מורשת יהדות מרוקו

מדור

מדור הוא חלק ממזונות שהבעל מחויב לספק לאשתו. ביחסים שביניהם נחשב הבעל כבעל הדירה, לכן רשאי הוא להחליט מי ייכנס לדירה לבד מאשתו, ולפיכך יכול גם לאסור על קרוביה וחברותיה להיכנס לבית מבלי שיצטרך להמציא עילה לכך, כי הדירה שלו היא ואין כופין את האדם שייכנסו אחרים ברשותו. מאידך גיסא, זכאית האישה אמנם לדרוש שלא ייכנסו קרוביו לדירה, או שלא תגור עם הוריו ואחיותיו יחד, אולם זאת רק אם יש לה נימוקים להתנגדותה; כגון, שקרוביו מציקים לה או גורמים לקטטה בינה לבינו ולהפרת שלום בית. קיימת מחלוקת בין הפוסקים, אם די בכך שתעלה האישה טענות אלו, או שמוטל עליה גם להוכיחן. כל זה אמור שעה שלא התנו על כך במפורש קודם הנישואין, ואפילו היה ברור לה שאכן יתגוררו עם הוריו בכפיפה אחת. ואין הבעל יכול לטעון שהאישה סברה וקבלה; כי לטענה מעין זו יכולה היא להשיב, שכל עוד לא נתנסתה בכך חשבה שתוכל לעמוד בכך, שכן לא תיארה לעצמה שהסבל יהא נורא כל כך, אבל עכשיו רואה היא שאינה יכולה לעמוד בכך. עוד יכולה היא לטעון שלמעשה לא ויתרה מראש כלל, אלא האמינה שבמקרה שיתברר שלא תוכל לשאת את ישיבתה עם חמותה יחד, יעשה בעלה להרחקת אמו מדירתם או להעתקת מגוריהם לדירה אחרת, נפרדת. במקרה שהותנה תנאי מפורש, לפני הנישואים, שהמגורים יהיו עם ההורים, והאישה נתנה הסכמתה לכך, דעתם של רבים מהפוסקים, שאינה יכולה לטעון ״סבורה הייתי שאוכל לסבול, וכעת התברר לי שאינני יכולה״.

במרוקו, שלה דפוסי חברה פטריארכלית, היה נפוץ הנוהג, שהאב המשיא את בנו מקצה לו חדר בבית או בחצר, והבן עובד וסמוך על שולחן האב שנים מספר אחרי חתונתו. בתקופה זו אמורה הכלה להיות לעזר לחמותה, לנהוג בה כבוד ולציית לאמרי פיה. מנהגים אלה היו בחזקת נורמה חברתית רגילה. יתרה מכך, היו שהתנו מראש, לפני הנישואין, שהמגורים יהיו עם ההורים יחד. עם חדירת המודרניזציה נתרבו מקרים של חיכוכים בין חמות לבין כלתה. נשים צעירות סירבו להיכנע ולהישמע להוראותיה של החמות, והדבר גרם לחיכוכים בין הנשים לבין בעליהן ולהפרת שלום בית. פעמים רבות נסתיים הדבר במשבר משפחתי: הכלה עוזבת את בעלה, הולכת לבית אביה, ופותחת בהליכים משפטיים בבית־הדין. בחלק מן המקרים נסתיים הדבר בגירושין.

בכינוס הרביעי של מועצת הרבנים הועלה נושא זה לדיון. החכמים גילו הבנה לרוחן של נשים צעירות, והוחלט: ״שאין דירה עם ההורים כלל, רק בתנאי מפורש; ואם אחר כך נתקוטטו, חזר הדין כאילו אין תנאי״. כלומר, מן הסתם אין לחייב כלה לגור עם חמותה, אלא אם הותנה על כך במפורש לפני הנישואים. וגם אז, במקרה שיהיו חיכוכים בין הכלה לחמותה אין התנאי תופס.

