Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
On compte en tout un peu plus de 300 pères de famille juifs contre environ 165 pères de famille musulmans.
Les Juifs de Debdou qui s’expatrient ont ceci de commun avec les Mozabites et les Djeraba de ne jamais rompre les liens avec leur petite patrie d’origine. Les registres de la communauté portent le chiffre exact de tous les gens de Debdou qui séjournent ailleurs qu’à Debdou. L’énumération ci-dessous nous montre qu’il y a, disséminés dans les divers points du Maroc et de l’Algérie, au moins autant d’originaires de Debdou qu’il en reste à Debdou même. Il y a :
|
A Melilla |
68 familles juives de Debdou |
68 familles |
|
|
À Fès |
60 |
|
60 — |
|
À Tlemcen |
29 |
|
29 — |
|
À Oujda |
17 |
|
17 — |
|
À Martemprey |
17 |
|
17 — |
|
A Taourirt |
15 |
|
15 — |
|
A Berguent |
20 |
|
20 — |
|
À Ain Temouchent |
12 |
|
12 — |
|
À Sefrou |
9 |
|
9 — |
|
À Oran et à Alger |
8 |
|
8 — |
|
A Nemours |
8 |
|
8 — |
|
A Marnia |
7 |
|
7 — |
|
À Rahal |
7 |
|
7 — |
À Tanger 5
A Casablanca 3
Quelques dizaines de familles originaires de Debdou se retrouvent en Palestine, ce qui totalise plus de 300 familles ayant quitté Debdou depuis la dernière génération. De la sorte, l’agglomération juive de Debdou compte plus de 600 familles, soit environ 3 000 âmes.
Depuis l’Occupation française, trois ou quatre Juifs algériens et tétouanais sont venus s’établir à Debdou, parmi lesquels la famille d’un Juif d’Oran qui habite le Mellah et enseigne le français aux enfants juifs. Les autres font du commerce dans le camp militaire, à plus d’un kilomètre du Mellah.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
Page 31
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא.
א. הצגת הנושא
מאות בשנים דיברו יהודי מרוקו ערבית יהודית, ברברית על נִיבֶיהָ (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה) וחכיתיה. בעברית השתמשו למטרות ליטורגיות כמו תפילות, סדרי חגים, טקסים במעגל החיים, שירה ופיוט. שימוש יומיומי בעברית, אם לשם תקשורת בכתב ובעל־פה ואם כשפה לכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי, ספרותי או היסטורי, היה נחלתה הבלעדית של האליטה הרבנית. בשליש האחרון של המאה ה־19 החלה לחלחל מאירופה למרוקו העברית המשכילית והיא נפוצה בקרב קבוצה מצומצמת של משכילים מקומיים, צאצאי רבנים ותלמידי חכמים. עיסוקם בשפה היה פרי החלטה עצמאית ומשיכה אישית, ולא נבע מהכשרה מסודרת בחוגים או במוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים, ופתחו את העולם העברי המודרני בפני מעגלים נוספים שגילו עניין בנושא.
התחזקות הלאומיות היהודית לגווניה, ובכללה בניית תרבות יהודית בשפה העברית, החלה לתת אותותיה במרוקו בראשית המאה ה־20. התרבות העברית התעצמה בהדרגה בין שתי מלחמות העולם, והגיעה לשיאה בתום מלחמת העולם השנייה. העברית, כסימן היכר ייחודי של העם היהודי המתחדש, הייתה גורם מרכזי וחיוני בהתעוררות הלאומית, והשימוש בה למטרות יום־יומיות סימל את שיבת העם למקורותיו ולמצבו הפרימורדיאלי. מעמדה כלשון קודש והיותה משותפת לכלל היהודים בתפוצות העניקו לה פוטנציאל שלא היה לשפות אחרות, מה עוד שהייתה ״לשון גשר״(lingua franca) בין יהודים דוברי שפות שונות.
ספר זה בוחן את היחס לשפה ולתרבות העברית במרוקו בתקופה הקולוניאלית,בין השנים 1956-1912, תוך הצגת התרבות העברית על כל גווניה וערכיה המלכדים כפי שהתפתחה בקהילות היהודיות במרוקו באותן שנים. אני מבקש לתת בספר מענה לשאלות כגון אלה: אילו תרבויות עבריות התקיימו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו סוכני התרבות במרוקו קשרים, ומהיכן יובאו רכיבי תרבות? מה היה היחס בין התפתחות הפעילות הציונית במרוקו לפעילות העברית בה? איזו פעילות עברית התקיימה באגודות העבריות שם? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך העברי, ומה היו תוכני הלימוד בבתי הספר? תשובות לשאלות אלה ולאחרות יינתנו בפרקים השונים תחת המטרייה הדיסציפלינרית של היסטוריה חברתית, אינטלקטואלית ותרבותית. איני מתיימר לעסוק כאן בבלשנות או בבלשנות ההיסטורית של הלשון העברית ושל לשונות היהודים, ואיני מבקש לנתח את התפתחותה של השפה העברית במרוקו במאה ה־20.
בספר אבחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקרב יהודי מרוקו ובקרב גורמים נוספים שלקחו חלק בפעילויות שם. מאחר שהקהילה היהודית במרוקו הייתה תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית שהתפתחה בה ״לאומיות פזורה״ לא ניתן לדון בעברית כנושא פנימי של יהודי מרוקו, ויש להביא בחשבון גורמים ותהליכים חיצוניים שהשפיעו על התפתחות התרבות העברית המקומית. אולם אין להתעלם מהעובדה שהתרבות העברית במרוקו, הגם שהתגבשה בהשפעת מגעים תרבותיים עם קהילות אחרות, התפתחה בתוך המרחב היהודי המרוקאי ועל ידי סוכני תרבות בני המקום. משום כך מן הראוי לראותה כיצירה חדשה וייחודית העומדת בפני עצמה, ולא כהעתק בלבד של רעיונות ורכיבים מהתרבות שממנה הושפעה.
דיון בתרבות העברית מחייב תחילה לברר מהי תרבות עברית. איתמר אבן־זהר הגביל את המושג תרבות עברית לתרבות היהודית שנוצרה בארץ ישראל עד קום המדינה. מנגד, יעקב שביט כולל בו גם התפתחויות מחוץ לארץ ישראל, אך מסייג כי רק בישראל התקיימו כל הצורות המודרניות של פעילות תרבותית עברית. בספר זה אני מסתמך על הגדרתו של שביט, ומרחיב את הדיון לתרבות העברית שהתקיימה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הבחירה במושג ״תרבות עברית״ אינה מנותקת מרוח התקופה ואינה זרה לה: סוכני התרבות במרוקו השתמשו בצירוף ״תרבות עברית״ או ״תרבות עברית מודרנית״, או בצרפתית culture hébraïque moderne, כבר בעשור השני של המאה ה־20. אחת ממטרותיי בספר היא להצביע על הפריטים שנכללו במושג זה ולשרטט את מהלך התפתחותו במרוצת השנים. בדומה למחקרים על התרבות העברית בישראל שערכו זהר שביט ואחרים אציג כאן פלורליזם של תרבות עברית(cultural pluralism) – תרבות הטרוגנית בעלת יסודות משותפים אשר בו בזמן מתרחשים בה גם תהליכים מנוגדים.
תרבות עברית להגדרתי הייתה פעילות מרובת משתתפים שבה נטלו חלק גברים ונשים ואשר במרכזה עמדו התרבות העברית והשפה העברית כשפה כתובה ומדוברת. תרבות זו באה לידי ביטוי במגוון תחומים גם מחוץ לבית הכנסת או לתלמוד התורה, והיא הופצה על ידי סוכנים ומוסדות. לכל חלק בהגדרה נודעת חשיבות בחידוש לשון הקודש: (א) העברית הופכת משפה של אליטה רבנית או משכילית לשפה המשמשת חוגים רחבים יותר; (ב) נשים לומדות עברית, והיא אינה עוד נחלתם הבלעדית של גברים; (ג) מלבד העניין בשפה העברית מתפתחת גם תרבות עברית חדשה, אף אם מגוונת ולא אחידה; (ד) העברית אינה עוד שפת כתיבה בלבד אלא היא גם לשון השיח, התקשורת והנחלת הידע; (ה) העברית יוצאת מתחום הקודש אל החולין; (ו) מוקמים מוסדות וגופים שמטרתם להפיץ את השפה העברית באופן מאורגן. לא כל ששת הרכיבים נדרשים כדי שתתקיים תרבות עברית. במוסדות שהוקמו במרוקו התנהלו פעילויות תרבותיות בעלות אופי מגוון ולכן מרקם הרכיבים והיחסים ביניהם היו שונים ממוסד למוסד, והם אף השתנו מתקופה לתקופה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. בפרקי הספר יקבלו רכיבי ההגדרה ביטוי בדמויות ובחבורות(גברים ונשים), במוסדות חינוך ותרבות וברכיבי רפרטואר של תרבות.
אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא
עמוד 17
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Carcassone-Caro-Cardozo
CARCASSONNE
Nom patronymique d'origine française, ethnique de la ville de Provence célèbre pour ses fortifications, qui abrita au Moyen Age une grande communauté juive jusqu'à l'expulsion des Juifs de France par Philippe le Bel. Autre orthographe: Karkassone. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Alger, Oran,. Bougie).
JOSEPH: Notable de lacommunauté livoumaise de Tunis, il fut le second président dans les années 1860 du Comité local de l'Alliance Israélite Universelle.
PIERRE ET ROGER: Membres de la Résistance en Algérie. En relations avec leur cousin José Aboulker à Alger, ils avaient été chargés avec leur groupe de neutraliser les défenseurs du port d'Oran dans la nuit du 8 novembre 1942 pour permettre le débarquement américain, mais ils ne purent le faire à la suite de l'arrestation avant le jour J de leur chef de réseau, le colonel Toustaint. Ce dernier avait en effet naïvement essayé de rallier à la résistance son supérieur hiérarchique. Mais ce demiér, aveuglément fidèle à Vichy, le fit arrêter. Il eut toutefois le temps d'informer ses compagnons de la Résistance qui décidèrent de ne pas entreprendre l'attaque convenue, contentant de servir de guides commandos américains. La défense d'Oran n'ayant pas été neutralisée comme celle d'Alger, les combats firent rage trois jours au prix de très lourdes pertes, des centaines de victimes dans les deux camps.
CARDOZO
Nom patronymique d'origine espagnole ou portugaise, ethnique de la localité de Cardozo au Portugal, portée par une des plus illustres familles sépharades du passé. Les frères Cardozo, Marranes portugais revenus au judaïsme à Tripoli et Amsterdam jouèrent un grand rôle dans la propagation des idées du mouvement messianique de Shabtaï Zvi qui avait fixé l'année 1666 comme date de l’arrivée du Messie. Autres orthographes: Cardoso, Cartozo, Cartouzou, Kartouzou. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis, Bizerte, Béja) par des descendants des originaires de Livourne, en Algérie (Alger, Constantine, Bône) et par émigration, au Maroc, à Casablanca.
ABRAHAM MICHAEL (1648-1700): Médecin et mystique marrane, il quitta l'Espagne natale en 1648, à l'âge de 21 ans pour revenir ouvertement au judaïsme à Venise et se joindre ensuite à la florissante communauté juive de Livourne. Après quelques années en Egypte, il fut appelé à Tripoli en 1663 comme médecin personnel du Bey. Comme un grand nombre d'ancienns Marranes, il fut d’emblée conquis par les idées messianiques et en fut un des plus ardents propagateurs en Tripolitaine, en Tunisie et dans tout le reste du Maghreb. Contrairement à la majorité des "croyants" désillusionnés par la conversion de Shabtaï Zvi à l'Islam, en 1666, année promise pour la Délivrance, il continua à croire au retour du faux messie.
