביה ממנה יצא זרע בית דוד ומלך המשיח, היא נכדתו של בלק מלך מואב.

את הבוקר אנו פותחים בברכת בלעם:

 "מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (כד, ה)., עליה נאמר: ויהפוך לך יהוה אלהיך את הקללה לברכה – אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, לכן עמ"י משופע בבתי כנסיות ובתי מדרשות, כדברי רבי יוחנן (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

באחרית הימים, מלך המשיח יכבוש עוד ג' מדינות:

עמון, מואב ואדום, הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רבנו-אור-החיים-הק': "וזולת הליכת בלעם, שגילה למואב כי מובטחים הם מישראל, ולא יעשו להם דבר, אלא באחרית הימים… הרי נתקיים שהלך לארותו {לקללו} לבלק, לקיים: 'חרבם תבוא בליבם" (רבנו-אוה"ח-הק'. כב, ו).

רבנו מדגיש: "פיו הכשילו במאמר 'ארה לי' – לארר את בלק. וכן היה, שגרם לו בעצתו מיתת כזבי בתו. גם היה סיבה שישוב בלק למדיין, ושם נפל בחרב". כלומר, במילים 'ארה לי', הוא קילל את עצמו, דבר שהתקיים בו הלכה למעשה.

בדבריו לבלעם, בלק מבקש לקלל את עמ"י: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה" (במ' כב, ו).

 

בדברי בלעם המספר על מטרת שליחות בלק, ניכרת עוד יותר שנאתם התהומית שלו ושל בלק לישראל:  "ויאמר: מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם – לכה ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל" (במ' כג, ז). בלעם ביקש לקלל את השורשים של עמ"י, הלא הם אבות האומה שמוצאם מארם נהריים, בבחינת "ארמי אובד אבי".

בביטוי "כי מראש צורים אראנו, ומגבעות אשורנו" (כג, ט), הוא מתכוון לאבות {"צורים"}, ולאימהות {"גבעות"} ע"פ רש"י.

 

רבנו-אוה"ח-הק'  אומר על הפס' המדבר על אחרית הימים: "אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב. דרך כוכב מיעקב, וקם שבט מישראל – ומחץ פאתי מואב, וקרקר, כל בני שת" (במ' כד, יז). מדובר באחרית הימים, כאשר עם ישראל  בהנהגת מלך המשיח, יכבוש גם את אותן ג' מדינות: עמון, מואב ואדום הרמוזים בקיני, קניזי והקדמוני, ובכך יתווספו לאותן שבע מדינות שכבר נכבשו ע"י יהושע. ובלשון קדשו: "ואומרו 'ומחץ פאתי מואב' וכו' – יתבאר ע"פ דבריהם שאמרו: כי ג' עמים אשר אמר ה' לאברהם, לבד מה-ז' שכבר הגיעו לפרק הישג יד ישראל, הם עמון ומואב ואדום… המשיח יאבד מואב, ולא ישאיר לו פאה בכל זוויותיו… 'והיה אדום ירשה… וישראל עושה חיל' (כד, יח).

באמצעות איבוד אדום ושאר בני שת – יעשו ישראל חיל… לשון תיקון, לחיל {ניצוצי הקדושה} אשר היה בלוע בהם".

 

 ה"שפת אמת" מדבר על הלקח האמוני בה', אותו יש ללמוד מפרשת בלק: "כי צריך אדם להיות חזק בעבודת ה' יתברך ולהאמין, כי על אף כל הסיטרא האחרא ומתנגדים לקדושה – כולם מתבטלים לרצון ה'. שהרי בלעם, על כורחו בירך אותם, ומלאך רע על כורחו עונה אמן. ודבר זה נוהג בכל זמן לכל איש ישראל שחושבים עליו עצות רעות, ועל זה מבקשים 'והסר עצתם'.

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו להאמין שהכל מאתו יתברך, ולכן אין לפחד מקללות וכו', היות והכל מתבטל ע"י ה'.

 

על גדולת בלעם אומר המדרש: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי, וזאת הברכה לט).

רבנו הרמב"ן מסביר במה כוחו של בלעם בהשוואה למשה רבנו: "ואף על פי כן, יש הפרש בין נבואת משה לבלעם. כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה ענין, ובאיזו מצוה יצוונו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדיבור, והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו. אבל בלעם – היה מכוון ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו, והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח, אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש כאן – ומשה לא היה יודע מתי ידבר עמו" (במ' כד, א).

דברי הרמב"ן, משתלבים יפה בפס': "וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך את ישראל…. וישת אל המדבר פניו. וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ותהי עליו רוח אלהים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר, מדוע נבחר בלעם למשימה הנ"ל.

על הפס': "וישם יהוה דבר בפי בלעם, ויאמר: שוב אל בלק וכה תדבר" (במ' כג, ה), אומר רבנו: "הקב"ה בחר בבלעם, היות "ורצה שיתגלו ע"י בלעם נביא האומות – לפרסם מעלת עם קדשו לפני כל האומות. ואמר תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכיליון האומות על יד ישראל לבסוף. וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועלתיות הנמשכות לישראל – נגלים ונסתרים".

 

 רבנו אומר בהמשך: הקב"ה שם מחיצה בפי בלעם, כך שרוח הקודש לא דיברה מפיו, בהיותו אדם טמא. ובלשון קדשו: "ולפי שאדם זה, הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ – לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמם, דברי קודש הם, ולא יותנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה – לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה בין כח המדבר והדיבור עצמו, ובין פה חזיר, והוא מאמר: 'וישם ה' דבר בפי בלעם".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר בהמשך (במ' כד, א): "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל… –  לא בלעם היה מברך – אלא מלאך היה מברכם בפיו, בהפסק דבר לפיו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על רשעות בלעם: "תמות נפשי מות ישרים – ותהי אחריתי כמוהו" (במ' כג, יב).

בלעם רצה להמשיך ברשעו, אבל ביום המיתה ישוב בתשובה, ויזכה לאחרית טובה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה, יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז"ל, תגיד עליו. אלא שנתאווה שבשעת המיתה ישוב, ויהיה ישר כישרים שבאומות… ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש, כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה, ותיכף ימותו – היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך".

על החלק השני של הפס' "ותהי אחריתי כמוהו" אומר רבנו: בלעם רצה לזכות בעולם הבא בדומה לצדיקים. רבנו מביא את דברי המקובלים: "כי נפשו של בלעם, באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו… ומשם עלה למקומו הראשון".

 

ה'חתם סופר' (יורה דעה סימן שנו) אומר, שחשיבות פרשת 'בלק', נובעת מכך שלכל דבר בתורה יש עדים, החל מאדם וחוה בגן עדן, דרך האבות, וכלה בגלות מצרים וקבלת התורה וכו', היות והכל עבר מדור לדור.

פרשת ניסיונות בלק ובלעם לקלל את עמ"י, תוכננה במסתרים, ומשה רבנו שמע על כך לראשונה, מפי הקב"ה. משה רבנו ראה בזה מסר חשוב לדורות הבאים, לכן החליט לכתוב אותה.

המסר: בכל דור ודור, לגויים יש תכניות שטניות נסתרות נגד עמ"י, אבל הקב"ה "עושה נפלאות לבדו" לעמו, ומצילנו מידם, מבלי אפילו שידענו על כך.

