מורשת יהדות מרוקו

• Traduction
• [Introduction fol. 134b]
• Au mois de Nissan eut lieu l'expulsion.
• Ce desastre survint un jour de dimanche,
• acculant les Juifs a quitter Oran.
• La reine donna l'ordre au nom du souverain
• de nous embarquer dans le navire dans lequel nous fumes emportes .
• Je supplie le Seigneur, qui nous prend en pitie,
• [ … ] de pardonner nos peches.
•  
• [Refrain] En apercevant le soleil du crepuscule,
• nous nous souvenons de nos foyers.
• Nous nous rappelons de nos maisons et de notre pays.
• Nous evoquons Oran,
• en apercevant le soleil du crepuscule.
•  
•  Avez-vous imagine Marinal se rendre aupres du roi
• Avec la mission d'expulser les Juifs d'Oran,
• Pour etre promu capitaine de cavalerie et drogman ?
• Que le Misericordieux lui inflige une mort affreuse
• et qu'il lui arrive ce qui arriva a Haman .
• Qu'il soil pendu a la porte de Tlemcen,
• pour n'avoir pas implore le pardon aux Juifs
• tandis que Chretiens et Maures rivalisaient en railleries .
• [Refrain] En apercevant etc.
•  
•  Voici qu'un vaisseau genois provenant de Carthagene
• Avec [a bord] une troupe de soldats pour nous expulser,
• Nantie de l'edit et de l'ecrit de la reine,
• Sans que personne ne nous en previenne.
• Que le Seigneur notre Mai'tre accable cette derniere de malheur.
• Ils nous placerent dans des navires pour nous emporter,
• afin que les corsaires nous reperent,
• alors que nous etions inconscients, et nous n'en savions rien.
• Refrain: Quand nous apercevons, etc.

3. Si notre lecture est correcte, l' auteur accuse les Espagnols d' avoir voulu livrer les Juifs aux corsaires. La chose n' est pas invraisemblable, compte tenu du fait que leur navire etait sans defense et sans licence d'entrer clans les ports italiens. En plus , selon le I"ecit de Sibuni (voir infra), les pirates furent punis par les autorites espagnoles pour avoir laisse echapper les Juifs.

•  
• [3] Combien fut terrible ce dimanche-la,
• ou, de bon matin, tambours et clairons annoncerent notre malheur.
• Les fantassins et le clerge vinrent jusque dans nos foyers,
• nous assigner de quitter notre patrie, nous accordant huit jours
• pour liquider nos affaires et nos demeures.
• Les Chretiens y penetrerent
• pour acheter nos possessions
• [pour lesquelles nous avions travaille une vie entiere].
• Levons nos regards vers notre Seigneur,
• pour qu'il defende notre cause et celle de nos enfants.
• [Refrain : ]En apercevant, etc.
•  
• [4] Ce jour-fa nous quittames nos ruelles,
• flanques de soldats et de pretres, precedes par Jes generaux,
• alors que le marquis et les nobles ferrnaient l' arriere-garde,
• suivis par les etendards religieux.1
• Les sanglots ruisselaient de nos yeux
• jusqu'a ce que nous ayons depasse le marche et la carrera,
• laissant derriere nous la porte de la Castelle,
• alors que la foule nous observait avec curiosite.
•  
• La CarreraPrincipale artere commercante de la ville qui ouvre sur la porte de la juiverie.
• [Refrain:] En apercevant, etc.
•  
• [5] Si tu avais vu ce que nous subimes
• le jour oll le marquis nous envoya chercher a la qasba.
• [l se mit a nous demander:
• «Ou allez-vous? a Genes ou a Livoume?»
• «Nous irons la oil se trouvent nos coreligionnaires
• afin que le Seigneur [f. 135b] nous temoigne de !'indulgence».
• Nous descendfmes de la qasba, o malheur,
• retrouvant des quartiers impitoyables, o malheur.
• [Refrain:] En apercevant, etc.
•  
• [6] Si tu avais vu comment a notre passage,
• Les gens nous regardaient ebahis,
• le peuple pleurait sur notre sort,
• sur le [malheur] qui nous est arrive et nous a [frappes].
• Comme des captifs entraines parmi les corsaires,
• Sans compassion, ni pitie pour nous.
• On ne peut imaginer ce que nous subimes
• jusqu'a ce que nous parvimes a la mer,
• portant dans nos bras nos enfants.
• [Refrain]: Nous nous souvenons de nos foyers, etc.
•  
•  Le premier soir de Paque, [nous voici]
• sans table, ni plateau, ni chandelles,
• Assis par terre, eplores tous, hommes et femmes,
• comme le soir du neuf Ab.
• Sans pain azyme, ni Haggadah, ni Hallel,
• Sans sanctification, ni bougie, ni lampes.
• Dans le noir,. sans psaumes, ni cantiques.
•  
• Jour de deuil, anniversaire fatidique de la destruction du Temple de J􀅄rusalem, qui tombe dans. l'annee le meme jour de la semaine que la nuit pascale. Cette correspondance ne manqua pas de frapper les auteurs des quinot, qui contrastent les etats de la redemption et de l' exil, tout comme notre auteur. Ce point conforte l'hypothese selon laquelle cette complainte faisait partie des lamentations.» du neuf Ab.
• [Refrain]: Nous nous souvenons d'Oran, etc.
•  
• Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
• PAUL B. FENTON -3/4

"א-ת-ם נצבים היום כולכם,

 לפני יהוה אלהיכם" (דב' כט, ט).

"א-ת-ם" = אותיות א-מ-ת.

 

"נ-צ-ב-י-ם" = מתייצבים לדין בראש השנה.

"ה-י-ו-ם" = "יום תרועה יהיה לכם" = שמו של ר"ה בתורה.

"כ-ו-ל-כ-ם" = כולנו מחויבים להתייצב לדין – "לפני יהוה אלהיכם".

 

"והשבות אל לבבך… ושבת עד יהוה אלוהיך…

          ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך…

ומל יהוה אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך,

 לאהבה את יהוה אלהיך

בכל לבבך ובכל נפשך, למען חייך" (דברים. ל, א- ו)

 

                     התשובה גנוזה בנשמתו של כל אחד מאתנו

 (הרב קוק, אורות התשובה ו ב).