Appelé par le Bey de Tunis pour le soigner en 1674, il profita de son séjour pour y propager ses idées messianiques. Son succès alarma les rabbins locaux qui arrivèrent à obtenir son expulsion. Interdit d’entrée à Livourne par les rabbins pour la même raison sous l'influence de rabbi Yaacob Sasportas, il finit par s'installer en Turquie où il termina ses jours.
- DAVID: Un des éminents rabbins de la communauté livoumaise de Tunis au XIXème siècle.
- DANIEL: Rabbin de la communauté portugaise de Tunis, il accéda en 1868 au poste de président du tribunal de la communauté des Grana, fonction qu'il remplit jusqu'à sa mort en 1875.
CARIGLIO
Nom patronymique d'origine italienne, ethnique de la bourgade du même nom. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement dans la communauté livoumaise de Tunis.
CARMONA
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Carmona, en Andalousie, dans l'ancien royaume de Grenade, porté aussi bien chez les Juifs que chez les Chrétiens de la péninsule ibérique. Après l’expulsion, ce patronyme était plus répandu dans les Balkans et l'ancien empire ottoman qu'au Maghreb. Autre orthographe: Karmona. Au XXème siècle, nom extêmement peu répandu, porté en Algérie, à Alger et par émigration à Casablanca, au Maroc et en Tunisie, à Tunis.
CARMI
Nom patronymique d'origine hébraïque, prénom biblique dont le sens est ma vigne, porté par le plus jeune des fils de Réouben. Au XXème siècle, nom extrêment peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis.
CARO
Nom patronymique d'origine espagnole qui signifie textuellement chéri, cher, équivalent de l'hébreu Habib et de l'arabe Aziz. Cette explication est plus plausible que celle qui lui attribue une origine hébraïque, dérivé de Karo, l'officiant, celui qui lit la Torah à la synagogue (du verbe likro, lire). Ce patronyme était en effet porté en Espagne aussi bien chez les Juifs que chez les Chrétiens, sous cette orthographe ou avec un K, Karo. Toutefois selon l'Académie d'Histoire de Bogata, le patronyme serait d’origine basque et non-juive. Dans la communauté juive espagnole, il fut porté par l’une des plus illustres et de plus riches familles de Tolède qui a donné pendant des générations des fermiers des taxes aux rois de Castille et des rabbins éminents. Après l'expulsion de 1492, on retrouve des porteurs de ce nom dans l’empire ottoman, au Maghreb et également dans les communautés achkénazes d'Europe Orientale. Au XXème siècle, nom extrêment rare, porté uniquement au Maroc (Tétouan, Tanger, Larache, Meknès).
- ITSHAK: Fils de rabbi Yossef qui était la tête de la grande Yéchiva à Tolède. Il avait transféré sa Yéchiva à Lisbonne quelques années avant l’expulsion d'Espagne en 1492. Il fut un des rares rabbins qui réussirent à quitter à temps le Portugal en 1497 quand ce dernier pays proclama à son tour l'expulsion des Juifs et trouva refuge comme les autres membres de sa famille à Constantinople. Son livre de commenatires "Toldot Itshak" connut une grande diffusion et son neveu, l'illustre rabbi Yossef lui vouait une grande admiration.
- YOSSEF (1488-1575): Né à Tolède, il n'avait que quatre ans au moment de l'expulsion. Son père, qui était un rabbin éminent, Ephraim, s'installa avec sa famille à Constantinople où il mourut au bout de quelque temps. Adopté comme un fils, par son oncle rabbi Itshak qui assura son éducation, il fonda à son tour une yéchiva à Adrinopole. Pour mieux se consacrer à la rédaction de son livre "Bet Yossef', il décida en 1525 de monter à Safed qui était devenu le centre de la Kabbale et des études de Halakha. Intronisé par rabbi Yaacob Berab, le restaurateur de la "sémikha", il se joignit à son tribunal qu'il devait présider après la mort de son illustre maître. Son chef-d'oeuvre, "Bet yossef" est un recueil de toutes les règles de la Halakha avec leurs sources et les commentaires des décisionnaires. Il en fit ensuite un condensé, le "Shoulhan aroukh" qui est devenu désormais et jusqu'à nos jours, le guide par excellence de la vie juive dans toutes les communautés sépharades. Les communautés achkénazes l'ont également adopté avec les réserves émises par rabbi Moché Isserlis. Selon la tradition orale, il aurait séjourné quelque temps au Maroc avant de continuer sur l'Orient.
- SHEMOUEL: Rabbin à Fès au XVIIIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour à qui il adressa une question sur la licité de la consommation de riz à Pessah.
- SHEMOUEL: Fils de rabbi Shélomo, rabbin et Kabaliste très connu à Salé, première moitié du XVIIIème siècle. Il se joignit en 1730 au tribunal rabbinique présidé par rabbi Eliezer de Avila.
- YEHOSHOUA: Rabbin de Tétouan monté à Jérusalem. Il accorda une préface élogieuse au livre du célèbre rabbin de Tétouan, rabbi Itshak Benwalid, "Vayomer Itshak" (Jérusalem, 1876).
ISAAC: Vice-président de la Chambre de Commerce de Tanger dans les années 1960.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Carcassone-Caro-Cardozo
Page 294
ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
לא ברור מדברי התקנה הנ״ל, האם ספירת עשר השנים מתחילה מיום הנישואין, אפילו אם האשה היתה קטנה ולא ראויה ללדת. או דילמא התקנה נסמכת על מה שנאמר בתקנה הראשונה שהספירה מתחילה רק מיום שהאשה ראויה ללדת.
התקנה סייגה את ההיתר לשאת שתי נשים רק למי 'דאפשר למיקם בספוקייהו', זה תואם את ההלכה. וההגדרה של סיפוקיהו היא צרכים מנימאלים, כמו שמפורש בשולחן ערוך: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא. וכתב בית שמואל: משמע אם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן גט בשביל לפתן ושאר דברים.
מעניין שהם לא מזכירים התקנה שנתקנה בעיר פאס בשנים שנ״ג-שנ״ט. דומה שהם לא הכירו אותה בגלל המרחק הגיאוגרפי, ויתכן שהם הכירו אותה ולמעשה הם הלכו בעקבותיה.
בתקנה מופיעה הוראה לסופרים המשביעים את החתן לפני החופה שיציינו תוכן תקנה זו בכתובה, ועל פיה ישבע:
והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה.
הסאנקציה המוזכרת נגד מי שינסה לחבל בתקנה הוא חרם ונידוי. זה לכאורה מראה על חולשת ההנהגה לעומת הסאנקציות המוטלות בתקנות פאס. שבהן לבד מהנידוי מוזכרים גם עונשים גופניים וכספיים, כולל מאסר בפועל.
התקנה מציינת שהיא תקפה היא רק לגבי זוגות הנישאים מיום קבלת התקנה ואילך. זוגות שנישאו קודם עליהם לפנות לבית הדין אשר ידון בכל מקרה לגופו.
בתקנה השניה מוזכרים שמות החכמים המתקנים ותאריך קבלתה. בעוד התקנה הראשונה המוזכרת בתוך התקנה השניה 'שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, [נוחי נפש] ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום', לא מצויץ שמות החכמים המתקנים ולא תאריך קבלתה. סביר להניח 'מהביטוי הראשונים נ"נ', נראה שמדובר בתקופה קדומה הרחוקה מזמן התקנה השניה, ויש לשער שזה היה בראשית המאה הי״ז או בשלהי המאה הט״ז.
כמו כן מתוך התקנה הראשונה ניתן להסיק, כי המנהג להשביע החתן הוא קדום הרבה יותר. ולפי זה יתכן שהונהג בדור הגירוש או בדור הסמוך לו.
יישום התקנה בספרות ההלכה של חכמי מרכש
דומה כי התקנות הנזכרות בענייני ההיתר לשאת אשה שניה, לא היו ידועות גם לחכמי הדורות המאוחרים שפעלו במרכש. מאחר שהם לא מזכירים אותן גם כשהם דנים בנושאים שנדונו בתקנה. והסיבה לכך כי יצירותיהם של חכמי מרכש רובם הגדול לא השתמר וכך הוא גם גורל תשובותיהם עד למחצית המאה הי״ח, לכן גם חכמי הדורות האחרונים לא הכירו אותם ולא יכלו להעזר בהם.
שאלה זו של נשואי אשה שניה בגלל עקרות היא שכיחה וסביר שנדונה פעמים רבות בבתי הדין גם בעיר מרקאש. ואכן בתשובות רבי דוד צבאה, מחכמי מרכש במאה הי״ט, נדונה שאלה זו פעמיים שלוש. בשלהי שנת תקפ״ח נדונה השאלה לגבי אדם שרוצה לשאת אשה על אשתו, בנימוק שעברו עשר שנים ולא נפקדו בזרע של קיימא. ופסק 'שיכול לישא עליה ובתנאי שיכול למיקם בסיפוקייהו בלחם לבד'
הוא לא הזכיר תקנות חכמי מרכש בנושא. כמו כן הוא דן שם באיש הנשוי כשמונה שנים ואשתו הפילה ארבעה פעמים, ורוצה לשאת אשה עליה. ובתשובה מסיק שזו הוחזקה שמפילה הריונותיה, ולכן מותר לו לשאת אשה שניה. ומחזק דבריו מתוך דיוק בלשון התקנות בפאס. ואינו מזכיר תקנת חכמי מרכש הנ״ל, שבהן בא הדבר מפורש שיכול לשאת אשה שניה.
רבי אברהם קוריאט העתיק בחיבורו 'ברית אבות', תקנות מחכמי מרכש. הוא כנראה סיכם את תוכן התקנות שהיו לפניו או שהוא העתיק הסיכום של מי שקדם לו. הוא מזכיר תקנה בענין נשואי אשה שניה:
עוד תיקנו שמי שרוצה לישא אשה על אשתו כגון שאין לו בנים, צריך ליחד לראשונה כתובתה, אם יש לו, עכ״ד.
הוא לא מזכר פרטי התקנה ולא את תוכנה ולא תקופת הנשואין, ומכאן שגם הוא לא היו לפניו התקנות כלשונן. כמו כן לא ברור מדבריו, האם יתחייב לגרש האשה הראשונה או רק להבטיח זכויותיה של האשה הראשונה, בכך שמייחד לה את שווי כתובתה, כדי שלא ישתעבדו עם רכושו של הבעל לאשה השניה או לבעלי חובות.
לסיכום:
מהאמור ניתן להסיק כי נוהג שבועת החתן מתחת לחופה, שלא ישא אשה אחרת על אשתו ללא הסכמתה, כלומר צמצום הביגמיה בקהילה היהודית שהובא למרוקו על ידי המגורשים מספרד, התפשט גם בתוך הקהילה היהודית במרכש בדור הגירוש או בדורות הסמוכים לו. כמו כן הבעיות שהתעוררו ביישומו בעיר פאס, התעוררו גם בקהילת מרכש, ובשני המקומות, החכמים התמודדו איך להקהות את העוולה שנגרמה בעקבותיו. ומכאן שהשפעת מגורשי ספרד התפשטה בכל הקהילות הגדולות במרוקו, גם במקומות שלא הגיעו מגורשים בכמויות גדולות. דומה שתקנות אלו לא היו ידועות לחכמי מרכש במאה הי״ט.
נספח
התקנה שנתקנה בעיר מרכש בשנת תנ״ט (1699),להיתר לשאת אשה שניה
נתפס מטופס אחד, תקנה אחת שתיקנו חכמי מרכש יע״א מילה במלה:
לפי שראינו אנו ח"מ שערורה גדול'[שערוריה] בדורינו זה, והוא שכמה בני אדם הם מתים בעונות בלא בנים ואע״פ שכבר נתעוררו על זה הראשונים נ"נ, ותקנו התקנה הנהוגה היום בישראל כיום, והוא שאם שהה האדם עם אשתו ו' שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו, ימלך באשתו אם תרצה לקבל צרת הצרה מוטב,ואם לאו יפרע לה החצי מן הכתובה הכתובה עליו ואחייב ישא.
