מורשת יהדות מרוקו

וכן נאמר באותה תקנה של שנת ש״ה[1545], במ״ש איקונפירמאמוש וכו׳ אי מאגירה קי לארגא מינטי שי קונטייני אינלייה ע״כ, דהמכוון הוא שתקנה זו מיוסדת ע״פ האמור בתקנה הארוכה שנתיסדה שנת ש״ה ואין זו סותרת אליה, ה״נ כשהזכירו שהיורשים יטלו ג׳ חלקי׳ יסייעו חכמי התקנה עפ ״י האמור בתקנה שנתיסדה שנת ש״ה, והוה משמע דהכא נמי יש לחלק בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל, והשתא דכתבו סתם ולא פירשו ולא רמזו לההיא דש׳ ש״ה, ש״מ דהאי תקנה חלוקה מההיא לגבי יורשים, ומ״ש והיורשים יטלו ג׳ חלקי׳, בין מתאבל לשאינו מתאבל והסתם יוכיח ע״ז.

ונראה דטעמא דחכמי התקנה משום דאין מן הראוי לגרועי כח יורש שאינו מתאבל בתרתי לגריעותא, חדא במה שהגריעו כוחו מיורש המתאבל גבי אשה א׳ במה שאמרו המתאבל נוטל מחצה והוא יטול שליש, ועוד יגרע כוחו ממנו בשתי נשים שהוא יטול ג׳ חלקים מעשרה שהוא שליש בקירוב, ושאינו מתאבל יגרע כוחו גם בשלשה חלקים, אלא לעולם יהיה שוה ליורש המתאבל בשוה כתקנתם ז״ל זו של ב׳ נשים, ואוקמוה אדיעה דהגריעו כחו בתקנה הראשונה מה שאין כן במתאבל ריפה כחו בתקנה ראשונה גרעי כחו בתקנה זו ועשו יורש המתאבל כשאינו מתאבל. ועוד ראיה לדברינו, דבתקנות לא אמרי׳ ילמד סתום מן המפורש מההיא תקנה שאינה חתו׳ שנכתבה באדר ש׳ תט״ו במי שהיה נשוי ב׳ נשים, שתקנו שכל א׳ תחלוק חצי נדונייתה עם היורשים ובנכסי הבעל תטיל הא׳ מחצית הנכסים והמחצית הב׳ יתחלק בין השנייה ובין יורשי וכו׳, ואחר שכתבו הואילו לבאר ז״ל היורשים של הבעל או יורשי האשה שוכרנו שיטלו המחצית מהנכסים עה״ד הנו׳, יובן יורשים המתאבלים אכן אם הם יורשים שאינם מתאבלים אינם נוטלים כי אם שליש כפי התקנה שיש לנו מהחכמים, ע״כ נמצא כתוב ולא נחתמה.

ואם איתא דיורש האמור שנתקנה באייר תט״ו שנכתבה ונחתמה הוא יורש המתאבל וילמר סתום מהמפורש שהיא תקנה האמורה באשה אחת ויורשים, למה הוצרכו לבאר ויובן וכו׳ שהוא יורש המתאבל כפי התקנה וכו׳ שהיא האמורה באשה א׳ הרי אין צריך ביאור לזה, דמסתמא כל רבריהם סובב להריא תקנה שחלקו בין יורש ליורש, אלא ש״מ דרעת חכמי התקנה היא שאם יהיה יורש סתם אין לחלק ולא אמרו ילמר סתום וכו׳, א״כ דכותא בההיא רנחתמה שכתבו יורש סתם אין לחלק, ולא רמי לההיא ראשה א׳ ויורשים מטעמא ראמרי׳.