 

ברגע שהאדם ניצב מול ה-  א-מ-ת הפנימית שלו ושב בתשובה,

הוא בעצם מתחבר אל שורש נשמתו –

 ובכך הוא זוכה להתייצב לדין

בפני הקב"ה בראש השנה ויוצא זכאי,

 

 וכדברי רבנו-אור החיים-הק':

"כי להיותם לפני ה' – ניצבו ונשאו ראשם".

 

 

בראש השנה הבעל"ט,

 כל אחד מאתנו, יכול לקבוע לעצמו את מצבו

הרוחני, הרפואי, הכלכלי והביטחוני לכל השנה,

ע"י תשובה מאהבה.

 

מאת: הרב משה שמיר אסולין

 

במשך השנה, נמצאים אנו בתנועה מתמדת. בר"ה, ניצבים אנו זקופים בפני ה'.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

א. מה כוונת התורה בביטוי 'אתם ניצבים'?

ב. מדוע הכתוב מפרט: 'ראשיכם שבטיכם, זקניכם וכו', ולא מסתפק בביטוי 'כולכם'?

ג. מדוע יש צורך בברית חדשה – 'לעוברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (דב' כט יא). הרי בפרשה הקודמת 'כי תבוא', נחתמה ברית בין הקב"ה לישראל, כנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם, למען תשכילו את כל אשר תעשון" (דב', כט ח). 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "ניצבים": "ומעתה, באנו להבין מאמר 'אתם ניצבים', שהכוונה היא על דרך אומרו: 'הניצב על הקוצרים', לשון מינוי", במשמעות של מנהיג מכובד הניצב על משמרתו, כדוגמת בועז השופט במגילת רות, "הניצב על הקוצרים"  (מגילת רות ב, ו). כלומר, מעמד מכובד ומחייב כלפי העובדים.

 מעמד "הניצבים", מלווה אותנו במעמד החופה כאשר החתן והכלה ניצבים בטקס מתוך שמחה המהולה ביראת הרוממות, מגודל המעמד המחייב והמרגש.

במהלך הטקס, הרב המקדש קורא את הכתובה לעיני ואזני כל המסובים, כדי להדגיש את מחויבות סעיפיה אצל בני הזוג.

גם במשטרה, דרגת 'ניצב' מהווה דרגה גבוהה, אליה שואף להגיע כל שוטר, כאשר מעליה, ניצב רב ניצב – המשטרה, הממונה על כלל השוטרים. דרגות הניצב ורב ניצב, מסמלות את אחריות התפקיד הניצב על כתפיהם.

 

כ"כ במעמד הברית בין הקב"ה לעמ"י בפרשתנו: פס' יב. "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.  יג. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם, אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת . יד. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם (יב-יד).

 

הכתוב רומז גם לנשמותינו – "וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם". במידה וננצל את פריבילגיית התשוב-ה = ונשוב אל ה' אלוקינו באמת ובתמים, נוכל להתייצב לדין בפני ה' בר"ה, בבחינת – "אתם ניצבים היום", ולהיכתב בספר החיים של צדיקים וחסידים בר"ה. אחרי כן, נוכל ללכת שמחים וטובי לב, בבחינת שם הפרשה הבאה: "וילך".

רבנו-אור-החיים-הק'  ממשיך ואומר: עשיית רע, גורמת לשפלות והנמכת ראש. עשיית טוב לעומת זאת, גורמת להתייצבות והזדקפות בקומה זקופה כדברי קדשו בפרשת "כי תישא את ראש בני ישראל – "כי החוטא גורם בחטאו כפיפת ראשו… ובחינת הקדושה, היא נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמות ל, יב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על השאלות ב' ג': רבנו מסדר את המתייצבים לפני ה' לפי סדר חשיבותם ויכולת השפעתם על סביבתם, כאשר במידה ולא יפעילו את השפעתם וסמכותם, הם ישאו באחריות לחטאי האחרים.

רבנו מדבר על הערבות ההדדית בין חלקי העם. וכדברי קדשו: "ונראה, כי כוונת משה בברית זה, היא להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה'", כפי שנאמר בהמשך "הנסתרות ליהוה אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט כח). כלומר, על העבירות הנעשות בסתר, העוברים נענשים בהתאם, כל אחד לפי חטאו. ואילו בעבירות הגלויות, נכנס ההיבט של הערבות ההדדית. וזה בעצם החידוש בברית הנוספת בפרשתנו ככתוב "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו" (דב' כט יא), בנוסף לברית שנחתמה בפרשת "כי תבוא", בה כל אחד אחראי למעשיו, כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לפסוק:

 

"ראשיכם" – ראשי העם היכולים להשפיע על העם, ואם לא יעשו זאת, ישאו באחריות. 

"שבטיכם" – ראשי השבטים. כל ראש שבט מתחייב על שבטו.

זקניכם ושוטריכם" – כל זקן = חכם, מתחייב על משפחתו הרחבה והמסועפת.

"איש ישראל" – כל אחד יתחייב על בני ביתו… (רבנו-אוה"ח-הק'. ניצבים כט, ט).

דבריו מתבססים על דברי הגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה, נתפס על אנשי ביתו. באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו. בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם" (שבת נד ע"ב).

לגבי נשים, ילדים וגרים, אומר רבנו: "ואין הם נתפסים על אחרים. שהטף אינם בני דעה. הנשים כמו כן. הגרים גם כן אין להם להשתרר על ישראל". לכן, סידר אותם הכתוב בפס' נפרד, כדברי קדשו.

 

 מעניינת העובדה שמשה רבנו הקדים את המנהיגים = "ראשיכם", ואח"כ את הזקנים = תלמידי חכמים, ואילו אצל יהושע נאמר: "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לזקני ישראל, ולראשיו, ולשופטיו, ולשוטריו" (יהושע כד א). כלומר, יהושע הקדים את הזקנים לפני המנהיגים, בניגוד למשה רבו.

הירושלמי (הוריות פרק ג הלכה ד) דן בנושא, והוא מעלה כמה אפשרויות.

