מורשת יהדות מרוקו

יוסף שטרית

פולמוס דתי והמצאת

היסטוריה יהודית

עיון בכרוניקה על ממלכה יהודית

אגדית בעמק דרעא (מרוקו) וההדרת

גרסאות של הכרוניקה

מבוא: גלגוליה של הכרוניקה על יהודי דרעא

תולדותיה של יהדות מרוקו – ושל יהדות צפון אפריקה בכלל – בימי קדם עדיין לוטות בערפל. בהיעדר תיעוד מהימן ואתרים ארכאולוגיים ברורים לא נותר אלא לרשום, כמו שעשה בזמנו חיים זאב הירשברג, את רסיסי המידע הפזורים בעשרות מקורות יהודיים ולא–יהודיים על קיומם הוודאי של יהודים בחבל ארץ זה מימי קדם – במיוחד מאז חורבן בית שני – עד המאה השמינית.

רק שלוש מצבות יהודיות, וביניהן מצבה עברית אחת, שנמצאו בווֹלוּבִּילִיס ( 30ק"מ ממִכְּנאַס) בסוף המאה התשע עשרה, מעידות על קיומם המוכח של יהודים במרוקו בכל התקופה הזאת, ואולי אף על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בה במאות השלישית והרביעית, תחת השלטון הרומי, שנהג אז בכל צפון אפריקה. עד ייסודן של סִג'ִלְמַאסַה באזור תַאפִילַאלְת, בירת הממלכה הח׳אריג׳ית, בהנהגתו של מִדראר, באמצע המאה השמינית, ושל פַאס בתחילת המאה התשיעית (בשנת 808 ), בידי אִדריס השני (מלך בשנים 828-807 ), אין בידינו ידיעות ישירות על קיומן של קבוצות יהודים במרוקו, הגם שמקורות ערביים מזכירים את קיומן של קהילות יהודיות שעמדו בקשרים עם יהודי ספרד הנוצרית לפני הכיבוש המוסלמי.

לעומת מידע מצומצם זה צצו ופרחו במרוקו מסורות ואגדות בעל–פה על נוכחותם של יהודים שם עוד מימי בית ראשון – כמו הסיפור על צבאו של יואב בן צרויה שרדף אחרי הפלשתים עד מרוקו  – וכן אחרי חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. מסורות אלו התגלגלו בקהילות בדרום מרוקו, במיוחד בקהילות כפריות, כמו אוּפְרַאן/אִפְרַאן  וקהילות עמק דַרְעַא, שטענו שהן הקהילות הראשונות שקמו במרוקו. המסייר והחוקר נחום סלושץ הוסיף על מסורות אלו וניסה להקים בניין כמו–מדעי על נוכחותם הקדומה של היהודים בצפון אפריקה, והציב במרכזו את פולחן יהושע בן נון.

חלק מהמסורות שהילכו בעל–פה בקרב יהודי אופראן/אפראן הועברו בתחילת המאה התשע עשרה למסמך כתוב, ונכללו בו שמות הקדושים והמקובלים הקבורים בבית הקברות של הקהילה – ושהקדומים שבהם חיו כביכול לפני חורבן בית שני – ופרטים ביוגרפיים עליהם. לאחר התחקות אחרי גלגוליו של מסמך זה התברר שהוא הועתק לראשונה במוֹגדַוֹר, כנראה בידי בני משפחת אפרייאט, מצאצאי 'הנשרפים', שמצאו מקלט במוגדור בסוף המאה השמונה עשרה. מסורות אלו זכו יותר ממאה שנה לאחר מכן לבחינה מדעית כביכול בידי היסטוריון צרפתי, ועל סמך הסיפורים שבפי יהודי אופראן/אפראן והמסמך הכתוב הוא תיארך את המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות של הקהילה לשנת 4 לסה"נ  אלא שבדיקה קלה שבקלות של השמות המופיעים ברשימת הקדושים שבמסמך, והמפנים למצבות שבעת כתיבתו עדיין היו קיימות בבית הקברות העתיק של הקהילה, מראה שההיסטוריון הוסיף למצבות הקדומות במחי יד אלף שנה. ר' יוסף בן מימון, שנטען שנקבר בשנת 4 לסה״נ, נשא שם ממקור ערבי מובהק (מימון), ורבים מהשמות האחרים שבתעודה גם הם ערביים. שמות אלה מעידים בבירור שיהודי אופראן חיו במקום אחרי הכיבוש הערבי ובעיקר אחרי התבססות הלשון הערבית באזור זה של רכס הבַּאניִ בדרום–מערב מרוקו, תהליך שהתרחש לא לפני המחצית השנייה של המאה התשיעית.

הערת המחבר: בביקורנו בכפר אופראן בקיץ 1999 , דניאל שרוטר, עבד אלרחמאן לח׳סאסי ואנוכי, אמרו לנו זקנים מוסלמים במקום שהם יודעים שהיהודים חיו בכפר במשך 1,800 שנה. הם אף התנדבו להראות לנו את בית הקברות הקדום, ׳למגיירא׳, בעל שבע שכבות של קברים.

המסורות שהילכו בפי יהודי עמק דרעא נודעו באמצעות כרוניקה שהעתיק הרב יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 מתוך כתב–יד ערבי–יהודי ממרוקו שהיה ברשותו. הוא פרסם אותה בספרו 'נר המערב', בתרגום תכניה לעברית ואחר כך כלשונה במילואים להערות שבסוף ספרו. הרב טולידאנו ביסס על כרוניקה זו את קורותיה הקדומים כביכול של יהדות מרוקו, כאילו המסמך מהימן לעילא ולעילא. הכרוניקה מתארת את תולדות ההתיישבות היהודית בעמק דרעא ואת הקמתה של ממלכה יהודית בעלת עצמה צבאית; על פי המסופר ממלכה זו ניהלה בהצלחה מלחמות נגד הנוצרים, יכלה להם ואילצה אותם להגר מעמק דרעא. אחר כך חיו היהודים בתחילה בשלום עם המוסלמים השכנים, אולם הללו לא הפסיקו להתגרות בהם. לפיכך נאלצו היהודים להילחם בהם ולהכניע אותם, אך המוסלמים בהנהגת בראהים לבְּרְדְעִי הצליחו להערים על יריביהם והשמידו את כל יהודי דרעא ביום שבת, שבו הם לא יכלו לשאת נשק.

אף שהכרוניקה פורסמה בעברית, דבר קיומה הגיע לידיעת חוקרים צרפתים שהתעניינו בתולדותיה של מרוקו בימי קדם. אחדים מהם ביססו את כתביהם ההיסטוריוגרפיים והאנתרופולוגיים הנוגעים לדרום מרוקו בימי קדם ובימי הביניים המוקדמים על כרוניקה זו ועל גרסה נוספת שלה, שהתגלתה בשנת 1900 בדרום מרוקו. הם דלו מתוך התעודות לא רק את העניינים הנוגעים ליהודים אלא בעיקר את המידע על האוכלוסיות הנוצריות שהתקיימו על פי הכרוניקה בעמק דרעא לפני הכיבוש הערבי, ושניהלו מעת לעת מלחמות נגד הממלכה היהודית השכנה, עד שזו גברה עליהן והן נאלצו לעזוב את עמק דרעא. לעומתם חוקרים שהתעניינו בתולדות יהדות מרוקו, כמו הירשברג, התייחסו בחשדנות למסופר בכרוניקה והתעלמו ממנה במחקריהם. שמעון לוי, חוקר הדיאלקטים הערביים–היהודיים במרוקו ותולדות יהודי מרוקו, נדרש גם הוא לכרוניקה זו, כדי ללמוד ממנה פרטים על קורותיהם של יהודי מרוקו בימי קדם. הוא הביא נוסח נוסף של הכרוניקה – אקרא לו כאן נוסח ב – שנכתב באותיות ערביות בידי מחבר מוסלמי בתַאמְגְרוּת שבאזור דרעא בשנת 1143 להג׳רה, היינו בשנת 1730 לסה״נ.

הערת המחבר: ראו: הירשברג, ברברים ויהודים, עמ׳ 332 . הירשברג הביא שם את תוכני הכרוניקה בקיצור, כדברי אגדה ותו לא, בתוך סיפורים שונים על קיומם של שבטי ׳בני משה׳ האגדיים. הוא שוב הזכיר אותה בתיאור מסעו בקהילות צפון אפריקה באביב 1956 . ראו: הירשברג, מבוא השמש, עמ' 110 .

יוסף שטרית

פולמוס דתי והמצאת

היסטוריה יהודית

עיון בכרוניקה על ממלכה יהודית

אגדית בעמק דרעא (מרוקו) וההדרת

גרסאות של הכרוניקה

מבוא: גלגוליה של הכרוניקה על יהודי דרעא

פעמים 146/2

עמוד 14

סלמנקה (Salamanca)

ב־25 ביוני 1492 הביא דיאגו די מדראנו(Medrano), תושב סלמנקה, לידיעת הרבים את איסור הכתר למכור את נכסי הציבור של היהודים כולל בתי הכנסת, שנועדו להיות כנסיות, ובתי הקברות, שנועדו לכיסוי שעבודים.¹²³ ב־5 ביולי 1492 נתפרסמה בסלמנקה הוראה זו שאסרה מכירת בתי הכנסת, בתי הקברות, הכנסות, בתים ושאר נכסי הציבור היהודי.¹²⁴ ב־25 ביולי 1492 ניתן צו הכתר על העברתו בפועל של בית הכנסת לכמורה, וב־30 ביולי הופיע לפני ראשות העיר מיגל פרנאנדס די מנסיליה, כומר בעל בניפיקין באראפילס (Arapiles) וקפליאן של הקתדרלה של העיר בתורת פרוקורדור של הכמורה וראשה שלה, והציג את צו הענקת בית הכנסת לכנסייה הראשה. ובאותו מעמד אף נמסר להם המבנה על־ידי אלגואסיל העיר חיל קלדרון. מקבלי המבנה היו דיאגו די מדראנו ומיגל פרנאנדס הנ״ל. משנמסר להם המבנה הם ׳פתחו אותו, שהו בו וסגרו אותו ותלו עליו מנעול ונעלו במפתח והכריזו שקיבלו את הבעלות על בית הכנסת׳.

איננו יודעים באיזו מידה נוצל המבנה לצורכי הכנסייה, מכל מקום, ב־17 במארס 1507 נמכר חלק מן הבניין לבניטו די קאסטרו בסכום של 4,000 מרבדי. לפי הסכום ששולם אפשר לשער או שהחלק שנמכר קטן או שערכו של המבנה היה מועט.

סמורה (Zamora)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

גורלו של בית הכנסת הגדול של קהילה זו הוכרע על פי בקשת הרשות העירונית שלה על דעת כולה. ב־6 באוגוסט 1492 העניק הכתר לעיר את המבנה על מנת שתייסד בו כנסייה על שם סבסטיאן הקדוש. הכרעת הכתר ניתנה על שום הערצתו לקדוש זה ובשים לב לשירותים הרבים והטובים שהפונים בשם העיר ותושביה נתנו לכתר. עליהם להוציא אל הפועל את כוונתם תוך שנה ממתן הצו. לפי תאריך מתן הצו ניתן לראות שהפנייה נעשתה בסמוך ליציאת היהודים בגירוש.

צו זה אושר מחדש ב־22 באוגוסט 1493. באותו תאריך העניק הכתר לחבורה שעל שם סן סבסטיאן בסמורה את בית הכנסת של העיר כמענק עולמים ועמו שני בתים שנסמכו לבית הכנסת במטרה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים ולמסכנים שיוכלו לקבץ נדבות. תנאי הותנה שעל הבניינים להיות פנויים משעבודים ואלו שהן פריבילגיות והתחייבויות כספיות שהיו לכתר על מסי היהודים. על הקורחידור, השופטים, הרחידורים, קבליירוס, האלגואסילים, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של סמורה כיום ולעתיד לבוא לפעול לקיום הצו כמות שהוא. רק שופט חילון יהא רשאי לשפוט בגין על ערעור שהוא; פנייה אל שופט הכנסייה תגרור עמה החזרת הנכסים לכתר. ושמא מדובר כאן באחד הבניינים ששימש לישיבה הנודעת.

ב־28 בפברואר 1495 העניק הכתר לחואן סנדינו(Sandino), ששימש שומר סף(sotamontero) של הכתר, את בית הכנסת ובית אחד בסמוך לו בעיירה סמוכה לסמורה Hermosilla)Fermoselle) שמה. החסד שנעשה לו היה בתמורה על השירותים שעשה והמשיך בעשייתם למען הכתר. האלקאידי של ארמוסיליה נצטווה וכמוהו השופטים, המועצה, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, מרינוס במלכות, לדאוג לכך שהנכסים יימסרו לו ללא דיחוי כלשהו, ועליהם ליטול את הנכסים הללו מן האנשים שהשתלטו עליהם. כן העניק לו הכתר את העצים והאבנים של בית הכנסת והבתים שנשארו בעיירה בזמן יציאת היהודים. אם היהודים והקהילה מכרו את בית הכנסת והבית לשם כיסוי חובות מסים, אזי יש לכך זכות קדימה ויכוסו תחילה החובות.

בעיירה סמוכה אחרת לסמורה בשם בינאוונטי (Benavente) נזכרים רכישת גן (huerto), חצרות סמוכות ורכוש אחר שנמצא בשטח שהיה בית הכנסת על־ידי הקונדי די בינאוונטי מאת כריסטובל די סמורה, סוחר תבלין(boticario) בבינאוונטי. בעד השטח שילם הקונדי סכום של 20,000 מרבדי. הרכישה מלמדת על הרס בית הכנסת זמן מה לאחר שיצאו היהודים בגירוש. מסתבר אפוא שכריסטובל די סמורה רכש את הנכסים הללו כקנייה זולה לעת מצוא בימים הקשים שבאו על יהודי המקום כעל יהודי כל המלכות.

פואנטי דל ארסוביספו(Puente del Arzobispo)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

נראים הדברים שפנייתו של פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו אל הכתר להעניק לו את בית הכנסת היתה בקשה לאישור מתת שהעניק לו פדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמונה של טולידו והגמונה של סיגואנסה. פדרו גונסאליס די מנדוסה מעצם היותו קרוב של בית המלכות ומקורב אל הכתר זכה במענקים רבים מרכוש היהודים ששרד לאחר גירושם. פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו קיבל ממנו לא רק את בית הכנסת, כי אם גם בתים וחצרות ושדה אחו ושאר כל התוספות שהיו לבית הכנסת. המבקש רצה להיות בטוח שאכן תופס המענק של הקרדינל די ספרד.

ואכן אישר לו הכתר ב־9 במאי 1495 את המענק בזכות כמה שירותים שהפונה עשה למענו. מותר לו למכור, להחליף, להעניק וכיוצא בזה את הנכסים הללו כעולה על רוחו; המענק הוא לצמיתות, לו וליורשיו אחריו. ברם תנאי התנה הכתר שאם יש שעבודים שהיו תלויים במסי היהודים לאנשים שונים, יש לשלם להם משוויו של בית הכנסת והנכסים הללו, משום ש׳אלה הם נכסי ציבור של קהילת היהודים.הכתר ציווה על המועצה, שופטיה, הרחידורים, הפקידות ואנשיה הטובים של פואנטי דל ארסוביספו, לדאוג לכך שאכן יועברו הנכסים לפדרו סנצ׳יס וששום אדם לא יוכל ליטול אותם ממנו. הדעת נותנת שמועצת העיירה החזיקה למעשה בנכסים אף־על־פי שכבעלים נחשב הארכיהגמון והוא שהעניק אותם בשעתו לפדרו סנצ׳יס די ואלדימורו.

פלנסיה (Palencia)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

עדות אחת מוסרת על תלונת קהילת פלנסיה לפני הכתר על ראשות העיר על שהכרוז הכריז בשמה ששום איש לא יעז לקנות את בית הכנסת, בית נוסף לידו, ששימש ככל הנראה את העדה ובו התפללו הנשים, ואת חצר בית הכנסת. הקהילה הסתמכה על צו הגירוש שהתיר את מכירת הרכוש היהודי דלא ניידי ודניידי ואת קנייתו בתנאי שיימכר תוך שלושת החדשים שניתנו ליהודים לארגן את יציאתם מן המלכות. הקהילה בטענתה אמרה שהיא התכוונה לסייע לעניים ביציאתם בכסף שתקבל מן הנכסים הללו.

טענת הסיוע לעניים היא מיוחדת במינה והיא מלמדת על חובתה המוסרית של הקהילה לסייע לענייה, אף־על־פי שסיוע בכסף יכול היה להתפרש בניסיון הברחתו אל מחוץ למדינה. מסתבר שהתכוונו לסייע בכיסוי חובות לנוצרים. ואין לראות טענה זו כאמורה מן השפה ולחוץ לפיוס הכתר. ראשות העיר התכוונה לתפוס את בית הכנסת, הבית שלידו והחצר, לטובתה מבלי לתת לקהילה תמורה כלשהי. כטענה נוספת העלתה ראשות הקהילה שהאיסור שהטילה ראשות העיר עומד בסתירה לצו הקורטס של טולידו משנת 1480 שמותר ליהודים למכור את בתי הכנסת ולמאורים מותר למכור את מסגדיהם כאשר נצטוו לצאת משכונות מגוריהם. הקהילה

ביקשה אפוא מאת הכתר לאפשר לה למכור את הנכסים מבלי שראשות העיר תמנע זאת ממנה וכן שתבוטל ההכרזה שהכריזה על איסור קניית נכסים אלה. כן ביקשה ׳ליהנות ממה ששייך לה׳,¹⁴¹ ומבלי שראשות העיר תשים מכשולים על דרך התחסלותה.

ב־23 במאי 1492 נענה הכתר על דעת מועצת המלכות בצו לראשות העיר, שופטיה והרחידורים שלה, שעליהם, תוך שלושה ימים מן היום שהצו יובא לידיעת המועצה העירונית בישיבתה,¹⁴² לשלוח מורשה (פרוקוראדור) שיוסמך על ידה להופעה לפני הכתר בווליאדוליד. עליו להסביר למועצת הכתר אלו סיבות הניעו את המועצה להכריז את הכרזתה בפומבי ומהי הסיבה שאין המועצה מאפשרת לקהילה למכור את נכסיה. על דרך זו תוכל מועצת המלכות לבדוק את הפנייה ולהורות כיצד על הראשות העירונית לנהוג.

איננו יודעים מה עלה בגורל החלטה זו, אם כי ברורה גישת הכתר שאין מועצה מקומית רשאית לנהוג על דעת עצמה ולהוציא איסורים, אף אם מדובר בנכסי ציבור שלכתר עניין בהם. נראים הדברים שיש לראות בתגובת הכתר צעד נגד ׳יתר עצמאות׳ מצד שלטונות מקומיים. מכל מקום נמצא שקהילת פלנסיה לא מכרה את בית הכנסת. וכבר נאמר לעיל שהכתר אסר מכירת נכסי ציבור יהודיים והנכסים הללו היו בסמכות הכתר בלבד. מצו שניתן בדצמבר,1492 אנו למדים שראשות העיר פלנסיה ביקשה להעניק לה את בית הכנסת שהשאירו היהודים וה׳נמצא במקום נוח כדי להקים במקומו מוסד ציבורי של העיר׳. בדעת העיר היה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים כיוון שלא היה בעיר מוסד מסוג זה. ואכן נענה לפנייה כדי ׳לעשות חסד לעיר שירותיה… [ניתן] לה בית הכנסת על כניסותיו ויציאותיו וכל השייך לו.

הד מאוחר לגורלו של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־25 ביולי 5 ⁴⁶.149‘ הקורחידור של פלנסיה נצטווה לזמן את באי־כוח ראשות העיר ונציג תושבי הרחובות סנטה פי, דון פדרו פרספינה (Perespina) לשמוע לטענותיהם ולהכריע באופן שלשכנים ברחובות האלה לא תהיה סיבה לשוב ולפנות אל הכתר.¹⁷׳¹

הרחידורים של פלנסיה הקימו בית מטבחיים בין הרחובות הללו בבית עזוב ששימש בעבר בית כנסת. הריחות הרעים ושיירי הבהמות שנשחטו גרמו נזק חמור לתושבים. הרחידורים לא נענו לפנייתם להעברת בית המטבחיים. לטענתם ייאלצו התושבים לעזוב בלית ברירה את מגוריהם ועל כץ ביקשו צו מאת הכתר שיאסור לקיים שם את בית המטבחיים. ואף־על־פי שהקורחידור נצטווה לטפל בדבר איננו יודעים כיצד הוכרע הדבר. אף אין לדעת אם מדובר בבית הכנסת הארעי שיהודי העיר הקימו לאחר שנאלצו לצאת משכונת מגוריהם או שמא מדובר כאן במבנה הקבע של בית הכנסת, שבמקום לייסד בו בית חולים הפך המקום לבית מטבחיים של העיר.

על העוברים על ההוראה יוטל קנס של 20,000 מרבדי לקופת אוצר המלכות. הקנס מלמד על חומרת העניין. את הצו הכין חואן סנצ׳יס די סאינוס (Cehinos), נוטריון המלך והמלכה, על דעת גונסאלו גונסאליס די אילייסקאס ודוקטור פרנציסקו נונייס, אבד אוסיליוס (Husillos), חברי מועצת המלכות. על בית הכנסת עיין גם בער, תעודות 2, עמ׳ 425; קנטירה, בתי כנסת, עט׳ 257.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

עמוד 93