ארכיון יומי: 15 באוגוסט 2022


היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

היהודים בקזבלנקה

הנציג של ארה׳׳ב בקזבלנקה

יחסי ארה״ב עם מרוקו החלו בעקבות פנייתו של הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה. ב-17 באוגוסט 1788, אבל לא קיבל תשובה מיד. ב־1 בדצמבר 1789 כתב לו ג׳ורג׳ וושינגטון, ב-1791 נערך הסכם ביניהן, וחודש בשנת 1837. לפי פרסום אחר, ההסכם ביניהן נחתם בשנת 1787, וכך נוצרו יחסי מסחר בין שתי המדינות. סולטאן מרוקו הכיר בעצמאותה של ארה״ב, ובטנג׳יר ישב נציג של ארה״ב., בהסכם מכנאס שנחתם ב-1836 הוענקו פריבלגיות לאזרחי ארה״ב במרוקו, יותר מאלה שהוסכם עליהן ב-1824. ולאזרחי ארה״ב ניתן מעמד מועדף, וניתן לשפוט אותם רק בבתי משפט קונסולריים של ארה״ב. ארה״ב ויהודיה התערבו מספר פעמים לטובת יהודים במרוקו. בשנים 1863־1864, למען יהודים בטנג׳יר. ב-25 בנובמבר 1863 כתב נציג הארגון היהודי Board of Delegates of American Israelis אל שר החוץ של ארה״ב William H. Seward. ב-9 בדצמבר 1863 כתב שר החוץ של ארה׳׳ב לקונסול שלו בטנג׳יר Jesse H. Mcmath. הקונסול הנ״ל כתב ב-15 במאי 1864 למשרד החוץ של ארה״ב: על הגנת תושבים במרוקו ע״י ארה״ב.

בשנת 1883 מסר העו״ד לוי כהן לקונסול ארה״ב במרוקו F. Mathews, על המקרה. היות ועמיאל עמד תחת חסותה של בריטניה, העביר מתיוס את הנושא לג׳והן דרומונד האי. כשזה לא נקט בשום יוזמה בנושא, פנה מתיוס לוזיר מרוקאי. הנשים שוחררו, אבל תבעו פיצויים מעמיאל. הוא סירב לשלם, וטען כי דיבר אמת, וכי המושל של קזבלנקה פקד להלקותן. המושל דחה את ההאשמה. בעקבות זאת, ברח עמיאל לירושלים, ושם שיכנע את הממשל באחריות לאירוע. כל הנושא נגע ליהודים, למעשה,לא היתה סיבה להתערבותו של הנציג האמריקאי בטנג׳יר, אבל הממשל לא התערב, כאשר הקונסולים הזרים החליטו להתערב בפרשה.

תשע עשרה תעודות מהארכיון של ארה״ב דנות בנושא, החל ב-6 בפברואר 1883 עד 29 ביוני 1883, תחת הכותרת: ! United States .Consulate at Tangier נושא זה נדון במשרדו של סגן הקונסול של ארה״ב, ביום שישי ב-2 בפברואר 1883.

שלמה בן עבו בעל חסותה של ספרד, התלונן באמצעות סגנות הקונסוליה של ספרד, ב־30 בינואר 1883 כדלקמן: עלי להודיעך כי נודע לי הבוקר שיהודיה בשירותי עם שותפי מר יצחק בן זקן, נלקחה בלילה הקודם מחדרה, ונאסרה בפקודתו של הממשל המקומי. הופעתי בפני המושל, והודעתי לו שיהודיה זו היתה בשירותו של שותפי, ובקשתי שישחרר אותה עד שתיערך חקירה, האם יש להאשימה או לא. הופתעתי לראות כי הוא סירב לבקשתי. באותה העת הופיע יוסף עמיאל, תורגמן לבריטים, שדחף אותי בידיו, כדי למנוע ממני הגשת הבקשה למושל (99/207 FO). ב־6 בפברואר 1883 כתב יצחק בן זקן לקולונל מתיוס, קונסול ארה״ב במרוקו, שמושבו [כמו שאר השגרירים] בטנג׳יר, את הדברים הבאים: השותף שלי בקזבלנקה מסר לי ב-30 בחודש, כי לפי בקשתו של יוסף עמיאל, התורגמן בסגנות הקונסוליה, המשרתת היהודיה שלי נלקחה ממטתה בלילה והולקתה יחד עם שבע נשים אחרות. מר עמיאל היה מפקח על ההלקאות (FO99/207).

הקונסול הכללי של ארה״ב בטנג׳יר, הקלונל פליקס מתיוס, כתב ב-7 בפברואר 1883 לשגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי. מצרף לו העתק מכתב שקיבל ממר יצחק בן זקן מקזבלנקה. פקיד וסוכן של האמריקאי קפטן ג׳והן Cobb בדבר יחס ברוטאלי כלפי שמונה יהודיות חסרות ישע, ולמחאתו על המעשה. אם רצונך לשמוע את מר בן זקן, אבקשו לפגוש אותך בעת שמתאים לך (FO99/207).

בתשובת דרומונד האי לקונסול ארה״ב במרוקו, נאמר אם ההאשמה כלפי התורגמן יוסף עמיאל נכונה, אורה לפטרו. למחרת, ב-8 בפברואר ענה דרומונד האי לקולונר מתיוס, בו אישר קבלת מכתבו הנ״ל, בצירוף העתק של מכתב שנשלח אליו על ידי יצחק בן זקן, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. הכותב הורה לסגן הקונסול לחקור ללא דיחוי, את התורגמן מר עמיאל. ואם ההאשמות נגדו מבוססות, יש לפטר אותו.

הנושא זכה לחילופי מכתבים בין משרד החוץ הבריטי ובין השגריר של בריטניה במרוקו, במהלך חודש פברואר 1883. גם בהתחשב בשאילתות שיועלו בפרלמנט בנושא זה. ובחודש מאי אותה השנה הביע שר החוץ את שביעות רצונו, מהצעדים בהם נקט השגריר ג׳והן דרומונד האי בנושא (F099/207). ב-14 בפברואר 1883 הוגשה שאילתה בפרלמנט הבריטי בנושא הלקאת יהודייה בקזבלנקה. האם אנו יודעים משהו! (=חתימה בלתי ברורה. 99/207 F0).

בעקבות האירוע של ההלקאה בקזבלנקה, עלתה יוזמה לביטול או לפחות לצמצום התופעה של הלקאת נשים. בסוף פברואר 1883 כתב לאפין למושל קזבלנקה, שהלקאת נשים, ואפילו שהן פרוצות, מעוררת סלידה אצל עמים מתורבתים. במרס אותה שנה הציע שר החוץ של בריטניה לשגריר דרומונד האי, שיפנה לסולטאן בבקשה שיוציא הוראה למושלים להימנע מהלקאת נשים. ב-29 במרס כתב שר החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי יש לתאם פנייה זו עם שאר הדיפלומטים בטנג׳יר. ואמנם השגרירויות הזרות במרוקו הצטרפו לבקשה לביטול, או לפחות לשינוי הנוהג של הלקאת נשים. דרומונד האי, שנחשב למנוסה ביותר בחוקים ובנוהלים במרוקו, הודות לשהייתו הממושכת בארץ זו, התבקש להכין את המכתב. לדעתו, אין זה רצוי לבקש את ביטול עונש ההלקאה, כי עונש זה מעוגן בשריעה האסלאמית. את נוסח המכתב אישרו נציגי בלגיה, גרמניה, ספרד וארה״ב, ואילו נציגה של צרפת התנגד. ב-29 במרס 1883 הודיעו ממשרד החוץ הבריטי לשגריר ג׳והן דרומונד האי: בקשר ליהודייה שהולקתה ע״י מושל קזבלנקה, מאשר את צעדיך בשיתוף פעולה עם נציגי מדינות אחרות, לביטול ההלקאה של נשים.

מושל קזבלנקה כתב ב-3 במרס 1883 לסגן הקונסול לאפין, כי שגריר בריטניה הורה לך לברר ממני, האם היה זה יוסף עמיאל שדרש להלקות את היהודיות. שי״ך היהודים (ראש הקהל) בא אלי והתלונן על הפרוצות, וכן משלחת של זקני הקהל ביקשה לגרש את הפרוצות.

סגן הקונסול של ארה׳׳ב בקזבלנקה כתב ב-5 במרס 1883 לקונסול הכללי הקולונל מתיוס בטנג׳יר, על מאסרם של שני בני עמיאל. למחרת, נאסרו שמונה בחורות יהודיות. משלחת של יהודים מחשובי הקהילה, ביקשה לגרש את הזונות מקזבלנקה. גירושן בוצע לפי בקשתם. יוסף עמיאל ביקש לאסור את אסתר עמאר (99/207 F0). שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, כתב באותו היום לקונסול ארה״ב קולונל מתיוס, בקשר להלקאת אשה בקזבלנקה. לפי החלטת ועידת מדריד ־משרתים של פונקציונרים מקומיים אינם נהנים מחסות דיפלומטית (99/207.(FO

יהודים בקזבלנקה פנו בבקשה לגרש את הזונות מ קזבלנקה

תשעה יהודים פנו בכ״ט בשבט תרמ״ג(1883) למושל קזבלנקה, בבקשה לגרש את כל הנשים הפרוצות מהעיר. בלשון זו: אנו החתומים מטה מצהירים שהופענו בפני מושל קזבלנקה לבקש ממנו לגרש את כל הזונות, שמספרן עולה מיום ליום, ואשר גורמות לבנים שלנו להתנהגות בלתי מוסרית. חתומים:

Mesod Elasry, Eiiah Tedghi, Moses Benshitrit, Mahloof Ohayon, Eliahu Agagin, Abrahan Benshimol, Mimun Asaban, Joshua Amiel, David Albaz.

עדות מקויימת של שלושה יהודים, כי אסתר עמאר פרוצה: א׳ אדר תרמ״ג(מרס 1883),

אנו החתומים מטה מצהירים שיוסף בן יהושע בן שאוואן, ודוד בן מסעוד גיפראי הצהירו בנוכחותנו: שאסתר עמאר ידועה להם כפרוצה, וכי היא היתה הידועה בציבור של בני יוסף עמיאל, מאז שנישאה ליעקב בן דבאג, עד המאסר של בני יוסף עמיאל. וכי החנות שבן דבאג תפס, היא רכושם של בני עמיאל. חתומים בי״ד אדר תרמ״ג (מרס 1883):

יהודה אוחנא מכלוף אוחיון ואלעזר בן עבו(FO99/207)

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 50

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

שערי ספרו

יום אחד, בהיותי במללאח עם מרק, והנה ראיתי את רחימו הולך ואחריו ילדים צוחקים על תלבושתו וקוראים לו ערבי. אתם חושבים שהוא שם לב אליהם בכלל? הוא הלך כאילו אין הדבר נוגע לו. צעד, אפו למעלה כחבית ריקה, וטאטא את הרחוב בגלימתו הארוכה. קראתי לו אבל הוא התעלם ממני כאילו אינו מכיר אותי, אז גם אני התעלמתי ממנו. מי רוצה להתחבר לבריה משונה כזו ? בערב ביקרנו בבית־הכנסת על שם רבי שלום זאווי, עליו השלום, הנמצא בתוך המללאח. כל פעם שנכנסתי למללאח, הייתי מתבלבל ולא זוכר את הרחובות השונים. רחוב ראשי עובר דרך המללאח ומשני צדדיו נמצאות סמטאות ארוכות וצרות הדומות זו לזו. נכנסנו לבית־כנסת קטן שחשיכה שורה בו ורק כוסות ענקיות הנתונות בתוך מסגרות תלויות בשרשרת מן התקרה ופתילה בוערת צפה בתוכן על פני שכבת שמן עבה, לזכר הנפטרים. האפלולית שבתוך בית־הכנסת, משרה על המבקר הילת קודש. השמש הרים אותי עד ההיכל ואני נשקתי את ספרי התורה העתיקים ולחשתי תפילה חרישית כפי שאמי ציוותה עלי. גם אמי ודודתי, דובבו בשפתותיהן תפילה משלהן. הדליקו נרות ונתנו מעות צדקה לשמש שיחלק בין העניים. חזרנו הביתה בהרגשה טובה ובהתרוממות רוח. סוף סוף הגיע זמן לחזור הביתה. באותו ערב, באו מבקרים רבים להיפרד מאיתנו והייתה ארוחת ערב מכובדת עם שירה וזמרה. ריח הצלי משך אליו ידידים וקרובים וכל אחד התכבד בצלי ובשתייה. למחרת נפרדנו מדודתי ומבעלה. כולם בכו ולי היה קשה לעזוב את מרק ואת החיים הטובים האלה מאחורי, אבל בשעה טובה יצאנו וחזרנו לעירנו. בערב הראשון שחזרנו הביתה, היינו עייפים והלכנו לישון מוקדם. והנה חלמתי שאני חזק ובריא ומשוטט ברחובות, עד שהרגשתי צורך ללכת לבית שימוש להטיל מים־קטנים, ומה שמחתי שאני לא מרטיב יותר את המיטה. פתאום התעוררתי בעוד אני מטיל את הטיפה האחרונה בבית השימוש ומה חשכו עיני כשנוכחתי לדעת שהטלתי הכל במיטה ולא בבית השימוש ואפילו לא בסיר שאמא שמה ליד מיטתי במקרה שאתעצל לקום באמצע הלילה. התעצבתי אל לבי מאוד וחרדתי לתגובתה של אמי בבוקר. התכרבלתי בתוך השמיכה מתוך תקווה שעד הבוקר הכל יתייבש וחזרתי לישון בלב שבור. כשקמה אמא בבוקר באה ישר אלי ובדקה את מצעי בידה. משום הכבוד אחסוך לכם את דרשת הזעם שירדה על ראשי אותו בוקר.

בירכתי בלבי את אבא שלא הוסיף לייסורי הנפש שלי ולבושתי הרבה, וחסך ממני שבט מוסרו. הוא לא התערב בדבר והקשיב בשקט לדברי התרעומת של אמא. היא גמרה כרגיל בבכי על גורלה הקשה.

חזרתי ל״אם הבנים״ — שם למדתי בחריצות, ושמחתי לחזור לחברי שנדמה כאילו לא ראיתים מזה שנים ובפרט לידידי בנפש אליהו סיסו וחיים סמול, שעליהם אספר לכם בפעם אחרת. עירי הקטנה והנחמדה התמלאה ירק ופרחים על כל צעד ושעל. רק יצאת מחומות המללאח, מחוץ לבניינים וראית ים של ירק, פרחי בר, עצי פרי מלבלבים והאוויר מבושם בלבלוב עצי פרי הדר בכל מקום. מהר שכחתי את העיר הגדולה ורק חברי הזכירוני אותה כשביקשתי לספר להם על מה שראו עיני. יום אחד, כשחזרתי הביתה, הופתעתי לראות את דודתי בביתנו. עמדתי המום לרגע כאילו ראיתי אנשים מעולם אחר. אולם עד מהרה התאוששתי ורצתי תחילה בהיסוס, אחר כך בביטחון, כשראיתי את חיוכה הרחב ואת זרועותיה הפתוחות. נפלתי לתוכן והיא חיבקה ונישקה אותי ולשמחתי לא היה גבול. נזכרתי בדודתי הטובה, הנדיבה והתקיפה כאחת ועיני לא שבעו מראות את פניה המאירים ואת פני בעלה השקט שהיה מעשן סיגר עבה כבעל בעמיו. לבוש היה חליפה יפה ושעון זהב עם שרשרת גדולה תחוב בכיס חזייתו. אמי כיבדה אותם בתה ובמיני מתיקה ואבי ישב על ידם ושוחח איתם על דא ועל הא. בין כך ובין כך ודודתי קמה ממקומה וכיוונה צעדיה לקראת הדלת כאומרת לצאת. אמי ואבי עמדו עליה לשכנע אותה שתסעד את לבה אצלנו ואני מצדי הצטרפתי למקהלה וכרכתי את דודתי בידי ולא נתתי לה ללכת. מבטים חודרים של הורי ננעצו בי, אבל אני לא שמתי לב לכך ולא נתתי לדודתי ללכת. הורי המשיכו לפייס אותה בדברי נועם ואמי הוסיפה:

— מה בכך דודתי, שתאכלי אצלנו! עוד לא בא סוף העולם. שבי עוד קצת, את רואה שהילד לא יכול לעוזבך! וכי אנחנו לא אכלנו ושתינו אצלכם ? לעולם לא אשכח את הכבוד שעשיתם לנו! אבי ציווה בינתיים על אחי הגדול שיביא בקבוק מחיא ועל אחותי ציווה ללכת לקצב להביא בשר לצלי. דודתי נתפייסה לאחר כל השידולים המרובים וישבה לארוחת־צהריים ואמי יצאה מהחדר להכין את הארוחה בחצר. בינתיים התחילו בשתייה, שירה, שיחה, הכל מהול ביחד. שכנים באו והתיישבו גם כן לשיחה ולשתייה. כל אחד שיבח את טיב המחיא. המחיא של ספרו הייתה ידועה לשבח — שכנינו היו עושים אותה בהסתר בלילות במרתף שלהם. למה במרתף? מפני שריחה הולך למרחוק וזה עלול למשוך את אנשי הפחה הבולשים בשבע עיניים בעזרת מלשינים. לכן זוהי מלאכה שסכנה כרוכה בה. אמי ערכה את השולחן, הגישה סלט אחר סלט לתבל בו את השתייה עד שהארוחה הייתה מוכנה ואז היו כולם במצב רוח טוב ליהנות מארוחה טעימה שהוכנה בטוב טעם. אני היחידי מבין הילדים ששוב זכה לכבוד לאכול עם האורחים. ישבתי ליד דודתי כל הזמן ולא זזתי ממנה. עם תום הארוחה עוד שתינו כוס תה מבושם ביסמין ובנענע ואחרי התה והעוגיות הגיע זמן להיפרד. הורי ליוו את האורחים לרחוב וכשחזרו ראיתי ברק מאיים בעיניהם. עצב ורוגז כאחד. מיד וללא היסוסים ניגש אלי אבי וטלטל אותי חזק בכתפי עד שכל גופי זע בקרבי, ואמר לי בקול:

  • הגידה לי שאהבה נפשי וכי אתה יודע שיש לאביך אוצרות קורח? יא ממזר, נדבקת בה כספחת! וכי צריכים אנו לתיווך שלך? יא טמא!… אמי נכנסה בדבריו גם היא והוסיפה:
  • אני מסתכלת עליו, רומזת בעיני, מתחננת במבטי והוא כלום לא רואה, לא שומע, לא מרחם ולא מבין.

עם דיבורה של אמא, עלה רוגזה שהצטבר בה והורידה עלי מהלומה כזו שלרגע חשבתי שלסתי נשברה. היא הוסיפה:

  • מה אתה מתלבט בין רגלי הדודה כחתול ולא מרפה? אני רומזת לך ואתה מסרב לשמוע בכוונה! איני יודעת עד מתי נוסיף חובות על חובות! כך דיברה אמא עד שרוגזה שכך ודמעות הציפו את עיניה. היא המשיכה:
  • גם הקצב לא רצה לתת לנו יותר בהקפה. הרגיש בחוש הכלב שלו שאנו צריכים לו הפעם ומצץ ממני כעלוקה את פרוטתי האחרונה. הלוואי, רבונו של עולם, שימצצו עלוקות את דמו. שלח חזרה את הבת בידיים ריקות והייתי צריכה ללכת בעצמי להתחנן ולבכות.

הסתובבה כלפי אבי ואמרה:

  • אתה יודע מה הרוצח הזה עשה ? אמר שלא יתן לי בהקפה עד שאשלם. חשבתי, טוב, אשלם ואקח שוב בהקפה. אבל מה עשה המנוול? זרע הטומאה! לאחר ששילמתי, אמר לי: ״עכשיו תלכי לקנות מהערבים. ממני לא תקבלי כלום״. התחננתי ובכיתי והסברתי שיש לנו אורחים מחוץ לעיר, שירחם ולא יגרום לנו ביזיון, עד שהסכים לתת לי קילו בשר. הלוואי שיחתכו לו קילו בשר מגופו ושיתנו לו לאכול ממנו.

אמא שוב פנתה אלי בכעס:

  • וכי טחו עיניך מראות יא ממזר, וכי נסתתמו עיניך לראות את העוני שלנו, מטומטם אתה? אינך רואה שלחם צר ומים לחץ מזוננו? ביקשתי בנפשי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי! שמחתי הפכה לאבל והרגשתי אשמה וחרטה על הסבל שגרמתי להורי. אמא גמרה לבכות ופנתה אלי בקול רגוע:

– וכי אני לא הייתי רוצה להזמינם אלינו? אבל העוני לא נותן לנו מנוחה. ועני נחשב כמת! הלוואי שאמות! אנחנו צריכים לדכא את רגשותינו וטוב היה לו לא היית זורה מלח על הפצע הזה שיוביל אותי לקברי ללא עת. אם אביך היה גבר ככל הגברים לא הייתי צריכה לסבול כל זה. זהו מזלי הקשה! כנראה נענשתי בגלל איזה חטא שאיני יודעת מהו. אבי ישב רכון ראש ולא ענה. אותו ערב נשאתי את רגלי עם הכאב והעצב שבלבי ויצאתי לשוח בשדות, מחוץ לשערי המללאח. מאז ומעולם אהבתי את הטבע ותמיד מצאתי נחמה בכל ירק ובכל נוף שגילו עיני. כך הסתובבתי מחוץ לעיר עד אחרי שקיעת החמה ובאתי ונרדמתי על בטן ריקה ולמחרת התברר לי שלא הייתי היחידי…

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 –דודתי.

עמוד 80

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 189 מנויים נוספים
אוגוסט 2022
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר