מורשת יהדות מרוקו

שידוכין

ההבטחה ההדדית של שני בני־זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין׳, ובלשוננו הרווחת — ״אירוסין״. ההבטחה אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבות האירוסין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, שכל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצר השני כקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי הוא־בבחינת ״אסמכתא״, ואסמכתא לא קניא. כלומר, בעת שמתחייבים הצדדים לקנסות בשטר השידוכין, בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. לכן נהגו בימי הביניים בספרד לערוך שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, ללא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה היה מוסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. כן נפסק גם בשו״ע. וכך נהגו במרוקו אלה שרצו להבטיח את יישום ההתחייבות שעושים בשעת השידוכין. מקרים שהגיעו לדיון בבית־הדין ולא הייתה בהם התחייבות מפורשת, בדומה למה שהיו עושים בספרד, לא פסק להם בית־הדין שום פיצוי על עגמת הנפש והבושה שנגרמה לצד הנפגע, אשר בדרך כלל הייתה זו הכלה.

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים, היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני־זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא היה מפגש בין החתן לכלה. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך. אולם כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני־הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם, שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני־הזוג. תרמה לכך גם העובדה, שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. כפי שבאו הדברים בפי החכם מציע התקנה:

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, המציאות החברתית נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהבנות לתומן חושבות רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה והמתנה לנישואין מגלה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת. ונגרמה לה עגמת נפש, בושה ונזק, שלא ניתן לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה, שבה בנות מחזרות אחרי הגברים; ואפילו אחרי גברים תפוסים־משודכים.

המציע מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני־הזוג לבחון את התאמתם זה לזה: ״ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם״. ואכן, לפעמים, לאחר השידוכין, מגלים שאין בני־הזוג מתאימים ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. אך הוא מציע להגביל תקופת היכרות זו לשישה חודשים. התיקון המוצע מעיד כי החכמים מתחשבים במציאות שנשתנתה, ואינם חוששים כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על פי ההלכה. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש והבושה וכן פיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין:

מיום השדוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [= להכרה ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמשה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי נקבע בתקנה בין מקסימים למינימום, ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה, כפי ראות עיני הדיינים. התקנה מקנה עדיפות לאישה על פני הגבר, כי מתקניה יוצאים מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 190

נהגו שכל המשתתפים, עומדים בשעת המילה:

כן המנהג והובא בספר מלאך הברית (עניני מילה), ובספר נו״ב(עמוד קט״ז), ומקורו משבת (קל״ז) והרמ״א ביו״ד (סימן רס״ה):

נהגו שהסנדק יושב על כסא אליהו עצמו, ואין כסא אחר:

כן המנהג פשוט, וכן מנהג עיה״ק ירושלים, וכמובא בשדי חמד !מער׳ בית הכנסת אות ל״ט), וערוך השלחן(סימן רס״ה ס״ק ל״ד), וראה בזה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״א):

נהגו שהסנדק מביא מתנה הגונה, לתינוק הנימול:

י. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קל״ז), ומקורו מהמדרש שהקב״ה סייע לאברהם למול עצמו, ונתן לו מתנה ז׳ ארצות, וראה בברכ״י(סימן רס״ה סקי״ח):

יא. נהגו רבים שאין יושבים סנדק לשני אחים:

יא. כן הביא בנו״ב שם ובמקור חיים (פרק רמ״ח סקט״ז), שכן נהגו להקפיד בעיר פאס וסביבותיה, והטעם כי סנדקאות דומה לקטורת, ובקטורת קי״ל חדשים לקטורת, ומקורו מהרמ״א (יו״ד סימן רס״ה סי״א):

יב. נהגו לברך ״להכניסו בבריתו של אברהם אבינו״, בין מילה לפריעה:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו במקוה המים (ח״ב סימן ל״א), וכדעת מרן השו״ע (יו״ד סימן רס״ה ס״א), וכן הביא בספר נחלת אבות, ובספר נהגו העם, ובספר שיר ושבחה, וכן מסודר בסידורים ישנים, ויש מקומות בירושלים שנהגו לברך להכניסו לפני המילה, וראה בזה בנתיבי עם (סימן רס״א ס״א), ובשו״ת ישכיל עבדי(ח״ה סימן מ״ג), ובבית היהודי ח״ג (סימן י״א ס״ז):

יג. נהגו המוהלים למול שלא על מנה לקבל פרס, ויש אף שנסעו ממקום למקום על חשבונם:

יג. כן המנהג פשוט מימי קדם, וכמובא בספר יהדות מרוקו, והוא על פי מה שאחז״ל מה אני בחנם אף אתם בחנם, וכן העיד שם על עורכי חופות שעשו שלא ע״מ לקבל פרס:

יד. יש נהגו לשמור ערלת התינוק לצורך נשים עקרות, או לנשים היולדות נקבות, והן בולעות אותה, וקבלה בידן שהיא סגולה, ויש מהחכמים שערערו על מנהג זה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ה) והביא סימוכים למנהג, אלא שסיים שראוי להחמיר וכן כתב בספר נהגו העם, שמנהג זה לא ברצון חכמים עיי״ש, וראה גם בבית היהודי(ח״י סימן כ״ב ס״ה):

טו.נהגו שהמברך על הכוס פותח את הברכה: כשם שהכנסתו לברית, כך תכניסהו לתורה ולמצות (ולחפה) ולמעשים טובים.

טו.      כן המנהג ומובא בספר מלאך הברית, ומצוין בסידורים ישנים, וראה בבית היהודי ח״ג(סימן י״א ס״ח):

טז.      נהגו שהמברך טועם מהכוס אחרי קריאת השם, לפני שיר המעלות:

טז.      כן המנהג פשוט, והביאו בספר מלאך הברית(עניני מילה) ובנהגו העם (מילה ס״ח) וכן מנהג פשוט בא״י ומצרים, וכמו שהעיד בספר נהג מצרים (אות ל״ב) שאין בזה משום הפסק, וראה בזה באורך בבית היהודי ח״ג(סימן י״א סי״ג) ובמקורות שם, וכן פסק הגר״ש משאש בהקדמתו לסידור עוד אבינו חי:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 138

113 – בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל

 קטה. בנות ישראל

לאשת חיל. קינה בתבנית מעין אזורית בת שלוש מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. בכל מחרוזת חמישה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: א/בא/ב גג גג גב דד דד דב וכר.

משקל: עשר-שתים עשרה הברות בכל טור.

כתובת: קינה. תמרור ׳גרושים מבית׳.

סימן: דוד.

מקור: ק־ צא ע״ב

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל יוֹמָם וָלָיִל / לְשִׁבְרֵךְ יִבְכּוּ כָּל עֵת וְעוֹנָה
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל / וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

דְּמָעוֹת הַזִּילוּ נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת
בָּנוֹת בּוֹטְחוֹת וְגַם עֲדִינוֹת
5-מִיָּמִים יְמִימָה בּוֹאנָה לְתַנּוֹת
לְחֶסְרוֹן בַּעֲלַת מִדּוֹת הֲגוּנוֹת
הִתְבּוֹנְנוּ וְקִרְאוּ לַמְּקוֹנְנוֹת
וּתְמַהֵרְנָה וְתִשֶּׂאנָה קִינָה

וּבְבוֹאָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יוֹצְרָהּ
10-שָׁם יַעֲנֶה בָּהּ צְדָקָה וְיָשְׁרָהּ
הֵן פְּעֻלָּתָהּ אִתָּהּ וּשְׂכָרָהּ
מִסְחָר כֶּסֶף נִבְחַר טוֹב סַחְרָהּ
כְּזֹהַר הָרָקִיעַ יַזְהִיר מְאוֹרָהּ
כְּאוֹר הַחַמָּה וּכְאוֹר הַלְּבָנָה

15-דֶּשֶׁן תִּתְעַנַּג אִשָּׁה זֹאת הַבָּאָה
בְּחַצְרוֹת בֵּית אֵל עֶלְיוֹן גָּאֹה גָּאָה
עִם שָׂרָה וְרִבְקָה וְרָחֵל וְלֵאָה
בָּעֶרֶב הִיא שָׁבָה בַּבֹּקֶר הִיא בָאָה
תִּתְעַדֵּן בִּמְחִצַּת מִרְיָם הַנְּבִיאָה
עִם חַנָּה וּפְנִנָּה נְשֵׁי אֶלְקָנָה

1. לשברן: על מכתך ואסונך. 2. רבות… כלנה: על-פי מש׳ לא, כט. 4-3. נשים… עדינות: שלוות ומפונקות, על-פי יש׳ לב, ט. 5. מימים… לתנות: על-פי שו׳ יא, מ. לתנות: לקוע. 8-7. התבוננו… קינה: על-פי יר׳ ט, טז. 9. ובבואה לפני המלך: על-פי אס׳ ט, כה. כאן: בבוא הנפטרת לפני הקב״ה. 10. יענה… צדקה: מעשיה הטובים יעידו עליה, על-פי בר׳ ל, לג. 11. הן… ושכרה: על-פי יש׳ מ, יא. יש בידה הרבה מעשים טובים ומגיע לה שכר טוב עליהם. 12-11. מטחר… טחרה: מעשיה הטובים ערכם רב יותר ממסחר כסף, על-פי מש׳ ג, יד. כטף נבחר: על-פי מש׳ י, כ. 14-13. כזהר… הלבנה: כאן: נשמתה תאיר באור גדול. כזהר… יזהיר: על-פי דני יב, ג. 16-15. דשן תתענג: על-פי יש׳ נה, ב. כאן: תיהנה מזיו השכינה בעולם הבא. אשה… גאה: האשה הזאת הנכנסת לגן־עדן. אשה זאת הבאה: על-פי רות ד, יא. בחצרות בית אל עליון: על-פי תה׳ קטז, יט. גאה גאה: על-פי שמ׳ טו, א. 17. עם… ולאה: עם ארבע האמהות. 18. בערב… באה: על-פי אס׳ ב, יד. 19-17. שרה… חנה: מגילה יד ע״א ובר״ר סז, ט.

ר' דוד בן אהרן חסין-את אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה) אלבאז.