Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs -d'Oran en 1669-Paul B. Fenton-1/4
Paul B. Fenton, “Une qasîda historique sur l’expulsion des Juifs d’Oran en 1669,” in Nicole S. Serfaty and Joseph Tedghi, eds., Présence juive au Maghreb: Hommage à Haïm Zafrani (Saint-Denis: Bouchène, 2004), 451-466
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON
Universite de Paris IV – Sorbonne
Apres sa conquete par le roi de Castille en 1509, la ville nord-africaine d'Oran devint l'unique lieu, sous domination hispanique, ou pour un temps, la presence des Juifs fut toleree. Leur double competence linguistque en castillan et en arabe et leur connaissance des reseaux commerciaux regionaux constituaient des atouts essentiels. Interpretes, diplomates, negociants, ils etaient des mediateurs indispensables entre cette enclave catholique en terre maghrebine et I'arriere-pays musulman auquel elle etait adossee. Ainsi Oran demeurait le seul havre du monde hispanique ou coexistaient encore les trois religions du Livre
La croissance incessante de la communaute juive au cours du XVe siecle, dont on estime le nombre avec leurs domestiques a mille cinq cents ames, donc a peu pres 25% de la population totale, suscita l'inquietude des autorites chretiennes. Craignant un desequilibre inacceptable entre minorite hebraique et majorite espagole, elles elaborerent en vain plusieurs projets d'expulsion au cours du siècle.
En fait, I' expulsion massive des Juif d'Oran en 1669 suivit inexorablement les modeles du bannissement des Juifs en 1492 et celui des Morsques en 1609 de la peninsule lberique. Ce modele sera respecte pour les expulsions ulterieures en terre africaine, jusqu'en 1702, pour celle des Juifs de Ceuta
Une·serie d'etudes scientifiques recentes denote un regain d'interet pour l'histoire des Juifs vivant dans les places fortes hispaniques d'Afrique du Nord au XVIIe siecle. Parmi celles-ci, quatre ont ete consacrees plus particulierement a l a queston de I'expulsion des Juifs d'Oran en 1669, dont Ia premiere en date est celle de Jonathan Israel. Cette etude pionniere, fruit d'une investgation etendue dans des archives inedites fut suivie de celles d'un historien espagnol, Juan Sanchez Belen , et d'un historien israelien, Moises Orfali, Enfin, on doit recement a Jean-Frederic Schaub traduction et la presentation du seul recit espagnole contemporain des evenements qui conduisirent a ce denouement tragique, la Breve relacibn y compendioso epitome, publie v ers 1670 [a Madrid?] par Luis Joseph de Sotomayor y Valenzuela.
Les motifs de I' expulsion, dont l'initiative revient au Gouverneur general d'Oran, le marquis de Los Velez, sont clairement exposes par Sotomayor dans les pages de son texte. La presence juive dans le preside apparait d'abord comme la marque d'un echec spirituel du catholicisme car leur quartier occupe une des arteres principales de la ville en sorte qu' aucune des processions solennelles de I'annee ne pouvait etre celebree avec ostentation decente sans longer leurs maisons sacrileges.
Au motif religieux s'ajoutaient surtout des considerations economiques, d'une mauvaise foi patente. Selon l'auteur de la Relacion, les taxes payees par Jes Juifs a lacouronne ne couvraient meme pas le paiement des salaires dont beneficiaient certains officiels juifs. Puis, Jes Juifs cesserent d'etre utiles aux Chretiens. Si au debut ils furent necessaires dans la mesure ou personne n' etait capable d'interpreter Jes sentiments des Arabes et d'expliquer ceux des Chretiens, desormais ii existe de nombreux Espagnols qui savent le faire encore mieux et avec plus de fidelite que tous les Juifs
Face a la version espagnole de Sotomayor, l'historien disposait jusqu'ici de deux sources juives contemporaines. D'une par,t le recit redige a Sale peu de temps apres l'expulsion par Aaron Sibuni"[ 6. Rabbin de Sale, decede vers 1673, qui fut actif dans le mouvement sabbataiste au Maroc. a. Y. Benai"m, Malkhe rabbanan, fol. 20a.], qui, l'ayant entendu d'un messager, en adressa un rapport au rabbin Jacob Sasportas. Comme on le sait, cet erudit etait originaire d'Oran, avant d' occuper des posies rabbiniques tour a tour a Tlemcen puis a Sale. D' autre part, la liste de griefs addressee par Jes Juifs oranais a la reine Marianne du Portugal a leur arrivee a Nice en octobre 1669. Ce document remarquable est tres precieux pour la connaissance du sort des exiles au lendemain de leur expulsion.
Nous sommes a meme aujourd'hui de verser une nouvelle piece au dossier de ce sombre chapitre. Lors d'un sejour au Oxford Centre for Jewish Studies en 1998, nous avons eu l'heur de decouvrir, parmi les manuscrits de la Bibliotheque Bodleienne, un document inedit concemant cette page tragique de l'histoire des Juifs nord-africains. II s'agit d'une complainte en judeo-arabe qui relate, sous forme d'une qasida sans doute contemporaine, ce triste evenement, sur lequel elle jette une lumiere precieuse. II nous est agreable de faire homrnage de ce document important a la fois sur le plan historique et sur le plan litteraire au Professeur Haiim Zafrani, qui a tant contribue a notre connaissance de l'histoire culturelle des Juifs d' Afrique du Nord et en particulier de leur poesie.