"על הפס' בתהלים "לעושה נפלאות לבדו – כי לעולם חסדו", רק הקב"ה 'לבדו', יודע כמה הגויים רעים וחטאים נגד עמ"י, כפי שעינינו רואות בשנים האחרונות, אבל הקב"ה מבטל את מזימותיהם 'לבדו', מבלי שנדע, ועל כך יאמר: "כי לעולם חסדו". 

 

"ויאמר אלהים אל בלעם: לא תלך עמהם,

לא תאר את העם כי ברוך הוא" (במ' כב, יב).

 

האדמו"ר הק' רבנו-בבא-סאלי ע"ה: תפקידנו רק לברך אחרים, ולא לקלל.

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, וכן להיפך, ככתוב אצל אברהם:

"ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "למה הוצרך לומר 'אל בלעם', ולא הספיק באומרו 'ויאמר לו'. עוד, למה הוצרך לומר 'לא תלך', 'לא תאר'. עוד, למה הוצרך לומר לו הטעם 'כי ברוך הוא?". בתשובתו, רבנו מביא תחילה את דברי חז"ל, שבלעם ביקש לקלל את עמ"י ממקומו, והקב"ה אמר לו 'לא תאר'. אמר לו: אברכם, הקב"ה אמר לו: 'כי ברוך הוא'.

כלומר, כבר במפגש הראשון, הקב"ה מסביר לבלעם, שעמ"י מבורך מפי עליון, ולא יוכל לקלל אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את השאלה כך: הרי הקב"ה אמר לבלעם: "לא תלך עמהם". איך יתכן שבמפגש השני, הקב"ה אומר לבלעם: "אם לקרוא לך באו האנשים – קום לך איתם, ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה" (כב, כ).

רבנו אומר שהקב"ה רצה לגמול טובה לבלעם, על אשר "אמר בתחילת תשובתו לזקני מואב: 'והשיבותי אתכם דבר, כאשר ידבר ה' אלי (כב, ח). לכן, ה' אמר לו, שעם המשלחת הזו "לא תלך עמהם", מאחר ואתה ראוי למשלחת יותר נכבדה, כפי שרואים בהמשך: "ויוסף עוד בלק שלוח – שרים רבים ונכבדים מאלה" (כב, טו).

 

הגאון מוילנא מיישב את השאלה הנ"ל בדרך הבאה: הוא מבדיל בין המילים "עמהם", לבין "איתם". עמהם – ללכת עמהם באותה דעה. "איתם" – ללכת איתם, אבל לא באותה דעה. בהתחלה, ה' אמר לו: "לא תלך עמהם" {באותה דעה}. בפעם השניה, ה' אמר לו: קום לך איתם" {אבל לא באותה דעה}.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל אומר על רשעותו של בלעם: בלעם הוא לבן הארמי. ובלשון קדשו: "ושדר לוות לבן ארמי – הוא בלעם, דבעא למבלוע ית עמא בית ישראל בר פעור דאיטפש מסוגעי חכמתיה – ולא חס על ישראל זרעא דבני בנתיה". כלומר, בלעם שהוא לבן הארמי, ביקש לחסל את עמ"י, למרות שהם יוצאי נכדיו – י"ב שבטי י-ה, בני בנותיו רחל ולאה, בלהה וזלפה. גם בספר דברים  (כו, ה): "ארמי אובד אבי", רומז תרגום יונתן שבלעם הוא לבן (ע"פ השל"ה, בלק).

הגמרא אומרת שהוא נקרא בלעם, מלשון בילה עם, בכך שגרם לבילוים ומותם של כ"ד אלפים מעמ"י, בעקבות הצעתו לבלק להפקיר את בנות מואב, ובכך להחטיא את בני ישראל (סנהדרין צ).

 

גם מבחינה פסיכולוגית ניתן לומר, שבלעם הלך בדרכו של לבן שניסה לפגוע ביעקב ובני ביתו – בנותיו ונכדיו, לולא הקב"ה שהתגלה אליו בחלום לילה קודם לכן, והזהיר אותו לבל יפגע בהם.

יעקב אבינו כמו עם ישראל במדבר, לא רצה להתחבר לעשיו, כאשר הציע לו ללוות אותו בדרכו מלבן לארץ ישראל, ככה גם בהגיעו לשכם וכו'. הוא נהג בבחינת "עם לבדד ישכון". לבסוף, שכם בן חמור הצליח לפגוע בנושא הצניעות, כאשר לקח את דינה, דבר שגרם לשמעון ולוי לנקום בהם. גם פה, בלעם מציע לבלק להפקיר את בנותיו לזנות.

 

בלעם = בלע עם. בלע-ם = בלע + ם = 40 ימים בהם שהה מ-שה בשמים כדי ללמוד את התורה מפי הקב"ה.

בלע-ם רצה לבלוע ולחסל את מ-שה מושיעם של ישראל, ואת המהות הקיומית של עמ"י, הבאה לידי ביטוי בקבלת תורת אלוקים חיים ע"י מ-שה, וכן לבטל ולבלוע  את אותם מ' = ימים בהם ישב משה רבנו ולמד תורה מפי הקב"ה, ובכך להפוך חלילה את עמ"י לעם פגאני ככל הגויים, דוגמת בלעם.

 

מלחמתו הרוחנית של בלעם בעם ישראל.

 

בלעם הידוע בקסמיו ובכשפיו, חיפש את נקודת התורפה בעמ"י, ומצא אותה בחזונו הנבואי בבתי הכנסת ובתי המדרש הרבים העתידים ללוות את ישראל לאורך הגלויות, בבחינת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", המהווים את סוד קיום עמ"י בין העמים, כדברי רבי יוחנן: "מברכתו של בלעם הרשע, אתה לומד מה היה בליבו לקלל" (סנהדרין קה, ע"ב).

כדוגמא, נציין את הברכה "מה אקב – לא קבה אל". כלומר, בלעם רצה לקלל – "אקב", רק שהקב"ה לא מאפשר לו – "לא קבה אל. או "הן עם לבדד ישכון", אני רוצה לקלל אומר בלעם, אבל לא יכול לקלל עם מבודד שאינו מתערב עם הגויים, ואינו לומד ממעשיהם הרעים.

 

 מהמילה "הן" בדברי בלעם, ניתן ללמוד שעמ"י אינו מתחבר עם הגויים. בכל האותיות באחדות ובעשרות, כאשר מחברים את האות הראשונה ושלפני אחרונה, מקבלים עשר או מאה וכו' פרט ל"הן". דוגמאות: 1+9 = 10 . 2+8 =  10. 3 + 7 = 10. 4 + 6 = 10. רק עם ה' באחדות { 5 + 7 = 12}, וכן ן' בעשרות {50 + 70 = 120}, זה לא מסתדר – כך עמ"י: "הן עם לבדד ישכון".

בהמשך הפס' נאמר: "ובגויים לא יתחשב". כאשר עמ"י לא מתערב בגויים ולא לומד ממעשיהם, "ישכון" לבטח.

בלעם תפס את נקודת התורפה של עמ"י: צניעות – "מה טבו אהליך יעקב", ובדידות – "הן עם לבדד ישכון", והחליט לפעול בכיוון. הוא הציע לבלק להפקיר את בנות מואב, דבר שאכן הצליח לגרור חלקים מעמ"י לזנות ועבודה זרה, ומותם של עשרים וארבעה אלף משבט שמעון.  

