מורשת יהדות מרוקו

 תנועות הנוער היהודיות במרוקו

הקדמה

במסגרת עבודה זו על תנועות הנוער היהודיות במרוקו נבחין בין שתי תקופות עיקריות ושונות בתכלית זו מזו, מבחינת התפתחותן ופעולתן.

התקופה הראשונה נמשכה משנת 1944, שבה נוסדה התנועה הראשונה, תנועת ״ביל״ו״ כחלק מתנועה הצופים היהודים הצרפתים(.E.I.F) ועד מועד הכרזת עצמאותה של מרוקו במרץ 1956.

התקופה השנייה החלה בשנת 1956 והסתיימה בגמר ״מבצע יכין״ ב־1964, ובה פעלו רוב התנועות בתנאי מחתרת.

בתקופה הראשונה (1944־1956) אנו עדים לייסודן ולהתפתחותן של כל תנועות הנוער, התנועות הצופיות: .E.D.F. ,E.I.F. ,F.F.E ו־ D.E.J.J והתנועות הציוניות החלוציות. כל התנועות בתקופה זו פעלו על פי מודל קלאסי של תנועות נוער, כלומר, על פי המסורת הצופית אירופאית והמסורת של תנועות הנוער היהודיות במרכז ובמזרח אירופה, אך עם דגש ארץ־ישראלי.

המונח ״תנועות נוער״ מבוסס על ההגדרות ועל הקריטריונים שנקבעו בעבודה זו, המבחינים בין תנועות נוער לבין ארגוני נוער ו/או מועדוני נוער למיניהם.

תנועות נוער פעלו כמסגרות רב־גיליות, מגיל 10־11 ועד 20־22. התקיימה בהן פעילות רצופה לפי שכבות גיל והדריכו בהן מדריכים צעירים מבני הנוער עצמם. כל תנועה פיתחה תכניות חינוכיות שהיו מותאמות לכל שכבת גיל, כולל סמלים וסיסמאות ייחודיים, מטרות ויעדים רעיוניים, אידאולוגיים וחינוכיים מוגדרים.

התנועות הקהילתיות קדמו בהקמתן לתנועות הציוניות וזכו לגיבוי של ההורים,

של הקהילה היהודית ושל בתי הספר של רשת ״אליאנס״. השלטונות הצרפתיים, שבתחילה לא ראו בעין יפה התארגנות של תנועות נוער יהודיות אוטונומיות, תמכו בהמשך בתנועות הנוער הקהילתיות וראו בהן מסגרות חיוביות שתורמות לעיצוב הנוער היהודי הלומד, מקרבות אותו לתרבות הצרפתית ומרחיקות אותו מכל גורם שהתסיס והתנגד לנוכחות הקולוניאליסטית הצרפתית.

תנועת הצופים היהודים הקדימה, כאמור, את בואם של השליחים ופעלה ביזמה מקומית עצמאית במרוקו, בחסות תנועת הצופים שפעלה בצרפת. היא התקיימה ברוב המקומות שבהם פעל בית ספר של ״אליאנס״ ובתמיכתו. תנועת הצופים היהודים הייתה התנועה הגדולה ביותר בשנים אלו(1964-1944). היא גם הנהיגה את הפעילות החברתית־חינוכית של הדאד.

התנועות הציוניות־חלוציות קמו מאוחר יותר. ערב עצמאותה של מדינת ישראל ומיד עם הקמת המדינה, שלחו כל התנועות ההתיישבותיות והמפלגתיות, בעידודה ובמימונה של המחלקה לנוער וחלוץ של הסוכנות היהודית, שליחים כדי להקים תנועות נוער ציוניות וחלוציות במרוקו. חלקן היו בקשר עם תנועות האם בצרפת ו/או בארצות אחרות בצפון־אפריקה. כך הוקמו תנועת ״הבונים״, ששמה הוחלף ל״איחוד הנוער החלוצי״, אשר היתה קשורה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים; תנועת ״דרור״ היתה קשורה לקיבוץ המאוחד; ״השומר הצעיר״ היה קשור לקיבוץ הארצי; ״בני עקיבא״ – לקיבוץ הדתי; תנועת ״הנוער הציוני״ היתה קשורה לקיבוצי ״העובד הציוני״ והמפלגה הפרוגרסיבית. תנועת בית״ר, התנועה הרוויזיוניסטית ומפלגת ״חירות״ בארץ, שפעלה שנים רבות כתנועה גדולה וחזקה בתוניסיה,²⁸ לא הצליחו לפתח במרוקו תנועת נוער שקיימה פעילות רציפה ומשמעותית.

התנועות החלוציות עוררו בחלקן הגדול את התנגדותם של הרבנים, של רוב ההורים, ושל הנהגת הקהילה שראתה בהן גורם מתסיס, פנימי וחיצוני, שעלול ״לסבך״ את הקהילה הממוסדת עם השלטונות הצרפתיים. תנועות הנוער הציוניות לא זכו, כמובן, לאישור פעולה לגאלי מטעם השלטונות, אך הן פעלו והתפתחו תוך ״עצימת עין״ מצד השלטון.