מ"מ בראותינו אנו ח"מ רעה [בבני] אדם שאין ידם משגת לפרוע החצי מן הכתובה למי שאינה רוצה לקבל צרת הצרה ויש שיש ספק בידם לפרוע אינם רוצים לגרש מכמה סיבות שאין להאריך בהם, והיא אינה רוצה לקבל צרת הצרה, ומפני זה עמה ימות ואצל [אצלה] יקבר לא נין לו ולֹא־נֶכֶד בְּעַמוֹ ומה יעשו לעם [פְּקֻדָּה] שצריכים ליתן את הדין.
- לכן הסכמנו הסכמה גמורה והיא עז״ה, [על זו הדרך] שכל מי ששהה עם אשתו עשר [שנים] ולא קיים מצות פ״ו, הרשות בידו לישא אחרת עליה בחייה מדעתה ובין שלא מדעתה [וא"צ] לימלך בה כלל, והוא דאפשר למיקם בספוקייהו. ואם רצה לישא אשה אחרת עליה בתוך [העשר] שנים ולא רצתה לקבל את צרת הצרה, יפרע לה כתובתה במושלם אע"פ שלא קיים מצות פ״ו. ואם [היו] לה ג' נפילים [שלוש הפלות] או שמתו לה ג', [משום ששלשה הוי חזקה, וכאילו הוחזקה שהיא מפילה הריונותיה וגם בהריונות הבאים היאתפיל. וכנ״ל אם הוחזקה שבניה מתים.]יש לו רשות לישא אחרת בין מדעתה בין שלא מדעתה בתוך [עשר] שנים. ואם שהתה עמו עשר שנים אע"פ שהיו לה בנים ומתו א"צ להמתין אלא עשר שנים [מזמן] הנשואין. ואפילו היא עכשיו מעוברת א"צ להמתין, אלא אחר העשר הנז' ישא אשה אחרת בין מדעתה [ובין] שלא מדעתה. והשבועה שהשביעוהו הסופרים לחתן בעת הנשואין, תהיה עז״ה שלא ישא אחרת עליה [אלא] אחר עשר שנים משעה שהיא ראויה לילד ולא קיים מצות פ״ו. וכל כתובה שיכתבו הסופרים מכאן ולהבא יכתבו בה לא ישא אשר אחרת עליה זולתי ע"פ תקנה של עשר שנים והתנאים הכתובים בה. ולפי שראינו אנו ח"מ שיש בזה מצוה רבה ותועלת גדולה לישראל [-],ההתרשלות בזה הוא עון גדול. לכן הסכמנו הסכמה גמורה בכח הורמנותא דמלכא [-]ובכת תורתו הקדושה, שכל מי שיקום ויערער ויבטל ההסכמה הנז' בכח שאלמות וכיוצא, הרי הוא בגזרת נח״ש [נידוי חרם שמתא.] לא־יאבֶה ה' סְלֹחַ לוֹ וְרָבְצָה בּוֹ כָּל־הָאָלָה הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר תּוֹרָת הַ' וְהִבְדִּילוֹ הַ' לְרָעָה. וְשֹׁמֵעַ לִי, יִשְׁכָּן-בֶּטַח; וְשַׁאֲנַן, מִפַּחַד רָעָה.. ובעזרת ה' יתקיים מקרא שכתוב וּרְאֵֽה־בָנִ֥ים לְבָנֶ֑יךָ שָׁ֝ל֗וֹם עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃.
- וכל לנושאים מכאן ולהבא, אבל הנשואים כבר תקנה זו ימלכו בב״ד, והם יורו להם מה יעשו כמו שהוא מוסכם אצלנו ונגמר כל זה בשנת לְהַחֲיוֹ״ת אֶת־נַפְשִׁי [על פי בראשית יט, יט. שנת תנ״ט(1699).] לפ״ק במראכש יע״א ושו״ק ע"כ [ושריר ובריר וקיים עד כאן.] טופס התקנה המי. וחתומים עליה החכמים השלמים:
כמוהר״ר יצחק דלויה תמ"ך [תהיה מנוחתו כבוד. רבי יצחק דילויה, מחכמי מראקש המפורסמים, רוב תלמידי חכמים במחצית הראשונה של המאה הי״ח נמנו על תלמידיו, חכמים מופלגים בנגלה ובנסתר. הוא נפטר בחודש מנ״א התע״א, והיעב״ץ כתב עליו קינה. ראה עת לכל חפץ, דף צד ע״ב; מלכי רבנן, דף עד טור א.]
וכמהור״ר דוד בנבנשתי נר״ו, נטריה רחמנא ופרקיה. רבי דוד נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו ראה מלכי רבנן, דף כה טור א.
וכמוהר״ר אהרן הלוי בן צפת תמ"ך תהיה מנוחתו כבוד. רבי אהרן הלוי בן צפת, נמנה על חכמי מראקש במחצית הראשונה של המאה הי״ח, עליו אין לנו פרטים רבים.
וכמוהר״ר יהודה
ברית מס' 38-בעריכת מר אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–השפעת מגורשי ספרד על הקהילה היהודית במרכש
עמוד 17 – סיום המאמר
שאול טנג'י-– אָיְית בָּאיוּת – -AIT-BAYOUTרבי נסים בן-נסים
אָיְית בָּאיוּת – AIT-BAYOUT
רבי נסים בן-נסים.
תולדות חיי הצדיק רבי נסים בן-נסים לא ידועים, אך מקובלת הסברה שהרב ע"ה הגיע למרוקו כשליח הכולל (חכם שהגיע מארץ-ישראל, יהודי מרוקו נהגו לכנות ל"חכם דלכולל" – החכם של הכולל. ש"ט) ולמעשה הכוונה לשד"ר שהגיע למרוקו לאסוף כספים לעניים ולבני-הישיבות.
הרב קבור על פסגת מאוד גבוה הנקרא גָ'בֶּל לְקָרְיָיא (הר לקרייא), המצוי בגבולות קרקעות השייכות למושל הערבי בשם אֶל-קָאִייד אֶל-מוּכְתָּאר. מסביב לכפר זה כפרים קטנים ופזורים. בין הכפרים האלה נזכור רק את: מְתּוּגָּא, סְיָאדְמָא (METOUGA SIADMA).
מזה עשרות שנים קבורתו הייתה פשוטה ביותר ומוקפת באבנים ורק על אבן קטנה היה כתוב שמו. במרחק מועט מהציון זורמים להם בנחת מימיו של ואדי אָיְית בָּאיוּט, זהו נחל איתן הזורם לו כל ימות השנה. מימיו רבים ואין לחצות אותם על נקלה. יחד עם זאת הצמחייה מסביב עשירה עד מאד.
הגישה לקבר הצדיק הייתה קשה עד מאד ודרושים רצון, אמונה עזה וכוחות גופניים, להיאחז בסלעים בגלל המדרון התלול, והסיכון גדול מאד.
משפחת קָקוּן מהעיר מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) תרמה ואספה כספים נוספים לשיפור הגישה לאלה הבאים לפקוד את קבר הצדיק, והבאים נהגו לשכור חדרים מערבי הסביבה.
ביקרתי במקום מספר פעמים והופתעתי לראות שלאחרונה נסלל כביש גישה עד אתר הציון, נבנתה מצבה משיש מפואר, מבנה יפה מעל קבר הצדיק, בית-כנסת ומקום לסעודות, מספר חדרים עם כל הריהוט לאלה הרוצים לשהות בציון. אשריכם ישראל!
קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.
מגן לכל החוסים, יעשה לנו נסים.
בזכות הרב בן-נסים, מופת לעמו נקרא.
נפלאותיו יגידו, עדים ולא כיחדו,
ובפה מלא יעידו, כי לגדולות הוא נברא.
מסיפורי הנסים של הצדיק
סיפור 1. אישה שהתכוונה להגיע לצדיק והטעו אותה.
מספרת הגברת חנה אָפְרְיָאט: "רציתי לעלות אל קבר הרבי ונסתמו בפני כל האפשרויות והייתי עצובה אל לבי. אז אמר לי אבי: "הקשיבי בתי ודעי לך!, אם ירצה הרבי בעלייתך אליו, בוודאי יבוא אליך בחלומך". ואמנם אחרי ימים מועטים ואני בשנתי העמוקה, בא אלי הצדיק ובידיו שני דליים מלאים חלב ואמר לי: "דלי אחד עבורך, והדלי השני עבור רבי יוסף זְעְפְרָאנִי" (ZAFRANI). למחרת עת סיפרתי את החלום, השיב אבי ואמר: "עתה הכל ילך למישרין". חלף זמן קצר והכל הסתדר בקלות וזכיתי לעלות לציון לבקש ולזכות במשאלות לבי לטובה".
סיפור 2. יהודי שלקה במאור עניו התרפא בזכות הצדיק.
בעלה של גברת חנה אָפְרְיָאט מספר גם הוא: "בימי בחרותי לקיתי, לפתע, במאור עיני ודבר לא ראיתי. אמי הנפעמת לקחה אותי לרבי נסים בן-נסים ואני צעיר לימים. הגענו לצדיק זבחנו, הדלקנו נרות ולנתי ליד הקבר, (בדרך-כלל אלה המגיעים לצדיקים לבקשת רפואה למחלתם או לדבר אחר, נהגו לישון ליד הקבר ולפעמים שבוע ימים ש.ט.). בבקר כשהתעוררתי, התחלתי לראות שביבי-אור. לנתי שוב ליד הקבר ובבוקר שביבי האור הלכו והתחזקו, אבל יותר טוב ושמחנו על כך. בדרכנו חזרה לכפרנו התעכבנו, קמעא, אצל ידידה ערביה, ובאותה הזדמנות סיפרתי לה את מצבי ומטרת ביקורינו בצדיק. היא השיבה: "החזן שלכם גדול ורחמן הוא, ואין ספק שיעזור לך להחלמתך המושלמת". כסיימה לדבר ביקשה ממני ליטול את קומקום התה ולמזוג לכוסות. בהתחלה חששתי, אך בכל זאת נטלתי את הקומקום ויצקתי תה לתוך הכוסות ללא כל בעיה, הרגשתי שראייתי חזרה אלי כמקודם ושמחת כולנו הייתה גדולה לאין ערוך.
סיפור 3. סיפורו של מטייל שבהיותו ילד התרפא בזכות הצדיק.
ב- 28.07.96 הדרכתי טיול במרוקו, בטיול זה השתתף *מר יוסף בִּיטוֹן מהישוב עדי. מטרת נסיעתו למרוקו הייתה כפולה, טיול שורשים ופקידת קברו של הצדיק רבי נסים בן-נסים זצ"ל.
הישוב אָיְית בָּאיוּט לא היה כלול במסלול ובהיותנו באזור הכפר, מר יוסף ביקשני למסור לו את המיקרופון כי לו סיפור אישי הקשור בצדיק רבי נסים בן-נסים. מסרתי למר בִּיטוֹן את המיקרופון ולהלן סיפורו: "אבי סיפר לנו, כשהייתי ילד קטן חליתי וכל גופי התמלא פצעים זבי דם ומוגלה. כל טיפול הן רפואי וגם תרופות ביתיות (מה שאנו מכירים כתרופות סבתא. ש"ט.) לא עזרו לי. אבי התייאש ממצבי והחליט להביאני לקבר הצדיק ולבקש עזרתו. הגענו למקום ומצאנו שם כמה משפחות יהודיות. אבי כיסני בשמיכה, הביאני לשפת הנחל בו עמדו יהודים אחדים. הרים אותי מעלה ואמר: "אָה רבי נסים בן-נסים אַנְטִי תְּדָאוִוי הָאד אֶל וֶאלְד"! התרגום: הוא רבי נסים בן-נסים! אתה תרפא ילד זה! וזרקני לנהר. יהודים שהיו לידו קפצו למים והוציאוני משם, להפתעת אבי ולהפתעת יתר הנוכחים, כשהורידו ממני הסמיכה גילו שגופי היה כל כך חלק עד שאי-אפשר להאמין שהייתי אי-פעם חולה. זוהי גדולתם של הצדיקים זיכרונם לברכה".