אחת התשובות, להבדל בין יהושע למשה: "משה על ידי שהיו כולם תלמידיו, הקדים ראשים לזקנים, יהושע ע"י שלא היו כולם תלמידיו, הקדים זקנים לראשים". משה, כאיש האלוקים שהזקנים היו תלמידיו, הקדים דווקא את המנהיגים ולא את הזקנים שהיו החוג המקורב אליו, כדי למנוע לזות שפתיים שהוא מעדיף את המקורבים. אותו עיקרון הנחה גם את יהושע, שהיה מנהיג מדיני וצבאי, והעדיף למנות את הזקנים שאינם מהחוג המקורב אליו, כדי למנוע רינונים.

 

מסר אמוני:

 עד כמה חשוב לצאת לא רק ידי חובת ה',

אלא גם ידי חובת בני אדם,

 בבחינת הכתוב "והייתם נקיים מה' – ומישראל" (במ' לב כב).

 

הרב קוק אומר: התשובה היא תמיד שרויה בלב, אפילו בעת החטא עצמו. התשובה גנוזה בנשמה, והיא שולחת את קוויה שהם מתגלים אחר כך, בעת שבא הגורם {המזמן} הקורא לתשובה" (אורות התשובה ו, ב).

 

המלב"ם קושר זאת לראש השנה בו אנחנו מתייצבים וניצבים בפני הקב"ה לדין ,לאחר ששבנו בתשובה בחודש אלול. לכן, נאמר "אתם ניצבים היום". דוגמא לכך אצל משה רבנו: "ואנוכי עמדתי בהר". הוא זכה לעמוד ולהתייצב בהר, בגלל שהיה צדיק. גם אצל אברהם נאמר: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר – עמד שם". כלומר, אברהם עמד והתפלל לה' ונענה.

הביטוי "היום" בפס' הראשון "אתם ניצבים היום", רומז לשמו של ראש השנה – "יום תרועה יהיה לכם".

 

"הנסתרות ליהוה אלהינו –

והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" (דברים ל כח).

"כל ישראל – ערבים זה בזה" (שבועות לט ע"א).

 

המקור לביטוי הנ"ל "כל ישראל ערבים זה בזה", הוא דברי המדרש לפסוק: "וכשלו איש באחיו" המופיע בפרשת הברכות והקללות בפרשת בחקותי (ויקרא כו, לז), "וכשלו איש – בעוון אחיו". הרעיון מופיע גם בפרשתנו בפסוק: "הנסתרות לה' אלוקינו – והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דב' כט, כח).

רש"י ורבנו-אוה"ח-הק' מסבירים שעל הנסתרות, היחיד נענש על ידי ה' על פי מעשיו, ולכן נאמר: "הנסתרות ליהוה אלהינו",  ואילו על הנגלות, נענשים הרבים אם היה באפשרותם להוכיח את החוטא ולא הוכיחו אותו בגלל ש"כל ישראל ערבים זה בזה" כדברי הגמרא, ולכן נאמר בפס': "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהחידוש בברית בין ה' לעמ"י בפרשתנו ככתוב: "לעברך בברית יהוה אלהיך ובאלתו, אשר יהוה אלהיך כורת עמך היום" (ניצבים כט, יא) לבין הברית בפרשת "כי תבוא" שם נאמר: "אלה דברי הברית אשר ציווה יהוה את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב" (כי תבוא כט סט) וכדברי קודשו:

"הנסתרות לה' אלוקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם… – פירוש, היא תשובת ישראל למשה. שהנסתרות לא יתחייבו בהן, אבל הנגלות, קיימו וקיבלו עליהם הערבות. ואמרו ולבנינו עד עולם". כלומר, בברית הקודמת בפרשת "כי תבוא", הם קיבלו עליהם רק את הנגלות, ואילו כאן עם כניסתם לארץ, הם קבלו עליהם ועל זרעם את הערבות ההדדית.

 

 

הגלות והגאולה בפרשת ניצבים.

 

הרמב"ם  אומר: פרשת ניצבים מתמצתת את "כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים" (הלכות מלכים יא, א), העתידים לבוא על ארץ ישראל ועל עמ"י בשנות הגלות, ובזמן הגאולה.

על מצב ארץ ישראל בגלות נאמר: "ואמר הדור האחרון, בניכם אשר יקומו מאחוריכם… וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה אשר חילה יהוה בה: גופרית ומלח שרפה כל ארצה – לא תיזרע ולא תצמיח, ולא יעלה בה כל עשב, כמהפכת סדום ועמורה… על אשר עזבו את ברית יהוה… ויחר אף יהוה בארץ ההיא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה" (דב' כט, כא – כז).

אכן, רואים אנו שלאורך 1900 שנות גלות, הארץ הייתה חרבה, עד לדורנו.

 

על הגאולה שתבוא אחרי התשובה נאמר:

 "והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה… ושבת עד יהוה אלהיך ושמעת בקולו… ושב יהוה אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים… והביאך יהוה אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה, והטיבך והרבך מאבותיך… ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך, ועל שונאיך אשר רדפוך… כי תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה – כי תשוב אל יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דב' ל, א י).

אכן, דורנו זוכה לשוב אל הארץ הנותנת פריה בשפע, בבחינת "ארץ זבת חלב ודבש", וזוכה לראות את היכלי התורה המעטרים את ערי ארצנו, ובראשם ירושלים עיר קדשנו ותורתנו.

דורנו גם זוכה לראות איך הקב"ה נוקם באויבינו – "ונתן יהוה אלהיך את כל האלות האלה על אויביך" (ל, ז).

 

 

הצדיקים, הרשעים, והבינונים,

ביום הדין והנורא – בראש השנה.

 

אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של צדיקים גמורים, אחד של רשעים גמורים, ואחד של בינונים.

א. צדיקים גמורים – נכתבים לאלתר לחיים;

ב. רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים למיתה;

 

רבי מאיר: בראש השנה נידונים, וביום כיפור נחתמים, דבר החופף את רצף הימים הנוראים.

הרשב"א מסביר שכוונת הביטויים "נחתמים לחיים, למיתה", הכוונה לחיי עולם הבא.

