מורשת יהדות מרוקו

הפטרות

מנהג שאומרים הקהל בקול רם איזה הפטרות עם המפטיר. כגון הפטרת פרשת יתרו בשנת מות המלך עוזיהו, ובחג השבועות הפטרת מרכבה דיחזקאל. והפטרת ותשר דבורה בפרשת בשלח. וביום השבועות וה׳ בהיכל קודשו. וביום ראשון של ר״ה כשמגיע המפטיר לפסוק ותתפלל חנה, כל הקהל אומרים בקול רם עס״ו ההפטרה. וגם שמורם באו״ח, סי׳ רפד סעי׳ ה, משם הריב״ש סי׳ לו. וש״ס מגילה בא, שלא לומר הקהל ההפטרות בבת אחת דתרי קלי לא משתמעי. ועיין בשו״ת חת״ס, חלק או״ח, סי׳ סח, מה שזכר ליישב המנהג שהציבור אומרים ההפטרה בקול רם עם המפטיר שהיא נגד משמעות השו״ע, עיי״ש. וודאי טעם למנהג זה לפי שהם מדברים בשבח המקום אין כבוד ליחיד לומר לבדו ואומרים כל הקהל דברוב עם הדרת מלך.

הקפות

א. מנהג במה שמקיפין התיבה בקריאת ההושענות, יש חילוק בבתי כנסיות. יש שמקיפין אחר קריאת ההלל ויש שמקיפין אחר תפילת מוסף. ובשניהם אומרים קדיש תתקבל אחר ההקפות. וראיתי למהר״ם גאלאנטי זצ״ל, בס׳ קרבן חגיגה, סי׳ פו, דף מו, שב׳ שזה היה מחלוקת בין רבני זמנו, שבכל מקום היו עושים אחר המוסף ובירושלים עיה״ק תוב״ב נהגו בבית הכנסת הגדולה ות״ת לעשותם אחר ההלל וכו', עיי״ש. שנתן טעם לשני המנהגים דמאן דאומרים אותם אחר ההלל משום זריזין מקדימים למצות. ומאן דאומרים אחר המוסף משום דברוב עם הדרת מלך, שנתקבצו הקהל לשמוע קריאת התורה ואחר מתפללין מוסף ואח״ז ההושענות עיי״ש מ״ש בזה. ובסוף דבריו כתב אך מה יעשה שרבינו בשו״ע ובטור לא אנהר לן עיינין ואזלי בתר מנהג צרפת לעשותם אחר מוסף, אר מנהג בעה״ק ירושלם ת״ו מנהג ותיקין הוא, עכ״ל.

ב.מנהג יש בתי כנסיות שעושים הקפות גם ביום שמחת תורה אחר תפלת שחרית בקצרה. ובתי כנסיות הללו מתנהגים עפ״י סדר רבינו האר״י ז״ל.

ג.מנהג פה מחז״ק פאס יע״א, ביום הושע״ר בבל הקפה שמקיפין התיבה אומרים ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן זאת עשו וכו׳ שלשה פעמים. ואני מתפלא מה טעם אמירת הפסוק הזה. ושאלתי ת״ח ולא ענו אותי דבר. וחפשתי בספרים והשם אינה לידי ומצאתי בס׳ צרור המור למוהר״א צבע ז״ל, בפ^׳ מקץ וז״ל: נראה שהמלחמה רמוזה בזה הפסוק באמרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדים סוד צני״ד לב״ש היוצא מזה הפסוק מר״ת אותיות צרי דבש נכאת לוט בטנים שקדים. והוא מסוגל לכל צרה דכתיב בשש צרות יצילך, לפי שיש בו ששה אותיות ובו כלול סוד סימני הקטורת דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם להם מלחמותיהם, וזה באים בכח מעשיהם, בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה וזאת אשר דבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ, ארץ החיים. ולכן אמרו חז״ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע יאמר כשנכנס בשער העיר זה הפסוק ג׳ פעמים ואינו ניזוק. לפי שיש בו כד תיבות שהם ע״ב, רמז לשם המפורש של ע״ב ובר עיי״ש. ובן מנהג בליל יוה״ב אחר תפילת ערבית, כתוב במחזורים לומר פסוק והיה פי ראשו בתוכו וכר שבעה פעמים.

ד.מנהג בבהבנ״ס של התושבים אומרים ויעבור בכל הקפה ביום הושע״ר, וראה בספר אהבת הקדמונים.

ה.מנהג בשבעה הקפות שעושים ביום הושע״ר, שעושים לשם שבעה כורתי ברית: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, פנחס ודוד.

ובכל הקפה אומרים פזמון לשם אחד משבעה כורתי ברית, הנדפס במחזורים. ואין אומרים פזמון של יוסף הצדיק, הגם שנדפס במחזורים. והרמ״ע מפאנו ז״ל, כת׳ שהשבעה הנז׳ נקראו שבעה כורתי ברית, ויוסף צדיק נקרא. וכ^׳ שמעתי שבמדינת פאס נוהגים כסדר הברייתא, שהרי יוסף צדיק הוי מכורתי ברית לא הוי. ובסידורי תפילה נדפס המאמר מהרמ״ע מפאנו ז״ל, שהביא הברייתא שדיברה בזה, עיי״ש. וגם בנוסח רחמנא שאומרים בימים נוראים כל השבעה אומרים אדכר לן קיימיה, וביוסף אומרים אדכר לו זכותיה דיוסף צדיקא.

התרת נדרים

מנהג במחז״ק נתייסר מנהג ע״י מאריה דאתרין מו״ה שלמה ן׳ דנאן זצ״ל, לעשות התרת נדרים בעשרים אב. ומנהג זה הביאו מו״ה אהרן בן שמעון ז״ל, בספרו נהר מצרים, ח״ב, סי׳ נא, וכתב כי מנהג זה בירושלים ובמצרים בין הספרדים לעשות ביום עשרים אב התרת נדרים וקללות. שהם ארבעים יום קודם ר״ה. ונותנים טעם לדבריהם שמא חטא אדם בדבר שחייב נידוי ואין תפלתו נשמעת ארבעים יום, וח״ו יענש בזה שלא תהיה תפילתו נשמעת בימים נוראים. ע״ב מתירין הנדרים והנדויים ארבעים יום מקודם. ועיין בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות א׳ ערך אב. ועיין כף החיים הבבלי, או״ח, סי׳ תקפא, אות צט, ומ״ש בזה.

ויהי נועם

מנהג כשחל ערב פסח בע״ש, כתב בספר שאלת [יעב״ץ] שאין אומרים ויהי נועם במוצאי-שבת שלפניו, כיון שערב פסח אסור בעשיית מלאכה מחצות מדינא. ועיין עיקרי הד״ט, או״ח, סי׳ יב סעי׳ו, ובסי׳ לו, אות נה, כתב משם הרב הכנה״ג, שאין הדבר תלוי בעשיית מלאכה, רק שיהיו ששת ימי החול, יעו״ש. הביא דבריהם הרב ויאמר יצחק, בליקוטי או״ח, הל׳ פסח, סי׳ א, וכתב וכן מנהגינו לאומרו.

זימון

מנהג נוהגים העולם בסדר הזימון שהמבדר אומר ברשות שמים וברשות מו״ר. ומוהר״י בספרו בכורי יעקב, סי׳ יב, נסתפק בזה דיש בזה שיתוף ש״ש ודבר אחר, והביא דברי הרב שדי חמד, ונשא ונתן בזה, ובסוף דבריו כתב ומ״מ מצאנו רב גדול המכריע להתיר ונהרא נהרא, עיי״ש. ועיין בס׳ שערי רחמים, למו״ה רחמים פראנקו ז״ל, ח״ב ח׳ או״ח, סי׳ י שהביא דברי השדי חמד וחלק עליו וחיזק המנהג לומר ברשות שמים וברשותכם ואין באן חשש.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמוד נח

הגירוש לקפריסין

ביום ה-21 לנסיעתנו, ב־1/6/47, ביום שבת בשעה 10:00, נכנסנו לנמל חיפה כששירת התקווה פורצת מגרוננו בעוצמה, מבטאת את כל הזעם, הסבל והצרות שעברו עלינו, כמו גם את התקוות והשאיפות להיות בארץ אבותינו. זהו זעם על סבל הדורות, על ההרג של אבותינו שנטבחו ונשרפו חיים, על הגלות הארוכה שנמשכה ללא רחם, על חוסר האומץ של אבותינו להגן על נפשם או לעלות לארץ ישראל ולהתקומם נגד איסורם של הרבנים באשר לעלייה לארץ ישראל. איסורים אלה הנציחו את הגלות ששברה את קומתם ואת נפשם. הציפייה הכוזבת למשיח שיבוא בזמן שארץ ישראל עומדת בשיממונה ומחכה שיגאלו אותה. היא לא תחכה לנצח! הנה אנחנו, בני דור הגאולה, מתקוממים ובאים לארץ האבות לחדש ימינו כקדם! שירתנו לא נשמעה יפה? אין זה משנה. כל אחד ביטא בה את המילים ״עוד לא אבדה תקוותנו״ בכל לבו וקיים את המילים בגופו ובנפשו ״לשוב לארץ אבותינו״, ולמרות שיגרשונו לקפריסין, שוב נשוב! כל אחד שר את התקווה בעוז ובגאון וביטא בה את מאווייו הלאומיים ורגשי אהבתו למולדתנו, מולדת אבותינו. אהבה שלא כהתה ולא נכבתה אף פעם. הסתכלנו על הנוף החיפאי בסיפוק רב. חיפה השוכנת על הר הכרמל, הידוע לנו מהתנ״ך. על יד הרציף עגנה האנייה ״אושיאן ויגור״ הענקית שעתידים היינו לעבור באמצעותה לקפריסין, אחרי שתוקנה מהחבלה בה. האנייה שלנו נראתה לידה כחגב קטן, ואולם היא ראויה לכל הכבוד, שכן הביאה אותנו עד הלום! בשעה 10:00 התחילה הירידה מהאנייה ובשעה 11:45 הייתה אנייתנו ריקה, פרט לחבר שהתחבא בפנים האנייה בדרגש התחתון בפנים, רחוק מעין רואה. בחיפוש שנערך באנייה הוא התגלה וסחבו אותו בכוח מהרגליים החוצה. כשהיה בחוץ ניגש אליו חבר וגער בו: ״אתה לא יודע שההגנה מפציצה אניות מעפילים אחר כך, כדי שהבריטים לא ישתמשו בהן? מה אתה משוגע? בחייך!״

כל מה שהבריטים הוציאו מהאנייה שלנו, נערם לתוך רשת גדולה. בהגיענו לחוף דרכנו על האדמה בפעם הראשונה, מזה 21 ימים במהלכם שהינו בים, סגורים באנייה, כולל שלושה ימים בפלרמו. כעת אנחנו מרגישים את אדמת ארץ ישראל תחת רגלינו. מרגישים את המשיכה שלה והיא מוצקה ואיתנה תחת רגלינו. שני תורים ארוכים התייצבו לפני שני מסדרונות מיריעות אוהלים. אחד לנשים ואחד לגברים. כמה עיתונאים ניגשו אלינו וניסו לסחוט מאיתנו מידע, אבל הם לא הצליחו לדלות מאיתנו מאום. הם ניסו ביידיש, בצרפתית, באנגלית. הם לא ידעו איזו שפה אנחנו מדברים. עמדנו בהוראה של מפקד האנייה שלא לדבר, ולא לספר שום דבר לאיש. לא ידענו אם מדובר בעיתונאי של ממש, או באיש בולשת אנגלי מתחזה, שביקש לדעת אודותינו פרטים. ביקשנו עיתון עברי שהיה ביד השואל אותנו, אבל האנגלים לא הרשו זאת. כשעברנו במסדרון, ערכו חיפוש מדוקדק בבגדינו הבלויים והמלוכלכים, רוקנו את כיסינו, וכל מה שמצא חן בעיניהם הם שמו בתוך סל גדול שעמד על ידם. הם לקחו לנו את חפיסות הסיגריות הסגורות ולא הבנו מדוע. סביר להניח שאת הסיגריות הם לקחו לעצמם, ואולם לא יכולנו להתנגד. לאחר מכן הם ריססו אותנו כהלכה בדי-די־טי מהראש עד הרגליים, וגם בתוך החולצות והמכנסיים שעלינו. יצאנו ממסדרון זה לקצה השני, לבנים מהריסוס, כעובדים בתחנת קמח. משם כיוונו אותנו לעלות בכבש האנייה ״אושיאן ויגור״. כשנכנסנו לאנייה נתנו לנו חפיסת סבון וכיוונו אותנו לערמת בגדים שממנה כל אחד לקח מה שהתאים לו: חולצות, לבנים ומכנסיים. משם הלכנו היישר למקלחות. מהמקלחות יצאנו עם הבגדים החדשים שנשות ויצ״ו שלחו לנו. יברך אותם ה׳. את הבגדים המלוכלכים ומלאי הכינים זרקנו לים. עברנו דרך רשת גדולה שנראתה כמו שער נמוך, מוקף רשת מכל עבריו כמו לול תרנגולות, וירדנו במדרגות לבטן האנייה. התרכזנו באולם ענקי שיכול היה להכיל את כל אנייתנו ״יהודה הלוי״. הבחנו במיטות תלויות זו על גבי זו ברווחים גדולים, וסוף סוף יכולנו לנשום לרווחה. גם תקרתה הייתה עשויה מרשת. היינו מוקפים מכל עברינו בקירות מרשתות, על מנת שלא נוכל לצאת. ואולם, למרות הכל חשנו רווחה! שמחים ומחייכים יצאנו בשירה ובריקודים בשטח הרחב שהיה באמצע. אחר כך כל אחד תפס מקום על המיטות המתנדנדות התלויות בצדי עמודי ברזל בגובה חמש קומות. לאחר המסע באנייתנו, הרגשנו כאילו אנחנו בבית הבראה! את החולים שהיו בינינו העבירו למרפאה באנייה וחובש ירד אלינו וטיפל בכל איש שהיו לו פצעים כתוצאה מהמאבק, עת השתלטו על אנייתנו. וראה זה פלא, האנגלים באנייה היו טובים ומנומסים בהשוואה לחיות הפרא שתקפו אותנו באכזריות והכונו ללא רחם. היו שנפצעו בראשם מהמכות והיו רבים אשר להם חבורות וכאב בעצמות כתוצאה מהמכות עם המקל הקשה. אף על פי כן הרגשנו מצוין ומצב רוחנו היה מרומם. יצאנו מאפלה לאורה, כמו שאומרים. עדיין הייתה לפנינו קפריסין, אבל יש הבדל בין צרה לצרה. בינתיים החלפנו צרה גרועה בצרה גרועה פחות.

בסך הכל היינו 399 אנשים. שלושה חולים עם ארבעה קרוביהם הועברו לבית החולים הממשלתי בחיפה ואחר כך נלקחו למחנה המעפילים בעתלית. 392 נשארו, ביניהם 314 גברים, 53 נשים ו־25 ילדים שיועדו למחנות בקפריסין, כ-350 ק״מ מחופי הארץ. בשעה 13:00 הפלגנו לקפריסין ולמחרת, ב-2/6, הגענו לנמל פמגוסטה. האנייה הטילה עוגן במפרץ כמאה מטרים לפני הנמל, ובסירת מנוע ענקית העבירתו לחוף. היה זה נמל קטן, מוקף חומה עתיקה ומבוצרת. היו בו ספינות דייג, משאיות קטנות נראו על הרציף וקהל סקרנים התאסף לחזות בנו. מיד הסיעונו במכוניות משא צבאיות למחנה קאראולוס, מחנה קיץ הנמצא כשבעה קילומטרים מפמגוסטה. לכל אורך הכביש, משני צדדיו, היו עצים גדולים, ומשני צדדיו של הכביש היו עוברים ושבים, מי ברגל, מי על אופניים ומי על עגלות רתומות לשוורים. שדות ופרדסים שהיו פרושים על פני שטחים עצומים נראו מצד שמאל של הכביש, ומצד ימין נראה באופק הים ומחנות צבאיים בריטיים. מקץ שבעה קילומטרים של נסיעה סרנו מהכביש הראשי ימינה לעבר שביל עפר. ירדנו מהמשאיות ליד מספר צריפים שבהם עברנו, וערכו בנו שוב חיפוש מדוקדק. רשמו על טפסים את הפרטים האישיים שלנו, כגון שם וכו'. לפעמים ניסו לשאול כבדרך אגב מאיזו ארץ. ענינו בחיוך ובשתיקה. לא נפלנו בפח. עברנו בדיקה רפואית ולאחר שקיבלנו ציוד אישי הכולל מיטות, שמיכות וכדומה, ציידו אותנו באוהלים שהיינו צריכים להקים בעצמנו. המשכנו ללכת ברגל עם הציוד תחת גשם קל, כמאתיים מטרים עד שער המחנה. מרחוק נראו חברי המחנה, שהצטופפו משני צדי השער, כאילו ידעו על בואנו. הם קיבלו אותנו בברכת שלום ואנחנו נראינו כמו תיירים עם חולצות צבעוניות, משל הגענו מארץ אקזוטית כמו הוואי. אחרי שנכנסנו למחנה נסגר השער ומשמר בריטי מזוין עמד בחוץ על ידו. עתה היינו במחנה הסגר שלא ידענו כמותו מימינו. ואולם, ישיבתנו בו הובאה בחשבון מראש ולכן לא הופתענו. נכנסנו בחיוך וזכינו לקבלת פנים חמה מיושבי המחנה.

נכנסנו למחנה בשעות הערב ב-2/6. תושבי המחנה קיבלו אותנו בלבביות, התעודדנו מזה ורווינו נחת. עכשיו היינו בין אחים ושותפים לגורל. נודע לנו שלפנינו נכנסו המעפילים מהאנייה ״מורדי הגטאות״ וגם הם נמצאים במחנה זה. החברים עזרו לנו להסתדר ונתנו לנו ארוחת ערב קלה מהמטבח שלהם, שכן כל היום לא בא אוכל לפינו. אך בכך היינו מנוסים, והרעב לא הציק לנו בכלל. מיד התפתחה בינינו שיחה ערה ושלל שאלות ותשובות נורו באוויר. מספר יושבי המחנות היה בסך הכל 14,640 מעפילים, ביניהם כ-10,000 ישבו במחנה החורף ״דקיליה קסולוטומבו״. מחנה זה כלל גם כפר נוער שמנה כ-2,000 נערים ונערות יוצאי ארצות שונות מאירופה שהיו מקושרות לתנועות הנוער בארץ. אנשי ועד המחנה שאלו אותנו מאיזו מפלגה אנחנו, כדי למקם את האוהלים שלנו ליד אנשי המפלגה איתה אנו מזדהים. ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. שוב שאלו: ״בסדר, אבל איזו מפלגה?״ לא ידענו על מה הם מדברים. שוב ענינו שאנחנו מהתנועה הציונית. הם שאלו אם אנחנו ספרדים או אשכנזים. גם שאלה זו לא הבנו. אמרנו שאנחנו יהודים ולא יודעים מה זה ספרדי או אשכנזי. שאלו אם אנחנו מדברים יידיש. שאלנו: ״מה זה יידיש?״ ואמרנו שאנחנו מדברים עברית. זה הפליא אותם – מניין אנחנו יודעים עברית. כנראה שלא ידעו כלום על יהודי צפון־אפריקה. אין פלא, מפני שאנחנו לא היינו קיימים בספרי ההיסטוריה היהודית שנכתבו באירופה, וההסתדרות הציונית התעלמה מקיומנו. על כל פנים, הם היו חברותיים מאוד ונרתמו לעזרתנו להקים את האוהלים. אני פתחתי בשיחה עם בחור מפולין שידע קצת עברית. הוא גילה שאני מורה לעברית והזמין אותי להתאכסן באוהל שלו כיוון שהייתה בבעלותם מיטה פנויה. שמחתי על כך מאוד, מפני שלא רציתי להיות נבדל מהם, וגם רציתי לעזור להם בלימוד העברית. כך מצאתי את עצמי באוהל עם חמישה חברים יוצאי פולין. מאוחר יותר חזרתי לבדוק מה קורה עם החברים שלנו. יושבי המחנה הפליאו אותנו בעזרתם להקים את האוהלים והתרשמנו מאוד מנכונותם לעזור, כיוון שאנחנו לא היינו מנוסים בהקמת אוהלים. לאחר מכן נערכה מדורה גדולה ורקדנו ושרנו יחד עד שעה מאוחרת בלילה. למחרת בבוקר הלכנו להתקלח במקלחת הציבורית. לפתע הבחנו בהתקבצות של אנשים, שנאספו כדי לצפות בנו. לימים נודע לנו שחשבו שיש לנו זנב, מאחר שבאנו מאפריקה. האם היה זה בצחוק או ברצינות? כך או כך, אנחנו לא נעלבנו אלא צחקנו על טיפשות שכזו.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-העליה-הגירוש לקפריסין 1/5

עמוד 230