מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

שידוכין

ההבטחה ההדדית של שני בני־זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים ״שידוכין׳, ובלשוננו הרווחת — ״אירוסין״. ההבטחה אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבות האירוסין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, הצער והבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, שכל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת האירוסין, בניכוי שליש. כי הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין.

אשר לנזק הנפשי, מתוך ספרות הפוסקים עולה, שאין אחיזה לתביעה. יתרה מכך, גם אם בעת השידוכים נעשה הסכם מפורש, באמצעות קניין, המחייב בתשלום סכום מסוים שעל המפר לשלם לצר השני כקנס, מורה דעת רוב הפוסקים, כי הסכם כזה אינו תופס; כי הוא־בבחינת ״אסמכתא״, ואסמכתא לא קניא. כלומר, בעת שמתחייבים הצדדים לקנסות בשטר השידוכין, בטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני ומשום כך חסר תוקף. לכן נהגו בימי הביניים בספרד לערוך שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים, ללא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו. ליתר ביטחון היו מפקידים את שני השטרות ביד אדם שלישי, וזה היה מוסר אותם למתחייב, אם קיים את התנאי, או לאבי הכלה, אם החתן עבר על התנאי. כן נפסק גם בשו״ע. וכך נהגו במרוקו אלה שרצו להבטיח את יישום ההתחייבות שעושים בשעת השידוכין. מקרים שהגיעו לדיון בבית־הדין ולא הייתה בהם התחייבות מפורשת, בדומה למה שהיו עושים בספרד, לא פסק להם בית־הדין שום פיצוי על עגמת הנפש והבושה שנגרמה לצד הנפגע, אשר בדרך כלל הייתה זו הכלה.

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים, היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני־זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא היה מפגש בין החתן לכלה. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך. אולם כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני־הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם, שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני־הזוג. תרמה לכך גם העובדה, שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. כפי שבאו הדברים בפי החכם מציע התקנה:

אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, המציאות החברתית נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, בעוד שהבנות לתומן חושבות רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה והמתנה לנישואין מגלה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת. ונגרמה לה עגמת נפש, בושה ונזק, שלא ניתן לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה, שבה בנות מחזרות אחרי הגברים; ואפילו אחרי גברים תפוסים־משודכים.

המציע מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני־הזוג לבחון את התאמתם זה לזה: ״ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם״. ואכן, לפעמים, לאחר השידוכין, מגלים שאין בני־הזוג מתאימים ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. אך הוא מציע להגביל תקופת היכרות זו לשישה חודשים. התיקון המוצע מעיד כי החכמים מתחשבים במציאות שנשתנתה, ואינם חוששים כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על פי ההלכה. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש והבושה וכן פיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין:

מיום השדוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [= להכרה ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמשה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין.

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי נקבע בתקנה בין מקסימים למינימום, ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה, כפי ראות עיני הדיינים. התקנה מקנה עדיפות לאישה על פני הגבר, כי מתקניה יוצאים מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 190