 

רבי אבא בר כהנא אומר: "כולן חזרו לקללה חוץ מבתי כנסת ובתי מדרש, שנאמר: "ויהפוך לך ה' את הקללה לברכה" (דב', כג, ו). כלומר, רק קללה אחת של בלעם הפכה לברכה, והתקיימה בעמ"י.

על חשיבות ביהכנ"ס אומר רבי יהושע בשם רב נחמן: כל הבא לביהכנ"ס ושומע דברי תורה, זוכה לשבת בין חכמים לעתיד לבוא, שנאמר: "אוזן שומעת תוכחת חיים – בקרב חכמים תלין" (משלי טו לא).

מרן רבי יוסף קארו פוסק: "הישיבה בהם מצוה, שנאמר: 'אשרי יושבי ביתך" (ש"ע או"ח סימן קנא, א).

 

הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר, שפעם אחת באו לאדמו"ר הק' רבנו בבא סאלי ע"ה, ובקשו ממנו לקלל את  אויבי ישראל. בבא סאלי ענה להם: תפקידנו בניגוד לבלעם, רק לברך. לכן, אברך אותם שיראו בישועת ה' כהרף עין בהצלחת עמ"י בארצו, כשבית מקדשו יכון על מכונו, ומשיח צדקו ימלוך על עמו במלוא הדרו ותפארתו. ומעל לכל, הקב"ה ישקיף עלינו ממרום קדשו מתוך חן וחסד, ברכה ושלום אמן סלה ועד.

בלק מבקש מבלעם לקלל את ישראל. אם היה הולך בדרכו של בבא סאלי ע"ה, היה צריך לבקש מבלעם שיברך את עמו שלא יפגע ע"י עמ"י, ובפרט שהקב"ה ציוה את עמ"י שלא לצור את מואב: "אל תצר את מואב" (דברים ב, ט).

 

המברך את חברו – הקב"ה מברכו, ככתוב אצל אברהם: "ואברכה מברכך – ומקללך אאור" (בר', יב, יג). וכן להיפך.

"מידה שאדם מודד – בה מודדים לו" (סוטה, א ו). במשנה הנ"ל, מלמדים אותם חז"ל, שהקב"ה נוהג בעולמו בשיטת "מידה כנגד מידה".

אתה מברך אחרים – מברכים אותך. אתה עוזר לאחרים – עוזרים לך.

 אתה מתפלל על השני – תפילותיך יתקבלו תחילה ברצון, ככתוב: "כל המבקש על חברו והוא צריך לאותו דבר – הוא נענה תחילה" (בב"ק צ, ע"ב).

 אתה מכבד אחרים – יכבדו אותך, בבחינת דברי בן זומא (אבות ד, א): "איזה מכובד – המכבד את הבריות", שנאמר: "כי מכבדי אכבד – ובוזי יקלו" (שמואל א ב, ל).

 

"וישא בלעם את עיניו,

וירא את ישראל שוכן לשבטיו,

           ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

בנאום השלישי של בלעם (במ' כד, פס' א – יג), מתוך ארבעת נאומיו, בלעם אינו פונה לכשפים כמו בשתי הפעמים הקודמות: "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל – ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים, וישת אל המדבר פניו" (כד, א). בלעם הפנים את אשר אמר לו הקב"ה במפגש הראשון: "לא תאור את העם – כי ברוך הוא" (כב, יב).

רבנו-אורכ-החיים-הק' אומר שגם פה בלעם ניסה להתחכם, והחל להזכיר עוונותיהם של ישראל שהיו במדבר, בבחינת הכתוב: "וישת אל המדבר פניו". בפירוש השני, אומר רבנו: מדבר = דיבור. הזכיר להם את עשרת הניסיונות שניסו את ה' ע"י דיבור במדבר.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: למה הוצרכה התורה לציין מחדש את השם בלעם ככתוב "וישא בלעם את עיניו", הרי בפסוק הקודם מצוין שהוא המדבר ככתוב "וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך…". גם, מדוע השימוש במילה "וישא". היה ניתן להסתפק בביטוי "וירא את ישראל שוכן לשבטיו"?

רבנו-אוה"ח-הק' עונה: "ישראל היו מסובבים בעננים, ולא הייתה עין שולטת בהם, לזה אמר שנשא בלעם… פירוש, שנשא נביאותו, כי הוא היה נביא אומות העולם… ולזה דקדק לומר בלעם, לרמוז נשיאות עין שאינה בזולתו אלא בו… ובזה השיג לראות ישראל. שהיו נסתרים בענני כבוד".

רבנו גם מציין שהמלאך היה זה שברך את עם ישראל מתוך פיו של בלעם, בו נתן הקב"ה מפסק, כפי שהסביר רבנו על הפס': "וישם ה' דבר בפי בלעם" (כג, ה), היות ובלעם אדם משוקץ.

\

 

 

"וירא את ישראל שוכן לשבטיו…

ותהי עליו רוח אלהים" (במ' כד, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו…

ונעשו מרכבה לשכינה. וזה מה שדקדק לומר: "ותהי עליו רוח אלוהים" (כד, ב).

 

רבנו-אוה"ח-הק': "יזל מים מדליו" (במ' כד ז).

"כל איש מישראל – קיבל בסיני חלק בתורה. ולזה רמז 'מורשה",

כך שמחובתנו – לגלות את אותו חלק בתורה אותו קיבלנו בירושה בסיני,

ללמוד אותו – ולהפיץ קבל עם ועדה.

 

"כל שבט וכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ויפתח לו פתח לעצמו,

ובכך יזכה להשראת השכינה" (מאור ושמש. במ' כד, ב).

 

רש"י ע"פ דברי הגמרא (בבא בתרא ס, ע"א) מסביר: "ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו, ואינן מעורבין. ראה שאין פתחיהם זה כנגד זה – שלא יציץ לתוך אוהל חברו. 'ותהי עליו רוח אלוקים' – עלה בליבו שלא לקללם".

רש"י מדגיש, שכאשר בלעם ראה את מידת הצניעות בעמ"י, החליט לא לקללם.

חשיבות מידת הצניעות היא בכך, שכאשר האדם לא מחטט בנבכי שכניו, הוא יסתכל עליהם בעין טובה,  ולא יבוא לידי רכילות ולשון הרע אודותיהם.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את נושא הייחודיות של כל חכם וחכם בעמ"י, המפלס לעצמו דרך בעבודת ה' ובלימוד תורה, ועקב כך לא יהיה בבחינת "מצות אנשים מלומדה".

וכך מפרש רבנו את הפסוק: "פירוש, שראה בהם ב' עניינים גדולים:

א'. שוכן כל שבט ושבט בפני עצמו.

ב'. ותהי עליו רוח אלוקים {התוצאה. בגלל שכל שבט שוכן בנפרד, שורה עליו השכינה} שהייתה שורה שכינה על כל שבט בפני עצמו, לכן נאמר "ותהי עליו" בלשון יחיד, מלכו בראשו {כלומר, השראת השכינה}. והטעם – שכל שבט יש לו הדרגה בפני עצמו {בזכות הזכויות שלו, זוכה להשראת השכינה}.