וא״כ רון מינה ואוקי באתרה, דאע״ג דלכאורה נראה דבההיא דלא נחתמה חלקו בנכסי הבעל בין יורש ליורש אין ללמוד ההיא דנחתמה מההיא דלא נחתמה לחלק בה בין יורש ליורש, דא״כ לא הוה להו לחכמי התקנה ההיא למיסתם יורש סתם אלא לפרש, או לרמוז שתקנה זו יש לה דין תקנה הא׳ המחלקת בין יורש ליורש כמו שעשו חכמי התקנה בההיא דלא נחתמה, בפרט דחכמי התקנה ההיא דלא נחתמה הם עצמם שתקנו התקנה ההיא דלא נחתמה, ואין ביניהם אלא כמשלש חדשים, דאי איתא דכונתם לחלק היה להם לבאר דבריהם כמו שביארו בההיא דלא נחתמה, אלא ודאי כדאמרן, דיורש סתם היינו בין מתאבל בין שאינו מתאבל, ומטעמא דאמרן.

אלא כד דייקינן שפיר בההיא דלא נחתמה ג״כ לא חלקו בנכסי הבעל בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל אלא היינו בחפצי נדונייתה, ודייק לשון התקנה במ״ש היורשין של הבעל וכו׳ שזכרנו שיטלו המחצית מן הנכסים עה״ד הנז׳, יובן וכו׳ האי נכסי הבעל אמרו קשה הרי לא זכרנו שיטלו יורשי הבעל מחצית מהנכסים, שהרי מבואר להדייא שיטלו יורשי הבעל רביע מהנכסים ולא המחצית, שכן אמרו והמחצית האחר יתחלק וכו׳ אם לא שנאמר דהכי קאמר שיטלו מחצית מהמחצית דהיינו רביע וזה א״א, חרא דאין זה סובל משמעות הלשון אלא אוקמתא בחסורי מחסרא, ואין לומר חסורי מחסרא אלא בדברי התנאים, ומשם ואילך אפי׳ באמוראין אין לומר חסורי וכו׳ בדבריהם דהואיל ונחתי לפרש דברי התנאים אינם יכולים לסתום אלא לפרש בביאור רחב דלא משתמע לתרי אנפי, וכ״ש אנן יתמי בריעות דהיל״ל לחכמי התקנה ההיא לבאר להדייא רביע כי היכי דלא ניטעי הואיל ואין זה ממשמעות הלשון, ועוד אם כוונת חכמי התקנה לומר מחצית מהמחצית מדקדוק הלשון הוא שיאמרו מחצית בלא ה׳א כי היכי דלשתמע מחצית מהמחצית, ובמה שאמרו המחצית בה״א נשמע המחצית בשלמות ולא חלק ממנו, אלא ודאי ביאור זה אינו על נכסי הבעל אלא על חפצי נדונייתה.

וכ״ת[וכי תימא- מארמית: אפילו אם תאמר (מילולית: ואם תאמר).] מ״ש חפצי נדונייתה שחלקו בהם ולא חלקו בנכסי הבעל, טעמא הוי כדאמרן לעיל דלא חלקו חכמי התקנה ביורשים אלא אם נוטלים היורשים מחצית מהנכסים בההיא תקנה דשנת ש״ה נגרע כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש, ה״נ דכוותה בחפצי נדונייתה שנוטלים היורשים מחצית חפצי נדונייתה גרעו כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש ולא הוי אלא חרא לגריעותא, ואם היו מחלקין גם בנכסי הבעל הרי הם מגרעין כחו בתרתי והם לא נראה להם לגרוע כחו כולי האי והוי תרתי לגריעותא, דא״כ אם היה נשוי ד׳ נשים או יותר היכא דיכיל למיקם בסיפוקייהו הרי הוא נוטל מועט מהמועט או לא יטול כלום.