ידועה בציבור

משגברה המתירנות נמצאו גברים שייחדו להם אישה אחרת על נשותיהם. נשים אלו נקראות בלשון החכמים ״חשוקות״, מעין ״ידועות בציבור״. תופעה זו גרמה להרס המשפחה כשנשתעבד הבעל לחשוקתו, והיה מבלה במחיצתה את רוב זמנו, מבזבז עליה את כספו, ועוזב את אשתו ובניו מחוסרי כול. אף שהדיינים הבינו למר רוחה ולסבלה של האישה החוקית אם הבנים, לא היה לאל ידם להושיעה, כי לא היו מוסמכים לנקוט אמצעים נגד העבריינים. הנושא הועלה לדיון במועצת הרבנים השלישית, ולפי שאין יכולים לכפות את הבעלים לשוב לחיק נשותיהם, הוחלט להקל את סבלן של הנשים הללו במידת האפשר, באמצעות התקנות האלה:

א-מי שעבר ולקח אישה שלא בקידושין ויחרה לו בראיה ברורה; הוא נשאר חייב בכל חיובי הבעל לאשתו והיא פטורה מכל חיוביה, וגם מעשי ידיה לעצמה.

ב-שומת המזונות תהיה כפולה ממדרגתו, והמותר לעצמה לעשות בו כחפצה ורצונה.^, כלומר, האישה תשוחרר מכל התחייבויות שאישה חבה לבעלה: אין היא חייבת להכין לו את אוכלו או לשרת אותו, ואם היא עובדת — כל הכנסותיה הן שלה בלבד. כנגד זה חובותיו כבעל לאשתו נשארים תקפים. לפיכך הוא חייב במזונותיה, גם אם היא עובדת ויש לה הכנסה משלה. יתרה מכך: שומת המזונות תהיה כפולה ממה שמגיע לה לפי הכנסותיו; והיא יכולה להוציא את כספי הכנסותיה ודמי המזונות כחפצה, מבלי שתצטרך לתת דין וחשבון לאיש. כמסתבר נתכוונו המתקנים להפעיל לחץ כספי כבד על הבעל, כדי שיעזוב את פילגשו ויחזור לחיק המשפחה. אם יעמוד במריו ולא ייכנע, באו התקנות להקל על האישה במידת האפשר, בכך שנתנו בידה עצמאות כלכלית — כביטוי מובהק לרוח הזמן.

מחילת האישה בזכויותיה

לפי ההלכה, אישה המוותרת לבעלה בכתובתה איבדה כל תנאי כתובתה. לפעמים קורה, שמתוך התפרצות של כעס או בשעת מריבה מוחלת האישה לבעלה בהתחייבויותיו כלפיה, שנרשמו בכתובתה. ואולם גם אם בשוך כעסה היא מתחרטת על מה שוויתרה, את הנעשה אין להשיב. לפעמים מפעיל הבעל לחצים על האישה, אם באלימות ואם במתק שפתיים, כדי שתמחול לו באחד מתנאי הכתובה, ואם נשתכנעה ומחלה, אינה יכולה להתחרט. כדי להגן על האישה מפני לחצו של הבעל, או במקרה שוויתרה בפזיזות בשעת כעס ומריבה, תיקנו:

כל אישה שתמחול לבעלה בכתובתה בכולה או במקצתה, או באיזה תנאי מתנאי הכתובה, יכולה לחזור בה כל עוד שלא עברו עליה שלושה ימים מהתחייבותה(זאת אומרת, יום החיוב ושני ימים שאחריו שלמים מערב עד ערב).

על ידי תקנה זו נתנו לאישה אפשרות לשיקול־דעת מחודש במתינות במשך שלושה ימים, להתייעץ עם קרוביה ומכריה ועם אנשים מומחים. ואם יתברר לה שטעתה, יכולה לחזור בה.

הזכות להישאר בדירה

ההלכה אוסרת על זוג שהתגרש להמשיך ולהתגורר יחד באותה דירה אחרי הגירושין; הואיל והייתה ביניהם קרבה גדולה קודם לכן, קיים חשש שיבואו לידי קיום יחסים, דבר העלול לחייבם בגט נוסף מספק. אם הדירה היא קניינו של אחד מהם, מוטל על השני לעזוב אותה. אם היא שייכת לשניהם או מושכרת לשניהם, ולא היה ביניהם הסכם הקובע מי מהם יישאר לגור בה אחרי הגירושין, קובעת ההלכה שהאישה נדחית מפני האיש, בנימוק שסלטולי הגבר קשים מאלה של האישה.