או לצד הזכות שיש לכל אחד יותר מחברו {יהיו יחידי סגולה שיהיו זכאים להשראת השכינה, בגלל זכויותיהם}. או לפי המניין {המניין גם קובע בהשראת השכינה כדברי רבנו אוה"ח הק': "שהדרגות הקדושה לפי מנין מא' ועד ס' ריבוא. כל א' לפי הדרגתו"} (שמות כה, ט).   גם רמז בקשר ב' דברים ע"פ דבריהם ז"ל (זהר במדבר קי"ח ע"ב) שאמרו: שבאמצעות שנסדרו ישראל בדרך זה, כל שבט בפני עצמו – שכנה עליהם שכינה, ונעשו מרכבה לה'. והוא מה שדקדק לומר, 'ותהי עליו רוח אלוקים".

סדר המחנות במדבר, תאם את מחנות המלאכים בשמים כדברי הזהר.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "יזל מים מדליו" (במ' כד ז). "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורשה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות משורש נשמתו.

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפ' "ותהי עליו רוח אלהים". מייחס את זה לכל שבט ולכל אחד מב"י הסולל "פתח" בעבודת ה'. משפט תוצאה. כלומר, כאשר תעבוד את ה' באמת לאור שורש נשמתך, תזכה להשראת "רוח אלוקים".

 

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדשו". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו", ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור.

על נושא הייחודיות של כל שבט בכלל, ושל כל אדם בפרט, נכתב רבות בעולם הקבלה כדברי הזהר (חלק ג' קיח) לכתוב "איש על דגלו לבית אבותיו" (במ' ב ב). כמו שהדגלים שונים ממדינה למדינה, כך כל שבט, וכן כל אדם באשר הוא. 

 

רבנו בחיי מסביר את הפס' הנ"ל לאור דברי הזהר ו"שער הכוונות" (דרושי עלינו לשבח). כנגד הנוסחים השונים בתפילות לפי עדות, ישנם שנים עשר שערים בשמים, כך שיש לכל שבט את השער שלו, דרכו עולה התפילה.

 

 בעל "מאור ושמש" רבי קלמן שפירא קלונימוס (במ' כד, ב).

"הכלל הוא: שכל צדיק יאחז דרכו והילוכו בקדושה, ופותח לו פתח לעצמו. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. דהיינו, לפי שראה רבו כך עשה, או חברו עושים כן, גם הוא יעשה כמעשיהם ותנועותיהם…

 לא כן הדרך, כי אם כל אחד יפתח לו פתח ושערי קדושה בפני עצמו. וזהו "ראה שאין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה', היינו שלא הסתכל אחד לילך בפתח שפתח חברו בקדושה, כי אם כל אחד הלך בפתחו אשר פתח לעצמו.

לזאת, 'ותהי עליו רוח אלוקים', ששרתה עליהם שכינה".

כלומר, לכל שבט יש סגוליות משלו השונה משאר השבטים, ולכל אחד, ייחודיות משלו השונה משאר האנשים,

בהתאם למה שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. לכן,  על כל אחד, לפתח לו נתיבות משלו בתורת אלוקים חיים.

 

ה"בעל שם טוב" מסביר את הביטוי "אין פתחיהן מכוונים זה כנגד זה": פתח, מלשון פה.

כלומר, כאשר שני תלמידי חכמים מתווכחים ודנים בלימוד, אין לכוון לקנטר איש את רעהו, אלא לכוון אל האמת ככתוב: "שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב, יט).

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"וירא בלעם כי טוב בעיני יהוה לברך…

מה טבו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל" (במ' כד, ה).

"אמר רבי יוחנן… אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב).

 

 

 "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

זוהי הברכה אותה אנו אומרים מידי בוקר בשערי ביהכ"נ, כאשר ידינו על המזוזה. למעשה, היא פותחת עבורנו את תפילת שחרית. המקור לכך הוא בראשונים כמו בסידור רב עמרם גאון. יש נוהגים לקרוא עוד פסוקים: "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך – אשתחוה אל היכל קודשך" (תהלים ה, ח). "ואני תפלתי לך יהוה עת רצון וגו'" (שם סט יד). "גל עיני ואביטה נפלאותיך" (תהלים קיט, יח) וכו'. כל זאת, כדי להיכנס לבית ה' מתוך יראת כבוד, בבחינת "ומקדשי תיראו" (ויקרא יט, ל),  וביהכנ"ס  כידוע, נקרא "מקדש מעט" (יחזקאל יא טו).

ברכת "מה טובו אהליך יעקב – משכנותיך ישראל", רומזת לבתי כנסת ובתי המדרש הרבים, המלווים את עמ"י מאז ומעולם, ואשר בהם שורה השכינה.

 

 השם ביכנ"ס, רומז לבית בו מתכנסים ומתאחדים בני ישראל. קודם מתכנסים ומתאחדים, ורק אח"כ מתפללים. לכן, תיקן רבנו האר"י הק' לומר לפני התפילה: "הריני מקבל עלי מצות עשה של  'ואהבת לרעך כמוך', והריני אוהב כל אחד מישראל כנפשי". רבנו האר"י ממשיך ואומר: "כי ע"י זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל" (שער הכוונות חלק א', שער השישי, הקדמה אחת קטנה). בתהכנ"ס הפכו עם השנים גם לבתי מדרש בהם נדרשת התורה ע"פ תורת הפ-ר-ד-ס: פשט, רמז, דרש וסוד.

יוצא אפוא, ששני המרכזים הנ"ל בהם מתקיימת תפילה מצד אחד, ולימוד תורת אלוקים חיים מצד שני, מהווים את הבסיס הרוחני להמשך קיומו של עמ"י כ"עם סגולה, ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט ו).

על הפס' "כנחלים ניטיו" נאמר במדרש אגדה: "בלעם ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת". לכן, אין פינה בעולם שאין בה בית כנסת, ובארץ ישראל, רבבות בתיכנ"ס מפוארים – מפארים כל אתר ואתר.  

 

 

רבנו-אוה"ח–הק' מסביר את הפס' הנ"ל בשני אופנים:

 

פירוש א. "אהליך יעקב" – מתייחס לעובדים לפרנסתם וקובעים עיתים לתורה. הם מכונים "אהליך יעקב" בדומה לאוהל המוצב באופן זמני, ואילו הלומדים תורה יומם וליל, מכונים "משכנותיך ישראל" מלשון משכן, הרומז לשילוב השכינה שבתורה במשכן.

"אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עיתים לתורה וגו' (שבת לא ע"ב).

 רש"י: לפי שאדם צריך להתפרנס, לכן צריך לקבוע עיתים לתורה כדי שלא ימשך כל היום לדרך ארץ {לעבודה}.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר בפרשת בחוקתי: "בחוקתי – לשון רבים, על דרך אומרו "והגית בו יומם ולילה", שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה וכו'". (ויקרא כו, ג).

מרן רבי יוסף קארו: "אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד. וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו – אף אם הוא סבור להרוויח הרבה" (הלכות תפילה קנה, א).

על חשיבות מצות לימוד תורה אומר מרן: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורים, בין בחור בין זקן גדול, אפילו עני המחזר על הפתחים, אפילו בעל אישה ובנים – חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר: 'והגית בו יומם ולילה" (הלכות תלמוד תורה, סימן רמו, א). וכן בטור י"ד = {יורה דעה} סימן רמ"ה, בבחינת הכתוב: "ובני ישראל  יוצאים – ב-י"ד רמה" . ע"י לימוד תורה {המופיע בסימן רמ"ה} –  נזכה לגאולה רמה.