והרב הגדול כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שהוא אחד ממתקני התקנה הנ״ב, האיר עינינו בזה ומדבריו למדנו שהביאור הנז' חוזר על חפצי נדונייתה, זה לשונו: מי שמת והניח ב׳ נשים והיו כתובותיהן למנהג המגורשים ישצ״ו, הדין הוא כ״א מהם תטול מחצית חפצי נדונייתה ומחצית האחר יטלוהו היורשים המתאבלים על הנפטר, אבל אם הם יורשין שאינם מתאבלין לא יטלו רק שליש הנכסים, והנכסים שהניח הנפטר זולת חפצי נדונייתה האשה הא׳ תטול מחצית מהכל והמחצית הנשאר יתחלק בין האשה ובין יורשי הבעל, נמצא שאינה נוטלת השנית מנכסיו רק רביע , ולפי שזה הדין לא הוזכר בפוסקים וראיתי לרבותי שהם דנים כך, לכן רשמתיו בכאן ביום ד׳ לחשון משנת ליהודים הית׳ה אורה ושמחה ליצי׳, ע״כ. הנך רואה שהרב זלה״ה כתב חילוק זה להדייא בחפצי נדונייתה, ובנכסי הבעל כתב יתחלק בין האשה ובין היורשים ולא כתב המתאבלים וכשאינם מתאבלים שליש כמו שכת׳ בסמוך ונראה גבי חפצי נדונייתה.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

תמ"ג

הנער מסָגוּנְטוֹ-

דב ליפשיץ

השנה היא 1486, סָגוּנְטוֹ, ספרד. הנער יוסף, שחי את התרבות העשירה של קהילתו, נעלם כמו בלעה אותו האדמה.

כחמש שנים מאוחר יותר, ערב גירוש יהודי ספרד, צץ הנער במפתיע בבית הוריו ובפיו סיפור מסמר שיער על בגידה ועל חברות, על אכזריות ועל אחווה ומעל הכול – על דבקות בערכים עליהם גדל, כנגד כל הסיכויים.

יוסף, שזה עתה שב מן המתים, מגורש מספרד עם משפחתו וקהילתו – וכך מתמזג מסע התלאות שלו עם מסע התלאות של קהילתו – במטרה להגיע אל חוף מבטחים. ביד אומן מגולל דב ליפשיץ את סיפורה של קהילת יהודי ספרד הנתלשת באחת מחייה המוכרים ונזרקת אל הלא נודע.

הנער מסגונטו פותח חלון הצצה אל שגרת יהודי ספרד לצד שכניהם הנוצרים והמוסלמים. הוא סיפור על אהבה, נחישות, ענווה, כבוד והכרת הטוב. סיפורה של היהדות הספרדית שמנהגיה, שפתה ונעימותיה מוכרים ואהובים עד לימינו אנו.

דב ליפשיץ (1972) נולד בבאר שבע וכיום גר עם משפחתו בעמק האלה. ספרו הראשון מיתר סמוי(הוצאת צבעונים) ראה אור בשנת 2009. דב הוא בעל תואר שני בספרות יהודי ספרד וכיום משלים את עבודת הדוקטורט שלו באותו נושא.

מתוך ויקיפדיה:

סָגוּנטוֹ (בספרדית: Sagunto, בוולנסית: Sagunt, בלטינית: Saguntum) היא עיר ספרדית באזור קמפ דה מורוודרה שבקהילה האוטונומית ולנסיה, במזרח ספרד. העיר ממוקמת על גבעה, כ-30 קילומטרים מוולנסיה ובסמוך לים התיכון.

ב-2015 נמנו בעיר 64,944 תושבים.

היסטוריה

עקב דמיון שם העיר העתיקה 'סגוטנום' לזקינתוס היוונית, סופר כי היוונים יסדו את העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר היו גידול תאנים ותבואה וייצור כלי חרס. העיר השתתפה במסחר עם הקולוניות היווניות והפיניקיות בים התיכון. נמצאו עדויות לשרידי מקדש דיאנה וכן חומה שנבנתה על ידי יושביה הקלטיברים של העיר במאה ה־5 לפנה"ס.