*עלי לציין שתמיד עודדתי מטיילים שהיו להם סיפורים אישיים הקשורים לצדיק זה או אחר, חשוב לי שכל אחד יספר אישית את חוויותיו האישיים או למשפחתו או קהילתו
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
האבן שנפלה מן השמיים:
פוליפוניה רב תרבותית במקבילות לסיפור הגיוגרפי מטיטואן
הערצת קדושים ופולחן סביב דמותם היא תופעה חברתית־תרבותית נרחבת. מבין הקהילות היהודיות היא רווחת בייחוד בקרב יהודי מרוקו, אשר המשיכו לקיים את המנהג בשינויים מתבקשים גם עם התרחקותם ממקור הולדתם ומקבר הקדוש הנערץ. עד כה תועד פועלם של מאות קדושים במרוקו, והתיעוד עודו נמשך כיוון שכמעט בכל משפחה מורחבת ניתן למצוא אדם הזוכה לתואר צדיק.[ יששכר בן־עמי תיעד את קדושי מרוקו וכשהרשימה מנתה 700 קדושים החליט לחתום את ספרו, בהבינו כי זהו ספר פתוח שגבולותיו חורגים הרבה מעבר לפרויקט התיעודי שנטל על עצמו. ראו: בן־עמי, הערצת הקדושים.] רוב פולחן הקדושים התרכז בהרי האטלס ובדרום מרוקו, אך היה מקובל גם בערים הגדולות, לרבות מראכש, קזבלנקה, רבאט ועוד, כפי שהמחיש יששכר בן־עמי במפת תפוצת הקדושים המובאת בספרו רחב היריעה על אודות פועלם של קדושי מרוקו וצדיקיה. פולחן הקדושים נפוץ גם בקרב המוסלמים במרוקו, ובעיקר אצל הברברים, המהווים את רוב אוכלוסיית ארץ זו. כמו כן ידוע על פולחן משותף ליהודים ולמוסלמים, אם כי המחקר נחלק בשאלת היקפה של התופעה.[ ראו: שיטרית, פולחן הקדושים. ז׳ולייט חסין מערערת על קיומם של קדושים המשותפים ליהדות ולאסלאם בארצות מוסלמיות, כפי שסברו אתנולוגים צרפתים עד סוף המאה התשע עשרה, ומדגישה את ממדיה הזעירים של התופעה. ראו: חסין, עמ׳ 262. ]
בקרב יהודי צפון מרוקו היו קדושים נערצים ספורים בלבד, וככלל מנהג פולחן הקדושים שם היה מצומצם. מתוך למעלה מ־600 קדושים וקדושות, מונה בן־עמי בספרו רק אחד עשר באזור הריף הצפוני שלאורך רצועת הים התיכון, מתוכם שמונה מן העיר טיטואן. אם נכלול במניין הקדושים בצפון מרוקו את העיר הצפונית טנג׳יר, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, יעלה מספרם לארבעה עשר. מיעוט קברי הקדושים בחבל ארץ זה מוסבר בין השאר במיעוט הקהילות היהודיות באזורים הללו, בהשוואה לקהילות הרבות ששכנו לאורך החוף האטלנטי ובהרי האטלס. רבי עמרם בן דיוואן(1740- 1782) בולט במיוחד בין הקדושים הנודעים של צפון מרוקו. יהודי מרחב זה נהגו לפקוד את קברו, הנמצא בכפר אסע׳אן(הסמוך לעיר ווזאן, המרוחקת כ־130 ק״מ מטיטואן), כחלק מפולחן הקדושים.
עוד ראוי להזכיר בהקשר זה גם את הרב יצחק בן ווליד (1870-1777), רבה הראשי של העיר טיטואן ומחבר ספר השו״ת ׳ויאמר יצחק" ודמות מרכזית באחד מנוסחי הסיפור שניתוחו עומד במרכז הפרק. עוד בחייו נודע בן ווליד כצדיק בעל סגולות מרפא, ויותר מכול כבעל סגולה ללידה קלה. קברו הצנוע של הרב, שאין עליו כל כתובת, ניצב לצד קברי בנו ונכדו בחלקת קבר מופרדת ומתוחמת הצבועה בלבן. זו הסיבה שרבים מן המבקרים משתטחים בטעות על קבר הנכד, שעליו חקוק השם יצחק בן ווליד, כשם סבו. מדי חודש אדר נערכת הילולה גדולה לכבודו של הצדיק בהשתתפות יהודים מכל תפוצות טיטואן. ההערצה לרב והמנהג להשתטח על קברו התקיימו בעיר גם בשנות הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912). כחלק מההתייחדות עם קברו של הצדיק, נהגו יהודי טיטואן לערוך באתר סעודות ו׳פיקניקים׳ במתכונת משפחתית מורחבת ולקיים את המנהג המכונה זיארה [zorear al tsadik] בחכֵּתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו), שבמהלכו נהגו להשתטח על קברו של הצדיק.
הערת המחברת: מחקרה של דולייט חסין מלמד כי בתקופה הנידונה, המאות השמונה עשרה והתשע עשרה במרוקו, לא הייתה כל מניעה לשלב למדנות יתרה ושכלתנית עם עלייה לקברות צדיקים לשם תחינה ותפילה. ראו: חסין, עמ׳ 17.(עד כאן)
מעמדו החשוב של הרב יצחק בן ווליד בקרב יהודי מרוקו הספרדית ניכר גם באורחותיהם ובמנהגיהם של יהודי הקהילה בישראל, שהנציחו את שמו בדרכים שונות.
הערת המחבר: בית הכנסת על שם יצחק בן ווליד נוסד באשקלון בשנות השישים, עם הגיע יהודי מרוקו הספרדית לישראל ושיכונם בשכונת עתיקות ג בעיר. הוא הוקם באחד מצריפי המעברה בשכונה, וכיום מהווה אחת משתי העדויות האחרונות לצריפי המעברה באשקלון. בית הכנסת ׳עטרת ישועה׳ באשדוד, המקיים את מסורת טיטואן, מקדיש עלונים חודשיים לכבודו של הרב יצחק בן ווליד. נוסף על כן הוקדש בעבר עמוד פייסבוק למטהו של הרב, שחסידיו מאמינים כי הוא נושא סגולות מיוחדות. המטה מצוי דרך קבע בביתו המקורי של הרב בחודרייה (הרובע היהודי) בטיטואן.(עד כאן)
בפרק זה אתחקה אחר גלגוליו של סיפור עלום ומרובה גרסאות על קדוש מטיטואן (שאף לגבי זהותו אין הסכמה) שקברו מכונה ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, או בספרדית: la piedra que cayó del cielo. אבן זו גם היא אתר שבו מתקיים פולחן הקדושים, אך כיוון שאתר זה נמצא במעלה בית הקברות, רחוק מחלקות הקבר האחרות, והגישה אליו קשה לזקנים ולילדים, הוא נותר בבידודו ומבקריו מועטים. הסיפור על אודות האבן, או מוטב לומר שבריו, סופר לי עוד בילדותי, וכן הוא נודע להוריי ולמידענים רבים אחרים שראיינתי. הוא סופר תמיד בצורה חלקית וכללית, ללא פרטים, ומעטה של חשאיות היה נסוך עליו, בדומה לאבן המרוחקת מנתיבי המבקרים בבית העלמין והנסתרת מעיניהם.
במחקר זה אתמקד בנרטיבים המצטברים היוצרים את סיפורו של המקום – מקום מושבה של האבן בבית העלמין היהודי בטיטואן – כפי שהם מובאים מנקודת מבטם של בני העיר: יהודים, מוסלמים ונוצרים. אבחן את הסיפור האטיולוגי וההגיוגרפי המבוסס על הנרטיבים השונים שהתפתחו סביב המקום ושמו: ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, היוצרים יחד מעין סיפור בנוסח רשומון. אנתח את מניעיהם של בני התרבויות השונות בהציגם את מקור הכוח של האבן בגרסאותיהם לסיפור, ואבדוק את הזהות רבת הפנים של אתר זה לא רק כמקום יהודי אלא כמקום המייצג יחסי עימות, גילויי אלימות ומפגן של כוח בין הדתות השונות.
תחילה אפרוש את עלילת הסיפור במתווה הכללי החוזר במרבית הנוסחים. העלילה בנויה כמעשיית קדושים המתרחשת בטיטואן ומתארת עימות בין רב חכם הנקלע למסגד בעיר לבין ראשי המסגד. המוסלמים כופים עליו לאמץ את דתם, ולא – ייתלה בכיכר העיר. החכם סירב להתאסלם ולכן הוצא להורג. לאחר הירצחו מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ונרות תלויים על ראשם, הם מחלצים את גופת החכם ומביאים אותה לקבורה בבית העלמין היהודי. המוסלמים תרים אחר הגופה אך אינם מצליחים לאתרה, כיוון שבדרך נס אבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את הקבר הטרי.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 22
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו-משה חיים סויסה
יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו
משה חיים סויסה
בערבי החורף הארוכים, בפינת החדר, מצטופפים יחד בני המשפחה, כדי לשמוע את אותם סיפורים, משלים ומעשיות, העוברים מדור לדור כבר שנים רבות. כל סיפור או משל, מגלם בתוכו יצירה ספרותית מרתקת, המועברת בעל פה מאב לבנו ומסב לנכדו, ומחזירה את השומעים שנים רבות לאחור, לעתים אף לתקופה אחרת שאינה מוכרת. חלק מן הסיפורים נשמעים אולי מופרכים לחלוטין, אך בפועל הם טומנים בתוכם מוסר השכל חשוב לחיי היום יום.
סיפורי-עם אלו, שהיו שגורים על לשונם של אבותינו, הולכים אט אט ונעלמים מן ההיסטוריה. האם המבוגרים זוכרים עדיין את הסיפורים שעל ברכיהם התחנכו וגדלו? האם הם נוהגים עדיין לספרם? האם עדיין יש מי שיאהב להאזין לאותם סיפורים?
ספר זה, הינו מסע מרתק ומרגש, שנכתב בקצב מרתק ועוצר נשימה. סיפורים המעלים חיוך וצחוק, לצד סיפורים שבגינם נזיל דמעה אחת או שתיים. נחווה את חיי העניות והדחקות, לצד שמחת וחכמת החיים של אבותינו ואמותינו. את גדולתם ומעלתם של חכמי וגאוני מרוקו, לצד תמימותם של פשוטי העם. מדוע דילג היהודי על חלק ממילות הקידוש? מה המקור לאמרה ’אין אמונה בגויים,? מי היא אותה להקה יהודית שניגנה למלך את קינות תשעה באב? כיצד הצליח האיש למכור שלש חנוכיות לאדם שלא חפץ אפילו בחנוכייה אחת? איזו תחבולה סייעה לחכם היהודי אל מול המלך שביקש לגזור גזירה קשה על הקהילה היהודית? כל זאת ועוד בספר שלפנינו.
כך גם נלמד למעלה ממאה פתגמים ואמרות עממיות, שיובאו בשפתם המקורית ובתרגום לעברית של ימינו, תוך השוואה למקורות יהודיים בתלמוד ובמדרשים. הפתגמים טומנים בתוכם תוכחה ומוסר השכל, לצד חכמת חיים. הפתגם הוא משפט קצר, שנולד מתוך ניסיון ארוך.