 

פירוש ב. מדובר על שתי תקופות בעמ"י: בהיותם במדבר, התורה מכנה אותם  "אהליך יעקב", ככתוב: "ועשית יריעות עזים לאהל, על המשכן" (שמות כו, ז), ואילו בארץ ישראל בתקופת המקדש, נקראים "משכנותיך", ככתוב במקדש שלמה, "יהוה אמר לשכון בערפל".

 

"מה טובו אהלך יעקב, משכנותיך ישראל. בעל הטורים: לפי שיעקב הוא באהל של מטה, ובאהל של מעלה בכיסא הכבוד. שש תיבות בפס', כנגד שישה אהלים: נוב, גבעון, גלגל, שילה, ובית עולמים שניים".

 

דירוג תלמידי חכמים ותומכיהם,

במשנת רבנו-אור-החיים-הק'.

 

"כנחלים נטיו / כגנות עלי נהר.

                  כאהלים נטע יהוה / כארזים עלי מים" (במ' כד, ו).    

 

• "כנחלים נטיו".

"הם עושים כנחל הזה, שנוטה מימיו ממקום לשתות ממנו.

כ"כ כת זו, שטורחים בעצמם – להשקות צמא למים חיים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה הראשונה כוללת מלמדי תורה ההולכים ממקום למקום ללמד תורה, כמו שמואל הנביא עליו נאמר "והלך מדי שנה, וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל" (שמ"א ז' ט"ז): על כך נאמר בגמרא: "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם" (שבת נו ע"א). 

רבי משה פרנקו ע"ה, כותב בספרו "מאור החיים" בשם רבו רבנו-אוה"ח-הק' על שמואל הנביא: "לכאורה תמיהה גדולה. איך זכה שמואל להיות "שקול כנגד משה ואהרון" (ברכות לא ע"ב), איתם דיבר ה' פנים אל פנים.

תשובתו: משה ואהרון כנגד המדרגה השנייה – "כגנות עלי נהר" דכתיב: "והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל" (שמות לג, ז), אבל שמואל הלך… בתפוצות ישראל כדי ללמדם תורת ה'".

 

 מוסר השכל: עד כמה חשוב לנדוד ממקום למקום כדי להפיץ תורה.

התורה משתמשת בדימוי הצדיק לנחל נובע המטה את מימיו ממקום למקום, כדי להשקות את השדות. כך תלמידי חכמים ההולכים ממקום למקום כדי להשקות את עדרי הצאן הצמאים לדבר ה',

השבח לבורא עולם, כאשר לנגד עינינו מתגלה מחזה אדיר בו מתרבים רבנים המכתתים רגליהם מעיר לעיר, ומכפר לכפר, כדי להפיץ את דבר ה' – דברי אלוקים חיים, וכל זאת בדרכו ולאורו של שמואל הנביא.

על הפס' הנ"ל אומר מדרש אגדה: "כנחלים ניטיו – ביקש לומר שלא יהיו להם בתי מדרשות קבועים, אלא כנחלים. מה {נחלים} פעמים מושכים {מים}, ופעמים אינם מושכים, אלא חרבים. ענתה רוח הקודש: "ניטיו" – שמושכים בכל עת".

 

השבח לבורא עולם שזיכה אותנו מזה עשרות בשנים ,

להפיץ את דבר ה' בכל אתר ואתר בארץ קדשנו.

 

 

 

• "כגנות עלי נהר".

 

הקבוצה השנייה היא מעלת הדיינים היושבים בלשכת הגזית בירושלים, וכל החפץ לשמוע את דברם, מוזמן לעלות אליהם וליהנות מפריים –  פרי עמלם בתורה ובפסיקת ההלכה, כפי שהיה מקובל על ידי משה רבנו ואהרון הכהן, וכמקובל כיום בבתי דין רבניים. 

התורה מדמה אותם לגנים הנטועים עלי נהר הנותנים את פריים בעתם, בבחינת "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו ייתן בעתו ועלהו לא יבול, וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א, ג).

 

• "כאהלים נטע יהוה".

"לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה –

 תוסיף נפשם להשתרש בה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

 

הקבוצה השלישית של הצדיקים היא: "כת הלומדת תורה לשמה להשכיל ולהבין אימרי נועם" כדברי קדשו. כלומר, הם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה בבחינת: "ויעקב איש תם יושב אוהלים".

השימוש בביטוי "נטע ה'", רומז "לנטיעה, שככל שהיא מתיישנת מוסיפה שורשים. כ"כ לומדי התורה, כל זמן שמאריכים בעסק התורה – תוסיף נפשם להשתרש בה", כדברי קדשו. השבח לבורא עולם שעינינו רואות ושמחות לנוכח רבבות אברכים היושבים והוגים בתורת אלוקים חיים בציון, בבחינת – "כי מציון תורה, ודבר יהוה מירושלים".

 רש"י הק' מסביר את הביטוי "כאהלים – כתרגומו = בושמיא. כאהלים נטע ה', לשון מור ואהלות".

 

• "כארזים עלי מים".

"כי המחזיק ידי לומד תורה – חולק עמהם שכר" (רבנו-אוה"ח-הק'. שם).

 

הקבוצה הרביעית בדירוג היא: תמכין דאורייתא – התומכת כלכלית בלומדי התורה. היא הקבוצה העמלה לפרנסתה, אבל תומכת בתלמידי חכמים בבחינת "יששכר וזבולון", ולכן הם נמשלים "לארזים עלי מים", שלמרות שאינם עושים פירות בתורה, מכל מקום הם מושרשים עלי מים, ועתידים ליהנות מזיו השכינה יחד עם עמלי התורה ככתוב: "בצל החוכמה בצל הכסף". וכדברי קדשו על התומכים בלומדי התורה: "ויהנו מהמים עצמם, כי המחזיק ידי לומד תורה, חולק עמהם שכר כידוע. והכוונה בכל המאמר, לומר שכל ישראל עומדים בשורש הקדושה – זאת התורה, ואפילו העוסקים בענין עולם הזה".

רבנו כותב בהמשך: "וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי פרי התורה הוא  לבדו יקרא פרי, כדברי הזהר".

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "שמח זבולון בצאתך, ויששכר באהליך" (דב' לג, יח): "אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו 'ויששכר באהליך". בהמשך אומר רבנו על הביטוי: "שמח זבולון בצאתך". סוחר היוצא לעבודתו, אינו יודע אם יצליח בעסקיו. זבולון לעומת זאת, מובטח לו שישמח ויצליח בעסקיו, היות והוא שליח מצוה, כדי שיששכר ישב וילמד תורה. 

 

• "יזל מים מדליו / וזרעו במים רבים".

 השגות בתורה בימינו – לעומת ההשגות בתקופת המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הפס' "יזל מים מדליו": "כל איש מישראל קיבל בסיני חלק בתורה {בירושה}, ולזה רמז "תורה ציווה לנו משה מורשה = מאורסה"  שהוא בבחינת החידוש שעל כל אחד מאתנו לגלות ולחדש משורש נשמתו.

רבי אליעזר בצוואתו אומר: "אין אדם נכנס לתחומו של חברו, ואין אדם יכול לחדש בתורה מה שחברו מזומן לחדש". התורה ארוסה לנו בבחינת הכתוב: "וארשתיך לי לעולם" (הושע ב, כא).

 

"וזרעו במים רבים" = בימות המשיח נזכה לשפע חידושי תורה = מים רבים =  חמישים שערי בינה.