הרא"ש: לעיתים, ה' גוזר על הצדיק יסורים או מיתה בעולם הזה, כדי למרק את עוונותיו, ובכך יזכה להגיע ישירות לגן עדן. חלק מהרשעים לעומת זאת, מקבל את שכרו בעולם הזה על מעט המצוות שקיים, דבר המסביר מדוע רשעים ממשיכים לחיות, ולעיתים אף בכבוד, כאשר חלק מהצדיקים סובל, בבחינת: "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו" (ברכות ז ע"א).

 

שני מרכיבי התשובה העיקריים

במשנת רבנו-אור-החיים-הק' בפרשת "ניצבים".

 

שלב א:  "והשיבות אל לבבך – בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך שמה" (דב' ל, א). זהו השלב הראשון בקבלת התשובה בו האדם שב אל לבו ואל פנימיותו תוך הצבת מראה אל מול מעשיו הלא טובים, ורק אז, עובר לשלבי התשובה כמפורט להלן.

 את ההתעוררות לתשובה, ניתן ללמוד מכך שעמ"י הוא העם היחידי שהתפזר בארבע רוחות העולם בגלל חטאיו, ולכן מוזכרת בפס' מצות התשובה "והשבות אל לבבך" בהקשר לגלות ככתוב בהמשך הפסוק: "בכל הגוים אשר הדיחך יהוה אלהיך".

 

שלב ב:  "ושבת עד יהוה אלהיך" (דב' ל, ב), "והתשובה לפני ה' – להיטיב דרכיו". (רבנו-אוה"ח-הק'). בכך שיקבל על עצמו לפעול לאור התורה, ולשוב בתשובה מאהבה.

 

 

סוגי העבירות בהן אנו נכשלים:

  א. ביטול תורה. ג. ביטול מצוות עשה. ב. מצוות לא תעשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל  מדוע נאמרו הפס': "ומל יהוה אלהיך את לבבך ולבב זרעך וכו" (ל, ו), וכן הפס': "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה, ועשית את כל מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום" (ל, ח). הרי מצות התשובה נאמרה קודם לכן בפס': "ושבת עד יהוה אלהיך"?

 

 את השאלות הנ"ל הוא מיישב בהצבת שלושה סוגים עיקריים של עוונות, כאשר כל סוג רמוז באחד הפס', ולכן הוצרכו כל הפסוקים הנ"ל.

 

א. ביטול תורה – ועל כך נאמר: "ושבת עד יהוה אלהיך – ושמעת בקולו". ושמעת: במשמעות לימוד תורה שעל ידו זוכים לרשת את הארץ, ולכן נאמר בהמשך: "ושב וקיבצך מכל העמים" = קיבוץ גלויות, עקב ההתמסרות בלימוד תורתנו הקדושה. על כך, יש על מה לשוב בתשובה, היות וכמה זמן אנו מקדישים ללימוד תורה, כאשר הקב"ה מבקש מאתנו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך – והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).

 

ב. עובר על מצוות לא תעשה – על כך נאמר: "ומל יהוה אלהיך את לבבך". האדם עובר על מצוות לא תעשה כמו גזל ועריות, בגלל שליבו ערל, או כפי שנהוג לומר: "מה, אין לו לב לשדוד אישה קשישה, ולכן עליו "למול" את עורלת לבו בכך שיפתח פתח מצדו, וכבר ה' יעזור לו "למול" את לבו כדברי הגמרא: "הקב"ה אומר לעמ"י: פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". ע"י זה זוכים להתגבר על האויבים: "ונתן את כל האלות על אויביך". ולכן מן הראוי שניזהר לא לעבור על מצוות לא תעשה החל מ"לא תתורו אחרי לבבכם" , ועד "לא תשנא את אחיך בלבבך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסיים את דבריו – באהבת ה' (ל, ו).

"לאהבה את ה': פירוש, שתלביש האהבה אשר תיכן בך התוכן בריאתך, בנעימים ידידות חיבת אלהיך.

 ויִחֵד שכר לזה – שיהפוך ה' כל הצרות מעלינו על שונאינו, כאומרו ונתן… על אויביך".

כלומר – לנתב את האהבה הטבעית שנטע בך אלוקים – לאהבת ה', ולא להבלי העולם הזה.

 

ג  ביטול מצוות עשה – ועל כך נאמר: "ואתה תשוב ושמעת בקול יהוה –  ועשית את כל מצוותיו". השכר יהיה: ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, שפע כלכלי ופרי בטן ככתוב בהמשך: "והותירך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך – בפרי בטנך ובפרי אדמתך". "פרי בטנך": צאצאים טהורים – אוהבי ה' ותורתו כדברי השיר:

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים / אוהבי ה' יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה' דבקים /

ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים / ובכל מלאכת עבודת הבורא".

 

המסר האמוני: עלינו להיזהר בקיום מצוות עשה, החל ממצות לימוד תורה

 השקולה כנגד כל המצוות, וכלה במצות "ואהבת לרעך כמוך אני יהוה".

 

 

תהליך התשובה – במשנת הרמב"ם:

                                 הימים הנוראים והתשובה מאהבה.

 

השאלה הפשוטה היא: איך אני/אתה/את/ נדע לקיים את מצוות התשובה.

 הרמב"ם – הנשר הגדול, לימד אותנו איך לנסות לעשות זאת,   ולהלן דברי קודשו:

"ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא את חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר: "יעזוב רשע – דרכו, ואיש און – מחשבותיו" (ישעיה נה ז), וכן יתנחם על שעבר, שנאמר: "כי אחרי שובי נחמתי" (ירמיה לא יח), ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר: "ולא נאמר עוד אלוקינו למעשה ידינו, אשר בך ירוחם יתום" (הושע יד ד), וצריך להתוודות בשפתיו ולומר עניינות/נים אלו שגמר בליבו" (רמב"ם הלכות תשובה פ"ב, ה"ב).  

רבנו הרמב"ם מוכיח את תהליך התשובה מדברי הנביא ישעיה: "יעזוב רשע דרכו, ואיש און מחשבותיו, וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלוקינו כי ירבה לסלוח". (ישעיה נה ז).

 

שלבי התשובה – במשנת הרמב"ם:

 

א. עזיבת החטא:  כולל שני חלקים: א. עזיבת החטא והסרתו ממחשבתו. ב. לקבל עליו לא לעשותו יותר.

