מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?
מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.
היחס כלפי יהודים בארצות האסלאם השתנה באופן משמעותי בתקופת שלטונו של החיליפה האומיי, עומר עבד אל-עזיז, אשר ניסח כללים רשמיים למעמד אהל א-ד’ימה הוא מעמדם של בני החסות. עבד אל־עזיז ששלט בשנים 717-720, היה מוסלמי אדוק ושליט פופולארי, אשר שלל את הפאר שאפיין את סגנון החיים של שושלת בית אומיה. הוא החזיר לעם אחוזות רבות שהוחרמו על ידי פקידי האומוית, עזב את ארמונו בדמשק לטובת בית פשוט, ולבש בגדי כותנה פשוטים במקום הגלימות המלכותיות המפוארות.
מודרך על-ידי אדיקות עמוקה וכנה, עבד אל-עזיז הניח את הכללים שנועדו ליצור הפרדה ברורה בין מוסלמים לבין שאינם מוסלמים. הוא עשה זאת באמצעות "ברית" המכונה האמנה של עומר – המתוארכת כמעט בוודאות לתקופה הזאת והמסווגת באופן רשמי את אלה שאינם מוסלמים אהל א-7'ימה – כ-'אנשי הברית', בליבה של האמנה הייתה הבטחה להגן על יהודים ונוצרים – עם הספר – המבוססת על שלושה יתרונות חיוניים: ביטחון הנפש והרכוש, חופש הדת ואוטונומיה פנים־קהילתית. שלושת היתרונות הובטחו בתנאים מסוימים. כתנאי ראשון, אנשי הד'ימי היו מחויבים לשלם את הג'יזיה – מס הגולגולת – לשליט המקומי ולקבל את התנאי של היותם אהל א-ד'ימה ־ בני חסות.
מלבד הכללים הקיימים, עבד אל-עזיז ניסח כללים חדשים נוספים. אחדים מביניהם היו זהים לחוקים נגד יהודים שהתקיימו בביזנטיון־הנוצרית, אך הם נחשבו לחדשים בעולם המוסלמי: נאסרה הבנייה של בתי כנסת חדשים או כנסיות. בני חסות לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים; הם לא יכלו להשתמש באוכפים אלא לרכוב רכיבה צידית. ועוד: נאסר עליהם להעסיק מוסלמי. יהודים ונוצרים כאחד, חויבו לחבוש כובעים מיוחדים, ללבוש גלימות ולנעול נעליים מיוחדות, כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. הם אף נאלצו לתת בבגדיהם סימנים או ללבוש סוגי בגדים או צבעים שיצביעו על כך שאינם מוסלמים. בנוסף לכך, היה עליהם להימנע מלבישת בגדים שיש להם קשר כלשהו עם מוחמד והאסלאם. בעיקר, היו אסורים בגדים ירוקים.
הערת המחבר: לצבע הירוק מקום מיוחד באסלאם. הוא משמש לקישוט במסגדים, לכריכות של הקוראן, למשי המכסה את קברי הקדושים הסופים, וכן לדגלים של מדינות מוסלמיות שונות. על סמך מסורת מוסלמית, ירוק היה הצבע האהוב על מוחמד והוא לבש גלימה ירוקה וטורבאן ירוק. הקוראן(סורה 76:21) מספר כי לתושבי גן עדן יוענקו 'בגדים בירוק, רקומי משי וקטיפה.'
למרות שחוקים אלה היו נתונים לשינויים במהלך הזמן, עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של בני מעמד הד'ימי(בני חסות) שחיו תחת כל שלטון מוסלמי. בני החסות לא יכלו – ואינם יכולים עד עצם היום הזה – לשמש כעדים בבית משפט מוסלמי בתיק משפטי בו מעורבים מוסלמים. הסיבה לכך נקבעה בפרשנותו של עלי אבן אבי- בסר אל-מרג,נאני עוד במאה השלוש עשרה, בהתיחסו להלכה המוסלמית. אל-מרגינאני הסביר: כי 'מאחר והכופרים אינם צודקים, עלינו להיות איטיים בבואנו להאמין לדבריהם.' לחיזוק דבריו, הוא ציטט מהקוראן: 'כאשר אדם שאינו צודק אומר לך דבר כלשהו, היה איטי בהאמינך לו.' אל־מרגינאני הוסיף כי: הד'ימי יכול להיחשד כממציא כזבים נגד מוסלמי בשל השנאה שהוא נושא כלפי עליונותו של המוסלם.
היבטים נוספים בחייהם של בני החסות – יהודים ונוצרים כאחד – היו האיסור להעניק לעצמם שמות מוסלמיים, האיסור למנוע מאיש את המרתו לאסלאם, והאיסור לבנות מצבות גבוהות מאלה של המוסלמים. גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, כדי להבדילם מהמוסלמים, ואילו נשים לא יכלו להתרחץ עם נשים מוסלמיות, אלא השתמשו בבתי מרחץ נפרדים. נאסר על בני החסות לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית, כפי שאסור לגדף את הנביא בפומבי – זוהי עבירה שהעונש בגינה הוא מוות.
נכסיו של ד'ימי שנפטר, עברו בירושה לשלטונות המוסלמים – לא לקהילה של בן החסות – עד שהיורשים יוכלו להוכיח את זכותם על הירושה על פי החוק (שריעה) האסלאמי. אם לא נמצא יורש, הנכס הועבר לרשות המוסלמית. מנהיג הקהילה של הד'ימי – יהודי או נוצרי – שימש כאיש קשר רשמי כלפי הרשות המוסלמית השלטת, והיה אחראי על נאמנותה של הקהילה ועל גביית מס הג'יזיה. בשנת 1031, בבבל, תפקיד זה היה באחריותם של פטריארך הכנסייה הקתולית לנוצרים, ושל ראש הגולה עבור היהודים.
לפי חוקי הד'ימי כפי שהתפתחו, יהודים ונוצרים לא הורשו לשאת אקדח, לא הורשו לבנות מקומות פולחן חדשים או לתקן את הישנים ללא רשות, וגם לא לבנות מקום פולחן כלשהו שיהיה גבוה יותר ממסגד. מי שאינו מוסלמי אינו יכול לרשת דבר ממוסלמי. גבר שאינו מוסלמי, אסור לו להתחתן עם אישה מוסלמית, אף כי לגבר מוסלמי הותר להתחתן עם נוצרייה או יהודייה. הצידוק לכך היה כי מוחמד לקח לו אישה יהודיה – רייחאנה – לאחר התבוסה של שבט קוראיטיה, ואישה יהודייה שנייה – סאפייה – לאחר הקרב על חיייבר. המרתו של מוסלמי לנצרות או ליהדות הייתה אסורה בתכלית האיסור. לעומת זאת, מתאסלמים התקבלו באהדה רבה.
מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?
עמוד 48
כתיבת תגובה