בשנת 219 לפנה"ס הייתה העיר למרכז מסחרי גדול ומשגשג. העיר צידדה בערים היווניות וברומאים במאבקן בקרתגו. רומא וקרתגו היו חתומות על חוזה מתקופת המלחמה הפונית הראשונה, לפיו נהר האברו היה הגבול להתפשטות קרתגו בספרד. בסגונטו שלטה סיעה שהתנגדה לשלטון קרתגו, ולכן שם חניבעל מצור על העיר. תושבי העיר התגוננו, אבל העיר נפלה לידי קרתגו שנה אחר־כך. פרשת סגונטו היוותה עילה מסוימת לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. בשנת 217 לפנה"ס אביליקס מתושבי העיר האצילים בגד בתושבים ורימה את מפקד הכוחות בעיר. במסגרת אותה המלחמה, נכבשה העיר על ידי פובליוס קורנליוס סקיפיו ב־212 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הרומי, שמרה העיר על מעמד רם והטביעה מטבעות. בתקופת אוגוסטוס היא קיבלה מעמד של מוניקיפיום ועושרה נשמר לאורך ימי האימפריה.

העיר נכבשה על ידי הויזיגותים האריאנים ומאוחר יותר על ידי המורים. במאה השמינית המאוחרת, כחלק מחליפות קורדובה, העיר זכתה לעושר מחודש. מרחצאות, ארמונות, מסגדים ובתי ספר נבנו בה. בד בבד עם הגידול והשגשוג של ולנסיה השכנה החלה תקופה של שקיעה בסגונטו. בשנת 1098 נכבשה העיר לתקופה קצרה על ידי אל סיד, אולם כיבושה הסופי על ידי הנוצרים בא בשנת 1238, בימי חיימה הראשון, מלך אראגון.

סגונטו נפגעה בלחימה, אולם נשתמרו מספר מבנים גותיים. במאה ה־19 המאוחרת, צמחה בעיר תעשיית יצור פלדה שעדיין מהווה מקור פרנסה חשוב בעיר. העיר המודרנית משתרעת על מישור החוף, מתחת לחומות העתיקות של המבצר העתיק. בעיר העתיקה פורום ותיאטרון רומי משוחזרים וכן שרידים מוּריים מימי הביניים. שרידים אלו מהווים את האתר המשומר בעיר. תיאטרון זה היה המונומנט הלאומי הראשון שהוכרז רשמית בספרד (1869).

יהודי סגונטו

אגדה שמביא זאב וילנאי מספרת על קברו של אדנירם עבד שלמה המלך שהיה ממוקם בעיר זו, על קברו הייתה מצבה ובה חקוקה כתובת עברית בזו הלשון:

"זהו קבר עבד שלמה

שבא לגבה את המס

ונפטר ביום…"^]

אגדה מאוחרת מספרת על קבר המיוחס לשר צבאו של אמציה בבית הקברות של עיר זו. מן המצבה נותרה המילה "לאמציה" ועל יסוד זה נוצרה האמונה שזו מצבתו של שר הצבא לאמציה מלך יהודה.

רבי משה בן חביב כותב בשנת הרמ"ו:

"ומעיד אני עלי שמיים וארץ, כי בהיותי במלכות וואלינציה בקהלת מורויטרי (מורבידרו) הגידו לי כל העם אשר בשער והזקנים, כי שם מצבת קבורת שר צבא אמציה מלך יהודה. וכשמעתי חשתי ולא התמהמהתי לראות מצבתו, מצבת אבן בראש ההר, ואחר העמל והטורח קראתי הכתיבה והיה חקוק עליה שיר, זה לשונו "שאו קינה בקול מרה לשר גדול- לקחו יה…" ולא יכולנו לקרות עוד כי הייתה נמחק אבל היה מסיים השיר השני… לאמציה"

ישנה סברה שאותה מצבה המיוחסת לשר צבאו של אמציה היא של המשורר שלמה אבן גבירול אשר מת בספרד.

בעיר השתמר רובע יהודי קטן ששכן תחת המצודה. יהודי סגונטו ניצלו ממאורעות התקנ"א שפגעו בקהילות סביב. חסדאי קרשקש כותב כי: "במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות.

בתעודות מוזכר כי בעת גירוש ספרד בשנת 1492 משה ארדיט ושלמה קבלייר נשאו ונתנו עם בעל ספינה ג'נובזי על העברת הקהילה בספינה לנמלי פיזה ונאפולי. מנמל סגונטו, לפי חישוב זהיר, יצאו כעשרת אלפים יהודים לגלות.