 את זאת הוא לומד מהכתוב: "יעזוב רשע דרכו {עזיבת החטא} – ואיש און מחשבותיו" {מחשבתו הרעה}.

ב. חרטה: יתחרט ויתנחם על שעבר עבירה ככתוב: "כי אחרי שובי ניחמתי". עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יישוב לזה החטא לעולם ככתוב: "ולא נאמר עוד – אלהינו למעשה ידינו". כלומר, קיימים שני שלבים בחרטה:  חרטה על העבר, וקבלה לעתיד שלא לחזור לעשות את המעשה הרע הנ"ל.

ג. וידוי: וידוי מלשון וודאות, שלא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אין צביעות בפני הקב"ה ובפרט ביום הדין.

 הרמב"ם כותב בפרק א' על חובת הווידוי:

"כל המצוות שבתורה… אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון {בכוונה}, בין בשוגג, כשיעשה תשובה מחטאו – חייב להתוודות לפני ה-אל יתברך. כיצד מתוודה? אומר: אנא ה' חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך… והרי אני חוזר בי ומתבייש אני במעשיי, ולעולם איני חוזר לדבר זה".

"איזוהי תשובה גמורה – {תשובת המשקל}.  כאשר יזדמן לידו אותו דבר עבירה שעבר, ויש בידו לעשות ולא עושה".

 

בעל "ערבי נחל" מסביר זאת לאור הפסוק הנ"ל:

• "יעזוב רשע דרכו" – יעזוב את המעשה הרע.
• ואיש און מחשבותיו" – יתחרט גם על שחשב להרע.
• "וירחמהו יהוה"– אם יחזור בתשובה מאהבה גם על המחשבה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות – לזכויות.
• "כי ירבה לסלוח" – חזר רק על המעשה = מיראה, הקב"ה יהפוך לו את העבירות  לשגגות בלבד.

 

החתירה אל האות ה"א

בתהליך התשובה התשוב – ה.

 

"אלה תולדות השמים בהבראם = בה' בראם. העולם נברא ב-ה'.

רש"י: האות ה' פתוחה למטה והרוצה לצאת לתרבות רעה – יוכל. והרוצה לחזור בתשובה – יש לו פתח מילוט למעלה. הבא לטהר מסייעים אותו. ולמה יש לאות ה' תג למעלה? הקב"ה יקשור לו כתר לשוב בתשובה. (ע"פ תומר דבורה לרבנו משה קורדברו).

תשובה = תשוב – ה = לשוב אל ה'.

 

ברובד הקבלי הפשוט, לשוב אל האות ה' המופיעה פעמיים בשם י-ה-ו-ה.

הה' הראשונה – מסמלת תשובה עליונה, העוסקת ברובד התודעה וההבנה, כנגד ספירת הבינה.

הה' השניה – מסמלת תשובה תתאה = תחתונה, העוסקת ברובד המעשי, כנגד ספירת המלכות.

 

המהות הפנימית של מצות השופר בראש השנה:

"מן המצר קראתי י-ה – ענני במרחב י-ה" (תהלים קיח ה).

הפיה של השופר דרכה נושפים, צרה – ואילו הפיה השנייה רחבה, דבר המסמל שעם קיום מצות השופר, הקב"ה מוציא אותנו "מן המצר… למרחב י-ה" – למרחב האלוקי המוגן.

 

 

א.  השופר במקורות:

 

א.  "ובחודש השביעי באחד לחודש… יום תרועה יהיה לכם" (במ, כ"ט, א).

מצות עשה לשמוע קול שופר ביום הראשון של ר"ה, ומצוה מדרבנן לשמוע קול שופר גם ביום השני. התקיעות מצוותן ביום בלבד. התוקע יכוון להוציא את השומעים ידי חובתם, והשומעים יכוונו לצאת ידי חובת המצוה.

ב.  "בחודש השביעי  באחד לחודש… זכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כד).

 כאשר אחד מימי ראש השנה חל בשבת, אנו לא תוקעים – אלא רק זוכרים בבחינת "זכרון תרועה".

ג . "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו" (תהילים פ"א, ד).

"בכסה" – בר"ה הירח מכוסה.  המילה בפס' "חגנו", רומזת לג' הרגלים: פסח, שבועות וסוכות המכונים בתורה "חג", ובהם עולים לרגל לירושלים מתוך שמחה בשכינה, בבחינת "יראה כל זכורך" (דב' טז טז). על כך נאמר בגמרא (חגיגה ב ע"ב): כשם שבא לראות – בא להיראות. כלומר, לראות את פני השכינה.

בר"ה לעומת זאת, זה יום הדין בו באים בעיקר לשמוע את הקול הפנימי שלנו, הקול הבוקע דרך קולות השופר מתוך יראה, כדברי הנביא חבקוק: "שמעתי שמעך – יראתי" (חבקוק ג, ב).

ד. "למנצח לבני קרח מזמור… עלה אלוהים בתרועה, יהוה בקול שופר" (תהילים מ"ז. א, ו).

את המזמור הנ"ל, אותו אמרו בני קרח כשחזרו בתשובה, אומרים אנו שבע פעמים לפני התקיעות. הסבר הפס': "עלה אלהים בתרועה" – השם אלוקים מסמל את מידת הדין העולה ומסתלקת, ובמקומה מופיעה מידת הרחמים – בבחינת הוי-ה: "יהוה בקול שופר".

 הזהר הק' (תיקוני הזוהר" סט קכב), מבדיל בין התגלות בבחינת ראיה, להתגלות ע"י שמיעה. הראיה – במידת החסד, ואילו השמיעה – היא במידת היראה בבחינת הכתוב "שמעתי שמעך יראתי" (חבקוק ג, ב).

 

א.  תקיעת שופר וטעמיה.

"אשרי העם יודעי תרועה – ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז).

"יודעי תרועה" – היודעים את סודות התרועה (מכילתא דרשב"י).

 

"אמר רבי יצחק: למה תוקעים? הקב"ה אמר תקעו".

השופר מוציא קולות ללא מילים – כנ"ל אצלנו,

חייבים לזעוק מכל הלב לאבינו שבשמים.

 

א. רב סעדיה גאון (882-942) נתן עשרה טעמים

למצוות השופר בראש השנה.

 

א. היום, תחילת הבריאה העיקרית. הקב"ה ברא את האדם ומלך עליו, ותקיעת השופר היא דרך קבלת המלכות, כי כך עושים למלכים, תוקעים ומריעים לפניהם להודיע את תחילת מלכותם, בבחינת הכתוב: "בחצוצרות וקול שופר – הריעו לפני המלך יהוה"  (תהילים, צ"ח).

ב. ראש השנה הוא היום הראשון לעשרת ימי תשובה, ותוקעים בשופר, להכריז ולהזהיר שכל הרוצה לשוב – ישוב, ואם לא, אל יקרא תגר {אל יתלונן} על דינו.

ג. להזכיר את מעמד הר סיני שנאמר בו: "וקול שופר חזק מאד" (שמות י"ט), ונקבל על עצמנו מה שקיבלו אבותינו אז – "נעשה ונשמע".

ד. להזכירנו דברי הנביאים שנמשלו לקול שופר ככתוב: "ותקע בשופר – והזהר העם" (יחזקאל ל"ג).

ה. להעלות על ליבנו זיכרון חורבן המקדש וקול תרועת מלחמות האויבים ככתוב: "כי קול שופר שמעה נפשי, תרועת מלחמה" (ירמיהו, ד'), ונבקש מ-ה', על בנין בית המקדש.
ו. להזכירנו עקידת יצחק, שמסר נפשו לה', וכן אנחנו נמסור נפשנו על קדושת שמו. ויעלה זיכרוננו לפניו לטובה ביום הדין, הלא הוא ראש השנה.
ז. שנירא ונחרד ונשבור עצמנו לפני הבורא, כי כך טבע השופר מרעיד ומחריד, כמו שנאמר: "אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו" (עמוס, ג').
ח. להזכיר את יום הדין הגדול ולירא ממנו, כמו שנאמר: "קרוב יום יהוה הגדול, קרוב ומהר מאוד קול יום יהוה… יום שופר ותרועה" (צפניה, א').
ט. להזכירנו קיבוץ נדחי ישראל, ולהתאוות אליו כמו שנאמר: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצרים" (ישעיה, כ"ג).
י. להזכירנו תחיית המתים, ולהאמין בה כמו שנאמר: "כל יושבי תבל ושוכני ארץ, כנשוא נס הרים תראו, וכתקוע שופר תשמעו" (ישעיה, י"ח).

ב. קולות השופר –

         מעוררים לתשובה כדברי הרמב"ם (1138-1204)

 

"אף-על-פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב היא, רמז יש בו:

 "עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו מעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"

 

"א-ר-י-ה שאג – מי לא ירא" (עמוס ג, ח).

הקב"ה מושל בעולם – ומשל האריה.

• ר – י – ה = נוטריקון א = אלול. ר = ראש השנה. י = יום כיפור. ה = הושענא רבה.

 

בגן החיות, נוהגים להשתעשע עם האריה היות והוא סגור ומסוגר אחרי גדרות.

תארו לכם מה יקרה לאדם שהזדמן ליער ושומע את שאגת האריה כאשר בין רגע רואה את האריה שועט לעברו. כנראה שהאיש יספיק לקרוא "שמע ישראל", ותו לא.

המסר הוא פשוט: האריה מסמל את הקב"ה הרחום והחנון המבקש מאתנו לשוב אליו ולקיים את תורתו, ובפרט בימי הסליחות והרחמים של חודש אלול כאשר בשיאם, שני ימי ר"ה בהם אנחנו נידונים, דרך החתימה בכיפור, וכלה בהושענא רבה בה נחתם באופן סופי גזר הדין לפי הזהר (מסירת הפתקאות).

אנחנו לעומת זאת, מתייחסים לקב"ה כמו לאריה בתוך הכלוב שאינו מזיק, ולא היא. חייבים להרגיש את הנוכחות האלוקית בתוכנו ובקרבנו, ורק ע"י תיקון הרוע שבנו הרמוז בשמו של ר"ה בתורה – "יום תרועה" , הרומז לרוע שעוללנו, שאותו נצטרך להפוך לרֵע = חבר, ורק אז נכתב ונחתם לטובה ולברכה.

 

להתבשם באור החיים – למוצשק.

 

                                   לרבנו ישראל "בעל שם טוב" – ותלמידו.

"וצדיק באמונתו יחיה" – כוחה של האמונה בה'.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב – מייסד החסידות, נהג כדרכו בקודש, להתבודד עם תלמידיו ביערות. יום אחד, הוא לקח אתו את אחד מתלמידיו כדי ללמדו מהו כוחה של אמונה בה', בבחינת "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב,ד). לאחר הליכה ממושכת, התלמיד צמא, והמים אין. רבי! פנה התלמיד אל רבו: "צמא אני, ומבקש אני להרוות את צימאוני במעט מים". הבעש"ט ענה לו: "עם מעט סבלנות ואמונה בה', תשועת ה' כהרף עין. עוד נזכה לברך את ברכת "שהכל נהיה בדברו". התלמיד קיבל את דברי הרב, והמשיך בדרכו לצידו של רבו.

 

קרני השמש החמימים של שעת הצהרים, היכו בראשו של התלמיד עד שהתקשה בדרכו. ושוב הוא פונה אל רבו: "הוי כל צמא – לכו למים". כך אמר הנביא ישעיה. תעשה נס רבי, שנזכה לכמה לגימות מים".

הבעש"ט, במקום לענות תשובה לתלמידו, הוא הצביע על דמות המתקרבת אליהם. התלמיד נתן צעקה גדולה, לאחר שראה שהאיש נושא על כתפיו שני דליים של מים. האיש התקרב אליהם ונעצר לידם, כדי לנוח מעט מתלאות הדרך. הבעש"ט ביקש מהאיש למכור להם כמה כוסות מים, ואכן הוא הסכים.

התלמיד ורבו הרוו את צימאונם. בטרם קם "שר המשקים = לגראב" ללכת לדרכו, שאל אותו הבעש"ט: "מאין באת, ולאן אתה הולך?". האיש ענה לו: "עובד אני כעבד אצל הפריץ. משום מה הפריץ השתגע היום, ודרש ממני להביא לו מים ממעיין רחוק, למרות שישנם מעיינות בקרבתנו. לפריץ כידוע, אי אפשר לסרב, לכן צעדתי דרך ארוכה ומתישה כדי להגיע למעיין, וכעת אני עושה את דרכי בחזרה לפריץ.

 

הבעש"ט אמר לתלמידו כהאי לישנא: "כבר מימי בראשית, הקב"ה ידע על בעיית הצמא שלך, והכין עבורך פתרון. כמו שהקב"ה ניסה את אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, וכן את אבותינו במדבר ככתוב: "המאכילך מן במדבר… למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך" (דב' ח א), כך גם אצלך, הקב"ה רצה לנסותך כדי לחשל את אמונתך, ולכן הביא אותך לידי צמא, כאשר באופק לא נראה שום פתרון לבעיה, בגלל שנמצאים אנו במדבר. התפללנו יחד לקב"ה, והנה הישועה הגיעה דרך הפריץ שכביכול השתגע, ושלח את עבדו למעיין מרוחק, כדי שיפגוש אותנו על אם הדרך, עם שני דליים מים.

 

המסר האמוני של הסיפור:

 

"וצדיק באמונתו – יחיה" כדברי חבקוק הנביא. הקב"ה איננו משיב ריקם תפילת כל אדם, בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף, ולפני יהוה ישפוך שיחו" (תהלים קב, א). מטרת המניעות היא לנסותנו, כדי לחשל את אמונתנו (רמב"ן).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "צדיק וישר הוא" (דב' לב, ד): "כשיושב ה' על המשפט, הוא מעמיד אותו על תילו. וכשבא להשתלם – מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים, והוא על דרך אומרו: 'צדיק יהוה בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו' (תהילים קמה, יז).. פירוש, כשהוא בא להדריך דבר, {לדון את האדם}, הוא מדריכו על קו הדין,

 

לקראת ראש השנה הבעל"ט,

ברכת שנה טובה ומבורכת בברכת "ובאו עליך – כל הברכות האלה והשיגוך",

לאוהבי ולומדי "תורת אלוקים חיים" של עט"ר רבנו חיים בן עטר ע"ה.

 

וכן ברכה והצלחה לכוחות הביטחון במיגור האוייב,

והשבת החטופים בשלום ובקרוב מאוד – עוד לפני החגים.

 

ביקרא דאורייתא  – משה אסולין שמיר

 

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חיניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק חצק ע"ה. שלום בן עזיזה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הוצאה שניה של ספרי "להתהלך באור החיים" , וכן להצלחת ספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך וקורן עור וגידים. פרסומם הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, רכישתם ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תורתם והליכה בדרכם, חיבור לנשמת הצדיק רבנו-אור-החיים-הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לברכה והצלחת בצבא לנכד איש החיל – יונתן בן קרן הי"ו. אמן סלה ועד.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. מיכאל מאיר בר זוהרה, מרים בת זוהרה

 

• 13 במאי 1885 הצהרת הסולטאן לבטחונו של דוד עמאר

דוד עמאר קיבל מכתב מהסולטאן, להבטחת דרכו בשליחותו, ובו נכתב: 'להוי ידוע ממכתבי זה שהענקנו לנושא כתב זה, היהודי דוד עמאר מדמנאת בטחון גמור ושלוה במקום מגוריו. איש לא ירים ידו עליו, ואנו מצוים שהמושלים שלנו והממונים ישימו לב לפקודתנו ויבצעוה, ולא יתכחשו לה, כל זמן שהם חיים. הוראה זאת ניתנה בהשראת הבורא',

• 18 במאי 1885 הסולטאן העניק לדוד עמר חסותו ומכהן כנציג הקהילה בפני המושל

שגריר צרפת במרוקו כתב לגיוהן דרומונד האי, כי הוא שמח להודיעו שהסולטאן כתב לו והודיעו כי ברצונו לקחת תחת חסותו הפרטית את הנציג היהודי דוד עמר, אותו הצענו בהסכמה עם המושל כמועמד עתידי כאיש ביניים בין הקהילה היהודית של דמנאת ובין המושל של עיר זו, בעת דין ודברים משפטיים. הכותב מקווה שתוך כדי קריאת המסמך, אשר העתקו מצורף בזה תיווכח כמוני, שזה מהווה פתרון שיספק את כל הצדדים. הוא שומר על כבודו של השריף, עונה בחיוב על בקשתינו, ולבסוף מבטיח לקהילה היהודית הגנה ממקור נעלה אשר ישמור אותה מעתה מפני פורענויות למיניהן.

ההצהרה המלכותית שקיבל דוד עמאר מספיקה ואינו זקוק לחסות זרה

דרומונד האי ענה לחברו Feraud ב-24 במאי 1885 ואישר את קבלת מכתבו מה-14 בחודש. ועמו העביר העתק של הצהרת הסולטאן, ובה נאמר שמר דוד עמאר נבחר על ידי נציגי צרפת, איטליה ובריטניה להיות הדובר של אחיו, כאשר יהיה דיון בקשר למצבם. היהודי הזה מדמנאת נמצא תחת חסותו המיוחדת של הסולטאן. הכותב מסכים לדעתו של הנמען כי ההצהרה המלכותית צריכה להבטיח את מי שנושאה מכל הטרדה מצד הממשל. בעקבות זאת, ההנחה שהוא צריך להיות תחת חסות זרה יורדת מהפרק.

החזרת רכושם של היהודים: הכותב מקווה לשמוע בקרוב על החזרת הרכוש של היהודים האומללים של דמנאת שנלקחו מהם על ידי המושל האכזרי.

המשלחת של יהודי דמנאת הגיעה לפאס. על המושל להחזיר ליהודים את כספם

ב-29 במאי 1885 פורסמו הדברים הבאים ב-10: המשלחת ששהתה מספר חודשים בטנגייר, הגיעה לפאס ומסרה לוזיר מכתבים. לאחר מספר ימים אמר להם הוזיר שהם יכולים לחזור לבתיהם. נציגו של הסולטאן נשלח לדמנאת, כדי להודיע למושל שעליו להחזיר ליהודים את הכסף שסחט מהם. יש תקוה שנציג זה לא יקבל שוחד מהמושל, והשגרירים של מדינות זרות יעזרו ליהודים. משלחת של יהודי דמנאת פגשה בפאס את שגריר צרפת במרוקו מר Feraud יחד עם מנהיגי הקהילה המקומית. הוזיר לענייני חוץ מסר להם טיהיר ובו אישור למינויו של דוד עמאר כראש הקהילה, והבטיח לו עזרה והגנה.