הרמ"ק רבי משה קורדוברו כתב בספרו תומר דבורה: "וכל אחד ואחד מישראל יש לו אחיזה בתורה מסוד נשמתו" ובתנאי שיעסוק בתורה. אחרת, ייסתם הצינור. ימות העולם הם דלים בהשגות רוחניות כמו דלי, ממה שדלה משה – מט' שערי בינה הרמוזים בתורה.

 

ו. "וירום מאגג מלכו / ותנשא מלכותו" (בלק כד ז).

מלכות ישראל בימינו – לעומת המלכות בעידן המשיח.

 

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: ימות העולם הזה רמוזים בביטוי "מאגג מלכו", שמלכות ישראל החלה עם שאול המלך שלא הרג את אגג כדבר ה', ולכן נקרעה ממנו המלכות וניתנה לדוד משיח צדקנו.

"ותינשא מלכותו". "היא מלכות המשיח שהוא דוד, דכתיב "ועבדי דוד מלך עליהם" (יחזקאל לז', כד) … ירום ונישא     מאוד… ותינשא מלכותו על כל העולם" כדברי קודשו.

 

"כארזים עלי מים" – הסכם יששכר וזבולון.

"הסטנדר המשותף" בעולם הבא,

בין הלומד תורה והתומך בו כלכלית,

ובין איש לאשתו התומכת בו, והמעודדת אותו ללמוד תורה.

 

"גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים – יותר מהאנשים" (ברכות יז ע"א).

הנשים התומכות בבעליהן בלימוד תורה – מקבלות יותר שכר מאשר הגברים.

 

 רבנו-אוה"ח-הק' ייחס את הכתוב "כארזים עלי מים", לשותפות בשכר בין הלומד תורה, ולתומך בו כלכלית.

 נרחיב מעט בעניין "הסכם יששכר וזבולון" בו אדם תומך מבחינה כלכלית בתלמיד חכם היושב ועוסק בתורה. איך תהיה חלוקת השכר בניהם בעולם הבא? כנ"ל לגבי בעל ואשתו בנושא חלוקה בשכר לימוד תורה ע"י הבעל.

גם לנשים ישנן זכויות רבות בשכר ילדיהן ובעליהן הלומדים תורה כתשובת רבי חייא לשאלת רב בגמרא (ברכות יז ע"א): "נשים במאי זכיין? {באיזו זכות זוכות הנשים לחיי עולם הבא?} אמר ליה {רבי חייא}: באקרויי בנייהו לבי כנישתא {מטריחות ולוקחות את ילדיהם לתלמוד תורה}. ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן {במה ששולחות את בעליהן ללמוד תורה, ומצפות לשובם מבית המדרש}. 

 

חכמי האחרונים דנים בכך, איך הסתפק רב, הלא גם לנשים ישנן מצוות רבות אותן הן מקיימות?

הגר"א מתרץ: בחיים נצחיים בעולם הבא, ניתן לזכות רק בזכות התורה. לכן, כאשר הנשים תומכות בילדיהן ובעליהן בלימוד תורה, הן שותפות בשכר, וזוכות לברכה גדולה יותר מהגברים כדברי רב בגמרא (שם): "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מהאנשים. שנאמר: "נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות, האזנה אמרתי" (ישעיה לב, ט). כלומר, ממה שהנשים שאננות ושלוות, בגלל שהן בטוחות בשכרן לחיי העולם הבא. והן אף זוכות ליותר, בגלל שבנוסף לשותפות עם הבעל וילדיהן בלימוד תורה, יש להן גם את המצוות אותן הן חייבות.

 

להלן השיטות השונות בנידון:

 

א.  רבנו-אוה"ח-הק' אומר שאותו תלמיד חכם לא מפסיד דבר משכרו, והקב"ה יתן לשניהם שכר מושלם.

 

ב.  בעל ה"הפלאה" מדמה זאת למי שמדליק נר מנר שאין מחסור לאור, כן המחזיק בתלמיד חכם, נוטל שכרו מאת הקב"ה ואינו נוגע חס וחלילה בחלקו של תלמיד חכם".

 

ג.  רבנו החיד"א תלמידו המובחר של רבנו-אוה"ח-הק' מסייג קצת את הדברים: אם נעשה הסכם כתוב וחתום לגבי חלוקת השכר, אכן זבולון התומך כלכלית, יקבל מחצית מזכויותיו של יששכר היושב ועוסק בתורה. אבל במידה ולא נעשה הסכם על חלוקת הזכויות, לא יפגע שכרו של יששכר.

 

ד.  רבנו משה גלנטי – תלמידם של מרן ה"בית יוסף" ורבנו הרמ"ק סובר, שמחצית השכר אכן הולכת לתומך, ולהלן דברי קודשו: "אוי ואבוי לתלמידי חכמים שנהנים מבעלי הבתים, שנמצאו בסוף ימיהם נפטרים מן העולם בידיים ריקניות, לפי שמחצית הולכת לנשותיהם {כדברי הגמרא בברכות יז, ע"א}, ומחצית הולכת למחזיק בידם".

 

ה.  ה"פלא יועץ" תמה תמיהה גדולה על תלמידי חכמים המוכנים להתחלק בשכרם עם תומכיהם בשביל כסף. מצד שני הוא מלא התפעלות מהתורמים המנסים להרוויח את העולם הבא תמורת כסף.

 

ו.  בנושא שכר הנשים, אליבא דכולי עלמא שהן שותפות כדברי רב ורבי חייא לעיל, כפי שכבר נאמר בגמרא.

 

שני סיפורים להדגמה.

א.  רבי חיים מוולוזין תלמידו של הגאון מווילנא, הבטיח לעשיר אחד שתמך כלכלית בישיבתו, ללמוד לעילוי נשמתו אחרי מותו, דבר שאכן קיים. יום אחד, התקשה רבי חיים במשנה מסוימת ונרדם. העשיר התגלה אליו בחלום ותירץ לו את כל הקושיות, ונידב לו הסבר נאה ויפה.

 

ב.  לאחרונה, מונה כחבר בית הדין הגדול לערעורים בירושלים, הרה"ג ציון לוז {אילוז} שליט"א.

 חתנו סיפר, שכאשר הרב התחיל לעבוד כדיין, הוא החזיר את מלוא התמיכות הכספיות אותן קיבל בהיותו אברך, כדי לחוש גם לדעת רבי משה גלנטי. החתן גם סיפר, שחמיו נבחר לתפקיד ללא שביקש תמיכה מחברי וועדת הבחירות, בטענה שהוא סומך רק על הקב"ה. את השתדלותו הוא עשה, בהגשת טופס השתתפות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

אראנו נפלאות

לרבנו חיים-בן-עטר ע"ה – בעל הפירוש "אור החיים" לתורה.

רפואת העיניים – בזכות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

את מעשי הנסים הבאים, סיפר הרב שלמה גשטטנר, מו"צ בעדה החרדית ("המודיע").

א. מעשה ביהודי אחד כבן 50 שסבל מסוכר בדם. האיש ביקר אצל טובי הרופאים כדי להתגבר על מחלתו, אבל לשווא. הוא גם ניסה תרופות טבעיות להורדת רמת הסוכר, אבל גם זה לא עזר.

מצבו הלך והחמיר, עד שלמרבה הצער, הסוכר הגיע לעיניים, ומאז רמת הראיה הלכה וירדה, עד שהפסיק לראות רח"ל.