בשכונות היהודיות במרוקו שררה צפיפות דיור גדולה, והיו קשיים בהשגת דיור, אפילו להשכרה, והדברים באים לידי ביטוי בדברי החכם המציע: ״אך לעת כזאת שהדירה היא יקרת המציאות גם לאנשים וכל שכן לנשים, לכן למוזר הדבר הזה לומר שהבעל ישאר שקט ושאנן בביתו והאישה תשא את עונה לחפש״. על כן הוא מציע לבטל את העדפת הגבר על פני האישה, אשר לזכות להישאר בדירה לאחר הגירושין. לאחר דיון הוחלט לבטל את ההעדפה הזאת ולמסור את עניין ההכרעה לשיקוליו של בית־הדין, אשר ידון בכל מקרה לגופו.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 193

יז. נהגו להקפיד לשלוח כוס הקידוש ליולדת:

יז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות מרוקו, והוא סגולה לחיזוק היולדת, וכפי שנהוג לתת גם לרך הנימול בפסוק ״ואומר לך בדמייך חיי״_:

יח. יש נהגו לשמור את בקבוק היין של המילה לנישואי הבן, ומברכים עליו כשעת החופה:

יח. כן מנהג מכנס, וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, ושיש בזה סגולה לאריכות ימים, ע״ד מה שאמרו חז״ל (ברכות ל״ט), הואיל ואיתעביד ביה מצוה חדא, נעביד ביה מצוה אחריתי:

בחופה שלי, בירכו על היין מבקבוק שנשמר מברית המילה שלי (אלי פילו)

יט. יש נהגו בנוסח קריאת השם, שאין אומרים ״ויקרא שמו בישראל״, רק ״ויקרא שמו״ בלבד:

יט. כן הביא בספר נו״ב (עמוד קצ״ג) עיי״ש באורך:

כ. נהגו להקפיד לא לקרוא שם התינוק בשם אדם שנקטף בדמי ימיו, ויש נהגו להקל בתוספת שם:

כ. כן המנהג להחמיר, וכמובא בספר עשה לך רב (ח״ז עמוד שמ״ב), וראה בספר הבית היהודי(ח״ סימן י״א סט״ס וכן בחלק י׳(סימן כ״ג), וראה בזה בספר מלאך הברית (עניני המילה):

כא. נהגו שהבן הראשון נקרא על שם אבי הבעל, והשני על שם אבי האם, וכן המנהג בסנדקאות:

כא. כן המנהג, והביאו בבית היהודי(ח״ג סימן י״א פט״ו), ומקורו מבני יהודה, שער נקרא ע״י יהודה, ואונן ע״י אשתו, וענין הסנדקאות ג״כ כן המנהג, וכמבואר בבית היהודי שם (סימן י׳ סי״ד) בשם שו״ת חיים ביד (סימן ע״ה), ובספר ויקרא אברהם (דף קכ״ה) כתב שמנהגם להיפך עיי״ש:

כב. יש נהגו לקרוא ע״ש ההורים אף בחיים חיותם, ויש שהקפידו בזה:

כב. בספר נהגו העם (שונות) הביא שהיו מקפידים בדבר, ומאידך בספר נו״ב (עמוד קצ״ה), כתב שלא הקפידו בדבר, וראה בזה בבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג):

כג. נהגו להקפיד שאין קוראים בשם התינוק בהוולדו עד שיקרא שמו במילה, וכן לא מפרסמים השם עד המילה, וכן הדבר בבת, עד קריאת שמה בספר תורה:

כג. כן המנהג להקפיד בזה, והוא סגולה לאריכות ימים, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ג) וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תכ״ז):

כד. נהגו לערוך פדיון הבן(הנקרא בערבית לפככאן דלכהן), כיום ל״א להולדתו, ויש מקדימים כבר מבערב:

כד. כן הביא בספר נהגו העם (עניני פדיון הבן), והסתייג הרבה מאלה הדוחים ליום, ומאידך בספר נחלת אבות כתב שנהגו לערוך את הפדיון ביום עיי״ש:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך: כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

כה. נהגו לברך על הכוס ועל הבשמים בשעת הפדיון, ומברכים ברכת ״אשר קידש״ בלי שם ומלכות:

כה. כן הביא בספר נהגו העם (שם), וכן כתב בספר נחלת אבות(עמוד כ׳), ובענין אשר קידש כן העיד בספר נהגו העם (עמוד שצ״ג) והביאו בספר לבי ער (סימן כ׳):

כו. נהגו כשהתינוק מגיע לארבעים יום, לוקחתו אמו לתלמוד תורה, והמלמד תשב״ר מרעיף עליו ברכות, והתינוקות עונים אמן, ומקבלים שכרם בצדם סוכריות ומממתקים:

כו. כן המנהג וכפי שהעיד בספר יהדות מרוקו, בשם ספר ילקוט המנהגים, ומקורו ממה שאחז״ל על רבי יהושע בן חנניא אשרי יולדתו:

כז. נהגו רבים לגלח את הבן תגלחת ראשונה בסיום שלש שנים להולדתו, ויש נהגו בגיל תשעה חדשים, ונהגו לשמור מעט משערותיו למזכרת, ויש נהגו לשקול שערותיו במטבעות כסף ואותם נתנו לצדקה:

כז. כן הביא בנו״ב (עמוד מ״ח), ושכן עשה האריז״ל עם בנו, וראה שם באורך:

כח. נהגו בהגיע הילד לגיל שבע שנים מכינים אותו להפטרה קצרה, ואביו עורך סעודה קטנה לכבוד זה:

כח. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש תינו, וכ״ז כדי להרגילו לתורה ולבר מצוה, וראה בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן פ״ס ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ד) ובמקורות שם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגי המילה

עמוד 140-139

דברי שלום ואמת-הרב  שלמה טולידאנו

קינה על מורנו ורבנו עטרת ראשנו,

נר המערב, סבא דמשפטים, שר התורה

הרב שלום משאש זלה״ה

שנלקח מאיתנו בסערה השמימה ביום שבת קדש בעשור לחדש הראשון שנת תשס״ג

וַיְהִי, אַךְ שָׁלַח סֵפֶר זֶה לַמַּדְפִּיסִים,

וְאֶשְׁמַע כִּי נִשְׁבָּה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים,

 מְאוֹר יִשְׂרָאֵל עָלָה לִשְׁמֵי גְּבוֹהִים,

כָּבֶה נֵר הַמַּעֲרָב, קָרָא ה' שָׁלוֹם!

וָאֶתְחַלְחַל, רָחֲפוּ עַצְמוֹתַי כֻּלָּם!

הֲיִתָּכֵן כִּי נָדַם פֶּה קָדוֹשׁ וַיֵאָלָם?

הֲיִתָּכֵן כִּי לֹא תְּשׁוּרֶנּוּ עֵינִי לְעוֹלָם

בֵּין כָּתְלֵי סְפָרָיו, סִפְרֵי הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם?

אָבִי אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!

סַבָּא דְּמִשְׁפָּטִים! מִקְדַּשׁ ה' וְקָדָשָׁיו!

מוֹפֵת דּוֹרֵנוּ, מְחַזֵּק יְדֵי רָשָׁיו!

מַרְבֶּה הַמִּשְׂרָה, אָבִי-עַד, שַׂר שָׁלוֹם!

יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב לִקְהִלּוֹתֵינוּ!

נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, אוֹי נָא לָנוּ!

מִי יַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ לְהָרִים קַרְנֵנוּ?

מִי יִשְׁפֹּט בְּשַׁעֲרֵנוּ מִשְׁפַּט שָׁלוֹם?

אֵיפֹה נִמְצָא חָכְמָה כְּחָכְמָתֶךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא גְּדֻלָּה כִגְדֻלָּתְךָ?

אֵיפֹה נִמְצָא עֲנָוָה כְעַנּוֹתְךָ?

כֹּה יִבְכָּיוּן מַר מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם!

יִצַּגְתָּ עֲבוּרֵנוּ אֶת דּוֹר הַנְּפִילִים

אֲשֶׁר שָׁרְשֵׁיהֶם בְּרֵאשִׁית הַזְּמַנִּים

מִשַׁשְׁנו בְּךָ הוֹד דּוֹרוֹת קְדוּמִים

הָיִיתָ לָנוּ מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

אֶת יָפְיְךָ הִתְאַוּוּ מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים,

בָּנוּ נִלְחֲמוּ לְקַחְתְּךָ אֶל הַשְּׁחָקִים,

מְשָׁכוּךְ, וַיִגְבְרו אֶרְאֵלִּים עַל מְצוּקִים.

תַּם עִדָן בְּבוֹאֲךָ אֶל אֲבוֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם.

הקדמה

ספר זה כולל פסקי הלכה לפי מנהגי צפון אפריקה על פי מורנו ורבינו הגאון עטרת ראשנו, נר המערב, הרב שלום משאש, ועל פי ספרי קדמונינו חכמי צפון אפריקה היושבים על מדין. שם הספר ״דברי שלום ואמת״ הוא ראשי תיבות של ״דברי שבי לוב והמערב ואלגיריה, מרוקו, תוניסיה. כמו כן השם ׳שלום׳ הוא על שם מופת הדור הרב שלום משאש; ׳שבי׳ על שם ׳השבים מהגולה׳(עזרא ו, כא); המערב: כינוי לצפון אפריקה. חיבור זה מבחין בתוך הספרדים בין קבוצת יוצאי צפון אפריקה לבין קבוצת עדות המזרח.

קינתו המפורסמת של הראב״ע ׳אהה ירד׳ מתארת את חורבן קהילות מרוקו בזמן גזירות השמד של המווחדים, והיא מתחילה כך: ״ אֵיךְ נֶחֱרַב/ הַמַּעֲרָב / ורפו כל ידים״.

אנו מגדירים כ׳ספרדים׳ את כל העדות שקיבלו עליהן באופן כללי את סמכותו של מר״ן ב״י, ומדובר בד״כ ביוצאי ארצות האיסלם ממרוקו ועד הודו(להוציא את התימנים), ובארצות הבלקן, וצאצאי קהילות האנוסים באמסטרדם ובלונדון. קבוצת ״צפון אפריקה״ כוללת את הספרדים יוצאי לוב, תוניסיה, אלג׳יריה, מרוקו וקבוצות של ספרדים ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים בלי להיות מושפעים יתר על המידה ע״י המקובלים, כגון הספרדים של איטליה, הבלקנים, אמסטרדם ולונדון. השתמשנו בכינוי ׳עדות המזרח׳ כדי להצביע על כל הספרדים האחרים. אין ספק שמדובר בהצגה כוללנית וגורפת שאינה משקפת בצורה מדוייקת את המציאות. אך חייבים להזדקק להתבטאות בינארית זו לצורך פישוט הניסוח. מטרת חיבור זה אינה לערוך רשימת כל המנהגים שרווחו בצפון אפריקה. למטרה זו קיימים ספרים רבים כמו ׳נוהג בחכמה׳ לר׳ יוסף ן׳ נאים ע״ה, הנספח ׳נהגו העם׳ בספר ׳קהלת צפרו׳ לר׳ דוד עובדיה, ׳ספר נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון שיצא לאחרונה, ומעל לכל הנספח ׳דיני מנהגי קהלות קודש אלג׳יר׳ שנמצא בשו״ת ׳בית יהודה׳ לר׳ יהודה עייאש ע״ה גדול חכמי צפון אפריקה במאה הי״ח בזמנו של החיד״א. מטרתנו כאן היא לטפל בהלכה שנהגה במרחבי צפון אפריקה ממרוקו ועד לוב, וכן בקהילות מגורשי ספרד ששמרו על מנהגי ספרד המקוריים, כגון קהילות הפורטוגזים באמסטרדם ובלונדון.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.

עמוד 12