הבעת תודה על ידי יהודי אנגליה לקונסול ארה״ב

בישיבה החודשית של'אגודת אחים' נמסר, כי בתגובה למכתב תודה שכתבה אגודה זו בינואר לקונסול של ארה״ב, התקבל מכתב מהקונסול שכתב ב-25 באפריל בקשר למצב בדמנאת.

18 ביוני 1885 המשלחת היהודית תפגוש את בובקיר

במכתבה של המשלחת היהודית מדמנאת בחתימתו של דוד עמאר אל סיד בובקיר בן אלחג' אלבשיר, נאמר: היות והשגריר הבריטי ביקש כי כאשר נגיע לסביבת דמנאת, נתקשר אליך כדי שתוכל להתלוות אלינו לדמנאת. וכיון שאהרן אבנצור ומשה פארינטה המליצו לנו לנהוג כך, אנו ממהרים לשלוח אליך באמצעות שליח מיוחד להודיעך שהגענו היום לקלעת. ואנו מבקשים ממך כי כאשר תקבל מכתב זה תצטרף אלינו, נחכה לך כאן עד יום ראשון הבא. באשר בכונתנו להמשיך בדרך עד מקום מסוים, שם נחכה לפגוש אותך.

19 ביוני 1885 במכתב של סיד גובקיר לדרומונז האי ־ רצונו להגיע לחקר האמת

עלי להודיעך שמאז אותו יום שקבלתי מכתבך, בו הודעת לנו מה שאתה ושאר הנציגים הדיפלומטיים כתבו לסולטאן בקשר ליהודי דמנאת, לא קיבלנו כל מידע נוסף עד היום בנושא.

היהודים ביקשו ממני לבא וללוותם לדמנאת. עניתי כי אינני יכול לעשות זאת, כי לא קיבלתי כל הוראה בנידון מהסולטאן. וכן לא קיבלנו כל הוראה מהסולטאן לקחת חלק בישוב הנושא. אם הפקודה המלכותית היתה נשלחת אלינו, היינו עושים ככל יכולתנו עד הפתרון באופן משביע רצון. אם הנושא ייפתר בהתאם לרצונך, יהיה זה משביע רצון.

אבל כפי שכבר אמרנו לך, הוזיר מוכן לקבל הצהרות מזויפות וישכנע את הסולטאן לא לקבל את התנאי שעשית שאנו נישלח, כי הוא יודע שאנו נייטרליים, והאמת תתגלה. יהיה זה מקור של שנאה כלפינו. הזכרנו לך זאת כבר, ואנו משערים שאתה מודע לכך, שאיננו מתכוונים לעשות משהו כדי להשביע את רצונו של מישהו. אנו רוצים לבצע את הרצון שהבעת להגיע לאמת ולצדק בצורה נייטרלית.

המושל התאכזר למשלחת היהודית, עשרה יהודים נפצעו

במכתבו של דוד עמאר מה-24 ביוני 1885 נאמר בין השאר, כי המושל התאכזר לחברי המשלחת —היהודית, וכן כי בדרך הושלכו עליהם אבנים. כתוצאה מכך, עשרה יהודים, וביניהם אשה נפצעו.

הסתה והפגנה אנטי יהודית בטנג'יר

לפי ידיעה מטנג'יר מה-24 ביוני 1885, נוכחות המשלחת מדמנאת בטנג'יר גרמה להפגנה אנטי יהודית בטנגייר. חגי עבד אלכרים, קיצוני בעל קשרים עם יהודי אירופה, פעל נגד הרוכלים היהודים במקום. בהיעדרו של המושל הסית את סגנו שיכנס את ראשי הקהילה, כדי להודיעם שכל יהודי שיכנס לרובע המוסלמי, יסתכן ברציחתו. היהודים מחו על כך, אבל הרבנים צייתו, והודיעו בבתי הכנסת את פקודת המושל, מחשש שאי ציות יסכן את פרנסתם.

25 ביוני 1885 דוד עמאר כותב מקזבלנקה לדרומונד האי, לאבנצור ולפארינטה

הכותב הזכיר לדיפלומט שכתב מפאם ועוד לא קיבל תשובה: הודעת לי כי הוזיר נתן הוראות לסיד בובקיר, וכי גם אתה כתבת לו כי כשנשוב לדמנאת הוא ילווה אותנו כדי להשיג פתרון לבעיה שלנו. כשהגענו למקום הנקרא kalha שלחנו מכתב דחוף לסיד בובקיר בבקשה שיבוא. הוא ענה כי קיבל מכתב מסיר דרומונד האי המבקשו שילווה אותנו. אבל הוא לא קיבל את המכתב מהסולטאן עליו דיבר, ולא קיבל כל הוראה מהסולטאן בנושא. והוסיף כי אנו יכולים להמשיך לדמנאת ללא כל חשש.

אלימות כלפי המשלחת שבראשה דוד עמאר: כשהגענו לשערי דמנאת פגשנו את חבריו של המושל, ויותר ממאה מאורים מצוידים במקלות, אבנים וסכינים, שתקפו אותנו והיכו בנו. פצעו עשרה גברים, אשה אחת, אשה עם ילד נפצעה בשלושה מקומות בגופה, ועתה חולה במצב אנוש. הם קיללו את כל ילידי אירופה. כשתפשנו שהם רוצים לרצוח אותנו, ברחנו כשאנו נוטשים את בהמותינו העמוסות בסחורה ובכסף, והכל נשדד. מצאנו מקלט בעיר קרובה לדמנאת, אבל תחת מרותו של מושל אחר. הושלכתי מהפרד שרכבתי עליו ונרגמתי, כך שנאלצתי לברוח. ולולי היינו נזהרים, הם היו רוצחים אותנו. ואנו עדיין בורחים עם משפחותינו והציוד שלנו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 146