האיש קיבל את מצבו החדש כל כך קשה, עד שהפסיק לצאת מהבית.

כמה מידידיו שרצו לעזור לו, הציעו לו לעלות להתפלל בציון רבנו-אור-החיים-הק' בהר הזיתים, אולי משם תבוא הישועה. מרוב ייאושו ותסכולו, האיש סירב, היות ולא האמין שקיימת עוד תקוה למצבו. חבריו לא הרפו ממנו, עד שלקחו אותו לציון רבנו-אוה"ח-הק' בהר הזיתים.

כאשר העיוור התחיל למשש את הציון, הוא פרץ בבכי קורע לב, והרגיש שהוא מתחבר בכל נימי נפשו לצדיק.

הוא ביקש מהקב"ה שישיב לו את מאור עיניו בזכות הצדיק, והבטיח ללמוד בכל יום מהספר "אור החיים".

בתום התפילה, האיש שב לביתו בהרגשה טובה, שאכן תפילתו התקבלה. הדבר הראשון שביקש מבני ביתו, שיקריאו לו קטעים מפירושו לתורה של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

להפתעתו ולשמחתו הרבה, ביום השלישי לביקורו בציון, עיניו נפקחו, והחל להבחין בין יום ולילה.

ימים ספורים אח"כ, החל לזהות דמויות, ותוך שבועיים, החל לראות כבימים ימימה.

האברך עשה סעודת הודיה לכבוד הקב"ה ולשליחו עלי אדמות – רבנו-אוה"ח-הק', שבזכותו זכה לישועת חייו.

מאז, האברך הכניס לסדר הלימוד היומי שלו, את הלימוד בספר "אור החיים".

האברך "הדביק" בלימוד "אור החיים" את בני ביתו, ואת חבריו לכולל.

ב. אישה אחת עיוורת, ששמעה את הסיפור על הנס שנעשה לאברך ששב לראות בזכות רבנו-אור-החיים-הק', ביקשה מבעלה שילך לציון הקדוש ויעתיר בעדה. כדרכם של בעלים צדיקים, הוא שמע בעצת אשתו, ועלה לציון הק'.

הוא קרא את כל התהלים וקטעים נבחרים מהספר "אור החיים" בהתרגשות רבה, והתחנן לפני בורא עולם שיעתיר לתפילותיו, ויאיר את עיני אשתו, כשם שאותו אברך התרפה בזכות הצדיק. הבעל הבטיח ללמוד מידי יום ביומו את פירוש "אור החיים" לתורה.

גם פה הצדיק לא אכזב, והאישה שבה לראות בצורה הדרגתית.

בתום שבועיים, עיניה חזרו להאיר כבימים ימימה.

בני המשפחה עלו יחד לציון, ועשו סעודת הודיה לקב"ה ולשליחו הנאמן,

מורנו-ורבנו-מאור-עינינו – רבנו-אוה"ח-הק'.

בברכת התורה ולומדיה

 משה שמיר

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה

לברכה והצלחה ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  שלום בן עישה.

 

ז. הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

התפתחותו של עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל והולדתה של ש״ס, קשורים בדמותו ובמעשיו של הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים בדור האחרון. הרב שך שלט בקבוצה גדולה של ישיבות ובראשן ישיבת ״פוניביץ״ בבני ברק, וכן בישיבות ״גרותא״, ״חברון״, ״עטרת ישראל״, ״קול תורה״, ״מיר״ ועוד מאות ישיבות קטנות ופחות ידועות. הרב שך שלט גם בישיבות ספרדיות רבות, כגון: ״אור ברוך״ בירושלים, ״שארית יוסף״ בבאר יעקב, ״אור תורה״ בבני ברק וברבות מהישיבות הספרדיות הקטנות הפחות ידועות. הרב שך היה גם מנהיגם של הרבנים הספרדים המאורגנים ב״ארגון מרביצי התורה״ שנמנות עליו הדמויות המרכזיות בעולם הישיבות הספרדי. ניתן לומר עליו שהטיל את מרותו על היהדות החרדית כולה במשך שלושים שנים ודמותו האפילה על כל הרבנים הליטאים שסרו למרותו. הרב השתלט על עולם התורה וחייב את כולם לתמוך בעמדותיו, למשל, כשבעקבות ביקורת מסוימת תבע שכל הרבנים הליטאים יצטרפו לחרם שהטיל על ספריו של הרב עדין שטיינזלץ; או כאשר כינס את מועצת החכמים של ״דגל התורה״ לישיבה נדירה בעיצומו של ״התרגיל המסריח״ (ראו להלן), והורה לחברי הכנסת של ״דגל התורה״ להצביע עבור ממשלת ימין.

הרב שך הוכר בקרב החרדים כ״גדול הדור״ וסביב דמותו התפתח פולחן אישיות. לאחר מותו הוציא העיתון יתד נאמן מוסף מפואר מיוחד לזכרו, ושלא כמקובל, עם צילומי צבע. מודעות האבל והמאמרים השונים שכתבו גדולי הרבנים פיארו ותיארו את האיש עד שהקורא חש שקצרו המילים מלהביע את גדולתו. במאמר המערכת המרכזי נגזרה גזירה שווה בינו לבין משה רבנו: הבריאה כולה ביכתה את משה רבנו ע״ה שהגיע למדרגת האדם השלם. כל חלק בבריאה ביכה פן אחד מהחיסרון הגדול. ואילו הבורא עצמו כביכול, מבכה את החיסרון הגדול ביותר שנפער: ״מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און״. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בבואנו להספיד ולקונן על הסתלקותו של רבינו הגדול, כלי החמדה, יכולים אנו לנסות ולפרט את כל סגולות האוצר הגדול שנלקח מאיתנו, אך בל נשכח, כי בגנזי מרומים נשמעת כביכול הבכיה הגדולה: ״מי יקום לי עם מרעים, מי יתייצב עם פועלי און״. איה השומר הנאמן של משמרת הקודש לוחם מלחמות ד׳ שעמד בפרץ וביצר חומות התורה והיהדות בדורינו?

 

מעמדו הרם של הרב שך הוא ללא תקדים בהיסטוריה הרבנית של המאות האחרונות, ומבחינתם של אלפי תלמידיו וקהלו, מעמדו מושווה לזה של הגאון מוילנה. ״אם יוצאים אנו בעקבות ידו של מרן הגרא״מ שך הלא עומדים אנו אצל הגאון מוילנה ולב מי לא יחרד״. השפעתו של הרב חרגה הרחק מעבר לגבולות היהדות החרדית, ופעמים אפילו ניווטה באופן ישיר את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

 

לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד ולא קוים, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם, ובעקבות רצונו לפגוע בדומיננטיות של החסידים ב״אגודת ישראל״, הוא החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל״אגודת ישראל״. יש המנסים לחשוף נימוק נוסף להחלטתו להקים מפלגה ספרדית, וסוברים שהסיבה נעוצה בחתירתו לגיבוש אחידות אשכנזית ליטאית מוחלטת בעולם הישיבות החרדי, ובכוונה לשלח את גדודי התלמידים הספרדים שגדלו בתלמודי התורה האשכנזים. השתייכותם של צעירים וצעירות מזרחים אלה, שגדלו במערכת החינוך העצמאי, העיקה מאוד על החברה החרדית האשכנזית. על כן סבר הרב שך, שהקמתה של מפלגה קטנטונת, שתיתן בית וגאווה לאותם צעירים ספרדים המבקשים לחוג סביב מעגל הישיבות, עשויה להסיר את הלחץ ממערכת הישיבות הליטאית.

 

לאחר שצעירים חרדים מחצרו של הרבי מגור היכו את העסקן החרדי הליטאי מנחם פורוש מכות נמרצות, החל הרב שך ואיתו פעילים ליטאים אשכנזים לעודד את הקמת ש״ס, שתהיה מפלגתם של המזרחים בתוך העולם החרדי. היה זה הרב שך, אשר באמצעות תיווכו של אריה דרעי, בוגר ישיבת ״חברון״ הליטאית, ״הכשיר״ את מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף בקרב הרבנים הספרדים ובוגרי הישיבות הליטאיות. בישיבות הליטאיות טענו שפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף חסרות ממד עיוני מעמיק והן שטחיות. כיוון שהתנגד לשיטת הלימוד הליטאית התעוררה התנגדות למנהיגותו בקרב רבנים ספרדים ידועים כמו הרב יהודה עדס, מיכאל טולדנו ואליהו רפול, שאיימו כי לא יתמכו ברשימת ש״ס ואף ינחו את מאות תלמידיהם לנהוג כמותם. הרבנים הספרדים הליטאים לא שכחו שהרב עובדיה יוסף נתן את הסכמתו לכהן כרב ראשי למדינת ישראל, משרה ממלכתית שאין הם מכירים בה. התעקשותו של הרב יוסף לשמור על יהדותו העדתית נראתה להם כהסתייגות מדרכם ומעולם הישיבות הליטאי. הרב שך שכנע את הרבנים האלה להכריז על תמיכתם הפומבית בש״ס.

 

הרב שך חתר להקים מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית על מנת לבסס את מעמדו בחברה החרדית, ואילו הרב עובדיה יוסף חתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך. בנקודת זמן מסוימת היה לשניהם אינטרס משותף.

בראש רשימת המועמדים לכנסת הוצב הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. הרב פרץ, יליד מרוקו, עלה לישראל ב־1950, התחנך תחילה בפנימיה של עליית הנוער אך מצא את דרכו לישיבת ״חברון״ הליטאית, בה למד שש שנים והתקרב לחצרו של הרב שך. הרב שך היה גם זה ש״שידך״ לש״ס את אורי זוהר כתועמלן הבחירות המרכזי שלה ואישר לה להשתמש במכשיר הטלוויזיה בתשדירי הבחירות לכנסת. ש״ס היתה המפלגה החרדית הראשונה שקיבלה היתר מ״גדול הדור״ להשתמש במכשיר הטמא, שאסור על החרדים להכניסו לביתם. בין היתר ביקש הרב להגיע באמצעות ש״ס לציבורים הרחבים הלא חרדים, אלה המכונים מסורתים. לקראת הבחירות לכנסת האחת־עשרה, ב־12 לספטמבר 1984, החליט הרב לתת פרסום לתמיכתו בש״ס ואף הורה בפירוש, נגד גדולי התורה האחרים שקראו להצביע ל״אגודת ישראל״, להצביע לש״ס. ש״ס זכתה בקולות נאמני שך האשכנזים והספרדימ/מזרחים, ובהופעתה הראשונה בזירה הפוליטית קיבלה ארבעה מנדטים. את שמחת הניצחון ששררה במטה הבחירות של ש״ס בהיוודע התוצאות, תיאר העיתונאי והסופר אריה דיין:

 

על הניגוד בין דלות התפאורה (במטה הבחירות) לבין שמחת החוגגים נוסף עוד ניגוד אחד, מוסווה יותר. על הקירות היו תלויות כרזות בחירות ובהן תצלומיהם של רבנים מזרחים בלבוש מזרחי מסורתי וכתובות ששיבחו ופיארו את מורשת היהדות המזרחית. האוירה בחדר, לעומת זאת, היתה אשכנזית לחלוטין. לבושם של מרבית החוגגים היה אשכנזי־ליטאי. השירים והניגונים שבפי הצעירים שהניפו את הרב פרץ על כתפיהם היו אשכנזים…

זו היתה לידתה של התנועה הספרדית/מזרחית חרדית ליטאית שהתפתחה ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה במדינת ישראל.

ש״ס הקימה ״מועצת חכמי תורה״ המקבילה ל״מועצת גדולי התורה״ של ״אגודת ישראל״. כנשיא המועצה נבחר הרב עובדיה יוסף ולצידו כיהנו הרב שלום כהן, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, הרב שבתאי אטון, ראש ישיבת ״ראשית חוכמה״ שבירושלים, והרב שלום בעדני, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שבבני ברק, כולם נאמני הרב שך. בשנים הראשונות לאחר הקמת המפלגה נחשב הרב שך למעין סמכות עליונה, ולא אחת ביטל הרב עובדיה יוסף את דעתו מפניו. הוא אף סייע בידי הרב שך במלחמתו ביריבו המושבע הרבי מלובביץ׳ ובתנועת חב״ד כאשר נקט עמדה פומבית המכריזה על עמידה לצידו של הרב שך.

 

הקמת ש״ס בידי הרב שך חרגה מעבר לרצון הפוליטי שלו להיטיב עם עדות המזרח בחברה החרדית, או לפגוע ב״אגודת ישראל״ שבשליטת יריבו הרבי מגור וב״מועצת גדולי התורה״. כוונתו של הרב היתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית על שכבות רחבות במדינת ישראל המצויות מחוץ למעגלי ההשפעה הישירה של החברה החרדית. הרב ראה באופן נכון את מאות אלפי בני עדות המזרח המסורתיים שחיים בעולם החילוני ומחללים שבת במגרשי הכדורגל, אבל בחשיבתם לא התנתקו מאמונות היסוד בדבר בורא עולם, השגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה, מקומה של ארץ־ישראל באמונה והשאיפה לקיום חיי משפחה המבוססים על ערכים יהודיים. אנשים אלו הצביעו עד עתה למפלגות הימין הציוני או למפד״ל. הנחתו היתה שהקמת מפלגה דתית/עדתית המושתתת על ערכים אלו עשויה לקרבם לדת ולתחום השפעתה הישירה והעקיפה. תוצאות הבחירות לכנסת ישראל מיום הקמת ש״ס הוכיחו את צדקת הנחותיו של הרב שך.

 

אולם, מאז לידתה של ש״ס ועד לשנת 1996, כאשר בריאותו הרופפת ריתקה אותו למיטתו, לא הירפה הרב שך מאחיזתו בתנועה והוא סירב להשלים עם העובדה שלתנועת ש״ס יש סדר יום דתי, חברתי ופוליטי עצמאי ומנהיג משלה. אחיזתו של הרב שך בש״ס היא חוליה בשרשרת היסטורית, שתחילתה בהקמתה של ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (1912), ששמה לה למטרה ״להציל״ את יהודי המזרח מנזקי המודרניזציה, ההתבוללות והאבדון. עמדותיו של הרב שך מייצגות באופן מובהק את גישתם של גדולי התורה הליטאים, המאמינים שבידם נתון גורל העם היהודי ובתוך כך גם גורלם של יהודים ממוצא מזרחי/ספרדי, שאינם תקיפים ואינם מסוגלים (עדיין) לקחת אחריות לגורלם, ועל כן יש לשלוט בהם ולהנחותם.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס