מורשת יהדות מרוקו

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא כיבוש ארץ ישראל,

ויחסינו לפליסטינים ולעובדים הזרים.

הם – או אנחנו!!

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"והורשתם {כיבוש} את כל יושבי הארץ…

כי לכם נתתי את הארץ.

 

ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם,

והיה אשר תותירו מהם,

  לשיכים בעיניכם – ולצנינים בצדיכם,

{ידקרו אותנו בסיכים = סכינים, וצנינים = דוקרנים}

 

 וצררו {יעשו צרות} אתכם על הארץ

אשר אתם יושבים בה" (מסעי לג, נב– נו).

{וצררו = ידרשו את כל הארץ לעצמם,

                כפי שקורה כיום

"אלה מסעי בני ישראל" – הפס' הפותח את פרשתנו, רומז למסעות כל הגלו

יות:

 "א-לה מ-סעי ב-ני י-שראל" = א-לה = א-דום. מ-סעי = מ-די {פרס}. ב-ני = ב-בל. י-שראל = י-ון.

רש"י הק' שההילולה שלו תחול ביום כ"ט בתמוז, מסביר במילה אחת את הביטוי:

 "והורשתם = וגירשתם". (מסעי לג, נב).

כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש.

כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד, את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…"  (מסעי לג, נ- נו). הרמב"ן: "על דעתי, זו מצות עשה… שישבו בארץ ויירשו אותה"

 

 רש"י  הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה, {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה". עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה".

בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו  להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".

 

לקראת הילולת רש"י הק' שתחול בימים הללו – כט' בתמוז, נציין את דברי הרמב"ן ורבנו "אוה"ח הק' על גדולת רש"י:

 

רבנו הרמב"ן כותב בהקדמה לפירושו: "ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה: פירושי רבנו שלמה עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו – במקרא, במשנה ובגמרא, לו משפט הבכורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בהקדמה לפירושו לתורה על רש"י: "אדון המפרשים ואורם – רבנו שלמה ע"ה". במקום אחר (בראשית לא, לט) אומר רבנו על דברי רש"י: "וכפי זה נזרקה רוח הקודש בדברי רש"י ז"ל שכתב וזה לשונו: "טריפה לא הבאתי אליך ע"י ארי או זאב" – ויכוון לדברינו ונכון".

 

תורתו הנבואית של רבנו-אור-החיים-הק',

בנושא יחסינו עם הפלסטינאים והעובדים הזרים.

 

רבנו-אור-החיים-הק'

טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב:

"לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י.

 

 גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה". כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".

 

הדברים אמנם נאמרו לפני 281 שנה ע"י רבנו-אור-החיים-הק' –

אבל הם כל כך אקטואליים בימינו.

 

. העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. גם הרשויות מתקשות לגרשם – בגלל כוחות אפלים העוזרים להם.

 

ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית ובגדה המערבית, מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – 'תורת אלוקים חיים אמת'.

 

 

עליית רבנו חיים בן עטר ותלמידיו לארץ ישראל.

"והאיר ה' עיני שכלי – אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום…

השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלוקי עולם" = ירושלים.

(מתוך ההקדמה לפירושו לתורה).

 

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18,

 התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק'

 שפתח את שערי העלייה והגאולה  לארץ ישראל,

 בכך שעלה בראש תלמידיו לירושלים בה הקים "מדרש כנסת ישראל".

 

במחצית הראשונה של המאה ה-18, התפתחה התעוררות גדולה בקרב רבנים מפורסמים כמו רבנו "אור החיים" הק', הבעל שם טוב והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית לקירוב הגאולה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' זכה להיות הנחשון הראשון שפרץ את החומות הרוחניות ועלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח  מנחם אב שנת תק"א, ואף זכה להקים ברובע היהודי אל מול פני המקדש בירושלים, את ישיבת "מדרש כנסת ישראל" לתורת הנגלה והנסתר.

רבנו קבע שבטלו שלושת השבועות בהן השביע הקב"ה את ישראל ואומות העולם לגבי הגלות והעליה לא"י: "לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר: ג' שבועות הללו {בשיר השירים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים וכו'}

 

א.  שלא לעלות בחומה {איסור העליה לארץ כאילו יש חומה}.

 

ב. שלא לדחוק את הקץ, היות ולקב"ה יש זמן משלו מתי אמור להגיע המשיח, לכן, אין להרבות בתפילה חריגה לקירוב הגאולה. רבים חולקים על כך כמו בעל "אבקת רוכל" (חלק ב, כלל ט), וכן בעל "מנחת אלעזר".

 

 ג. "שלא למרוד באומות" (כתובות קיא, ע"א)

 

בעקבות מסעו של רבנו-אור-החיים-הק' לארץ ישראל, פעלו ה"בעל שם טוב" והגאון מוילנא לקום ולעלות לארץ ישראל –  כחלק מתפיסה משיחית גאולתית לקירוב הגאולה. הבעש"ט ניסה לעלות לארץ ואף הגיע עד טורקיה במטרה לפגוש את רבנו "אור החיים" הק' בו ראה רוח של משיח, אבל לא עלתה בידו ונאלץ לשוב כלעומת שבא. הוא שלח את גיסו – רבי גרשון מקיטוב לירושלים, כדי לעמוד על טיבו וגדולתו של רבנו "אור החיים" הק'.

 

ואף סיפר לו בכתב על גדולתו הפלא ופלא: "אהובי גיסי, אדברנא מילתא. כד הוינא במדורך קדוש, אמרת לי פעם אחת שראית במראה שבא חכם לירושלים תובב"א ממדינת המערב, והוא ניצוץ משיח, רק שהוא בעצמו אינו יודע, והוא חכם גדול בנגלה ובנסתר ובעל בכי. ואחרי זה אמרת לי שאין אתה רואה אותו, ואמרת שכמדומה לך שהלך לעולמו. וכשבתי לכאן, חקרתי אחר זה הדבר וסיפרו לי מזה האיש פלא פלאות, ושמו היה רבי חיים ן' עטר והיה חכם גדול וחריף ובקי בנגלה ובנסתר – והיו כל חכמי ירושלים בפניו כקוף בפני אדם, וסיפרו בשבחו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אכן זכה להיות הנחשון הראשון שעלה לארץ ישראל בראש תלמידיו בשנת 1741, ר"ח מנחם אב שנת תק"א, ובכך פתח את שער העליה והגאולה.

אחרי עליית רבנו אוה"ח הק' ותלמידיו, עלו תלמידי הגאון מווילנה לארץ ישראל. כנ"ל תלמידי הבעש"ט.

 

על הגאולה כתב רבנו אוה"ח הק': "הגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם… על זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב". (אוה"ח הק', ויקרא כה, כה).

 

על הפסוק "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו" כותב  רבנו שצדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה, ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ, בה יזכו לקיים את התורה, ובכך להחיש את הגאולה.

 

 

"כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו"  (ויקרא כה, כה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: "פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל… כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקות ההשפעות, ומתמסכן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים.

ואמר "ומכר מאחוזתו", ירצה על משכן העדות… ובעוונותינו נמכר הבית בידי האומות… והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה' {הגאולה תהיה ע"י פעולת הצדיק}… והגאולה תהיה בהעיר לבות בני אדם ויאמר להם: הטוב לכם כי תשבו חוץ {לארץ} = גולים מעל שלחן אביכם. ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים על שלחן אביכם, הוא אלוקי עולם ברוך הוא לעד… ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל, ומהם יבקש ה': עלבון הבית העלוב".

 

פירוש: צדיקי הדור עתידים לתת את הדין על שאינם עולים ארצה,

ואינם מזרזים את צאן מרעיתם לעלות לארץ ישראל,

בה יזכו לקיים תורה ומצוות כדבעי, ובכך להחיש את הגאולה.

 

מרן הרה"ג יעקב אבן צור ששימש בפס שבמרוקו כראש בית הדין בתקופת רבנו אוה"ח הק', פרסם שו"ת בהלכה בשם "משפט וצדקה ביעקב", וכן  למעלה מ- 350 פיוטים שזכו בחלקם לעריכה מדעית ע"י פרופ' בנימין בר תקוה, ואף זכיתי להציג וללמד חלק משיריו בהשתלמויות רמי"ם במסגרת תפקידי כמפקח במשרד החינוך.

המוטיב המרכזי בשיריו הוא: הכיסופים לגאולה ועליה לארץ ישראל בהנהגתו של המשיח, תוך נקמה באויבים שהציקו להם. כדוגמא נציין חלק מבית של השיר:

 

"יקבץ אל – עדר צאנו".

יקבץ אל, עדר צאנו, / כמאז בארץ הצבי.

  וישוב דודי אל גנו, / ולא יברח עוד כצבי.

 

חרוזים בודדים המקפלים בתוכם תורה קבלית שלימה הדוגלת בכך שהגאולה תזרח רק כאשר עם ישראל ישוב לארצו "ארץ הצבי", ורק אז נזכה לכך שהקב"ה = "דודי, ישוב לגנו = לכנסת ישראל היושבת בארץ ישראל, והפעם לנצח נצחים = "ולא יברח עוד כצבי" מארץ הדומה לעורו של צבי הנמתח בעת הצורך, כך ירושלים עתידה להתרחב עד דמשק כדברי חכמינו זצ"ל וכו'.

הרה"ג חכם יהודה ביבאס ע"ה {1789-1852} שאימו הייתה קרובתו של רבנו "אוה"ח" הק', היה רב ומקובל ממבשרי הגאולה בדרך הטבע, שהושפע רבות מתורתו של רבנו אוה"ח הק'. תלמידו המפורסם של הרב ביבאס, היה רבי יהודה אלקלעי גדול מבשרי הגאולה בדרך הטבע. הם דגלו בעליה וישוב ארץ ישראל, כחלק מתהליך הגאולה.

 

 

"ויעל אהרן הכהן אל הר ההר ע"פ ה' וימת שם,

בשנת הארבעים לצאת ב"י מארץ מצרים,

בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח).

 

אהרן הכהן הוא האדם היחידי המוזכר מועד פטירתו בתורה.

  הסיבה המרכזית לכך היא:

"הלל אומר: הוי מתלמידיו של אהרן. אוהב שלום ורודף שלום,

אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (פרקי אבות א, יב).

שנזכה ללכת בדרכו אמן סלה ועד.

 

"אעשה נפלאות"

 

לרבנו "אור החיים" הק' ע"ה – שהתגלה בחלום לרבי נסים טרבלסי ע"ה,

 ובכך הציל רבים מתושבי המושב, ממטוס שהתרסק בגבולות המושב.

"במראה אליו אתוודע – בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו).

 

 

במושב "תלמים" שבדרום הארץ, שימש כרב הישוב הרב נסים טרבלסי ע"ה. כמידי שבת, ישב הרב והגה בתורת אלוקים חיים, ובכלל זה בפירוש "אור החיים" לתורה מאת רבנו חיים בן עטר ע"ה.

לאחר הלימוד,  החליט רבנו נסים לענג את השבת גם במעט שינה, בבחינת "שינה בשבת תענוג".

בחלומו, נגלתה לעיניו דמותו של רב אחד מכובד הלבוש בלבוש מלכות, שכל כולו לבן, ועטוף במעיל {הנקרא ג'לאביה במרוקאית}, בו התעטפו חכמי מרוקו. הרב ישב בישיבה ועסק בתורה מתוך ספר שהיה בידו. הרב הרים את עיניו ואמר לרב נסים כהאי לישנא: "אם לא תעשו תיקון בצרכנייה של המושב, תראו מה יקרה לכם השבוע אחרי שלושה ימים". הרב חזר לתלמודו, והרב נסים התעורר, כשהחלום נראה לו כאילו זה היה בהקיץ.

 

 הרב נסים נרדם שוב, והנה שוב אותו חלום מתגלה אליו שנית, כאשר הפעם יאמר עליו "ותיפעם רוחו".

צרכניית המושב הייתה קטנה וצרה, כך שהנשים והגברים שבאו לקנות, נאלצו לעמוד בצפיפות ומתוך ערבוביה, ללא גדרי צניעות.

הרב נסים סיפר, שנאמר לו בחלום שהרב שנתגלה אליו היה לא אחר מאשר רבנו "אור החיים" הק'.

 

הרב נסים סיפר את החלום לרבנית שמאוד התרגשה, על כך שבעלה זכה שרבנו "אור החיים" הק' יתגלה אליו בחלום, ועוד יותר, שהתגלגלה על ידו הזכות להציל את תושבי צאן מרעיתו במושב, מאסון חלילה.

הרבנית נוות הבית, הציעה לבעלה שיספר את החלום לקהל הבא מידי שבת בשבתו לשמוע את דרשתו, ולהציע להם לתקן תקנות בנושא הצניעות בצרכנייה, כך שיהיו שעות קניה נפרדות לנשים ולגברים, ובכך ישמרו גדרי הצניעות ע"י הקונים, ויקוימו דברי רבנו "אור החיים" הק'.

דברי הרב אכן השפיעו על הקהל, שאכן הסכים לתקנות הנ"ל אותן הציע הרב נסים. כבר ביום ראשון, פורסמו התקנות החדשות הקובעות שעות נפרדות לקניות בצרכנייה לנשים ולגברים.

 

"ויהי ביום השלישי בשבת" כפי שהבטיח רבנו "אור החיים" הק' בחלום – באוויר נראה מטוס החג מעל בתי המושב. תושבים רבים נדהמו לראות איך המטוס צולל אל עבר גבולות המושב, ומתנפץ לרסיסים. חלקים מהמטוס עפו אל עבר הבתים וגרמו לפגיעה ברכוש, אבל השבח לא-ל, לא בנפש. 

 

נסים גלויים נראו באותו היום: זקן אחד מזקני המושב, בא לבקר את ביתו. בתום שיחתם שהתנהלה בצריף, הבת הזמינה את אביה לארוחה. כאשר היו בדרכם הביתה, התגלה לעיניהם המשתאות, גלגל של מטוס שעף בעוצמה רבה אל תוך הצריף, והתייצב לו במקום בו עמדו לפני רגע קט. נס גדול היה להם, בכך שהם היו מחוץ לצריף.

אדם אחר שתיקן ברז השקיה, ניצל בזכות אשתו שעמדה על כך שיבוא לאכול, למרות שעדיין לא סיים את מלאכתו. כשסעד את ליבו, חלק מהמטוס נפל היישר על הברז, דבר שגרם לפיצוץ הברז והצפת השטח במים. טוב שזה היה מים, ולא דם האיש שניצל בזכות אשתו.

 

נסים עצומים היו במושב, בזכות הגילוי המוקדם של רבנו-אור-החיים-הק'

 לרב המושב הרב נסים ע"ה.

השם נסים של רב המושב, רומז לנסים להם זכו תושבי המושב.

 

כמו כן, בזכות השם חיים של רבנו חיים בן עטר – תושבים רבים זכו לחיים חדשים.

מסר חשוב: בזכות גדרי צניעות – זוכים לנסים ונפלאות. 

זכותם תגן עליכם ועלינו, אמן סלה ועד.

 

 

"אעשה נפלאות"

לסבא דמשפטים הרה"ג שלום משאש ע"ה,

 הרב הראשי למרוקו וירושלים תובב"א.

 

מרן הרה"ג שלום משאש זצ"ל – רבה הראשי של מרוקו ורבה הראשי של ירושלים במשך 25 שנה, כתב בספרו ("וחם השמש חלק ב תקז): בפרשת המרגלים כתב רבנו: כלב ויהושע ניצלו מעצת המרגלים כאשר הקב"ה משבח יותר את כלב: "ועבדי כלב הייתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי, והביאותיו אל הארץ…" להלן דברי קדשו:

 

 "הביאור… כי מפליא הדבר שלבסוף נתגלה שבחו של כלב, גדול מיהושע שלא הוצרך משה להתפלל עבורו, כי כלב היה לאומי מאותם אשר אהבת הלאום והארץ בוערת בקרבם, אהבתם לארץ היא טבעית ופשוטה… בחברון השתטח על קברי האבות… וזה גרם לו לכוח ההתעוררות הלאומית. אבל יהושע – משרת משה, היה שקוע כל ימיו בתורה ובמצוות, לא ימוש מתוך האוהל, הלא לא ידע ולא הרגיש מעולם מה זו לאומיות טבעית.  משה שידע את מצב נפשו של יהושע חשש מאוד שיכשל, ידע משה שהוא זקוק לרחמי שמים, והוסיף לו יו"ד על שמו, שהיא אות משמו של הקב"ה, רצה משה שהתורה והמצוות אשר עסק בהם כל ימיו, יעמדו לו ולא ילך בעצת המרגלים, התפלל עליו והוסיף לו יו"ד לשמו…".

בהמשך כותב רבנו שלום משאש ע"ה  מסר חשוב לדורנו:

"מפרשה זו של כלב ויהושע יש ללמוד הרבה, אף לצדיקי הדור יש ללמוד לקח מפרשה זו…

 כי חוסר ההכרה בגדולת הארץ ובקדושתה – היא פגם הנמשך והולך בדברי ימינו".

גם אצל פשוטי העם במרוקו הייתה כמיהה לעלות לארץ אבותינו. אחד הביטויים השכיחים בכל מפגש היה: "לשנה הבאה בירושלים".

הורי ע"ה, עזבו שני בתים ושלוש חנויות היות והערבים החליטו לא לקנות מהיהודים, ביודעם שבכל רגע הם יעזבו, הם עברו לעיר מראקש בה פעלו שליחי העלייה, וחיו על מזוודות במשך שנה עד עלייתם ארצה בשמחה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת השבת, את ספר במדבר.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה'   ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א.  ההכנה הטבעית {להילחם}  . ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה בת חני ני ע"ה, יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ואלתר ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולמית ואליהו פילו הי"ו,

וכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

ברכה והצלחה להשלמת הספר החדש  "להתהלך באור הגאולה". כהמשך לספר להתהלך באור החיים" מתוך הידור בעיצוב,  ועיטור בהסכמות טובות, וכל מה שייכתב בו, יהיה ליחד שמו יתברך, ויתקבל ע"י החכמים והציבור – ברצון ובפרגון.

 

 

 

 

 

 

 

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת-מקדם ומים כרך ב'

 

ועתה למרכז השלישי, צפת, שהתחיל בראשית שנות השבעים, וקשור לאברהם בן־חיים. אברהם בן־חיים חלם כמה חלומות על רד״ו, והוא פרסמם בצורה של ״הודעה לצבור״. הראשונה בתשל׳׳ג, השנייה בסיוון תשל״ד, והשלישית בתמוז תשל״ה. על הראשונה, שאותה מצאתי ליד קברו של רשב״י במירון ב־1973, יש חותמת בשולי העמוד, ושם כתוב: ״בן חיים אברהם, שכון כנען א/72ו, צפת״. על השנייה הוא חותם: ״מאת: בן חיים אברהם, שכון כנען 72ו, צפת, בית דוד ומשה זיעא״. על ההודעה השלישית הוא חותם: ״נאוום (פעמים וו׳) אברהם בן־חיים הכותב ומצפה לרחמים. שליחו של רבי דוד ומשה זיע״א. כנען 172 צפת״. בהודעה הראשונה כתוב לאמור:

״בחלומי הראשון ראיתי, והנה עומד לידי איש לבוש לבן וזיו פניו כמלך, הוא ניגש אלי, אחז בידי והוביל אותי להרים גבוהים ובין סלעיהם העצומים ראיתי רחבה לבנה. בהגיעי לרחבה, ישב בארץ ואמר: ראה עשרה אנשים בלבד חוגגים ומציינים את יום ההילולה שלי. היכן בל הרבבות אוהבי ונאמני? עניתי לו: וכי אתה רוצה שיבואו מישראל חזרה למרוקו כדי לקיים את ההילולה? האיש אחזני שנית בידי, סובבני ושאל מה הוא המקום הזה? עניתי לו: זהו ביתי. הצדיק המשיך ואמר: במקום הזה רוצה אני שתציינו את יום ההילולה שלי מדי שנה בשנה. שאלתי אותו: מי הוא אדוני? והוא ענה לי אני האיש שנגליתי לאוהבי במרוקו, אני רבי דוד ומשה!!! אני הוא האיש המבקש ומתפלל לפני ה' יום יום לשמור על חיילי ישראל, על גבולות הארץ! אם כן מדוע עזבוני יוצאי מרוקו. עתה הנה אנוכי בא׳׳י ומבוקשי הוא שיחדשו שוב את ציון ההילולה שלי״.

בהודעה זו מתוארים שלושה חלומות, באשר בחלום השני כלולים תשעה צווים (מהם ששה עשה, שלשה אל תעשה). בהודעה השנייה ישנו מסע ארוך ומסובך ומסוכן שבסופו אברהם חיים מגיע לרד״ו. גם כאן יש חמישה צווים, ולראשונה דרישה ״להודיע לכל האנשים העושים הילולה לזכרו שיפסיקו לעשות זאת בנפרד ויבואו לכאן ויעשו הילולה גדולה במשותך״ וכן חיזוק הקביעה ״כעת אני נמצא ויושב כאן באופן קבוע ולא אעזוב את ביתך שהוא ביתי אך לרגע" (המרכאות בטקסט!).

ההודעה הג׳ מי״ז בתמוז תשל״ה מעניינת מכמה וכמה בחינות, והרי הנוסח: ״קריאה לטהרת המשפחה. אני אברהם בן־חיים הגר בשכון כנען מס׳ 172 בצפת נגלה אלי באחד מחלומותי כבוד אדוננו ר׳ דוד ומשה זיע״א. פניו היו כעוסות העופות. הוא פנה אלי ושאל ברתחת הלב: אברהם. אמור נא לי מדוע כה רבים הנקטלים בתאונות דרכים? מדוע מצליחים המחבלים לחדור לארצנו הקדושה ולזרוע בה הרג והרס? מדוע פורצות מלחמות רבות בארץ זו ומשאירות אחריהן מוות, יתמות, צער אין קץ!… הרהרתי מעט והשבתי: מן הסתם, כך גזר ה׳ יתברך שמו. השתררה דממה ואחריה בקע קולו המהדהד: לא כך בני, לא ולא! האנשים הם המביאים את המיתה על עצמם. ההרג הוא פרי מעשיהם הרעים. קטעתי את דבריו ושאלתי: אדוננו, ומה הם המעשים הרעים? נצטעק ואמר: המוות משתולל בגלל שאין הבריות זהירות בטהרת המשפחה. הן עוברות בשאט נפש על מצוות טבילה במקווה… ובכן אפוא, בפקודת אדוננו ר׳ דוד ומשה, הנני פונה לכל מי שחרד לדבר ה׳ שישנס מותניו להזהיר וללמד את בני ביתו ואת שכניו הקרובים והרחוקים על חשיבות הטבילה והלכותיה…״. הפנייה כאן נעשית בניגוד להודעות קודמות, לכלל ישראל.

סיכום מודל רד״ו

ובכן, אנו רואים שבשלושת המרכזים הללו עומדים אנשים החולמים והרואים בהקיץ את רד״ו, כאשר באשקלון ובאופקים הדברים קשורים לאירועים מקומיים ולמה שקורה סביב בית הכנסת. לאב״ח, האחרון שבחוליה זו דחפים לפעולה בהיקך לאומי, דהיפה המביאה אותו לטפל גם בעניינים שאינם קשורים דווקא להילולה או לפולחן רד״ו. אב״ח הוא היחידי מבין שלושתם, המעלה בכתב את חלומותיו ושולח אותם לריכוזים יהודיים מרוקניים בארץ. כל אחד מהם משוכנע ומאמין שרק במרכזו שוכן רד״ו, ושלושתם נזהרים שלא לפגוע באחרים, אם כי ועקנין מאשקלון התייחס לפעמים בזלזול לאב׳׳ח. שלושתם מטפחים אגדות בעלות קווים דומים, שבהן אדם מסוים חולם ומתבקש על ידי רד״ו להופיע באותו מרכז, לפעמים מבלי שהוא ״ידע שזה קיים״. מעניין לציין שאנשים אחרים ממרכזים אלה אינם נמנעים מלשלול את המרכזים האחרים. באופקים מפורסם הסיפור על מה שקרה בשנה שעברה כאשר אוטובוס מלא באנשים מאופקים נסע לקבר רשב״י ולפי בקשת המדריך הגיע לצפת כדי לחפש את אב׳׳ח. סוליכה ועקנין, שהיתה באוטובוס, הזהירה אותו שרק מרכז אחד לרד׳׳ו קיים והוא באופקים.

שעות הסתובבו והמקום נעלם מהם, ובנס ניצלו מתאונת דרכים, כאשר האוטובוס כמעט והתדרדר. סיפורים על ניסים ומעשי הצלה פלאיים נפוצים בשלושת המרכזים. מעניינת העובדה שבשלושת המקומות האלה נמסר לי מפי שלושת האחראים שיש להם סודות, שנמסרו על ידי רד״ו, ואין הם יכולים למסור אותם. משלושתם רק לוועקנין מאשקלון היכרות קודמת עם רד״ו במרוקו. האחרים לא ביקרו במקום קבורתו במרוקו. באופקים ישנה התקשרות חזקה מאוד לרשב״י ולקדושים אחרים, ועד היום לא ברור להם איך הם הגיעו לרד״ו, או נכון יותר איך רד״ו הגיע אליהם. בשלט המקשט את כניסת בית הכנסת באשקלון כתוב: ״בית הכנסת של האדמו״ר רבי דוד ומשה חברת רשב׳׳י״. שלושתם בנו באשקלון ובאופקים בית כגסת, ובצפת חדר ותוספות, כדי לקבל את המבקרים. שלושתם הסתבכו עם השלטונות ולשלושתם יש סיפורים דומים על מעורבותו של הקדוש והעזרה שהוא הגיש להם. אנשים אלה מודרכים ומופעלים על ידי הכרה מאוד מודגשת בשליחות שהם ממלאים ובתפקיד שהוטל עליהם על ידי הקדוש. שלושת האנשים האלה זוכים לפופולאריות רבה בקרב חסידי רד״ו. הם פונים אליהם כדי שיברכו אנשים, ימרחו שמן על אברים הולים, ישתתפו בסעודה וכר. משהו מקדושת רד״ו דבק בהם, אך הם מקפידים להעמיד דברים על דיוקם ולציין בפני האנשים: הקדוש הוא שעוזר לכם, לא אני.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- ועתה למרכז השלישי, צפת

עמוד 118 -מקדם ומים כרך ב'

אסון ספינת המעפילים אגוז

לצורך המשך העלייה הבלתי לגאלית ממרוקו, נשכרה ספינת דיג קטנה ע״י ה״מוסד״. באמצעות המחתרת היהודית, ״אגוז״ הייתה אחת מהספינות שנהגו לצאת מחוף אל-חוסיימה שבמרוקו לגיברלטר ומשם העולים היו ממשיכים בדרכם לישראל. מפאת גודלה הייתה מוגבלת בכמות העולים, בין ארבעים לחמישים בני אדם. בהפלגתה השלוש-עשרה, בלילה שבין ה-10 ל-11 בינואר 1961, טבעה ספינת אגוז, כשעל סיפונה ארבעים ושלושה עולים ואיש ״המוסד״ חיים צרפתי. מהמים נמשו רק עשרים ושתיים גופות שנמצאו, והובאו לקבורה במרוקו. ב-1992 הובאו עצמות עשרים ושתיים הנספים לקבורה בהר הרצל בירושלים.

אסון טביעת הספינה גרם לזעזוע קשה בארץ וברחבי העולם. בכתבות בעיתונות ובאמצעי התקשורת תיארו את מצוקתם, וכמיהתם של יהודי מרוקו לעלייה. טביעת ה״אגוז״ הביאה לפריצת הדרך במאבק למען יהודי מרוקו. ישראל ניצלה את האסון והחלה במסע תקשורתי בין־לאומי כדי לחשוף את בעיית יהודי מרוקו בפני דעת הקהל העולמית. העיתונות המרוקאית הגיבה בהסתה אנטי ציונית והטילה את האשמה על ישראל.

העלייה לישראל

קהילת יהדות מרוקו שמנתה כ-000.300 יהודים, הייתה מהקהילות הגדולות שהיו בארצות האסלאם.

עם הקמת המדינה בשנת 1948 נוצרו שלושה גלי עלייה גדולים של יהודים שעלו מתוך כיסופיהם לארץ ישראל. לא כל היהודים שהיגרו (יצאו) ממרוקו הגיעו לא״י, חלקם הגיעו לאירופה, בעיקר לצרפת וחלקם לארה״ב ולקנדה. אך רוב יהודי מרוקו בחרו לעלות לא״י.

עלייה א' – בין השנים 1956-1948 עלו לישראל ממרוקו 85,000 עולים. עם הקמת מדינת ישראל התעורר חשש מפני פרעות ביהודי מרוקו, שכן ההמונים לא השלימו עם ניצחון היהודים ואובדן פלסטין. בנוסף לתקופה הקשה שעברה על יהדות מרוקו, ב-15 בנובמבר 1951 הגיעה הידיעה על החלטת ממשלת ישראל והסוכנות היהודית להנהגת מדיניות סלקציה בקרב העולים המבקשים לצאת ממרוקו.

הסלקציה

יהודי מרוקו הם הקהילה היחידה שעברו סלקציה בדרכם לא״י (1956-1951). העולים עברו תהליכי מיון ונאלצו לעמוד בפרמטרים שקבעו הגורמים המחליטים. עולים במצב בריאותי תקין, כושר עבודה, גודל משפחה והתחייבות לעבודה חקלאית.

שוללי הסלקציה טענו כי היא פוגעת בזכויות האדם והאזרח, מנוגדת למסורת היהודית, מנוגדת להצהרה המפורשת של מגילת העצמאות ולחזון היסוד של התנועה הציונית. ומעל לכל ריחפה הטענה כי מצבם של היהודים רק הלך והחמיר בארצות המוצא, ושבפניהם עומדת סכנה אמיתית. הסלקציה הופעלה בעיקר כלפי יוצאי מרוקו ותוניסיה.

מתוך מחקרו של פרופסור משה ליסק, מעולם בתולדות שיבת ציון של ימינו לא תוקנו תקנות דרקוניות כדוגמת אלה לגבי עלייה כלשהי. המשמעות המיידית הייתה פיצול משפחות, כאשר הזקנים והבלתי כשירים לעבודה הושארו מאחור, במרוקו. כעבור שנים, בלחץ הקהילה והמשפחות בוטלה הסלקציה.

עלייה ב' – בין השנים 1961-1956 עלו לישראל 30,000 עולים, בתקופה זו העלייה הייתה בלתי לגאלית והתבצעה באמצעות הברחת היהודים ממרוקו בספינות. אחת מהספינות שעסקו בהברחת העולים ירדה למצולות(ספינת אגוז, כאמור).

עלייה ג' – בין השנים 1967-1961 במסגרת מבצע ״יכין״ עלו לישראל 80,000 עולים. שלא כמו בעלייה ב׳, שנעשתה בתנאי מחתרת והייתה כרוכה בסיכונים רבים, עלייה זו זכתה להקלות. זאת מפני ששנה לפני מות מלך מרוקו מוחמר החמישי ב-1960, חשף ״המוסד״ תוכנית להתנקש בהסן בנו. לאחר העברת המידע למרוקאים וסיכול המזימה, נטוו קשרים עם הממשל המרוקאי מתחת לפני השטח. עם מות המלך ב-1961 עלה חסן השני לשלטון. כבר עם עלייתו לשלטון, בקיץ 1961, התחיל משא ומתן חשאי בין נציגים ישראלים, לנציג המלך השר עבד אלקאדר בן־ג׳לון בז׳נבה שבשווייץ. לפי ההסכם שהושג, היהודים רשאים לעזוב את מרוקו בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל, והגוף המטפל אינו ציוני, אלא ארגון ההגירה הבין־לאומי היא״ס שיסדה יהדות ארה״ב ב-1909. במסגרת ההסכם שולם על כל עולה ״כופר״ – 150 דולר.

אף אחד מהמשלחת הישראלית לא הופתע מהדרישה המרוקאית, לכלול בהסכם את הפסקת הפעילות החשאית של הוצאת היהודים ממרוקו. הממשלה המרוקאית חששה מגילוי הדבר ומהאשמה של שיתוף פעולה עם האויב הציוני, לכן דרשה את הפסקת הפעילות.

סוגיה היסטורית מרתקת היא שאלת יחסם של השליטים הערביים כלפי יציאתם של היהודים את מדינותיהם. לסוגיה זו משמעות מיוחדת לאור המגמות הפאן־ערביות שאפיינו תקופה זו. השליטים הערביים לא גירשו את היהודים אלא היהודים, בהבינם את המצב החדש שנוצר עם הקמת מדינת ישראל, בחרו להגר. היו שליטים ששיתפו פעולה עם ארגונים יהודיים או באמצעות מתווכים. לא פעם הייתה הסכמה שבשתיקה בבחינת סיוע.

אין ספק שהשינוי נגרם גם בגלל מעורבותה הדיפלומטית של מדינת ישראל בזירה הבין־לאומית ועקב תגובות חריפות בעיתונות העולמית לגבי גילויי האלימות במרוקו ובמיוחד לאחר טביעתה של ה״אגוז״.

חבלי קליטה

עלייתם של רבים מיהודי צפון אפריקה, הביאה גם לייסורי קליטה שנתקבלו בתחילה באהבה, אך הפכו בהמשך לאכזבה גדולה. התנאים בהם שוכנו העולים, אוהלים, צריפונים ופחונים שמילאו את הארץ, היו קשים מנשוא. תקופת המעברות החלה ונמשכה למרבה הצער, שנים רבות. בני דור המעברות, מכל העדות, נוטים לראות במגוריהם הרעועים תקופה פוגעת, מאכזבת ואפילו משפילה. תקופה זו תיחרט עמוק בליבם של כל מי שעלו לישראל בחדווה וברינה.

קשיים נוספים איתם נאלצה עלייה זו להתמודד, אלה אורחות החיים ודרכי המחשבה שלא היו מובנים ומוכרים לתושבי הארץ, במיוחד ליוצאי אירופה.

בין הסיבות לקשיי הקליטה ניתן למנות גם: את הילודה הגבוהה, ההשכלה הנמוכה ואת החוסר במקצועות בקרב חלק מהעולים. אלו היו הגורמים המרכזיים להתנגשויות עם השלטון המרכזי. מצד שני,המזג ״המרוקאי״ מתגלה גם במעשים חיוביים רבים. זה המקום להזכיר את מעשה הגבורה של נתץ אלבז ב-1954 אשר בשעת פירוק רימון, הנצרה השתחררה במקרה, נתן זינק מהאוהל, התרחק מחבריו ונשכב על הרימון. כך בהקריבו את חייו מנע פגיעה בחבריו.

פערי התרבויות וטענות האפליה הולידו את תנועת ״הפנתרים השחורים״. מטרות התנועה היו קידום מצבם החברתי והכלכלי של יהודי צפון אפריקה בישראל.

מקנס

מקנס נוסדה במאה העשירית ושמה נגזר משמו של שבט ״מקנסה״ הברברי שייסד אותה ומשמעותו ״לוחם״. תקופת הזוהר של מקנס החלה, כאשר מלך מרוקו באותה תקופה ״מולאי איסמאעיל״ קבע אותה לבירתו. היום מקנס נחשבת לאחת מארבע ״הערים הקיסריות״ של מרוקו, יחד עם הערים פאס, רבאט ומרקש. בשנת 1996 ״אונסקו״ הכריזה עליה כאתר מורשת עולמית.

העיר מקנס ממוקמת בצפון־מערב מרוקו, בשולי הרי האטלס התיכון. היא יושבת באזור חקלאי עשיר ומוקפת גידולים חקלאיים רבים הכוללים כרמים, פרדסים, ומטעי זיתים, המעניקים לה את השם ״מכנאסת אל זיתון״(מדינת הזיתים). מקנס ידועה ומפורסמת במגוון הרחב ובטיב עיבוד הזיתים.

תור הזהב של קהילת מקנס היה בתקופת המלך מולאי איסמאעיל (1727-1672), שהעתיק את בירתו למקנס והחזיק יועצים יהודים בחצרו. יוסף מימראן סייע לו בתפיסת השלטון. בנו אברהם מימראן שהיה בעל השפעה בחצר הסולטאן, ניהל משא ומתן עם השגרירים האירופאים. מזכירו היה משה בן עטר ובשנת 1721 חתם על חוזה שלום עם אנגליה.

מולאי איסמאעיל הפך את מקנס לבירתו, והקים בה שכונה נאה לאנשי חצרו, ליד הרובע היהודי. מאז ועד המאה ה-19 הייתה במקנס אחת הקהילות המפותחות והמתוקנות במרוקו. עיר של חכמים, סופרים וסוחרים. תרומות מעשירי העיר שימשו לתמיכה בנצרכים ובלומדי התורה. לקהילה היה קשר סדיר עם היישוב בארץ ושד״רים היו מביאים ממקנס סכומי כסף נכבדים.

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 23

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

קולות מהומה החלו לעלות בחלל המרטף. תומכי הציונות חיכו לדבריו של יעקב, שכן האמינו בכושר שכנועו. אימרמן האופה התחנן שיתנו ליעקב לדבר. רק כשהרים קול צעקה השתרר שקט, וכולם הביטו בו כלהקת אפרוחים הנאלמת דום למשמע רעש חזק. במילים יפות ובקור רוח ביקש מהם לצנן את הרוחות. יעקב ביקש מהחברים הצעירים לקבל את הצעתו – להקים מוסדות ציוניים ובתי ספר באופן חשאי ומבלי להרגיז את ערביי העיר.

״הטענה שהציונים מפירים את השקט ששרר בחברון עשרות שנים אינה מדויקת, בלשון המעטה. האנגלים כבר נמצאים בעיר, לא יחלוף זמן רב והשקט ישוב על כנו, אך אנו צריכים לחשוב על העתיד. ככל שנקדם את עננינו בשקט ובשכל ישר, כך נוכל לקצור את הפירות בעתיד. אני מבטיחכם!״ אמר יעקוב בביטחון, ״ההתחנפות הייתה טובה ונכונה עד עתה, אולם החנופה והיחסים הטובים – הגיע זמנם לחלוף מן הארץ!״ פסק יעקב.

בתום דבריו החלו רשרושים התלחשויות דרמטיות. חסון התפרץ לפתע, והחל להטיח מילים קשות נגדו ונגד כל מי שצידד בקו מיליטנטי. הוא הוסיף להאשימם שהם נוהגים בחוסר אחריות: ״מעשיכם ישנו את מרקם החיים העדין בין היהודים לערבים, הערבים ינצלו כל מהלך כזה כדי להימלט מתשלום הכספים, והסיכויים לראות את כספינו בחזרה ירדו לטמיון! והיחסים התקינים ששררו עד עתה ייהרסו לבלי שוב!״ יעקב השתתק לרגע למשמע הדברים. נסוג לאחור פניו החווירו כסיד הוא לא יכול היה עוד לשאת זאת.

״אל נא תטיף לנו מוסר! זוז מכאן יא כלב!״ הדפוהו כמה בריונים מהחבורה הקולנית.

חסון הפנה אצבע מאשימה ליעקב – הוא עשה זאת באספניולית, כדי לגרוף את אהדת הספרדים:

״מי קומי דה לה מאגו״ – זה אכל מן היד של השטן, אמר, ואחר הוסיף – ״מיד הציונים!״

יעקב עמד ללא זיע. הקולות התלהמו מאוד. יעקב אליעזר, יצחק שמי ודוד אבישר הציונים נחלצו לעזרתו. כמה סוחרים קולניים מחבורתו של חסון נדחקו אל הפתח ומנעו מהם לצאת מן המרתף. במקום החלו דחיפות הדדיות, וכמעט ופרצה תגרת ידיים בין הצדדים. בפינה עמד יצחק שמי, זקוף קומה בחליפתו המעוטרת פסים, נעליו המבריקות כוסו בשכבת קמח דקיקה שהעניקה להן מראה קטיפתי. כאשר נרגעו הרוחות ביקש בנימוס את זכות הדיבור, ומשלא נענו רטן ונזף בהם. רק אחרי הפצרותיו הרבות נרגעו הרוחות והקולות נדמו. הוא נעמד והחל להרגיעם ולשכנעם לקבל את הצעתו לפעול בדרכים דיפלומטיות ולא להוסיף דברי רהב. הוא הבטיח להם קבל עם ועדה שאם יסכימו לכך יפעל אצל כל הנוגעים בדבר, ולא ייזום דבר שיצטערו עליו.

״סמכו על מילתי!״ אמר בקולו הבריטוני. ״אני יודע איך לשכנעם, יש לי שיח וסיג איתם. מה שנחוץ לנו יותר מכול ברגע זה הוא סבלנות ואורך רוח.״

חסון הביט לרגע בעיניו של יעקב, אך מייד השפיל את מבטו ולא אמר דבר. יעקב ניצל את הסחת הדעת ויצא מן המאפייה אל רחוב קאזאזין. בצאתו מן המרתף עטה עליו קבוצה של פרחחים ערבים שעבדו במאפייה וחסמה בפניו את הדרך, אחדים מהם החלו להמטיר עליו כיכרות לחם. אחת אחת נחתו כיכרות הלחם היבש על ראשו עד כי חש מושפל עד עפר… באותו הרגע קצה נפשו של יעקב מהעלבונות, מהקללות, מהנידויים, מהחרמות, מיידויי האבנים, מהשקרים – את כל אלה חווה ללא הפסק מאז הגיע לעיר. מיואש ומושפל, צמוד לקירות הסמטה המפוייחים, מיהר יעקב אל ביתו.

בלי לשים לב למה שהתחולל מחוץ למרתף של אימרמן, בעודם מקללים  את יעקב חי בוגנים, נעמד במקומו בן ציון גרשון הרוקח וסיפר לכל מי שהסכים לשמוע מיהו האויב האמיתי – הוא הראה לכולם את הכתוב בעיתון ״הארץ׳/ ידיעה מרעישה על התפשטות מחלת השחפת וסכנת המוות שהיא זורעת בקרב ילדים ומבוגרים כאחד. אולם לשווא היה ניסיון זה להסיט את השיחה הקולנית. הפרנסה הייתה מעל הכול.

מאז אותו מפגש אומלל השתנו חייו של יעקב חי בוגנים. הוא חדל להסתובב בחופשיות בסמטאות העיר. מחשש שדבר חברותו בקבוצה הציונית ייחשף וערביי העיר לא יסלחו לו. המסיתים כנגדו – חסון וחבריו – השחיתו כל חלקה טובה. מאז אותו אירוע מביש במרתף של אימרמן חש יעקב כנטע זר, ללא כל יכולת השפעה. המאורעות האלה הביאו את יעקב לכדי ייאוש ובליבו גמלה החלטה כי חלקת האדמה הקדושה אינה מניחה לנפשו – עליו לשוב לעיר הולדתו, לתטואן, בהקדם. אולם כיצד ישכנע את ברוריה רעייתו?

ברוריה נולדה בתטואן למשפחה שמוצאה מקסטיליה. היא גדלה והתחנכה בבית הספר לבנות של אליאנס. בשנת 1891 עלתה משפחתה לירושלים והתיישבה בעיר העתיקה. מאז החלו העניינים בחברון להסתבך ייעצה ליעקב לעבור לירושלים. היא העדיפה את הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים ובלילות לא הניחה ליעקב עד שייאות להסכים לעזוב את חברון ולחבור לקהילה הספרדית בירושלים. המחשבה לחזור להתגורר ליד הוריה בירושלים הייתה עשויה להיות משמחת, אילולא יעקב התנגד. היא ניסתה לשכנעו שמצבם הכלכלי ישתפר וקיוותה ששם החיים יאירו להם פנים, אך יעקב דחה זאת והעדיף לחזור לתטואן, אולם לא לפני שיסדיר את חובותיו לבנק אפ׳׳ק. מנהל הבנק, היה איש קר ומחושב ואיים להפקיע את המשכון שהפקיד יעקב בידי הבנק – חמש מאות פרנקים צרפתיים. ״לא רצוי לעשות מהלך פזיז,״ אמר לברוריה והוסיף כי ״אין הבדל בין חברון לירושלים. גם שם החיים אינם סוגים בשושנים,״ ואם כבר לעזוב את חברון – הוא מעדיף לחזור לתטואן.

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 23

237 – שיר חדש כברכת ה' – רמד

 רמד. שיר חדש כברכת ה׳

בבניין בית המקדש. שיר מעין אזור בן שש עשרה מחרוזות ומדריך דו-טורי דו-צלעי. הצלע האחרונה במדריך מעמידה מילות קבע בראשי המחרוזות. בכל מחרוזת שני טורי ענף וטור אזור צלעי.

חריזה: א/ב א/ב גגג/ב דדד/ב. משקל: שתים עשרה הברות בטור.

כתובת: פיוט לכבוד בית מקדשנו ותפארתנו וחסדי דוד משיחנו מלכנו. נועם ׳אל ארץ עזובה׳.

סימן: אני דוד בן אהרון חזק.

מקור: א- כב ע״א; ק־ יח ע״א.

 

שִׁיר חָדָשׁ כְּבִרְכַּת / ה' פִּי יַגִּיד

מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת / הַבַּיִת לְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

אֲסַפֵּר יְקָרוֹ

תִּפְאַרְתּוֹ וְהוֹדוֹ / זִיווֹ וַהֲדָרוֹ

בָּרוּךְ שֶׁבְּחָרוֹ וַיִּבְחַר בְּדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נִתְיַסֵּד וְנִבְנָה

בְּהַר הַמּוֹרִיָּה גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה

בְּגֹרֶן אֲרַוְנָה / אֲשֶׁר קָנָה דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

יָה חוֹקֵר כְּלָיוֹת

בְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם צִוָּה עָלָיו לִהְיוֹת

בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת / כְּמִגְדַּל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

דְּבַר אֶל וּרְצוֹנוֹ

דָּוִד בְּנוֹ / יִשַׁי הֵכִין עַל תִּקּוּנוֹ

וְגָמַר בִּנְיָנוֹ / שְׁלֹמֹה בֶּן דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

וֶה' אֲהָבוֹ

כִּי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ יִשְׁאֲבוּ

לַמִּשְׁפָּט שָׁם יָשְׁבוּ / כִּסְאוֹת לְבֵית דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

דָּר שׁוֹכֵן מְעוֹנִים

נִתְאָוֶהָ לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים

גֶּזַע הָאֵיתָנִים וְיַעֲקֹב וְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

בִּנְיַן הָדוּר נָאֶה

עַיִן שְׁזָפַתְהוּ תִּתְאָוֶהָ תִּשְׁתָּאֶה

חֲזֵה צִיּוֹן רְאֵה / קִרְיַת חַנָּה דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נָתִיב לוֹ וּמְסִלָּה

מְכֻוַּן כְּנֶגֶד מִקְדָּשׁ שֶׁל מַעְלָה

לִשְׁמֹעַ תְּפִלָּה / הַפּוֹדֶה אֶת דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

אַל נוֹרָא וְאֵיתָן

אֵליו וְאֻלָמָיו מִדָּתָן צוּרָתָן

הַכֹּל בִּכְתַב נָתַן / הַנָּבִיא אֶל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה

עֵת רָצָה לְהָבִיא אָרוֹן אֶל מְקוֹמוֹ

שְׁעָרִים נִסְתְּמוּ / לִכְבוֹדוֹ שֶׁל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

רָאשֵׁיהֶם שְׁעָרִים

לֹא נָשְׂאוּ בִּרְנָנוֹת אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים

עַד הָיוּ נִזְכָּרִים / חֲסָדָיו שֶׁל דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

וְנֵצֶר מַטָּעַי

יִשְׂרָאֵל רוֹעֶה כְּרוֹעֵה עֶדְרוֹ יִרְעֶה

וְאֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה / אוֹמֵר חָטָא דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

נִרְאֲתָה נִגְלְתָה

בַּת שֶׁבַע לְדָוִד רְאוּיָה לוֹ הָיְתָה

וּכְלִמָּה כִּסְּתָה / פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָּוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

חֶדְוָה גִּילָה דִּיצָה

שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עֵדָה הַקְּדוֹשָׁה

עַל טוֹב אֲשֶׁר עָשָׂה / ה' לְדָוִד

הַבַּיִת לְדָוִד

זְמַן עוֹד יְכַנֶּה

בְּשֵׁם בֵּית יַעֲקֹב זֶה שְׁמוֹ יְכֻנֶּה

בְּתוֹכוֹ אֶעֱנֶה / שִׁיר מִזְמוֹר לְדָוִד

 

הַבַּיִת לְדָוִד

קָדוֹשׁ מָגִנֵּנוּ

תִּבְנֶה תְּכוֹנֵן מַהֵר בְּיָמֵינוּ

בְּבִיאַת מַלְכֵּנוּ / מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד

 

 

1. 1. שיר… כברכת: על-פי יש׳ מב, י; תה׳ צו, א ועוד. 2. מזמור… לדוד: על-פי תה׳ ל, א, והשווה מכילתא בשלח טו, ועניינו שיר לכבוד בית המקדש מפי המשורר. 6־7. נתיסד… המוריה: על-פי דה״ב ג, א. 7. גבעת הלבונה: על-פי שה״ש ד, ו. 8. בגורן… דוד: על-פי שמ״ב כד, טז: יח ודה״ב יה… כליות: על-פי יר׳ יז, י; תה׳ ז, י ועוד. 11-10. ציוה… דוד: על-פי שה״ש ד, ד והשווה שהש״ר ד׳: ׳בנוי לתלפיות מהו לתלפיות כפי שאמרו לו פיות הרבה…׳ 15. וה׳ אהבו: על-פי שמ״ב יב, כד. 17-16. ממנו… דוד: על-פי תה׳ קכב, ה. 18. דר… מעונים: על־פי יש׳ לג, ה: ׳כי שכן מרום׳ ועוד. 20. גזע האיתנים: בני אברהם ויצחק, איתני עולם, על-פי ר״ה יא ע״א. 22. עין שזפתהו: על-פי איוב כ, ט. 23. קרית… דוד: על-פי יש׳ כט, א. 26-24. נתיב… דוד: על-פי יש׳ מ, ג; דה״ב ט, יא והשווה ילקוט תה׳ תשי״ג. 28. איליו ואולמיו: על-פי יח׳ מ, כא: כד. 29-28. מדתן… דוד: שקיבל דוד מאת נתן הנביא את צורת בית המקדש, על-פי דה״א כח, יט. 32-30. המלך… דוד; על-פי שבת ל ע״א: ׳כשבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון… דבקו שערים…׳, וראה במ״ר טו: ׳בשעה שהכניס שלמה…׳. 33־35. ראשיהם… דוד: על-פי ברכות כט ע״א: ׳… כנגד עשרים וארבע רננות שאמר שלמה…׳. 37-36. ונצר… רועה: על-פי יש׳ ס, כא. 37. כרועה… ירעה: על-פי יש׳ מ, א. 38. ואינו… דוד; על-פי שבת נו ע״א. 41. וכלימה… דוד: על-פי שבת ל ע״א: ׳נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה׳. 47. שיר… לדוד: על-פי תה׳ סח, א ועוד. 48. קדוש מגננו: על-פי תה׳ לג, כ ועוד. 50-49. מהר… בן דור: על-פי זמירות למוצאי שבת.

 

 

1. 1. ספרות הקבלה .

סוגי היצירה הקבלית שחוברה על ידי חכמי מרוקו, כוללים פירושים לזוהר ולכתבי האר״י, תפילות, תיקונים, ספירות ושירה. לדעת המקובלים, האמת העמוקה נחשפת רק הודות למתודה קבלית. באמצעות יצירות אלה חיזקו החכמים את תקוות הגאולה.

           

במחצית הראשונה של המאה ה־13 עבר מרכז ההגות הקבלית מפרובנס לספרד ומשם למרוקו, ובה נוצר כנראה המיזוג בין אסטרולוגיה לקבלה. במיזוג זה תופש מקום נכבד ראשון המקובלים שם, ר׳ יהודה בן נסים אבן מלכא שפעל בשנות ה-60 של המאה ה־13, כנראה בפאס. הוא היה מקובל שעסק גם בחישוב הקץ ובוא המשיח, ותפש את ההיסטוריה של עם ישראל כחלק מהמאורעות העולמיים. בכתביו יש מיזוג של המאגיה הפילוסופית הערבית עם תורת הסוד היהודית. שיטתו הפילוסופית היא ניאו־אפלטונית בצירוף אמונות אסטרולוגיות. 'ספר יצירה' קסם לגדולי המחשבה והמדע היהודים. ר׳ יהודה אבן מלכה כתב בערבית ספר בשם ׳כתאב אנס אלגרב ותפסיר ספר יצירה׳, שתורגם לעברית על ידי אלמוני. המהדורה המדעית של הנוסח המקוצר בעברית יצאה על ידי י״א וידה, רמת גן תשל״ד.

 

למרכז הקבלי בדרעה שבדרום הגיעו ׳הזוהר׳ ומסורות קבליות מספרד ומפרובאנס למן סוף שנות ה־50 או ראשית ה־60 של המאה ה-13 ר' משה קורדובירו קשר את התגלות 'הזוהר׳ לדרעה. כאן חיו חכמי קבלה שגיבשו מסורת קבלית שקדמה לזו של מגורשי ספרד והיתה בלתי תלויה בה. האופייני לאסכולה זו הוא יחסה לרעיון הגאולה – גאולה פרטית ולא גאולה לאומית היסטורית כדוגמת קבלת האר״י, אשר שמה דגש על התיקון הקוסמי וכתוצאה ממנו התיקון הלאומי, כתהליך שעתיד להסתיים באחרית הימים. חכמי הקבלה במרוקו לא נחשפו למפגש בין הקבלה והפילוסופיה ותרבות הרנסנס, כפי שאירע באירופה ובמזרח התיכון.

בין היצירות הקבליות ניתן למצוא פירוש לספר ׳נתיבות החכמה וחמישים שערי בינה; שחובר על ידי המקובל ר־ דוד דרעי הלוי בשנת ק״נ (1390). חיבורים של מקובלים אחרים יצאו לאור על ידי ר׳ חנניה דרעי, בשם ׳חדר מלכות חכמת אדם׳, ורזי התורה מבוססים על תורת הקבלה מכתב יד עתיק שנמסר מהצדיק מסטיף רבי יצחק חי דרעי, הודפס בירושלים תשמ״ט.

 

העתקתם של כתבי יד קבליים השפיעה על יצירות נוספות שחוברו, ביניהם בתארודנת, שהיא בירת איזור הסוס, העורף של התרבות הברברית בדרום. שכן ׳הזוהר׳ תפס מקום מרכזי בחיי הדת של יהודי מרוקו בכל הדורות, ובייחוד אצל אלה שחיו בדרום. ר׳ יוסף בן שלום אשכנזי (הארוך) בילה כנראה את סוף ימיו בתארודנת, וחיבר פירוש קבלי לבראשית רבה, שהודפס בירושלים בתשמ״ה. במאה ה־16 פעלו בדרום מקובלים כמו יוסף אבן טבול ואברהם שלום, וכן ר׳ משה בן מימון אלבאז (1575־1604) מתארודנת, שחיבר את הספר ׳היכל הקודש', אמשטרדם תט״ו, שהוא פירוש על התפילות על פי ׳הזוהר׳, ר׳ יצחק הכהן חיבר את 'גינת ביתן׳, לוד תשנ״ח. חכמים מאסכולה זו היו אישים כריזמטיים, ביניהם ר׳ מסעוד בוזאגלו, ר׳ יעקב אביחצירא ואברהם אזולאי, וצאצאיהם ירשו תכונות אלה.

חיבורים קבליים קדומים הועתקו בפאם במאה ה־16. ספרו של משה די ליאון 'משכן העדות׳ הועתק ב־1528. 'ספר הגבול' של ר׳ דוד בן יהודה החסיד נכתב בפאס ב־1559.

במאה ה־16 פעל בקרב הברברים זרם דתי קנאי שהוציא מקרבו ׳מראבוטים׳ המחוננים ב'ברכה׳ – מעין רוח קודש או חסד שמיימי הצופן בקרבו כוחות טמירים. החוקרים מניחים שהיו קיימים קשרים והשפעה הדדית ביניהם לבין האסכולה הקבלית היהודית, שפעלה בקרב הברברים בהרי האטלס בדרום מרוקו ובמזרחה.

האסכולה האופיינית למגורשי ספרד ׳הזוהר׳ הודפס במנטובה ובקרימונה בשלושה כרכים בשנים שי״ח־ש״ב (1558־ 1560). ׳תיקוני הזוהר׳ הודפסו שם בשנת שי״ח. ההדפסה תרמה להפצת הקבלה, ולוותה בציפיות משיחיות.

עוד לפני ההדפסה חובר פירוש על ׳הזוהר; שלא הושפע ממקובלי צפת. ר׳ שמעון לביא, ממגורשי ספרד שחי בפאס בשנים 1492־1549, חיבר את ׳כתם פז; שהודפס בליוורנו תקנ״ה בשני כרכים, והוא מקור חשוב להכרת הקבלה במרוקו במאה ה־16 ואילך. ר׳ שמעון לביא חיבר גם ביאור המלים הזרות ביזוהר; שהודפס בספרו של חיים אברהם בן שמואל מירנדה, 'יד נאמן' שלוניקי תקס״ד. ׳הזוהר׳ זכה לפירושים שחיברו חכמי מרוקו, וחלק מהם הודפסו. ר׳ יהודה חייט, שחי בפאס בתחילת המאה ה־16, חיבר את ׳מנחת יהודה; מנטובה שי״ח, שהוא פירוש על ספר ׳מערכת האלהות׳ לר׳ פרץ מבעלי התוספות. ר׳ יהודה חליווה מפאס, שעלה לצפת, חיבר בה בשנת 1545 את ספרו ׳צפנת פענח; ׳הזוהר׳ שימש גם בסים לחיבורים רבים ברוח הקבלה. פירוש קבלי מוקדם לתורה חובר במרוקו על ידי ר׳ יעקב איפרגאן – ׳מנחה חדשה׳, שנכתב ב־1619 ונדפס בלוד בתשנ״ט.

 

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן–ספרות הקבלה

עמוד 148

מנהגי בר מצוה

נהגו לספר את חתן הבר מצוה, בליל ערב הכנסו למצוות, במעמד קרובים וחברים, תוך שירה וזמרה, ומורחים על כף ידו ״חינה״;

כן המנהג בכמה קהלות במרוקו, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה), ומקורו על פי הסוד כדי להסיר מעליו השערות שהם דינים ולהכינו ליומו הגדול:

נהגו ביום הבר מצוה, באים קרובים וחברים לבית הורי החתן השכם בבוקר, והחתן מברך ברכות השחר לפניהם, וכשמגיע לברכת עוטר ישראל בתפארה, מתעטף בציצית ומניח תפילין, בסיוע תלמיד חכם, ואת התפילין של הראש מניח לו אביו, ויש נהגו שהאב מניח לו של יד, והרב מניח לו של ראש:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו, מפי השמועה:

יש נהגו שבני המשפחה, מתכבדים לכרוך לו את הכריכות של התפילין, וכ״ז תוך תרועת שמחה:

כן הביא שם בספר יהדות מרוקו מפי השמועה:

יש נהגו להביאו לשיחה בטלה בין תפילין של יד לשל ראש, ומברך גם על של ראש ״על מצות תפילין״:

כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובספר נר לעזרא דן בזה מפאת ברכה שאינה צריכה, ומסקנתו שאין למחות ביד הנוהגים כן, שיש להם ע״מ לסמוך, והמחמיר תע״ב:

נהגו אחרי הנחת התפילין, מברך ברכת שהחיינו:

כן הביא בספר נו״ב (עמוד רמ״ד), ומהיות טוב שילבש בגדים חדשים ויכוון על הכל:

יש נהגו להניח לו את התפילין, בפתח אחורי הדלת:

כן הביא שם בספר נו״ב, וטעם לזה, לרמז לו לבר מצוה, כי מעתה הוא כעבד נרצע באזנו ובדלת, והוא עבד להקב״ה לעולם, לטוב לו כל הימים:

נהגו רבים לקחת את חתן הבר מצוה לטבול במקוה או מעין, ויש שנהגו לרחוץ לו

שם ידיו ורגליו:

כן נהגו בדבדו ובסביבותיה, וזה מנהג מימי חכמי ספרד, וראה בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וביהדות מרוקו(עניני בר מצוה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 141

שורשים במזרח ב'

יד טבנקין 1989

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989

יצחק גרשון

העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה*

יהדות מרוקו במלחמת העולם השנייה

הגירסה הראשונה של המאמר הוגשה לסמינריון על השואה, שמקיים מדי שנה פרופ׳ דניאל קארפי באוניברסיטת תל־אביב. לפרופ׳ קארפי אני מודה על עזרתו הנדיבה והערותיו המועילות. כן ברצוני להודות לעובדי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.

בשנות ה״40 מנה הישוב היהודי במרוקו כ־200.000 נפש – כ*2.5% מהאוכלו­סייה הכללית – מהם כ־180.000 באזורי המרכז והדרום שהיו תחת פרוטקטורט צרפתי, והשאר באיזור הצפוני, שכלל את רצועת הפרוטקטורט הספרדי ואת העיר הבינלאומית של טנג׳יר, שסופחה חד־צדדית על ידי ספרד לאיזור חסותה בקיץ 1940, מיד לאתר כניעת צרפת באירופה.

הישוב היהודי היה מפוזר מאד, אם כי בין שתי מלחמות העולם חלה נהירה רבתי לעבר הערים הגדולות, ובראשן קזבלנקה. הוא היה מורכב ברובו מסוחרים זעירים, אומנים ופועלים, שחיו בצניעות ואף בעוני. רבים נזקקו לסעד, בעיקר מקרב המהגרים החדשים לערים. ב־1936 היו רבע מיהודי קזבלנקה מובטלים, וב״1938 נמנו ברבאט הבירה 28 אחוז מהאוכלוסייה היהודית כמובטלים.

ככלל, היתה זו קהילה מסורתית ושמרנית, אם כי, הודות לפעולות בתי הספד של כי״ח, בעיקר, החלה תנועת אמנציפאציה והתמערבות, ורבים רבים, במיוחד בערי החוף, התאוו ל״הצטרפת׳ כלומר, להיות לצרפתים. דבר זה יותר קל היה להשיגו מן הבחינה התרבותית מאשר מן הבחינה המשפטית, שכן השלטונות הצרפתיים והספרדיים כאחד ראו ביהודים נתיני הסולטאן. לוועדי הקהילות לא ניתנה אפשרות לנהל מאבק פוליטי, והם לא היו אלא ועדי סעד, עם אפשרויות כספיות מוגבלות. למרות אי־פוליטיזציה זו של היהודים, נקשרה אנטי״יהודיות מסויימת למאבק האנטי־קולוניאלי של המרוקאים, שהתגברה מאד לקראת המלחמה, בהשפעת התעמולה הגרמנית והאיטלקית. מה גם שהזרמים הפא אסלאמיים היו חזקים במיוחד בתנועה הלאומית שהתעוררה למאבק זה בשנות דר30. וכך, החל מ־1931 – עם קיום הוועידה הפאן־אסלאמית בירושלים, ב־17 בדצמבר 1931 ־ התרבו ההתקפות המילוליות על היהודים, וכן גם התקיפות הפיזיות. ב־1939, בעת ביקורו של מזכיר המופתי של ירושלים באיזור הפרוטקטורט הספרדי, התרבו בערי האיזור ההפגנות שקראו לקום ולהרוג בפלשתינה יהודים ובריטים כאחד. גם במכנאס היו באפריל 1939 פרעות, בהן מצאו את מותם 14 יהודים.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה התייצבו יהודי מרוקו לימין צרפת, ורבים ניסו להתנדב לצבאה, אולם הדבר לא ניתן להם. דבר זה פגע ברגשותיהם, אך פגיעה קשה יותר נכונה להם לאחר מפלת צרפת, משהועתקו למרוקו חוקי ההפליה הגזעית של ממשלת וישי. על כך שחוקים אלה פגעו ברגשות היהודים אנו למדים מהתפטרותם של יהודים רבים נושאי מישרות, עקב פרסום חוקים אלה. אך עד כמה היתה הפגיעה ממשית יותר – זוהי שאלה שבוויכוח. ברור, שלא הופעלו החוקים והצווים כלשונם, והשאלה היא מדוע; או, כפי שהיא מנוסחת בוויכוח העכשווי, במחקר ובעיתונות הישראלית: הודות למי?

יש גורסים, שהנציב העליון, הגנרל נוגיס (Noguès), ועמו מינהל הפרוטקטורט, הבינו, שיישום החוקים יחנקם בפרוטקטורט מהבחינה הכלכלית ויחליש אותו, ובזה בוודאי לא היו מעוניינים בשעתה הקשה של צרפת: יש גורסים שהסולטאן מולאי מוחמד הוא שעמד לימין נתיניו היהודים והיקשה על יישום החקיקה; ויש המשלבים את שתי הטענות. הויסינגטון(Hoisington) הוא זה המבסס בצורה היסודית ביותר את הטענה בדבר עמידתו של נוגיס ומינהלו מאחורי איישום החוקים. סיוע לטענתו מצאתי אצל תאבו(Thabault), שהיה אחראי על החינוך היסודי בפרוטקטורט הצרפתי בראשית המלחמה, והעיד בזכרונותיו, שנוגיס התנגד ליישום החקיקה על היהודים בשטח החינוך. גם עו״ד קאזיס״בן־עטר, עליה עוד ידובר בהרחבה להלן, ציינה, שרצתה להעיד במשפט נוגיס לטובתו, בשל יחסו הטוב ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה. חיזוק נוסף הוא המכתב ששלח מארטין(Martin), יועץ למימשל הפרוטקטורט ברבאט, ב־21.6.1941, לנציב הכללי לענייני יהודים Commissaire-Général aux Question Juives)  ) בווישי, בו הוא מונה את הקשיים האובייקטיביים בהפעלת חוקים מסוימים על יהודי מרוקו, וכן את פגיעתם הצפויה בכלכלה, ולכן הוא מסכם שדבר יישומם של החוקים עדיין בחקירה.

על יחם הסולטאן ליהודים במרוקו בתקופת המלחמה, נכתב כבר רבות. דימויו כמגן היהודים נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של היהודים המקומיים, שאף יזמו ביולי 1985 נטיעה של יער על שמו בהרי ירושלים. אביטבול, בספרו ובסידרת תגובות בעיתונות הישראלית במרוצת 1986, ערער על דימוי זה וטען שלמעשה היה הסולטאן ״חותמת גומי״ בידי הנציבות העליונה, ובוודאי שלא העזרה לפליטים יהודים במרוקו נטה להסתכסך עימה בגין היהודים. הצדק עימו בטענו, שלדימוי הסולטאן כמגן היהודים אין שום ראיה בתיעוד, אך אין להסיק מכך שהחוקים יושמו בכל חומרתם. רב היה תפקידם של נוגיס ואנשי מימשלו בעיכוב תחיקה זו ובעיכוב יישומה. הם עשו זאת לא ממניעים פילו־שמיים אלא מתוך מניעים לאומיים צרפתיים, מתוך הרצון לשמור על שלמות האימפריה הצרפתית, גם לאחר מפלתה של המדינה האם.

מעבר לפגיעה שבפרסום הצווים האנטי יהודיים, ברור, שכינון משטר וישי שיחרר במרוקו, כמו בשאר ארצות צפון־אפריקה, כמה שדים רדומים. פרסומי שיטנה על היהודים התרבו, וברחוב גברו התופעות האנטישמיות, החל מקיץ 1940, הן מצד המתיישבים הצרפתים והן מצד המוסלמים. גם במרוקו הספרדית, שם היו הלאומנים קולניים במיוחד והתעמולה הגרמנית חזקה, התגברו הרחשים האנטי יהודיים, אם כי איזור זה לא ידע שום חקיקת הפליה מטעם השלטונות הספרדיים.

כאשר נחת הצבא האמריקני במרוקו בנובמבר 1942 – במבצע ״לפיד״ (Torch) – קידמוהו יהודי מרוקו בהתלהבות. אבל האמריקנים לא לחצו לשינויים במימשל, ואף לא דרשו גניזה מיידית של חוקי וישי, כך שעברו חודשים רבים עד שהשתחררו יהודי מרוקו מחוקים מחניקים אלה. לעומת זאת, נחיתתם הביאה דווקא להגברת ההתנכלויות ליהודים, בטווח המיידי.

השפעת היהודים עצמם על מדיניות הפרוטקטורט כלפיהם היתה אפסית. הדבר מלמד על כוחם ומשקלם הפוליטי האפסי, בניגוד למשקלם בכמה ענפים חיוניים – מה שהביא את השלטונות למתן את יישום חוקי וישי. כך, לסיכום, מצטיירת לנגד עינינו קהילה לא־עשירה ולא־מאורגנת, למעשה ללא אירגון גג של הקהילות השונות ־ קהילה, שמבחינה פוליטית נתונה לחסדי השלטונות. בתקופת המלחמה, עת מגבילים את חירויות היהודים, מצבה קשה עוד יותר, גם מבחינה כלכלית. זו הקהילה שנדרשה להיחלץ לעזרת הפליטים היהודים שזרמו למרוקו בעת המלחמה.

שורשים במזרח ב, יד טבנקין 1989-יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו במלחמת העולם השניה.
07/08/2024

 

יָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

על קינה המשותפת לכל מנהגי קהילות ישראל

אפרים חזן

כידוע, יש כמה וכמה הבדלים בין מנהגי אשכנז ומנהגי הספרדים לגבי מידת האבלות בימי בין המצרים. מנהגי ג'רבה נוטים להחמיר. רבנו הגדול, רבי כלפון משה הכהן, בספרו 'ברית כהונה' מונה כמה מנהגי אבלות בימים אלה הנוהגים מיז בתמוז : לא  להסתפר, אין מקיימים חתונות, נמנעים מברכת שהחיינו ואפילו בשבתות, ועוד מנהג 'מנהגנו פה דמי"ז בתמוז והלאה אומרים בחצות היום תיקון רחל ונקרא תיקון חצות…'

בשלוש השבתות שבין יז בתמוז לתשעה באב, שַבְּתוֹת בין המצרים, קוראים הפטרות מענייני דיומא, ושלוש הפטרות אלו מכונות 'תלתא דפורענותא' כלומר שלוש ההפטרות העוסקות בפורענות ובחורבן. השבת השלישית בסדרה זו היא השבת שלפני תשעה באב, ובה אנו מתחילים בקריאת ספר דברים ופרשת השבת היא לעולם פרשת דברים. שבת זו נקראת בפי קהילות שונות   'שבת חזון', על שם ההפטרה מפרק הפתיחה של ספר ישעיהו, המתחיל במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ…', ועיקרה תוכחת מוסר למנהיגי העם ולכלל הציבור ולהתנהגותם המוסרית. המשפט הוא יסוד ואבן פינה לכל חברה אנושית באשר היא. מאז שנקבעו 'דינים' כאחת משבע מצוות בני נ­ֹחַ, מלווים ענייני המשפט את מערכת המצוות ואת אורח החיים היהודי, עליו תקום או תיפול החברה, ומשאת הנפש היא כי 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה' (יש' א, כז). כפי ההכרזה שבה ההפטרה מסתיימת.

במנהגי ג'רבה הפטרת שבת דברים שונה לגמרי, והיא מתוך ישעיהו כב, א-יד.  הפותחת  ' א) מַשָּׂ֖א גֵּ֣יא חִזָּי֑וֹן מַה־לָּ֣ךְ אֵפ֔וֹא כִּֽי־עָלִ֥ית כֻּלָּ֖ךְ לַגַּגּֽוֹת: (ב) תְּשֻׁא֣וֹת׀ מְלֵאָ֗ה עִ֚יר הֽוֹמִיָּ֔ה קִרְיָ֖ה עַלִּיזָ֑ה חֲלָלַ֙יִךְ֙ לֹ֣א חַלְלֵי־חֶ֔רֶב וְלֹ֖א מֵתֵ֥י מִלְחָמָֽה'. גם במנהגי ימי בין המצרים וגם בהפטרה המיוחדת הזו משמרת הקהילה את תחושת האבדן והחורבן שהביאו עם הגולים הקדמונים לג'רבה.

ראוי לציין כי במנהגי תימן הפטרה זו מחולקת לשניים: חלקה הראשון (מפסוק א עד פסוק כ) מתחילה במילים 'חֲזוֹן יְשַׁעְיָהוּ' ומסתיימת 'כי פי ה' דבר'.  והיא משמשת כהפטרה לשבת השנייה במקום קריאת 'שִׁמְעוּ', ובשבת שלפני תשעה באב, קוראים בישעיהו א מפסוק כא המתחיל 'אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה'. קריאה זו של "איכה" מתחברת בתודעת השומעים באופן ברור למגילת איכה היא ספר קינות. ולפרשת השבוע היא פרשת דברים למחאתו של משה – 'אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם' (א, יב). המילה המשותפת קושרת בין שלושת המקורות ומבליטה את מצבם של ישראל בתקופות שונות, כפי שתיאר זאת המדרש (איכה רבה  א, א)

שלשה נתנבאו בלשון איכה, משה ישעיה וירמיה… א"ר לוי משל למטרונה שהיו לה שלשה שושבינין אחד ראה אותה בשלותה, ואחד ראה אותה בפחזותה, ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בכבודם ושלותם ואמר איכה אשא לבדי טרחכם, ישעיה ראה אותם בפחזותם ואמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בניוולם ואמר איכה ישבה.

משה מסמל את הגאולה ואת ישראל בכבודם, ישעיהו מוכיח את העם על הידרדרותם, אך עדיין יש תקוה בפיו "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (א, כז), ירמיהו שהיה עד לחורבן אין בפיו אלא קינה. כאמור, תחושת האבלות והחורבן מלווה את קהילות ישראל החל ביז בתמוז ועד למחרת תשעה באב.

אמנם אין אבלות נוהגת בשבת כלל, ובכל זאת פייטני כל הדורות לא נמנעו מלכתוב פיוטים וקינות לשבתות אלה, שלוש שבתות הפורענות. כך מציג יניי, הפייטן הארץ ישראלי בן המאה השישית, את משה לעומת ירמיהו:

 

אַזְכִּירָה יָמִים עִם יָמִים / יְמֵי יִרְמִיָהוּ עִם יְמֵי מֹשֶה

בִּימֵי מֹשֶה אָז כְּנַעַר נֶאֱהָבוּ / וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ נִתְחַיָּבוּ וְנֶאֱיָבוּ

בִּימֵי מֹשֶה בָּטְלָה עַבְדּוּת פֶּרֶךְ /  וּבִימֵי יִרְמִיָהוּ בָּטְלָה עֲבוֹדַת עֵרֶךְ

תקופה מול תקופה, בין זמן של אהבה וחיבה "כנער", ברמיזה להושע יא, א "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי" לבין חורבן וגלות.

קינה קדומה נוספת המשווה בין ימי משה לימי ירמיהו היא הקינה 'ובכן משה אמר איכה אשא לבדי', מאת ר' אלעזר הקליר. קינה זו מצויה במחזור רומניא, אך טרם זכתה למהדורה מדעית, וכך פותחת הקינה:

וּבְכֵן מֹשֶׁה אָמַר אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד

מֹשֶׁה אָמַר בְּרָכָה הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר בָּכֹה תִּבְכֶּה בַּלַּיְלָה

מֹשֶׁה אָמַר גִּילוּ וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח / וְיִרְמְיָהוּ אָמַר גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי

השוואה זו בין משה לירמיהו, בין זמן גלות למועד של גאולה, נעשית דוגמה לפייטנים לאורך הדורות. כך שש מאות שנים אחרי יניי והקליר יכתוב רבי יהודה הלוי את הקינה "אש תוקד בקרבי", שהתקבלה  במנהגי כל קהילות ישראל, ועיקר עניינה השוואה קורעת-לב בין "יציאת מצרים" ל"יציאת ירושלים":

אֵשׁ תּוּקַד בְּקִרְבִּי / בְּהַעֲלוֹתִי עַל לְבָבִי /צֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְקִינוֹת אָעִירָה / לְמַעַן אַזְכִּירָה / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

אָז יָשִׁיר משֶׁה / שִׁיר לֹא יִנָּשֶׁה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַיְּקוֹנֵן יִרְמְיָה / וְנָהָה נְהִי נִהְיָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

5               בֵּיתִי הִתְכּוֹנַן / וְשָׁכַן הֶעָנָן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וַחֲמַת אֵל שָׁכְנָה / עָלַי כַּעֲנָנָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

גַּלֵּי יָם הָמוּ / וְכַחוֹמָה קָמוּ / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                זְדוֹנִים שָׁטָפוּ / וְעַל רֹאשִׁי צָפוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 דָּגָן מִשָּׁמַיִם / וְצוּר יָזוּב מַיִם / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

10                           לַעֲנָה וְתַמְרוּרִים / וּמַיִם הַמָּרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב / סְבִיבוֹת הַר חוֹרֵב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                קָרוּא אֱלֵי אֵבֶל / עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 וּמַרְאֶה כְּבוֹד ה' / כְּאֵשׁ אוֹכֶלֶת לְפָנַי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶרֶב לְטוּשָׁה / לַטֶּבַח נְטוּשָׁה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

15             זֶבַח וּמִנְחָה / וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                סְגֻלַּת אֵל לְקוּחָה / כַּצּאֹן לַטִּבְחָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 חַגִּים וְשַׁבָּתוֹת / וּמוֹפְתִים וְאוֹתוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                תַּעֲנִית וָאֵבֶל / וּרְדֹף הַהֶבֶל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 טוֹבוּ אֹהָלִים / לְאַרְבַּע הַדְּגָלִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

20                           אָהֳלֵי יִשְׁמְעֵאלִים / וּמַחֲנוֹת עֲרֵלִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 יוֹבֵל וּשְׁמִטָּה / וְאֶרֶץ שׁוֹקֵטָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                מָכוּר לִצְמִיתוּת / וְכָתוּב לִכְרִיתוּת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 כַּפֹּרֶת וְאָרוֹן / וְאַבְנֵי זִכָּרוֹן / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְאַבְנֵי הַקֶּלַע / וּכְלֵי הַבֶּלַע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

25             לְוִיִּים וְאַהֲרֹנִים / וְשִׁבְעִים זְקֵנִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                נוֹגְשִׂים וּמוֹנִים / מוֹכְרִים וְקוֹנִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

מֹשֶׁה יִרְעֵנִי / וְאַהֲרֹן יַנְחֵנִי / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וּנְבוּכַדְנֶצַּר הָרַע / וְטִיטוּס הָרָשָׁע / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 נַעֲרֹךְ מִלְחָמָה / וַה' שָׁמָּה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

30                           רָחַק מִמֶּנּוּ / וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

סִתְרֵי פָרֹכֶת / וְסִדְרֵי מַעֲרָכֶת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                חֵמָה נִתֶּכֶת / עָלַי סוֹבֶכֶת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 עוֹלוֹת וּזְבָחִים / וְאִשֵּׁי נִיחוֹחִים / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                בַּחֶרֶב מְדֻקָּרִים / בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

35             פַּאֲרֵי מִגְבָּעוֹת / לְכָבוֹד נִקְבָּעוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                שְׁרִיקוֹת וּתְרוּעוֹת / לְקָלוֹן וּזְוָעוֹת / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 צִיצַת הַזָּהָב / וְהַמְשַׁל וָרַהַב / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                אָפֵס הָעֵזֶר / וְהֻשְׁלַךְ הַנֵּזֶר / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 קְדֻשָּׁה וּנְבוּאָה / וּשְׁכִינָה נוֹרָאָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

40                           נִגאָלָה וּמוֹרְאָה / וְדָוָה וּטְמֵאָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

רִנָּה וִישׁוּעָה / וַחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְזַעֲקַת עוֹלָל / עִם נַאֲקַת חָלָל / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 שֻׁלְחָן וּמְנוֹרָה / וְכָלִיל וּקְטוֹרָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וֶאֱלִיל וְתוֹעֵבָה / וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

45             תּוֹרָה וּתְעוּדָה / וְסֵדֶר הָעֲבוֹדָה / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְחֶסְרוֹן הַתַּלְמִיד / וּבִטוּל הַתָּמִיד / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם

                 אֵל אֱלוֹהֵי הַצְּבָאוֹת / יַרְאֵנוּ נִפְלָאוֹת / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם

                                וְיָשִׁיב שְׁכִינָתוֹ / אֶל צִיּוֹן וַעֲבוֹדָתוֹ / לְתוֹךְ יְרוּשָׁלָיִם

1­-2. אש… מירושלים: הפייטן נסמך על המדרש בילקוט שמעוני לאיכה רמז תתרכ"ו, ומתחבר למדרש הזה, הפותח בהשוואה הניגודית: 'כשיצאו ישראל ממצרים אמר משה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל" (שמ' יד, ל), וכשיצאו ישראל מירושלים אמר ירמיה "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" (איכה א, יד). מדרש הזה בתבנית של דבר והיפוכו. 3. אז … ינשה: זו שירת הים הבלתי נשכחת, על פי שמ' טו, א. 4. ויקונן… נהיה: מגילת איכה שכולה נהי ובכי, נתחברה, על פי המקובל, בידי ירמיהו, ראה אכ"ר א, א. 5. ביתי… הענן: הוא המשכן שנבנה בימי משה וירד עליו כבוד ה', על פי שמ' לד-לה. 6. וחמת… כעננה: זעף ה' ניתך עלי. גלי… קמו: זו קריעת ים סוף שבה נאמר "והמים להם חומה" (שמ' יד, כב). 8. זדונים: הם המים הזידונים, על פי תה'  קכד, ה, המסמלים אסונות ומקרים רעים כנגד מי ים סוף שהם סמל לישועה.  9. דגן… מים: המן והבאר שליוו את ישראל במדבר (שמ' טז, לה: יז, ו). דגן משמים: על פי תה' עח, כד. 10. לענה… המרים: על פי איכה ג, טו "האכלני מרורים הרוני לענה". ומים המרים: כדרך שמשקים את הסוטה, על פי במ' ה, כד. 11.  השכם… חורב: אלו ימי ההכנה למתן תורה, על פי שמ' יט, י-יא. 12. קרוא… בבל: על פי תה' קלז, א 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו…'.  13. ומראה… לפני: על פי שמ' כד, יז, תיאור עלייתו של משה להר סיני. 16. סגולת אל: כינוי לעם ישראל, על פי שמ' יט, ה. כצאן לטבחה: על פי יר' יב, ג. 17. חגים ושבתות: שעליהם נצטוו ישראל במדבר. 18. תענית ואבל: על חורבן בית המקדש. 19. טובו אהלים: על פי במ' כד, ה. לארבעה דגלים: סדר מסעות ישראל במדבר, על פי במ' פרק ב. 20. אהלי ישמעאלים: שפגעו בגולים, על פי איכ"ר ב, ד. 21­-22. יובל… מירושלים: כנגד היובל שהיא שנת הדרור (וי' כה, ח-יב), הגלות הייתה שעבוד לשנים רבות ומעין גירושין של ישראל מעם הקב"ה. 24. ואבני זכרון: הן אבני החושן ואבני השוהם, על פי שמ' כח, ו-ל. 25. ואהרנים: הם הכוהנים בני אהרן. ושבעים זקנים: השותפים להנהגת העם יחד עם משה, על פי במ' יא, טז.  30. ממנו: מאתנו 31. סתרי פרכת: הארון בתוך בית קודשי הקודשים המוסתר על ידי הפרוכת, על פי שמ' כו, לא-לג. 34. בחרב… היקרים: על פי שילוב פסוקים, איכה ד, ב, ט. 35. פארי… נקבעות: אלו בגדי הכהונה שהיו 'לכבוד ולתפארת' (שמ' כח, ב). 36. שריקות ותרועות: קולות הניצחון של האויב. לקלון וזוועות: תחושות הביזיון, האבל והצער על החורבן. 37. ציצת… ורהב: מלכות ישראל בכתר זהב שלטון וכוח. 38. אפס העזר: תמה ונסתיימה עזרת ה' לישראל, השווה דב' לג, ז. והושלך הנזר: כתר מלכות ישראל הושלך ארצה בביזיון, על פי איכה ב, א. 40. מוראה ונגאלה: עניינו טינופת ולכלוך החטא, על פי צפ' ג, א. 41. וחצוצרות תרועה: על פי במ' י, א-י.42. וזעקת עולל: השווה איכה ב, יא-יב. 43. וכליל: זו העולה. וקטורה: היא הקטורת. 44. ואליל… ומצבה: זו עבודה זרה לסוגיה אשר בעטיה חרב בית ראשון, על פי בבלי יומא ט, ע"ב. 46. התלמיד: מציין את לומדי התורה. ­47­-48. אל… ירושלים: דברי נחמה תוך בקשה לגאולה בדומה לגאולת מצרים. יראנו נפלאות: על פי מיכה ז, טו "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". לתוך ירושלים: כנגד המענה "בצאתי מירושלים" ותיאור העדר המקדש ועבודתו הקינה מסיימת בבקשה לשוב למקדש ולעבודתו.

על המחבר

למרות התפוצה הרחבה של הקינה 'אש תוקד' בכל קהילות ישראל הנה עד לפני שנות דור לא היו בידינו עדות או מסורת  ברורה באשר למחברה, לזמנה ולמקום חיבורה של הקינה. י' לוין כלל קינה זו בין פיוטי אברהם אבן עזרא על סמך עדות כתב יד מן הגניזה, אף על פי שחלק נכבד מכתבי היד שהמהדורה מבוססת עליהם מציינים  את יהודה הלוי בהקשר לקינה שלפנינו. נראה שלוין הכריע על פי הדמיון הרב בין "אש תוקד בקרבי" שבעלותו לא הייתה ברורה לבין הפיוט 'אחי שמעו נא לי' שהוא וודאי מאת ר' אברהם אבן עזרא, לפי שהוא נכלל בדיוואן שירתו  ואף קלט את הליטניה המתחלפת, 'בצאתי ממצרים' כנגד 'בצאתי מירושלים'.

אַחַי, שִׁמְעוּ נָא לִי, / אַזְכִּיר בְּהָרִים קוֹלִי / צֵאתִי מִמִצְרָיִם;

                 וְאֵשׁ תּוּקַד בְּכִסְלִי / בְּזָכְרִי, בְּיוֹם רַב אָפְלִי, / צֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

  

בָּחַר שׁוֹכֵן בְּקִרְבִּי / מֹשֶׁה לְשַסַּע לָבִיא, / בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם;

                 וְנִבָּא בִּזְמַן חוֹבִי / יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא, / בְּצֵאתִי מִירוּשָׁלָיִם.

 

לוין הניח, כנראה, כי מי שחיבר את 'אחי שמעו נא לי', חיבר גם את 'אש תוקד'. ברם באותה מידה ניתן להניח כי אבן עזרא לא יכתוב שני שירים דומים כל כך.

דב ירדן כלל את 'אש תוקד' במהדורתו לשירי הקודש של רבי יהודה הלוי.  הוא נשען גם על רשימת וילסקר, מדובר ברשימת שירים של ר' יהודה הלוי, שעלתה מתוך מספר דפים שנמצאו בשני כתבי קדומים שהיו גנוזים באוסף פירקוביץ' שבסאנט פטרסבורג, והיא שריד של מפתח לדיוואן ריה"ל, שהחוקר לייב וילסקר פרסם לראשונה, ועל כן היא נקראת על שמו: 'רשימת וילסקר'. פליישר ניתח את הרשימה בפרוטרוט, ובין השאר אישש על פיה את בעלותו של ריה"ל על פיוטים שונים וביניהם על 'אש תוקד', והוא כותב כי 'על פי ר"ו (רשימת וילסקר) ניתן להכריע בוודאות בייחוסה  לריה"ל גם של הקינה הזאת'. מכאן ניתן לשער כי ראב"ע כתב את "אחי שמעו נא לי" בעקבות "אש תוקד בקרבי", שכתב ריה"ל לפניו   (אודות ריה"ל ראו פרשת נח).

עיון ודיון

אש של צער ואבלות בוערת בלב הדובר, כשהוא חושב על תפארת העבר, עת הגאולה ויציאת מצרים. קינות ושירים של צער עולים ומתעוררים לזכר החורבן והגלות. החזרה המתחלפת "בצאתי ממצרים" כנגד "בצאתי מירושלים", הופכת לזעקת שבר חוזרת ונשנית בעקבות כל הקבלה והקבלה. וההקבלות מדגישות את הניגוד בעזרת שוויון הלשון והעניין: שירת הים הבלתי נשכחת של משה כנגד הקינה והנהי של ירמיהו. ענן הכבוד המקיף את המשכן ובית המקדש, כנגד עננה קודרת של כעס האל וחמתו. וכך נמשכת קינת ההשוואה בטורים כפולים לאורך כל אותיות האלפבית, כביכול הדובר מבקש למצות את כל צערו ומרירות לבו: נסי המדבר מסמלים את אהבת ה' לישראל ואת סיפוק צרכיהם וכנגד זה המחסור העצום והמוות בחוצות קריה בעת החורבן, ההגנה המלאה על עם ישראל ביציאת מצרים וכנגדה הסגרת ישראל בידי האויב האכזר העושה בהם כרצונו, עבודת הקודש בבית המקדש כנגד עבודה זרה ועבדות לאויב בעת החורבן, תפארת העבר כנגד הקלון והביזיון לעת החורבן. ככל שהפער גדול יותר – כך הצער מתעצם והולך. דברי הסיום בשני הטורים ובקשת הגאולה מרומזת בעזרת השיבוץ מספר מיכה "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי כל הדברים הנפלאים  שאירעו "בצאתי ממצרים" ישובו ויתרחשו כאשר "ישיב ה' שכינתו לציון". מעניין הסיום בנוסחי אשכנז "קול ששון ושמחה / ונס יגון ואנחה/ בשובי לירושלים" המתחבר לדברי הנחמה של ירמיהו לג, י-יא. המדגיש את קולות השמחה וההלל לה' עם הגאולה. החיבור אל ירמיהו בא כתשובה ישירה לנאמר בטורים 2-3, ההקבלה בין שירת משה לקינת ירמיהו. בין כך ובין כך הפך המשורר את דברי הצער על העבר המפואר למעין הבטחה לעתיד לבוא.

יום ראשון ה' מנחם אב, ההילולה ה- 451 של  האר"י הק'

 רבי יצחק לוריא אשכנזי ע"ה [1534 – 1572].

שורש נשמת –  רבי שמעון בר יוחאי.

 

שיטת רבנו האריז"ל בקבלה, באה לידי ביטוי בשלושה רבדים:

א. עולם הצמצום.  ב. שבירת הכלים.  ג. עולם התיקון.

וכן עולם הגלות והגאולה.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

קבלת האריז"ל, פרצה לאויר העולם, שנים מועטות לאחר גירוש ספרד בט' באב רנ"ב [1492].

מבחינה הגיונית, חכמי ספרד הרבים בדור הגירוש, התקשו להבין מדוע נחתה עליהם גזירת השמד והגירוש מספרד, כאשר את "תור הזהב בספרד", מעטרים דורות של חכמים מחוכמים כמו:

 הרי"ף, רבי יוסף אבן מיגאס, הרמב"ם, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הטו"ר, הרשב"א, ריה"ל, רשב"ג, רבי אברהם אבן עזרא, בעל "צרור המור" רבי אברהם סבע, בעל "עקדת יצחק" רבי יצחק עראמה, רבי יצחק אברבנאל ששימש כשר האוצר בתקופת הגירוש – השמנה והסלטה של הראשונים,

לכן הם פנו לתורת הח"ן, כדי לנסות להבין, על מה ולמה, נחת עליהם החורבן.

בצפת הגלילית, התקבצו חכמים רבים כמו:

 מרן רבי יוסף קארו שנולד בספרד, וגורש עם משפחתו בהיותו בן עשר, רבי שלמה הלוי אלקבץ – מחבר "לכה דודי", המקובל האלוקי רבי משה קורדברו – רבו של האריז"ל, רבי חיים ויטאל, הרדב"ז, רבי אלעזר אזכרי, המבי"ט וכו'.

תופעה דומה, התרחשה 1500 שנה קודם לכן, כאשר עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש בט' באב, התגלה הזהר ע"י רבי שמעון בר יוחאי, תלמיד רבי עקיבא שהיה בין עשרת הרוגי מלכות, 65 שנה אחרי החורבן.

בשני האירועים הנ"ל, תורת הקבלה מנסה להבין את סוד החורבן, ואיך ניתן לתקנו.

כמו שרבי אבא כתב את הזהר בשם רבו הרשב"י, כך רבי חיים ויטאל כתב את תורת רבו האריז"ל.

האר"י הק' שמצד אביו הוא ממוצא אשכנזי, ומצד אמו ממשפחת פרנסיס הספרדית, נולד ברובע היהודי בירושלים ברח' "אור החיים", והתייתם מאביו בגיל צעיר. מסיבות כלכליות, אמו החליטה להגר עם בנה למצרים אצל אחיה מרדכי פרנסיס שהיה מראשי ועשירי הקהילה הקהירית,.

הדוד תמך בו, כך שיכל להתפנות ללימוד תורה במשך שנים רבות. הוא למד עם הרדב"ז וכו', ובמשך 13 שנה, הוא הסתגר בבקתה ליד הנילוס, ועסק בקבלה.

ב-1569, הוא עלה לצפת, שם גילה את תורתו לתלמידו המובהק רבי חיים ויטאל, שכתב את תורתו.

האר"י הק' יסד שיטה חדשה בקבלה, שבריאת העולם התאפשרה ע"י שיטת הצמצום של האין סוף. כביכול, אלוקים צמצם את עצמו ויצר מקום לעשר ספירות = כלים.

כאשר "נשפך האור האין סוף לתוך הספירות = הכלים", הכלים לא יכלו להאכיל אותו, ואז  חלה "שבירת הכלים", כך שחלק מהניצוצות התפזרו לתוך הקליפות, וכך ניתנה שליטה לרע בעולם.

מתפקידנו לדלות את אותם ניצוצות ע"י "עולם התיקון".

כלומר, יכולים אנו לתקן את מעשינו, כמו שמתקנים מכונית, או כל דבר אחר.

דוגמא לתיקון 'שנאת חינם' ע"י 'אהבת חינם', בה עסקו המקובלים:

א. הרשב"י  אומר בתחילת האידרא לתלמידיו: "אנן בחביבותא תליא מילתא". יש שפירשו את דבריו כך: כל גילוי הסודות, תלוי בחביבות ואהבת החברים.

ב. רבנו האריז"ל כותב בשער הכוונות [חלק א, שער השישי]: "צריך שנקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצות "ואהבת לרעך כמוך", ולכוון לאהוב כל אחד מבני ישראל, ועל ידי זה תעלה תפילתנו הכלולה מכל תפילות ישראל". גאולתו תבוא ע"י "אהבת חינם" במקום "שנאת חינם" בגינה נחרב המקדש.

כמו שהקב"ה "אוהב את ישראל" [מתוך התפילה], כך מצווים אנו לאהוב כל יהודי, ולעשות לו רק טוב.

ג. רבי משה קורדברו – הרמ"ק: "ולכך ראוי לאדם להיות חפץ בטובתו של חברו, ועינו טובה על טובת חברו, וכבודו יהיה חביב עליו כשלו, שהרי הוא הוא ממש. ומטעם זה נצטווינו 'ואהבת לרעך כמוך' (תומר דבורה פרק א').

ד. רבי אלעזר אזכרי ע"ה, מחבר הפיוט "ידיד נפש", ו"ספר חרדים" שחי בתקופת האריז"ל, הביא בספרו את דברי הלל באבות: "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה" (א, יב). הרב שואל: הרי ניתן ללמוד זאת מפס' מפורש בתהלים: "סור מרע ועשה טוב – בקש שלום ורודפהו" (לד, טו).

תשובת הרב: החידוש בדברי הלל, השימוש בביטוי "הוי" – לשון ציווי. כל אחד מאתנו מצווה לאהוב את השלום. לא יאמר אדם: "אני איני יכול למחול לפלוני שביזה אותי; הטבע שלי קשה ולא אוכל להפכו וכו'" כדברי קודשו.

 

הרב מספר על הרב יוסף סאראגוסי – רבו של הרדב"ז שחי בצפת, והיה אמון על עשיית שלום בין אדם לחברו, ואפילו בין הגויים – וזכה לראות את אליהו הנביא ליד ציונו הקדוש של רבי יהודה בר אלעאי, בואכה מירון.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' אומר על מצות 'ואהבת לרעך כמוך אני יהוה" (יקרא יט, חי): המצוות הרבות בפרשתנו, מתפרסות על תחומים רבים, ובעיקר בין אדם לחברו. וכדבריו:  "באמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, היות שכל ישראל הם ענפי שם הוי-ה ברוך הוא. ונתחכם ה' לצוות בעניין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגות.

 

מצוה א': "לא תשנא את אחיך בלבבך".

מצוה ב: "הוכח תוכיח את עמיתך. ולא תישא עליו חטא".

מצווה ג': "לא תיקום ולא תיטור את בני עמך".

מצווה ד': "ואהבת לרעך כמוך – אני יהוה" (קדושים יט, יז- יח).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תרשים הזרימה כך:

 אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את  – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך. אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך יהוה אשנא" (תהלים קלט כא).

 

ו. על הכתוב בהגדה של פסח,

 "שלא א.ח.ד בלבד – עמד עלינו לכלותינו".  א.ח.ד – מלשון א.ח.ד.ו.ת.  א.ח.ד בגימטריה, אהבה = 13.

כאשר נהיה מאוחדים, ונאהב איש את רעהו באהבת חינם – איש לא יכול לכלותינו, וניגאל. (המקובל רבי נסים פרץ).

 

ז. רבי חיים ויטאל כותב לגבי יחסו של האריז"ל לנוות ביתו:

לעצמו, היה מסתפק במועט, הן בלבושו והן במאכלו. "אבל במלבושי אשתו היה זהיר מאוד לכבדה ולהלבישה, והיה מפיק כל רצונה, אף אם לא הייתה ידו משגת כל כך" (שער המצוות}

המסר האמוני מהאמור לעיל:

מצות "אהבת חינם" בין חלקי עם ישראל, היא הפתרון לגאולה.

 

  יום ההילולה של רבנו גדליה חיון ע"ה,

ה' מנחם אב התקי"א 1751

ראש ישיבת המקובלים "בית אל" בעיר העתיקה  ומייסדה.

ישיבתו הרמתה, ממשיכה להאיר בתורת הח"ן עד היום, זה למעלה מ – 272 שנה.

 רבנו גדליה חיון ע"ה היה רבו של החיד"א, והוא פעל במקביל לרבנו-אור-החיים-הק', ואף נתן הסכמה לספרו "ראשון לציון".

החיד"א מכנה אותו קדוש, וישנם סיפורים רבים המתארים את גודל קדושתו. הוא היה חמיו של הרש"ש – המקובל רבי שלום שרעבי ע"ה. הוא קבור בהר הזיתים בירושלים.

שני סיפורים שיעידו על גדולתו כי רבה.

כאשר הגיע הרש"ש לישיבה, הוא הסתיר את גדולתו בקבלה, וביקש לשמש כשמש.

באחד הימים, הרב חיון ותלמידיו התקשו בנושא קבלי. בלילה, הרש"ש כתב על פתק את התשובה, ושם אותה בספרו של ראש הישיבה. למחרת, הרב גדליה מגלה להפתעתו את הפתק והכתוב בו – רזין דרזין. בישיבה כבר נפוצה השמועה, שאליהו הנביא כתב את התשובה. המקרה חזר על עצמו שוב ושוב.

ביתו של הרב חיון, שרה, החליטה להתחקות אחרי "הנס". להפתעתה כי רבה, היא מגלה שהשמש שלום, כותב את התשובה. היא מיד סיפרה לאביה.

הרב חיון יכל להעלים את העניין, ולהמשיך להתפאר שאליהו הנביא מתרץ את הקושיות ופותר את הבעיות, ובפרט שחכם שרעבי ביקש ממנו לא להתגלות.

הרב חיון לעומת זאת, ענה לו שמן השמים רוצים לגלותו, לכן כבר למחרת הוא סיפר לכולם, והושיב אותו לידו, ומינה אותו לתפקיד ראש הישיבה אחריו, ואף מסר לו את ביתו שרה לאישה.

בזכות הענוה והצניעות של הרב חיון, זכינו כיום לכל תורת הרש"ש, המהווה את הבסיס להבנת תורת האריז"ל. 

 

סיפור שני:

מספרים עליו שכאשר הגיע להונגריה כשד"ר מטעם הישיבות בירושלים וחברון, הוא פגש את ה"חתם סופר" שמאוד התפעל מגדולתו בתורה. ה"חתם סופר" ביקש ממנו שלא יטרח באיסוף התרומות, הוא כבר ידאג לכך. אנשים רבים החלו להגיע אליו כדי להתברך, ועל הדרך גם תרמו סכומים נכבדים.

הגיע עשיר אחד עם 250,000 רובל. הרב חיון לא רצה לקבל את הכסף, בגלל שהריח בו ריבית.

העשיר נעלב, והחליט לנסוע עם הכסף לישיבת "בית אל" של הרב חיון. העשיר נפגש עם רבני וגבאי הישיבה, ותרם להם את הכסף, באמצעותו החליפו את הריהוט וכו'.

כאשר הרב חיון חזר לישיבה, הוא נעמד בכניסה, ולא יכל להיכנס בגלל ריח של ריבית. כאשר סיפרו לו את הסיפור, ביקש מיד להוציא את כל הריהוט החדש שנקנה מכספו של העשיר, שכאמור, יש בו ריח ריבית, ולהחזיר את הישן. אשריו ואשרי חלקו.

 

 

על הלכה זו יצא ערעור גדול בארץ מכיוון עדות המזרח וחסידי המנהג המכונה בטעות ׳מנהג ירושלים׳ או ׳נוסח ירושלמי׳. המערערים מתבססים בד״כ על חיבוריו של מופת הדור הרב עובדיה יוסף נר״ו שהלכותיו סוכמו וסודרו בסידרה ׳ילקוט יוסף׳ ע׳׳י בנו ר׳ יצחק נר״ו. לכן חיבורנו זה ילווה בד״כ את הסידרה ׳ילקוט יוסף׳.

טענות המערערים הם ביסודו של דבר, ארבע:

• יש דמיון רב בהלכה בין קהילות צפון אפריקה והאשכנזים.
• ההלכה בצפון אפריקה אינה כדעת מר״ן במקרים רבים.
• קהילות צפון אפריקה שבאו לארץ חייבות לנהוג כמנהג המקום בארץ, והוא המנהג המכונה ׳מנהג ירושלים׳ והנוסח המכונה ׳נוסח ירושלמי׳.
• הלכות רבות בצפון אפריקה נובעות ממיעוט התורה בצפון אפריקה ומהשפעות מאוחרות של מבקרים אשכנזים בדורות האחרונים.

בחיבור זה נוכיח כי טענות אלו אינן מבוססות. לפעמים הן אפילו מעידות על בורות מסויימת, כגון הטענה הרביעית.

[1] זה הפך למנהג קבוע שמנהגי צפון אפריקה נחשבים כחשודים בעיני כמה מחכמי עדות המזרח, כאילו שיהדות צפון אפריקה לא העמידה מתוך שורותיה חכמים ברמה נאותה. והלא ההיסטוריה מוכיחה דוקא את ההיפך: מעולם לא היתה הפסקה של מרכזי תורה מן השורה הראשונה בצפון אפריקה מן המאה העשירית ועד עליית היהודים משם בשנות החמישים. כל מרכזי התורה המפורסמים בעולם פרחו רק בחלק מן התקופה הארוכה הזאת: המרכז האשכנזי פרח מן המאה העשירית ועד המאה הי״ג; המרכז הספרדי פעל מן המאה העשירית ועד המאה הט״ו; המרכז הפולני פרח מן המאה הט״ו ועד המאה הכ^׳; המרכז הבבלי פרח מאחרי מרד בר-כוכבא ועד המאה הי״ב, ואז היתה הפסקה ארוכה עד המאה הי״ח, ושוב אנו שומעים עליהם: המרכז התורני התורקי יוצא למעשה לדרך אחרי גירוש ספרד, והוא מוביל בעולם היהודי עד המאה הי״ט; מצרים אירחה את גדולי חכמי ישראל בדורות רבים, אך הם באו כמעט כולם מבחוץ. א״י עצמה כמעט ופסקה ממנה התורה מתקופת הצלבנים (סוף המאה הי״א) ועד המאה הט״ז. הקהילה היחידה שדומה בהמשכיותה ליהדות צפון אפריקה היא יהדות תימן, וזה מסביר מדוע בשתי קהילות אלו נמצאים מנהגים עתיקים ומושרשים היטב.

 

כדי להדגים את רצף מרכזי התורה בצפון אפריקה, להלן כמה שמות בולטים בכל דור ודור:

• במאה העשירית מתבלטים המשורר הראשון שקבע את הנורמות של שירת ספרד הוא דונש ן׳ לברט מן העיר פאס (מחבר השיר ״דרור יקרא״), והמדקדק הראשון שקבע את השיטה התלת-עיצורית הוא ר׳ יהודה חיוג׳ מן העיר פאס, והוא היה רבו של ר׳ יונה ן׳ ג׳אנח ראש המדקדקים בכל הדורות;

2) המאה הי״א היא בסימנם של רבינו חננאל, רב נסים גאון, הרי״ף ורבינו אפרים תלמידו מקלעת חמאד שבאלג׳יריה;

3) במאה הי״ב מגיע מצפון אפריקה לספרד ולפרובנס ר׳ יוסף ן׳ פלאט שהיה רבו של הרב אב״ד בעל האשכול, ושתשובתו על הברכות עשתה רושם אדיר בימים ההם; בפאס לומד הרמב״ם אצל ר׳ יהודה הכהן בן שושאן שנהרג על קידוש ה׳ בתקופת השמד הנוראה, וכן חי בה בימים ההם ר׳ יהודה עבאס מחבר ״עת שערי רצון״;

4) במאה הי״ג מתכתבים ר׳ דוד בן זכרי ור׳ משה בן זכרי מפאס עם הרשב״א (תשובות הרשב״א ח״ג, רכ״ה); ר׳ זכריה בר׳ יהודה אגמאתי שחיבר את ספר הנר שהוא שיטה מקובצת על הבבות, ספר חשוב ביותר ששימר לנו את חידושיו של ר׳ יוסף ן׳ מיגש רבו של הרמב״ם ושל עוד ראשונים אחרים; 5) במאה הי״ד מגיעים מספרד לצפון אפריקה החכמים הבולטים: ר׳ אפרים אלנקאוה, הריב״ש והתשב״ץ, ובפאס כותב המקובל ר׳ נסים מלכה את החיבור המפורסם ״צניף מלכות״;

6) במאה הט״ו דורך כוכבם של ר׳ ישועה הלוי מתלמסאן בעל ״הליכות עולם״, שעליו כתב מר״ן ב״י את ״כללי הגמרא״ שלו, ור׳ סעדיה ן׳ דנאן;

6) ר׳ חיים גאגין ור׳ משה חלואה גיבורי המחלוקת על הנפיחה, ור׳ יעקב בירב, בדור הגירוש;

7) ר׳ אברהם אזולאי בעל הפירוש ״אור החמה״ על הזוהר הקדוש במאה הט״ז; הוא היה זקנו של רבינו החיד״א, ארבעה דורות לפניו;

8) במאה הי״ז – ר׳ יהודה ן׳ עטאר ור׳ יעקב ן׳ צור; ר׳ יעקב סספורטאס שבא מצפון אפריקה לאמסטרדם והיה ראש החץ במלחמה בשבתי צבי, והביא איתו כ״י של תשובות הרמב״ם והדפים אותן לראשונה ב-״פאר הדור״; ר׳ יעקב חגיז מזרע גולי ספרד, נולד בפאס (1620) ועלה ב- 1658 לירושלים והיה שם ראש הישיבה הבולט ביותר; חיבר שו״ת הלקט, ועוד חיבורים רבים; התנגד לשבתאות; היה חתנו של הרב המג״ן ר׳ משה גלאנטי; בנו ר׳ משה חגיז מחבר ״לקט הקמח״ הוא דמות בולטת עד מאד; 9) ר׳ חיים ן׳ עטאר, המלאך רפאל בירדוגו ור׳ שלום בוזאגלו בעל הפירוש המפורסם ״מקדש מלך״ על כל הזוהר, ר׳ נתן בורגיל מתוניס שחידושיו על התלמוד מפורסמים וחלק מהם נמצא בש״ס וילנא, ר׳ יצחק בן ר׳ בנימין טייב מתוניסיה בעל ״ערך השלחן״, ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יריה בזמן החיד״א – במאה הי״ח;

10) במאה הי״ט ־ ר׳ דוד בן שמעון (צו״ף דב״ש) שעלה ממרוקו וחיזק את קהל המערבים בירושלים, בנו ר׳ אהרן בן שמעון שהיה רב ראשי בקהיר, ושניהם כתבו חיבורים חשובים על מנהגי ירושלים ומנהגי מצרים; ר׳ רפאל משה אלבז שהתעניין גם במדעים כלליים, והוגי הדעות: ר׳ חביב טולידאנו בן אליעזר ור׳ אליהו בן אמוזג שחולל את דת בני נח;

11) במאה הב׳ ־ האנציקלופדיסטים: ר׳ יוסף ן׳ נאים ור׳ יוסף משאש.

 

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.