איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
- 6. הסברה והשכל הישר
הסברה וההיגיון זה אחד ממקורות היצירה החשובים של ההלכה בתקופת המשנה והתלמוד, והיא המשיכה להיות מקור יצירה של ההלכה גם במשנתם ופסיקתם של חכמים בדורות שלאחר מכן. חכמי הפזורה הספרדית עד למאה האחרונה, נטו להסתמך על אומד הדעת, הסברה והשכל הישר, כשראו שיש צורך בכך. להלן מספר דוגמאות: ריב״ש שעה שדן בשאלת תוקפן המחייב של תקנות קהל, גם כלפי אלה שאינם כשרים להוות צד מבחינה משפטיה כגון קטנים, הוא פתר זאת על פי הסברה, שאם לא כן היו צריכים לחדש התקנה בכל יום מחדש, מפני הקטנים שנעשים גדולים יום יום, וזה דבר שאינו הגיוני. כלומר הסברה שימשה כמקור של יצירת הדין של חלות התקנה על הקטנים (שו"ת ריב״ש, סימן שצט); הרדב״ז פסק שאין אדם חייב להרשות לקצץ לו אבר ־גם אם לא יבוא לידי סכנת נפשות ־ כדי להציל את חבירו ממות. הוא מנמק בסיכום דבריו: "דכתיב: דרכיה דרכי נועם (משלי ג, יז). וצריך שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל וסברא, ואיך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו כדי שלא ימיתו את חבירו! הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה" (שרת הרדב״ז, סימן אלף נב).
הנימוק של ׳דרכיה דרכי נועם׳ הנ״ל, שימש לחכמי התלמוד והפוסקים אסמכתא לשיקולים ולהכרעות הלכתיות בתחומים בהם קיים ספק בכוונת התורה. במקרים אלה, ההיגיון או ההרגשה המוסרית של החכם מוליכים להחלטה המונעת סבל והמכוונת לטובת האדם ולצדק מרבי לפי מידת השכל האנושי, לעתים אף בניגוד להלכה המקובלת. להלן עוד דוגמאות: רשד״ם פוסק, לגבי סוחרים יהודים ששלחו סחורה מעבר לים, וזו נשדדה ע״י פירטים. הנפגעים הסכימו ביניהם, כי כל מה שיוחזר יחולק יחסית לפי ערך הנכסים שהיו לכל אחד מהם. אחד סוחרים לא היה נוכח בזמן ההחלטה, וחברו הצהיר בשמו על הסכמתו. והנ״ל כתב לו שהוא מרוצה מההסכמה. לבסוף הוחזרו על ידי השלטונות הוונציאניים רק שלוש חבילות ואחת מהן הייתה של אותו סוחר. זה דורש לקבל את כל סחורתו ומסרב להתחלק עם חבריו בטענה, שההסכמה לא הייתה על דעת שיימצאו כל כך מעט סחורות, ועוד שהוא לא נטל קניין, ולא נשבע. הוא נאחז אפוא בטיעונים פורמליסטיים, למען האינטרס שלו.
האחרים אומרים, כי היות וכתב שהוא מרוצה מההסכמה, הרי היא מחייבת אותו. הרשד״ם בהכרעת הדין בסכסוך זה הוא כותב, שאמנם מן הדין יכול היה כל אחד לזכות במה שהוא הציל, כי כשנישבו הסחורות נתייאשו הבעלים, אבל כיון שהסכימו ביניהם על החלוקה, וגם זה שלא היה נוכח, גילה דעתו שנוח לו הדבר, ואפילו לא היה מצהיר על כך אלא שותק, הרי אינו יכול לחזור בו, והחלטת חבריו מחייבת. האסמכתא שהוא מציין לכך, היא מן הפסוק ׳דרכיה דרכי נועם׳(תשובות רשד״ם, חו״מ, סימן שצה). על פסוק זה מסתמך הרשד״ם, גם בהחלטתו להעניק עדיפות למיעוט עשירים בהסכמת קהל הקשורה בהוצאה כספית (מינוי בעלי תפקידים כמו מרביץ תורה), בניגוד לרצונו של רוב בינוניים ועניים. לדידו, הפסוק ״אחרי רבים להטות״, חל רק כאשר כולם שווים. אבל אם יש הבדלים בין יחידי הקהל בחכמה ובעושר, אזי אין הולכים אחר רצון הרוב, כי "אין זה דרכי נועם" (שם, או״ח סימן לז); רבי יעקב אבן צור מחכמי פאס במאה ה־ 18, התנגד בכל תוקף להתיר לשאת משודכת אחיו כשהמעשה נעשה ללא רצון אחיו. לא רק שאסר זאת בכל תוקף, אלא הוא הכריז נידוי וחרם על המשיאם, על העוזר להם להינשא ועל הנמצא במקום בשעת הנישואין. וזה משום שר׳ יעקב חש בסכסוך המשפחתי המתמיד שנישואין אלו יגרמו, וגם בפגיעה הנפשית של האח, שהרי כל פעם שיכנס לבית הוא יתקל בכלה שהייתה מיועדת לו (משפט וצדקה ביעקב, א, סימנים סו, שלד).
רבי יצחק בר ששת ברפת (או פרפט) (ה'פ"ו, 1326 – ה'קס"ח, 1408– מכונה רִיבָ"שׁ, ולעיתים ריצב"ש), מן הראשונים. מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14, תלמידם של הר"ן, רבי חסדאי קרשקש הראשון (סבו של רבי חסדאי קרשקש) ורבי פרץ הכהן.
הריב"ש נודע בזכות תשובותיו ההלכתיות, שמהן נפסקו הלכות רבות בשולחן ערוך
רבי שמואל די מדינה (תעתיק מדויק; דִי מּוֹדִּינַא, ידוע בכינוי מהרשד"מ או המהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ב' במרחשוון ה'ש"ן, 12 באוקטובר 1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון, ומחבר שו"ת מפורסם שו"ת מהרשד"ם.
רבי שמואל די מדינה נולד בסלוניקי בשנת ה'רס"ו, 1506 להוריו רבי משה ואמו ג'אמילה די מדינה (שתרגומה לעברית; יפה). התייתם מאביו רבי משה בצעירותו וחונך על ידי אחיו הגדול. למד את תורתו מרבי יוסף טאיטאצאק, ורבי לוי בן חביב חכמי שאלוניקי, וכבר בגיל 25 נודע כתלמיד חכם ורב בעירו.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
עמוד 16