מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר

המקורב ליצירתם הרוחנית של חכמי מרוקו, לספרות הלכה ולפסיקת הרבנים שלהם, יודע כי הם גילו רגישות מיוחדת לאישה ולכבודה, ודאגו לבסס את מעמדה ולחזק מעל ומעבר למה שנקבע כהלכה. לשם כך הם ניצלו את הסכמות אשר התורה האצילה של חכמים, בבואם לפתור בעיות שהזמן גרמן.

בתחומים אחדים הגדילו חכמי מרוקו לעשות. לתקנותיהם אין אח ורע בכל קהילות ישראל. די אם נזכיר את התקנות, הידועות כבר מתקופת גירוש ספרד, כגון תקנות בענייני קידושין. תקנות ירושה, ובכלל אלה הם הנוהג האוסר לשאת שתי נשים.

דאגתם של חכמי מרוקו לגורל האישה ולמעמדה בולטת במיוחד במאה העשרים, והיא מדהימה בתעוזתה. עם חדירת התרבות הצרפתית למרוקו וההתמערבות שנתלוו לשלטון הפרוטקטורט, נשתנו דפוסי החיים המסורתיים. החינוך הפורמלי לבנות נעשה בהדרגה רווח מאוד. נערות ונשים עזבו את מקומן המסורתי בבית, ונכנסו למעגל העבודה – בחינוך, במסחר, בפקידות ובבתי חרושת. יותר ויותר שהיו בחברה מעורבת של אנשים ונשים. בקשרים שבין שני המינים נמזגה עתה חירות הליכות, שערערה במידה רבה את מעמדן הנכבד שמקודם של נערות ונשים, וגרמה להתרשלות ולזלזול במחויבות של בני המין השני כלפיהן. מאידך גיסא הביאה המודרניזציה גם לשינויים בתפיסת עולמה של האישה ולמרי כנגד מעמדה, כפי שזה נתפרש מתוך מסורות קדומות אחדות. רבני מרוקו היו עתה קשובים לתביעתן ונשיאתן בעול כגברים. אך בד ובד עמדו הרבנים על המשמר וביקשו להגן על זכויותיהן וכבודן של הנשים, לבל יירמסו ברגלי המתירנות שהלכה ופשטה.

ההתמודדות עם הפסיקה בעידן חדש זה לא הייתה קלה. לחלק מן הבעיות בנושאי אישות, דת וחברה קשה היא למצוא פתרון הולם במסגרת ההלכה. מאידך גיסא הניבו המאמצים לפסוק הלכה פתרונות נשתנו ממקום למקום ומדיין לדיין, ובמקרים רבים נותרו בגדר מחלוקת. יתרה מכך, בסוגיות אחדות הייתה מסורת הפסיקה במרוקו שונה במחוזות השונים. כל עוד הקשרים בין המחוזות לא היו שכיחים, לא בלטו השינויים ולא הפריעו, אך הדברים נשתנו בתכלית במאה העשרים. נסללו כבישים והנחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום והתהדקו הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. דבר שהבליט את ההבדלים בענייני הלכה, והורגש צורך לגשר ביניהם.

את אחד הפתרונות המעשיים ביותר בעולם ההלכה היהודית הגה הרב שאול אבן דנאן, רבה הראשי של יהדות מרוקו, אשר תיכן כינוסים של חכמים מכל רחבי המדינה כדי להיוועד, להיוועץ ולהכריע בנושאים ההלכתיים שעל הפרק הנוגעים לסוגיות של חברה, אישות והלכה דתית. במשך השנים תש"ז-תשט"ו (1955-1944) נערכו שישה כינוסים. מן הראוי לציין, כי כינוסים כאלה והתקנות שנתקנו בהם הם תופעה יחידה במינה בעולם ההלכה היהודי בדורות האחרונים.

וכך הגדיר הרב שאול אבן דנאן את מטרות הכינוסים:

א-טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים, אשר אינה שווה בערי מרוקו;

ב-תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה איפוא לאחד את המנהגים הקיימים בכל ערי מרוקו, בין בדיני אישות ובין בענייני איסור והיתר; והמטרה השנייה לתקן תקנות חדשות שיפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, בעיקר בסוגיות הקשורות בממון, או קבלתה של דעה מסוימת בהלכה והפיכתה לתקנה המקובלת על הכול, אשר תחייב את הדיינים לפסוק לפיה. וכפי שהבהיר בפתיחה לאחת מהצעותיו לדיון:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האספה, לגמור את הדין הצריך תקון, לפי המצב בנחוץ לו על פי תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב בית המקדש ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור והכל שריר ובריר וקיים על פי תורתינו הקדושה, כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הקצרים והתמציתיים הדגיש ר׳ שאול אבן דנאן שתי נקודות חשובות: אחת, כי על פי צורך השעה יש לוותר על ההכרעה המושגת בדרך של הבאת הוכחות וראיות מתוך המקורות התלמודיים ובדרך של משא ומתן עיוני, כי ״לא עת עתה לברר ההלכות על פי הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין״, ויש לגשת להכרעה בצורה טכנית, כלומר הכרעה בדרך של הצבעת הרוב בין הרבנים המשתתפים. גישה זו מעידה על שיטה קונסטרוקטיבית וחדשנית בפסיקה בדורות האחרונים.

נקודה שנייה היא הטענה הנוקבת, שהסמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות שרירה וקיימת גם בדורנו, ומוטל עלינו להשתמש בה כדרך שהשתמשו בה הראשונים, דור אחר דור, ללא בריחה מאחריות ובלא ניסיון להתחמק מהכרעה, בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה ודורשת את פתרונם. כלומר, בעניין ההכרעה אין תוקף לטענה, שידיעותיהם של חכמי הדורות האחרונים וחכמתם בתורה קטנה מזו של החכמים בדורות הראשונים ולכן אין סמכותנו כסמכותם בתיקון תקנות, במיוחד כשמדובר בתקנות שיש בהן הפקעת ממון מכוח הפקר בית־דין הפקר.

ואמנם תולדותיה של הפסיקה במרוקו מוכיחות, כי חכמי מרוקו במשך כל הדורות, עד אמצע המאה הנוכחית, תיקנו תקנות בכוח תקנות חכמים, בלא מורא ובלא הסתייגות שמחמת צניעות יתרה, ואף לא הזדקקו לסמכותם של ראשי הציבור ומנהיגיו לתת לתקנותיהם תוקף מכוח תקנות הקהל.

הכינוסים הניבו תקנות רבות שבהן תופסת סוגיית מעמדה של האישה מקום מרכזי. התקנות בתחום זה נועדו לתת לאישה סעד משפטי ולבצר את מעמדה במסגרת המשפחד. תוכנן של התקנות מעיד על ההיענות לצורכי הזמן ועל התפיסה הרעננה וכוח היצירה העצום שבפסיקה הרבנית במרוקו. אביא כאן דוגמאות אחדות מן התקנות הנוגעות לתחום זה:

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'