יהדות מרוקו הינו הכרך השני בסדרה, שעוסק בתולדות ובקורות יהודי מרוקו. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן העמוד הראשון, לצד תמונות מרהיבות עין, ויחד עם זאת משמש כתיעוד היסטורי וחשיפה בעלת חשיבות רבה.
משה חיים סויסה, מחבר סדרת הספרים 'עטרת אבות' על מנהגי מרוקו, ׳שערי הלכה׳, סידור ומחזורי ׳עטרת אבות' כמנהג יהודי מרוקו, ועוד.
קיבל את פרס הרב משאש בשנת תשע״ד על חיבורו, ותעודת הוקרה מעיריית ירושלים. עוסק רבות בחקר יהדות מרוקו.
0 5 2 – 2 2 2 – 8 2 4 8 www.moreshetavot.co.il @ moreshetavott@gmail.com
מבון "מורשת אבות״ בפייסבוק
המרכז למורשת יהדות מרוקו
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.
בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו״לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה״. הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: ״עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה״. בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון – סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו־1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.[ 73. אצ״מ 532/188 . דוח מישיבת החלוץ(23.11.45).]
אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.
מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א״י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.
לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונוה אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב׳ באלג׳יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה ״לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים״. רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח ״חלוצים״ ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.
המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א״י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתונים, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א״י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א״י.
ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: ״כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת ׳מקרים סוציאליים׳, הגבלנו את גיל העולים ל־25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית״. שפירא ציין עוד שהעניינים אינם ״כפי שנהוג באירופה״. מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א״י. ראוי להזכיר שמדובר
בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא ־ גיל ובעיקר הכשרה חלוצית – הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.
כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א״י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.
האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־ אביב: ״לדאבוננו אין לע״ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה!, ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ״ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות״.77 המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג׳יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן – ״התאומים״ כהן יגאל ופרידמן אפרים – בתוניס,באלג׳יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.
אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודיתביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:
1-הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב׳ באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב׳ הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.
2-השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיוגות עלייה, והמשרדים הארץ־ ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.
3-המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.
4-חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה – יהודים אירופים.
עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק כעבור ארבע שנים(!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.
במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד האו־ץ־ישראלי באלג׳יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:
בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.
הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שדתגוררו במדינות ידידותיות. ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל – להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.
שאול טנג'י-אנציקלופדיה חכמי מרוקו-בזו
בְּזוּ – BZOU
הישוב
הישוב נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון בדרך מהעיר בני מלל לקלעה די סראגנה . בישוב אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו, כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד של צמר בשילוב עם משי.
אומרים ששם הישוב נגזר מהמילה בוזה שפירושה בשפה הברברית "אריגה". כמו כן ידוע בכל מרוקו שבישוב זה גדלים רימונים איכותיים שמש נמסים בפה. גם דבש המיוחד שרודים אותו בו הוא מיוחד ומייחסים לו תכונות רפואיות מיוחדות
זהו מישור רחב ידיים המבותר ע"י רשת טבעית של שלוחות הנחל הגדול וָאד אֶל עָבִּיד OUED EL-ABID מעיינות ומספר מפלים. בו גנים,
בְּזוּ נחשבת לעיר בינונית ונמצאת במרכז איזור נרחב עשיר בצמחיה ופורה באדמתו, שדותיו ירוקים וגדלים בו, עצי-פרי, זיתים, רימונים, לימונים ועוד.
סביבה כפרים רבים וגבעות מיוערים. מצפונה העיר נְּתִיפָא, בדרומה הכפר אָיְית עְתָּאב, ממערבה העיר בְּנִי-מֶלָאל ממנה מרוחקת כ- 80 ק"מ, ממזרחה העיר מָרָאקֶש ממנה מרוחקת כ- 180 ק"מ.
נשות העיר מצאו מקור פרנסה מעניין, בכמה מערות הן מוכרות נרות שלדבריהן יש בהן סגולה לפוריות.
בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן
יהודים
על פי המלאחים שעד היום כך מכנים אותם המקומיים. ידועים שני מלאחים המלאח הגדול והמלאח הקטן ולא פחות מ-4 בתי עלמין, דבר המעיד שבישוב התגוררו יהודים רבים, ומביניהם נזכיר את המשפחות: זגורי, מוריוסף, מלול, אזולאי, דהן, אוחנה, אביטבול, משש, דהן, בן דוד, קדוש, ועוד.
רבי יצחק ישראל הלוי (מכונה מוּל אֶל בְּרְג' – בעל המגדל) – ההילולא בחשון.
אֵין הַרְבֵּה פְּרָטִים עַל הַצַּדִּיק. לְפִי המסורת הוא נמנה על אותם צדיקים שהגיעו מארץ-ישראל ושמו ומופיע ברשימת שבעה או עשרה רבנים שבאו מארץ-ישראל למרוקו למטרת גיור כמופיע בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם".
הוא זכה להערצה גדולה מצד המוסלמים ואף נתנו לו שם ערבי "סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מַשְזוּז אוֹ סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מוֹכְפִי". (אזכיר שוב שהיו מספר צדיקים שאומצו ע"י הערבים אחרי ששמעו על נסיהם או כאשר הם פקדו את קברותיהם , ביקשו מזור למחלתם או תפילה להצלחתם ונענו. ש"ט).
יהודי מקומי ניסה לספר סיפורו של מוּל אֶל בְּרְג' אך נראה שקשה לדלות ממנו פרטים כלשהם שישפכו אור על קורות הצדיק, כמו מועד לידתו, פועלו או מועד פטירתו אך ללא הצלחה, לדבריו הפרטים המעטים שהוא יודע, נמסרו לו לפני מספר שנים באורח בלתי כתוב ולא על יסודות כלשהם, ועל דברים נכונים אין מפקפקים מדגיש המספר וכך הוא סיפר: "בהתחלה הקבר היה בשליטת המוסלמים וליהודים הייתה הכניסה אסורה. במקצועי הנני נהג פעם אחת עברתי דרך העיר בְּזוּ, והנה אני פוגש ביהודי בשם סְלִימָאן, ותוך כדי שיחה סיפר לי כי החכם הנזכר עליו-השלום בא לְקָאיְיד (למושל) בחלום ואמר להם: "אם לא תינתן האפשרות ליהודים לפקוד את קברי, לקיים הילולות כפי רצונם, לאפשר להם להקים במקום בית-כנסת , הוא ידע לנקום בהם. שמעתי את דברי סְלִימָאן ונפרדנו לשלום.
שוב הייתי באזור עם המשאית, והפעם נכנסתי לתוך העיר ואף קרוב לבית-העלמין. שמעתי שהקָאיְיד חולם החלום נבהל, והחליט לתת הוראה לבטל את האיסור שמנע מהיהודים להגיע לחלקת הקבר ולבנות כל דבר שירצו.
ניצלתי את ההזדמנות והחלטתי לפנות לָקָאדִי (למושל), שוחחתי אתו אודות בית-העלמין וביקשתי ממנו לסייע בידי להשיג פועלים לשפץ בית-העלמין ואת שכרם אני אשלם. קיבלתי את האישור והתחלתי לשפץ. בשנה הראשונה בניתי בית לבני-משפחתי כך שבמועד ההילולא יהיה לנו היכן להתאכסן וגם שירותים ציבוריים.
בשנה השניה החלו מבקרים להגיע וההילולא לכבוד הצדיק נערכה בחודש חשוון. הבניה הראשונה נעשתה כולה מכספי. יהודי עשיר מקזבלנקה הקים מצבה חדשה ואף דאג לבד מקטיפה לכיסויה.
בשנה זו התחלנו לראות נסים. בהילולא הראשונה פרץ זרם מים צלולים מהשיש עצמו ואנו לא ידענו מה קורה בפנינו. הקהל הנוכח החל לצעוק: הָא לְמָא הָא לְמָא (הנה מים הנה מים!) וזרימת המים לא פסקה. למחרת התחלנו שוב בשירה ותפילה, והנה שוב החלו המים לצאת, אך הפעם מהמקום בו דלקו כולנו שתקנו והתחלנו לאסוף מים בהם מרחנו את גופנו, למרבה הצער הגיע אחד המבקרים ושאל מאיין יוצאים המים? והפעם למגינת לבנו פסקו המים לנבוע.
בשנה השלישית בעת ההילולא שנמשכה בדרך-כלל 7 ימים, התחלנו להתפלל ולשמוח, ולפתע אנו רואים זרימה מחודשת של המים, הפעם קמה אישה, אספה מהמים והחלה למרוח את חלקי גופה. אישה חכמה זו נצרה את לשונה, ובשקט ובשקט ניגשה אל כל בני-המשפחה, וכן לאנשים הנוכחים ומרחה את המים על גופם. איש לא צעק אודות זרימת המים והמים המשיכו לזרום במשך כל ימי ההילולא. למחרת בלילה ממשיך האיש מגולל הסיפור ומוסיף: "קמו אנשים ואמרו לי": "רואה אתה את הגבעה ממול?, עלה עליה, כי מסופר ואף ידוע כי על בפסגתה קבור עוד צדיק ושמו רבי שמעון בן-ישמעאל. הגבעה הייתה טרשית ותלולה והגישה אליה קשה. כאמור זה היה בלילה, והחושך עטף את העולם, נטלתי בידי ספר תהלים ופנס, ובקשיים לא מעטים ישבתי למרגלות הקבורה, והנה שוב נס, מהקבורה הזאת החלו מים לצאת. מניסיוני שתקתי, אספתי מהמים ומרחתי את חלקי-גופי. למחרת עלו מספר אנשים ומבלי לומר מילה גם הם מרחו את גופם וירדו".
במשך 14 שנה הייתי ראש ועד החברה שטיפלה בקבורת הצדיק ואת הכספים שאספתי ממכירת נרות או תרומות שקיבלתי הייתי מחלק בין עניי הקהילה, כל אחד לפי מצבו ולגודל משפחתו. עם הזמן שכרתי ערבי מקומי אשר שמר וטיפח את בית-העלמין.
מסיפורי הנסים של הצדיק.
סיפור 1. הנערה החולה שהתרפאה אחרי שישבה ליד קבר הצדיק.
ממשיך אותו נהג ומספר: "באחד הימים נסעתי לְמָרָאקֶש (MARRAKECH) ופגשתי במשפחה שהתכוונה לנסוע לצדיק בגלל שהייתה לה ילדה חולה במחלה נוראה והתנדבתי להסיעם לקבר הצדיק. כשהגענו, ביקשתי מהשומר הערבי ששכרו נהגתי לשלם מההכנסות בהילולות, שיטפל במשפחה ואחרי מספר ימים אשוב לקחתם. בטרם עוזבי את מקום לבקשת אביה של הילדה החולה, ישבתי לשתות אתם כוס תה, ותוך כדי שיחה אמרתי לאבי הנערה החולה: "אני מכיר את מעשה הנסים והנפלאות של הצדיק, לקחתי את הנערה החולה והושבתיה ליד קבר הצדיק, תוך כדי המשך השיחה עם האב, אנו שומעים את הנערה אומרת: הנה סִידִי מוּל אֶל בֶּרְג' הגיע" (הנה אדוני בעל המגדל הגיע). אמרתי למשפחת הילדה שישאירו אותה ליד קבר הצדיק עד לאחר חצות הלילה. נפרדתי מהמשפחה ואמרתי להם שאחרי שבעה ימים אשוב אליהם ולראות כיצד יפול דבר. חלפו 7 ימים ושבתי אליהם כפי שהבטחתי. והנה כולם עומדים וחפציהם למרגלותיהם. חששתי שמה ברחה להם הנערה החולה או קרה משהו אחר?. אולם חששותי היו לשווא. הנערה התקרבה אלי, חיבקה ונישקה אותי. אמרתי לה: "דברי אתי! האם את בריאה? היא השיבה כי מיום שהשארתי אותה ליד הצדיק היא הבריאה. אספתי את המשפחה והחזרתי אותה לְמָרָאקֶשׁ. ערכנו סעודה לכבוד המאורע ולכבוד הצדיק. חלפו שנים וזכיתי להעמיד נערה זו תחת חופתה ומאוחר יותר אף זכיתי לשמש סנדק לבנה הבכור.
אנציקלופדיה לחכמי מרוקו-שאול טנג'י-הכפר טודרה
יהודי הישוב.
יש להניח שבכפר התגוררו יהודים בעבר, והראיה; את הקבוצות שאני מדריך במרוקו, לפני הגעתנו לעמק, נהגנו לעמוד בנקודה מסוימת ולהשקיף על כל העמק היפה. ערבי מקומי הגר בכפר טודרה ותמיד התלווה אלי "מעין מדריך מקומי", באחת הפעמים שאלתי אותו אודות היהודים בכפר והוא סיפר לי את הסיפור הבא:, "עְנְדְנָא מָא סָאכְּן חְתָּא יהודי, בְּלְחֶק סְלָא דְלִיהוּד מָשְׁדוּדָא חִית סִידְנָא קָאלְנָא מָא נְדְכְלוּס לְסְלָא דְלִיהוּד לָאמָא יִכּוּן לִיהוּד יִרְזְעוֹ.
התרגום: אצלנו לא גר אף יהודי, אבל בית-הכנסת היהודי סגור כי אדוננו – (הכוונה למלך מרוקו. ש"ט) , אמר לנו שלא נכנס למקום התפילה של היהודים אולי הם ישובו.
הכפר טוּדְרָא התפרסם אצלנו בארץ בזכות שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרה". שחיבר המחזאי והסופר יהושע סובול. שיר זה הושמע אינספור פעמים וזכה למעמד של נכס תרבותי. השיר מספר על טכס קסום שעובר ילד בכפר טוּדְרָא, כשהוא נלקח בהגיעו לגיל חמש, לבית-הכנסת, שם נותנים לו לוח של עץ, שעליו אותיות עבריות כתובות בדבש, ואומרים לו לילד: "לקק". מכאן יש להניח שבכפר זה אכן התגוררו יהודים
השיר *אצלנו בכפר טודרה.
השיר אצלנו בכפר טוּדְרָה
אֶצְלֵנוּ בכּפר טוּדְרָה
בַּלֵּב הָאַטְלַס
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…
כֶּתֶר בְּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ
בְּהַגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ
כָּל הַיְלָדִים שֶׁבָּרְחוֹב,
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ
כְּשֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
אֶצְלֵנוּ בּכפר טוּדְרָה…
לָהּ… לָהּ…
וְאָז חָתָן הַשִּׂמְחָה,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ…
מַכְנִיסִים לבית-הכנסת.
אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבָשׁ מֵאֶלֶף עַד תָּו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,
וְאוֹמְרִים לוֹ: "חֲבִיבִי לקק".
אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…
וְהָיִיתָה תּוֹרָה שֶׁבְּפֶה,
מְתוּקָה כְּמוֹ טָעַם שֶׁל דְבַשׁ
אֶצְלֵנוּ בכפר טודרה,
שֶׁבַּלֵּב בְּאַטְלַס.
לָהּ… לָהּ…
עמק טודרה מדהים ביופיו, ונחשב לאחד העמקים היפים במרוקו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. הקירות מזדקפים לגובה 300 מטר ומעלה ובימים מסוימים אפשר לראות מטפסים המטפסים לגובה הרב. רוחבו במקומות מסוימים אינו עולה על 10 מטר. בעבר המעבר בתוך מי המעיינות שזרמו עונג היה לעבור בו, חלק עברו בו עם סנדלי גומי, והיו בעלי רעיונות שהעמוסות העוברים על חמור והיו גם שהעבירו את האנשים על הגב וזה היווה הכנסה. היום וחבל, הובאו כמות אדירה של כורכר, הגביהו את המעבר והיום המים זורמים רק משני צידי המעבר וחבל. בקירות המזקפים יש הרבה מערות והערבי המקומי שהצטרף אלי סיפר שבמערות אלה התגוררו בעבר יהודים
האגדה מספרת שבשנת 1920 מפקד ברברי וצבאו האכזר ניסו להשתלט על האזור, אך תושבי הכפרים התנגדו לפלישה והשיבו מלחמה. המפקד בשם טאפילאט החליט לכבוש את הכפרים ביום שישי בערב עם כניסת השבת. מתוך מחשבה כי היהודים לא יילחמו בשבת. אך להפתעתו הרבה היהודים סיכלו את כוונותיו. הם השתתפו בגלוי בלחימה גם בשבתות, תושבי הכפרים היהודים והערבים הצליחו להדוף את הפולש. בהגנה לקחו חלק פעיל גם נשים יהודיות וערביות. היהודים היו מומחים בייצור אבק שריפה שהוטען על כדורי הרובים והתותחים.
הצדיקים אסקלילה.
מדובר בשבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. שמותיהם הפרטיים לא ידועים השם אֶסְקְלָלִילָה להערכתי הוא ברברי, התקופה בה הם חיו או מועד פטירתם לא ידועים. לפי מסורת שהייתה בפי אנשי המקום, מפאת קדושתם אף אחד לא פקד את קברם לפני שערך טבילה וגזז ציפורניו.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס
ז. הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס
התפתחותו של עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל והולדתה של ש״ס, קשורים בדמותו ובמעשיו של הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים בדור האחרון. הרב שך שלט בקבוצה גדולה של ישיבות ובראשן ישיבת ״פוניביץ״ בבני ברק, וכן בישיבות ״גרותא״, ״חברון״, ״עטרת ישראל״, ״קול תורה״, ״מיר״ ועוד מאות ישיבות קטנות ופחות ידועות. הרב שך שלט גם בישיבות ספרדיות רבות, כגון: ״אור ברוך״ בירושלים, ״שארית יוסף״ בבאר יעקב, ״אור תורה״ בבני ברק וברבות מהישיבות הספרדיות הקטנות הפחות ידועות. הרב שך היה גם מנהיגם של הרבנים הספרדים המאורגנים ב״ארגון מרביצי התורה״ שנמנות עליו הדמויות המרכזיות בעולם הישיבות הספרדי. ניתן לומר עליו שהטיל את מרותו על היהדות החרדית כולה במשך שלושים שנים ודמותו האפילה על כל הרבנים הליטאים שסרו למרותו. הרב השתלט על עולם התורה וחייב את כולם לתמוך בעמדותיו, למשל, כשבעקבות ביקורת מסוימת תבע שכל הרבנים הליטאים יצטרפו לחרם שהטיל על ספריו של הרב עדין שטיינזלץ; או כאשר כינס את מועצת החכמים של ״דגל התורה״ לישיבה נדירה בעיצומו של ״התרגיל המסריח״ (ראו להלן), והורה לחברי הכנסת של ״דגל התורה״ להצביע עבור ממשלת ימין.
הרב שך הוכר בקרב החרדים כ״גדול הדור״ וסביב דמותו התפתח פולחן אישיות. לאחר מותו הוציא העיתון יתד נאמן מוסף מפואר מיוחד לזכרו, ושלא כמקובל, עם צילומי צבע. מודעות האבל והמאמרים השונים שכתבו גדולי הרבנים פיארו ותיארו את האיש עד שהקורא חש שקצרו המילים מלהביע את גדולתו. במאמר המערכת המרכזי נגזרה גזירה שווה בינו לבין משה רבנו: הבריאה כולה ביכתה את משה רבנו ע״ה שהגיע למדרגת האדם השלם. כל חלק בבריאה ביכה פן אחד מהחיסרון הגדול. ואילו הבורא עצמו כביכול, מבכה את החיסרון הגדול ביותר שנפער: ״מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און״. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בבואנו להספיד ולקונן על הסתלקותו של רבינו הגדול, כלי החמדה, יכולים אנו לנסות ולפרט את כל סגולות האוצר הגדול שנלקח מאיתנו, אך בל נשכח, כי בגנזי מרומים נשמעת כביכול הבכיה הגדולה: ״מי יקום לי עם מרעים, מי יתייצב עם פועלי און״. איה השומר הנאמן של משמרת הקודש לוחם מלחמות ד׳ שעמד בפרץ וביצר חומות התורה והיהדות בדורינו?
מעמדו הרם של הרב שך הוא ללא תקדים בהיסטוריה הרבנית של המאות האחרונות, ומבחינתם של אלפי תלמידיו וקהלו, מעמדו מושווה לזה של הגאון מוילנה. ״אם יוצאים אנו בעקבות ידו של מרן הגרא״מ שך הלא עומדים אנו אצל הגאון מוילנה ולב מי לא יחרד״. השפעתו של הרב חרגה הרחק מעבר לגבולות היהדות החרדית, ופעמים אפילו ניווטה באופן ישיר את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.
לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד ולא קוים, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם, ובעקבות רצונו לפגוע בדומיננטיות של החסידים ב״אגודת ישראל״, הוא החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל״אגודת ישראל״. יש המנסים לחשוף נימוק נוסף להחלטתו להקים מפלגה ספרדית, וסוברים שהסיבה נעוצה בחתירתו לגיבוש אחידות אשכנזית ליטאית מוחלטת בעולם הישיבות החרדי, ובכוונה לשלח את גדודי התלמידים הספרדים שגדלו בתלמודי התורה האשכנזים. השתייכותם של צעירים וצעירות מזרחים אלה, שגדלו במערכת החינוך העצמאי, העיקה מאוד על החברה החרדית האשכנזית. על כן סבר הרב שך, שהקמתה של מפלגה קטנטונת, שתיתן בית וגאווה לאותם צעירים ספרדים המבקשים לחוג סביב מעגל הישיבות, עשויה להסיר את הלחץ ממערכת הישיבות הליטאית.
לאחר שצעירים חרדים מחצרו של הרבי מגור היכו את העסקן החרדי הליטאי מנחם פורוש מכות נמרצות, החל הרב שך ואיתו פעילים ליטאים אשכנזים לעודד את הקמת ש״ס, שתהיה מפלגתם של המזרחים בתוך העולם החרדי. היה זה הרב שך, אשר באמצעות תיווכו של אריה דרעי, בוגר ישיבת ״חברון״ הליטאית, ״הכשיר״ את מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף בקרב הרבנים הספרדים ובוגרי הישיבות הליטאיות. בישיבות הליטאיות טענו שפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף חסרות ממד עיוני מעמיק והן שטחיות. כיוון שהתנגד לשיטת הלימוד הליטאית התעוררה התנגדות למנהיגותו בקרב רבנים ספרדים ידועים כמו הרב יהודה עדס, מיכאל טולדנו ואליהו רפול, שאיימו כי לא יתמכו ברשימת ש״ס ואף ינחו את מאות תלמידיהם לנהוג כמותם. הרבנים הספרדים הליטאים לא שכחו שהרב עובדיה יוסף נתן את הסכמתו לכהן כרב ראשי למדינת ישראל, משרה ממלכתית שאין הם מכירים בה. התעקשותו של הרב יוסף לשמור על יהדותו העדתית נראתה להם כהסתייגות מדרכם ומעולם הישיבות הליטאי. הרב שך שכנע את הרבנים האלה להכריז על תמיכתם הפומבית בש״ס.
הרב שך חתר להקים מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית על מנת לבסס את מעמדו בחברה החרדית, ואילו הרב עובדיה יוסף חתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך. בנקודת זמן מסוימת היה לשניהם אינטרס משותף.