התנועות הציוניות פעלו בקרב הנוער היהודי במגמה מעורבת. מצד אחד הן רצו לארגן מהר גרעיני עלייה להגשמה במסגרת הזרמים הקיבוציים שמשקיהם שיוועו לידיים עובדות. זאת בעידוד מפלגות האם שנלחמו על קולו של ה״בוחר הפוטנציאלי״ טרם עלייתו. מצד שני, היו ניסיונות מוצלחים יותר או פחות, להקים תנועות נוער חינוכיות קלאסיות, שימשיכו את המסורת של התנועות שצמחו במרכז ובמזרח אירופה ושפעלו גם בארצות המערב. למרות שרוב החניכים של תנועות הנוער באו מתוך כותלי בתי הספר של רשת ״אליאנס״, הרי הנהלת ״אליאנס״ ומנהלי בתי הספר שלה נעלו את שערי בתי הספר בפני כל פעולה של תנועות הנוער הציוניות. למרות שבתקופה זו ידעו ראשי ״אליאנס״ היטב את ההיקף ואת התוצאות של השואה באירופה, ולמרות ההתרגשות הרבה שהתעוררה ברחוב היהודי עם הקמתה של מדינת ישראל, הם המשיכו, כמערכת חינוכית, לחתור לקידומו של הנוער היהודי במרוקו באמצעות קירובו להשכלה ולתרבות הצרפתית במטרה לשלבו במרוקו, כשבידו כלים תרבותיים וטכנולוגיים משופרים.

בתקופה זו חלה בתנועות הנוער התפתחות מהירה, גם מספרית, והן הקיפו בתקופות השיא(1955-1953) כ־ססס,8,000-7 בני נוער, כשיותר מ־60% מהם השתייכו לתנועות הקהילתיות. התקיימה תחרות, לעתים קשה, בין התנועות, עם דגש על הפעילות

הפנים־תנועתית ומעט על שיתוף פעולה בין־תנועתי. התהליך המואץ של פוליטיזציה ארץ־ישראלית אגרסיבית השפיע לא מעט על יחסי התנועות החלוציות בינן לבין עצמן, בינן לבין התנועות הקהילתיות שקדמו להן ובינן לבין הקהילה והשלטונות.

רוב בני הנוער שהיו חברים בתנועות למדו בבתי ספר של רשת ״אליאנס״, ובחינוך העל־תיכוני(Lycée) של המערכת הפרנקופונית. פעולתן של תנועות הנוער התרכזה בעיקר בערים הגדולות והבינוניות שבהן פעלו בתי ספר של רשת ״אליאנס״(בתקופה זו התגוררו בערים אלו כ־85% מכלל יהודי מרוקו), אך גם בקהילות אלו רוב הנוער שהשתתף בתנועות הנוער היה שייך למשפחות מן המעמד הבינוני והבינוני־נמוך. ילדי השכבות העממיות והעניות גרו ברובם בשכונות היהודיות המיוחדות(המלאה). חלק מן הילדים למדו בחדרים ובבתי ספר דתיים־חרדיים של רשתות חינוך כמו ״אם הבנים״,²⁹ אוצר התורה״,³⁰ חב״ד³¹ ומעטים למדו בבתי של ספר של רשת ״אליאנס״.³² חלק מבני נוער אלה זכו לטיפול מרוכז ורחב־היקף עם הקמתן של ״היחידות העממיות״ (Unités .Populaires – U.P) על ידי תנועת הצופים .E.I.F ותנועת הדאז׳ שהתחילה את דרכה כמחלקה חינוכית של הנוער היהודי בארגון ״שדל נטר״. מעל 7,000 נערים ונערות השתתפו כל שנה בפעילות ״היחידות העממיות״, שכללה יציאות לשדה ולמחנות קיץ בסיוע כספי של ארגון הג׳וינט במרוקו.

התנועות הקהילתיות, שלא חינכו לעלייה ולהגשמה, דחפו את בוגריהן ליטול על עצמם משימה חברתית־חינוכית רבת היקף זו, תוך הישענות על המערך החינוכי וההדרכתי של התנועות הצופיות היהודיות.

בתקופה השנייה (1956־1964) אסר השלטון המרוקאי הערבי־מוסלמי העצמאי,

זמן קצר לאחר עלייתו, על כל פעילות ציונית. הוא סגר את משרדי ״קדימה״³³ שעסקו בעלייה בתקופת השלטון הצרפתי ובהסכמתו, והורה לשליחים הישראלים שפעלו במערכות העלייה, החינוך ותנועות הנוער, לצאת ממדינת מרוקו העצמאית.

במצב זה החלו התנועות הציוניות־חלוציות לפעול בתנאי מחתרת. הן קלטו רק נערים בני 17 ומעלה, ״שיכולים לשמור סוד״, ללא אפשרות של שיתוף פעולה, ללא מפגשים במועדונים גדולים ופתוחים, כי אם בחדרים קטנים ומוסתרים. הפעילות התנהלה בקבוצות קטנות, ממורדות, ללא אפשרויות של פעילות בהיקף גדול שעלולה היתה לסכן את החניכים ואת הוריהם, ללא המערכות החינוכיות המזהות של תלבושת, סמלים, דגלים ומפקדים שהיו כה חיוניות לגיבוש החווייתי והרעיוני של החניכים.

התהליך החינוכי ה״קלאסי״ שובש לחלוטין ועסק בעיקר בהקניית כלים לפעילות במחתרת ולהגנה עצמית, לחיזוק המודעות הרעיונית ציונית ולסיוע בפעולות העלייה הבלתי לגאלית שניהלה ״המסגרת״.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–תנועות הנוער היהודיות במרוקו