בראש רשימת המועמדים לכנסת הוצב הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. הרב פרץ, יליד מרוקו, עלה לישראל ב־1950, התחנך תחילה בפנימיה של עליית הנוער אך מצא את דרכו לישיבת ״חברון״ הליטאית, בה למד שש שנים והתקרב לחצרו של הרב שך. הרב שך היה גם זה ש״שידך״ לש״ס את אורי זוהר כתועמלן הבחירות המרכזי שלה ואישר לה להשתמש במכשיר הטלוויזיה בתשדירי הבחירות לכנסת. ש״ס היתה המפלגה החרדית הראשונה שקיבלה היתר מ״גדול הדור״ להשתמש במכשיר הטמא, שאסור על החרדים להכניסו לביתם. בין היתר ביקש הרב להגיע באמצעות ש״ס לציבורים הרחבים הלא חרדים, אלה המכונים מסורתים. לקראת הבחירות לכנסת האחת־עשרה, ב־12 לספטמבר 1984, החליט הרב לתת פרסום לתמיכתו בש״ס ואף הורה בפירוש, נגד גדולי התורה האחרים שקראו להצביע ל״אגודת ישראל״, להצביע לש״ס. ש״ס זכתה בקולות נאמני שך האשכנזים והספרדימ/מזרחים, ובהופעתה הראשונה בזירה הפוליטית קיבלה ארבעה מנדטים. את שמחת הניצחון ששררה במטה הבחירות של ש״ס בהיוודע התוצאות, תיאר העיתונאי והסופר אריה דיין:
על הניגוד בין דלות התפאורה (במטה הבחירות) לבין שמחת החוגגים נוסף עוד ניגוד אחד, מוסווה יותר. על הקירות היו תלויות כרזות בחירות ובהן תצלומיהם של רבנים מזרחים בלבוש מזרחי מסורתי וכתובות ששיבחו ופיארו את מורשת היהדות המזרחית. האוירה בחדר, לעומת זאת, היתה אשכנזית לחלוטין. לבושם של מרבית החוגגים היה אשכנזי־ליטאי. השירים והניגונים שבפי הצעירים שהניפו את הרב פרץ על כתפיהם היו אשכנזים…
זו היתה לידתה של התנועה הספרדית/מזרחית חרדית ליטאית שהתפתחה ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה במדינת ישראל.
ש״ס הקימה ״מועצת חכמי תורה״ המקבילה ל״מועצת גדולי התורה״ של ״אגודת ישראל״. כנשיא המועצה נבחר הרב עובדיה יוסף ולצידו כיהנו הרב שלום כהן, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, הרב שבתאי אטון, ראש ישיבת ״ראשית חוכמה״ שבירושלים, והרב שלום בעדני, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שבבני ברק, כולם נאמני הרב שך. בשנים הראשונות לאחר הקמת המפלגה נחשב הרב שך למעין סמכות עליונה, ולא אחת ביטל הרב עובדיה יוסף את דעתו מפניו. הוא אף סייע בידי הרב שך במלחמתו ביריבו המושבע הרבי מלובביץ׳ ובתנועת חב״ד כאשר נקט עמדה פומבית המכריזה על עמידה לצידו של הרב שך.
הקמת ש״ס בידי הרב שך חרגה מעבר לרצון הפוליטי שלו להיטיב עם עדות המזרח בחברה החרדית, או לפגוע ב״אגודת ישראל״ שבשליטת יריבו הרבי מגור וב״מועצת גדולי התורה״. כוונתו של הרב היתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית על שכבות רחבות במדינת ישראל המצויות מחוץ למעגלי ההשפעה הישירה של החברה החרדית. הרב ראה באופן נכון את מאות אלפי בני עדות המזרח המסורתיים שחיים בעולם החילוני ומחללים שבת במגרשי הכדורגל, אבל בחשיבתם לא התנתקו מאמונות היסוד בדבר בורא עולם, השגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה, מקומה של ארץ־ישראל באמונה והשאיפה לקיום חיי משפחה המבוססים על ערכים יהודיים. אנשים אלו הצביעו עד עתה למפלגות הימין הציוני או למפד״ל. הנחתו היתה שהקמת מפלגה דתית/עדתית המושתתת על ערכים אלו עשויה לקרבם לדת ולתחום השפעתה הישירה והעקיפה. תוצאות הבחירות לכנסת ישראל מיום הקמת ש״ס הוכיחו את צדקת הנחותיו של הרב שך.
אולם, מאז לידתה של ש״ס ועד לשנת 1996, כאשר בריאותו הרופפת ריתקה אותו למיטתו, לא הירפה הרב שך מאחיזתו בתנועה והוא סירב להשלים עם העובדה שלתנועת ש״ס יש סדר יום דתי, חברתי ופוליטי עצמאי ומנהיג משלה. אחיזתו של הרב שך בש״ס היא חוליה בשרשרת היסטורית, שתחילתה בהקמתה של ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (1912), ששמה לה למטרה ״להציל״ את יהודי המזרח מנזקי המודרניזציה, ההתבוללות והאבדון. עמדותיו של הרב שך מייצגות באופן מובהק את גישתם של גדולי התורה הליטאים, המאמינים שבידם נתון גורל העם היהודי ובתוך כך גם גורלם של יהודים ממוצא מזרחי/ספרדי, שאינם תקיפים ואינם מסוגלים (עדיין) לקחת אחריות לגורלם, ועל כן יש לשלוט בהם ולהנחותם.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס
La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes- Ephraïm, Alfred ENKAOUA-1/2
LA SAGA DES BIBAS
de TETOUAN à SIDI BEL ABBES
En 1492, date de la deuxième inquisition, les juifs vivant encore en Espagne fuient hors des frontières pour ne pas être tués ou convertis de force au christianisme.
Ceux résidant en Andalousie traversent la méditerranée pour se réfugier au Maroc. On les appelle les Mégorashim par opposition aux Toshavim qui sont les juifs qui ont toujours, et depuis plus de XV siècles habité le Maroc. Certains Mégorashim sont d’ailleurs d’anciens Toshavim qui sont passés du Maroc en Espagne. Cette dernière, pendant près de VII siècles, avec la présence arabe et juive a connu un véritable âge d’or.
Les BIBAS sont de notre famille et ont toujours vécu en Andalousie. Ils étaient profondément intégrés dans la société espagnole tout en gardant une identité juive pleine et entière.
Le nom « VIVAS » prononcé et plus tard écrit « BIBAS» est l’expression même de la vie. En fait c’est le souhait que tout juif adresse à son semblable : Que tu vives. En hébreu c’est Haîm. On dit bien « Lehaîm » : « à la vie » à tout instant de la journée.
En fait le nom HAIM BIBAS est outre le fait de magnifier la vie, un véritable pléonasme, mélange d’hébreu et d’espagnol, qui pourrait se traduire : « la vie la vie ».
Nos ancêtres BIBAS revenus donc d’Espagne en 1492 vont tenter de s’implanter dans l’ensemble du territoire marocain, mais ils sont relativement mal accueillis pour des raisons certainement économiques mais aussi d’adaptation. Leur éducation et leur mentalité sont profondément espagnoles.
Curieusement ils préfèrent s’installer dans des enclaves espagnoles au Maroc: TETOUAN, TANGER, CEUTA, MELILLA qui sont toutes en bord de mer face à l’Espagne.
Ils sont tolérés car ils ne présentent aucun danger pour l’Espagne renaissante, et en plus ce sont de bons commerçants qui faciliteront les échanges économiques entre les deux pays. Ils continuent de parler le Castillan qu’ils pratiquaient en Espagne et, entre eux ou à la maison la « haquétia » qui est le judéo-espagnol, ce qui est le yiddish pour les ashkénazes.
En 1536 les juifs de Tétouan font appel à un rabbin d’origine espagnole vivant dans la ville de Fès pour régir et organiser leur nouvelle communauté.
C’est Haïm Bibas qui est pressenti. Il va s’y installer avec toute sa famille, et sous sa direction, la ville et la communauté juive vont considérablement prospérer. C’est déjà un Rabbin d’une très haute autorité, grand maître du talmud et d’une très grande érudition. Il est très écouté et très vénéré. Il fonde une grande yeshivah et, par lui une véritable dynastie va naitre et prospérer pendant plus de trois siècles.
Cependant, très vite des tensions existent entre le Maroc et l’Espagne. En 1610, le sultan exige des taxes exorbitantes aux juifs. La communauté est rapidement appauvrie : une armée rebelle détruit une partie de la ville et la synagogue Bibas est en partie atteinte. On dit qu’elle était splendide.
En 1655 et plusieurs fois par la suite, de façon cyclique, de nouvelles vagues de terreur surgissent dans la ville : les marocains ne pouvant plus supporter la présence espagnole sur leur territoire.
Cependant les Bibas continuent de diriger la ville. En 1862 on a dénombré 17 générations de rabbanim et de dayanim (juges au tribunal rabbinique) de père en fils, tous très érudits et respectés d’une population sans cesse reconnaissante.
En 1727 on compte sept synagogues. Une imprimerie édite des livres en hébreux ce qui témoigne ainsi de l’état de quiétude et de prospérité de la communauté.
En 1772 après l’expulsion des représentants consulaires de tous les pays, les juifs deviennent même les représentants de divers pays européens et donc des interlocuteurs du pouvoir.
En 1790 des exactions sont malgré tout commises dans la « Judéria ». Elles sont ordonnées par le sultan Moulay Yazid en représailles d’un prêt que la communauté, quelques années plus tôt, lui avait refusé. On brûla des synagogues et assassina sans merci.
La population était d’environ 6000 âmes et les noms de famille fréquents étaient : Bibas, Almosnino, Nahon, Cazes, Falcon, Aboab, Hadida, Lasry.
L’ouverture vers l’Europe était telle que bon nombre de juifs du Maroc, des marranes d’Espagne ou du Portugal voire de Hollande ou d’Europe centrale migraient vers Tétouan dont la prospérité n’était plus à démontrer.
C’est ainsi que l’Alliance Israélite Universelle fondée à Paris par la famille LEVEN ouvrira sa première école à Tétouan en 1862. C’est aussi à cette période que débute la crise hispano-marocaine de 1859-1860. Les espagnols occupèrent Tétouan entre février 1860 et mai 1862. Des conflits importants eurent lieu sur le territoire de la ville et de nombreuses exactions et tueries furent dénombrées. Ce sont encore une fois les juifs qui payèrent le plus lourd tribu.
Cette fois-ci ils ne se relevèrent pas facilement et décidèrent de partir vivre à l’étranger sous des cieux plus cléments.
Mais revenons à notre famille :
Haïm Bibas né vers 1780, rabbin de la XIVème génération depuis son illustre aïeul, eut un fils en 1805 qu’il prénomma Salomon. Ce dernier épousa Rachel Aboudharam en 1828. Ils eurent 3 enfants (que j’ai pu retrouver avec précision) : Haïm (1829-08/08/1901), Clara (1839-19/01/1899) et Maknine (1841-1920 ?)
Nous sommes les descendants de Haïm.
Clara épousa joseph Hatchuel en 1862 à Tétouan et Maknine Moïse Akrich en 1865.
Ces derniers en qualité d’éclaireurs partent les premiers pour Sidi Bel Abbés car leur premier enfant Salomon naît dans cette ville le 24/08/1867. Clara et Joseph Hatchuel les suivront peu de temps après, ou en même temps que notre ancêtre Haïm.
Ce dernier épousa en 1870 à Tétouan Rachel Benmergui.
Ma grand-mère paternelle Zarhi est la première de cette union née en 1872 à Tétouan.
A cette période, du fait de l’insécurité régnante, une très grande partie des Tétouanais quitte la ville.
Certains iront au Maroc où ils seront pour la plupart plus ou moins mal accueillis.
D’autres préférèrent l’Amérique du Sud. C’est le cas du frère de notre arrière grand-mère Rachel. Il se prénommait Salomon. Vers 1870 à l’age d’environ 18 ans il va vivre à Caracas ou il fait fortune. Il se faisait appeler Alfonso. Il s’associa avec Abraham et Salvador Benzecri tous deux aussi de Tétouan. Ensemble leur fortune fut telle qu’ils acquirent des îles qui portèrent le nom de « Mergui ». Il semble qu’il fut rejoint par son cousin Salomon Aboudharam vers 1886. Il prit alors le nom de Salvador Hernandez.
Selon Henriette Azen, Salomon Benmergui revint vers 1900 à Oran pour voir sa sœur Rachel. Il lui remit plusieurs pièces d’or qu’elle remit à ses 8 filles. Aujourd’hui Henriette a remis à chacune de ses deux filles une pièce et elle destine la troisième à sa petite fille, fille de son fils Gérard.
La majeure partie des Tétouanais préférèrent partir vers Oran en Algérie car, non seulement c’était une ville à dominante espagnole, mais de surcroît elle était française de par la colonisation dès 1830 de l’Algérie par la France. Ils quittaient donc un pays européen : l’Espagne pour un autre pays européen la France.
Un double évènement allait favoriser cet exode :
- La France avait livré bataille au Mexique pour défendre la Louisiane qui était française. Une compagnie de la Légion étrangère formée de 60 hommes était opposée à un corps d’armée mexicain de 2000 hommes. Les légionnaires dirigés par le capitaine Danjou luttèrent jusqu’au dernier. Ce fait d’armes historique eut lieu le 30 avril 1863. En guise de reconnaissance, Napoléon III de passage à Sidi bel Abbes décida l’implanter la Légion dans cette ville située à 80 kilomètres au sud d’Oran.
C’était à l’époque un bourg arabe créé en 1836 sur une plaine extrêmement plate avec très peu de relief : le Mamelon côté ouest et le Mâconnais côté nord-est.
La légion conçut la ville comme un quartier militaire en pâtés de maisons identiques et à angles droits.
Très vite, il fallait peupler la ville et, l’arrivée des premiers Tétouanais constituait une manne exceptionnelle pour la Légion car c’étaient pour la plupart des commerçants.
Ainsi le cœur de la ville était habité par des juifs qui s’empressèrent d’ériger des immeubles et 3 synagogues dans le même pâté de maisons face au marché couvert de la ville.
La première, et la plus grande, rue Lord Byron, était la synagogue Beddock, la seconde boulevard de Verdun était la synagogue Lasry, quant à la troisième, rue Catinat, celle que la famille fréquentait, était la synagogue Sananès.
Tout comme en France, ces synagogues n’avaient pas pignon sur rue. Pas de fronton majestueux, elles étaient au fond d’un long couloir, et de l’extérieur rien ne laissait supposer ce que ces immeubles renfermaient.
A cette époque et jusqu’en 1962, date de l’indépendance de l’Algérie la majeure partie des commerçants était juive.
La pratique de l’espagnol et du judéo espagnol était la règle dans toute les familles ce qui facilita par la suite l’arrivée des espagnols et plus encore après la guerre civile de 1936. Pour la plupart ils étaient de gauche voir communistes.
Notre famille Bibas a toujours habité rue Mogador tantôt au 12 tantôt au 8 dans la maison Benjo. Et aussi rue Gambetta.
La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes– Ephraïm, Alfred ENKAOUA-1/2
08/07/2022
La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes- Ephraïm, Alfred ENKAOUA-2/2
- Le deuxième évènement, et le plus marquant a été la promulgation du décret Adolphe Crémieux qui accordait la nationalité française à tous les juifs résidant sur le territoire français de l’Algérie. La France avait énormément de problèmes pour peupler l’Algérie de Français et Adolphe Crémieux, député juif alsacien, permettait d’accroître de façon artificielle la population française. Nous sommes ainsi devenus, par « accident » de l’histoire en 1870 des juifs français !!!
Ainsi beaucoup de juifs du Maroc et de Tunisie entrèrent en Algérie pour devenir français et acquérir des droits qui leur permettaient de « passer devant les arabes ». C’était tout à fait capital pour les juifs tétouanais qui n’attendaient que cet évènement historique pour faire le pas et quitter la ville de Tétouan très chère à leur cœur depuis plus de 3 siècles. Mais malheureusement, ils n’avaient plus leur place tant l’insécurité étaient grande et la situation économique peu florissante pour eux.
C’est ainsi que notre aïeul Haïm Bibas, appelé certainement par sa sœur Maknine et son beau frère Moïse Akriche résidant à Sidi Bel Abbés depuis au moins 1867 (date de naissance de Salomon leur fils le 24 Août 1867) quittèrent définitivement Tétouan fin 1872 ou début 1873. Notre arrière, voire arrière grand-mère Rachel Benmergui était enceinte d’un deuxième enfant. Elle se prénommait Ester et c’est son acte de décès, à 16 mois le 25 juin 1874, qui m’indique avec précision leur venue en Algérie, car il est dit qu’Ester était née à Sidi Bel Abbés, donc en février 1873. C’est une date importante car, de mémoire de famille, tout le monde ignorait avec précision la date exacte de l’exode de Tétouan.
Cela est confirmé par le fait que ma grand mère Zarie née à Tétouan en 1872 (la seule de la famille) accompagnait ses parents unis en 1870 à Tétouan.
On peut imaginer que Haïm Bibas, en sa qualité de Rabbin, ne pouvait quitter facilement Tétouan sans avoir réglé les affaires importantes de la communauté juive.
C’est ainsi que prend fin une saga familiale qui aura vu depuis 1536 dix sept générations de Rabbanim de père en fils et petits fils et une descendance prestigieuse qui a laissé de multiples ouvrages religieux dont je pourrai vous donner la liste.
En arrivant à Sidi Bel Abbés, Haïm Bibas créa une yeshiva. C’est ainsi que, à chaque fois qu’il déclarait la naissance d’un enfant, il énonçait sa profession : instituteur.
La dix huitième génération de cette merveilleuse lignée allait prendre naissance le 1er avril 1874 avec la venue au monde du 3ème enfant du couple : Salomon Bibas, rabbin extrêmement vénéré, respecté, d’une très grande éducation, d’une très grande sagesse et d’une totale dévotion à sa communauté. Il était bien entendu totalement désintéressé car guidé par de grandes considérations religieuses. Je l’ai personnellement connu car il est décédé le 24/11/1952 à Sidi Bel Abbès. Cette mort a causé une très grande désolation au sein de toute la communauté. Le jour de ses obsèques le cœur de la ville toute entière, juive et non juive, s’est arrêté de battre. Un cortège d’au moins 300 mètres d’une population innombrable a accompagné sa dépouille jusqu’à sa dernière demeure.
Mais revenons à ma grand-mère Zarie. A son mariage, toujours à
Sidi Bel Abbes le 3 août 1898 a lieu une véritable révolution familiale !!! Pour la première fois il y aura un mariage mixte !!!
En effet une judéo espagnole : Zarie Bibas va épouser un judéo arabe : Ephraïm Enkaoua. C’est la rencontre de deux familles juives illustres dont je suis très fier. Un descendant du Rab de Tlemcen, faiseur de miracles, homme de foi et de médecine, arrivé de Tolède à Tlemcen sur un lion en 1391 avec comme licol un serpent, pouvait très largement épouser une descendante du fameux rabbin de Tétouan : Haïm Bibas. La preuve que ce mariage faisait régner la méfiance et la suspicion réside dans le fait que l’on ait pris une précaution unique pour l’époque : les futurs époux avaient contracté devant notaire le 28 juillet précédent un véritable contrat de mariage que je détiens pour l’avoir reçu de ma tante Perlette, l’aînée des Enkaoua née le 16 juillet 1900. Elle était d’ailleurs l’aînée de tous les cousins et cousines qui naîtront par la suite et dont le dernier sera Gilbert Bibas né en 1936. A travers cette union naîtront après Perlette : Samuel le 15 janvier 1902 mais qui mourut tout de suite le 28 janvier 1902, Haïm Emile née le 7 mars 1903, Rachel le 21 juin 1904, Julie le 29 octobre 1908 qui mourut à 5 mois, et mon père Chemali Samuel le 10 juin 1911.
L’histoire illustre des Enkaoua depuis l’Espagne à Tolède en passant par Tlemcen et toute l’Afrique du Nord et bien sûr Israël fera naître de ma part un autre récit.
Chez l’oncle Salomon qui épousa le 16 juin 1909 Zarie Krief il y eut 12 enfants : Rachel, Armand, Marcel, Renée, Odette, Elie, Alexandre, Edouard, Francine, Eliane, Claude-Setty, et Gilbert.
Mais ne perdons pas le fil car il y eut encore 7 autres enfants après Zarie, Ester et Salomon. En voici exactement la liste :
- Clara dite Clarisse naîtra le 2 décembre 1875 et épousa le 23 novembre 1904 Nathan Kaoua (un autre Enkaoua avec lequel je n’ai pas trouvé le lien de parenté),
- Bellida (la Belle) naîtra le 30 avril 1877 et épousa le 14 février 1906 David Bitton,
- Esther qui remplacera sa sœur défunte trop tôt naîtra le 28 octobre 1878 et épousa Joseph Akrich le 18 janvier 1905. Ils eurent 5 enfants : Henri, Jules, Rachel, Gilberte et Georges.
- Donna naîtra le 6 septembre 1880 et épousa Abraham Sousan le 12 mai 1909. Ils eurent 6 enfants : Eliaou, Haïm dit Henri, David dit Raymond, Isaac Georges, Rachel et Fortunée dite Nini.
- Sultana dite Reine naîtra le 16 octobre 1882 et épousa Joseph Teboul le 12 mars 1919. Ils eurent une seule fille : Henriette.
- Sette dite Setty naîtra le 19 janvier 1885 et ne se maria pas. Elle décéda jeune à 37 ans le 15 juillet 1932.
- Fortunée, la dernière naîtra le 14 octobre 1887 et épousa Isaac Bensoussan en 1919. Ils eurent 6 enfants : Yvonne, Prosper, Denise, Odette, Armand, Claude et Léo.
Cette très grande famille dont les naissances et les mariages eurent tous lieu à Sidi Bel Abbés à la fin du XIXème et au début du XXème siècle, était extrêmement soudée. Le sens de famille était irréprochable, les liens indéfectibles, la solidarité dans les joies et surtout dans les peines était totale. Ma grand-mère Zarie, veuve très tôt en 1916, a été littéralement prise sous la coupe de son frère Salomon et de toutes ses sœurs. Cet esprit de famille m’a été inculqué dès mon premier âge par mes parents, car curieusement ma mère a connu la même tragédie en perdant sa propre mère à 13 ans.
Tous les membres de notre famille ont bien entendu ces belles phrases en judéo espagnol : « la cara de luz », « hijo de mi alma », « férazman », « capara por ti » « mi vida »etc.…
Ils ont tous gardé intact le patrimoine Tétouanais au point qu’ils ne parlaient pas un mot d’arabe. Le judéo espagnol était leur langue maternelle et ils l’apprirent à leurs enfants. En même temps, ils apprirent avec eux le français.
La richesse de cette langue était telle que notre cousine Henriette Azen a tenu à la faire revivre au travers de toutes les chansons et romances ancestrales que lui avait enseignées sa maman. Avec l’association « Vidas Largas » présidée par Haïm Vidal Sephiha elle a tenu à enregistrer plusieurs disques et cassettes qui ont été diffusés à travers le monde chez les judéo espagnols. Cela a été notre grande fierté car c’était une façon de mettre en musique l’histoire de la SAGA DES BIBAS que, humblement, je viens de vous relater.
Aujourd’hui cette belle histoire se perpétue en France et en Israël et je remercie vivement Cathy Checroun, fille de Léo Bensoussan de me l’avoir demandée.
Ashdod le 11Août 2009.
Ephraïm, Alfred ENKAOUA
La saga des Bibas de Tetouan a Sidi Bel Abbes– Ephraïm, Alfred ENKAOUA-2/2