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON -1/4
Jacob Raphaël Benazeraf -1988-1896- Une vie au service du Judaïsme marocain. David Cohen
David Cohen
Jacob Raphaël Benazeraf –1988-1896
Une vie au service du Judaïsme marocain.
Cette biographie, abrégée, de J.R. Benazeraf a une histoire et je me dois, au préalable, de la raconter ici. Au cours de mes recherches sur la communauté juive de Casablanca, recherches, momentanément, interrompues pour me consacrer au judaïsme algérien, j’ai été amené à dépouiller, entre 1985 et 1988, les archives privées de J.R. Benazeraf déposées à l’institut Ben Zvi à Jérusalem. Je les ai trouvées très intéressantes et importantes pour mes recherches. J’en suis ainsi venu à entrer en contact, par correspondance, avec cette ancienne notabilité juive casablancaise alors retirée à Paris. J’ai, de ce fait, rencontré Mr Benazeraf en 1987, à Paris, et il a exprimé alors le souhait que je rédige, en m'appuyant, sur ses archives une petite note sur lui. Une première mouture de cette biographie fut rédigée en juillet 1988 et, en remerciement, Mr Benazeraf m’envoya, en août 1988, son livre Refranero dont il sera question plus bas. Puis, profondément engagé dans mes recherches sur les Juifs d’Algérie, j’ai mis, provisoirement, de côté, mes investigations sur les juifs de Casablanca. En avril 2010, Mme Tamar Fuks, de l’institut Ben Zvi, à Jérusalem, me signala que le professeur Joseph Chetrit, de l’université Haïfa, lui avait fait remarquer que j’avais longuement compulsé les archives de Mr Benazeraf. Il se rendit compte, en outre, que de nombreux chercheurs ou étudiants, consultaient les archives de cette personnalité juive marocaine, sans avoir aucune idée sur sa personne, sa vie, son passé. Elle me demanda si je pouvais rédiger une note biographique sur J.R. Benazeraf afin qu’elle soit jointe à ses archives déposées à la bibliothèque de l’institut Ben Zvi. C’est ce que j’ai fait, modestement, car l’homme mérite davantage, dans les lignes qui suivent.
L’Homme et son œuvre.
Jacob Raphaël Benazeraf est né à Casablanca, le 22 avril 1896, dans une Famille de commerçants juifs originaires de Tétouan, dans la zone espagnole du nord du Maroc, ville à laquelle il restera attaché toute sa vie. Il écrit en exergue tout au début de son livre Refranero dont il sera question plus bas : En homenaje a mis padres, Samuel Benazeraf y Ettedgui, y Esther Benazeraf, Attias Nahon, ambos nacidos en Tetuân y fallecidos en Casablanca, quienes al darme la vida también me dieron la razon de vivirla en el amor de Tetuân y del Sefardismo.
Ea famille Benazeraf, avec à sa tête, Samuel, appartenait au premier noyau de familles qui constitua, lors de son installation dans la ville en 1878, la communauté juive naissante de Casablanca.
Le jeune Jacob fut très malade étant bébé, on procéda alors à la cérémonie de Pidion hachem rachat du nom, selon laquelle si l’enfant guérissait on lui irtribuait un second prénom. Jacob recouvrit la santé et conformément à l’usage, on lui donna un deuxième prénom, Raphaël, dont la signification hébraïque est « guéri par D., ».
Depuis sa plus tendre enfance Jacob parla espagnol à la maison. Langue qu’il pratiqua tout au long de sa vie et fut vraisemblablement sa langue de prédilection. En dehors du foyer familial il apprit deux langues : le judéo- arabe dans ses jeux d’enfants avec ses jeunes camarades juifs et musulmans et le français à l’école de l’AIU (Alliance Israélite Universelle). Le français était une langue qu’il maîtrisait bien et dans laquelle il rédigea la plupart de ses articles et discours.
Jacob Raphaël fut un bon élève, à l’école de garçons de l’Alliance à Casablanca et en 1909 il décrocha brillamment le CEP (certificat d’études primaires). Ce fut tout dans le domaine des études, c’est bien dommage, car il possédait les qualités requises pour des études supérieures. En compulsant ses archives, nous comprenons, implicitement, qu’il regretta toujours de n’avoir pu aller plus loin dans le domaine du savoir académique.
Benazeraf entra très tôt dans les affaires, il fallait prendre le relais de son père dans l’entreprise familiale et apprendre les rouages du négoce. Notions qu’il devait perfectionner sans cesse puisque vers 1950, la Maison Benazeraf, spécialisée dans le commerce du thé vert importé de Chine, était une des firmes les plus solides et réputées sur la place de Casablanca.
Jacob Raphaël Benazeraf, âme sensible et esprit curieux, montra très tôt un intérêt pour tout ce qui concernait le monde juif. Dès 1913 il demanda à s’abonner au mensuel juif français qui paraissait à Paris, Les Archives Israélites. En pleine Première Guerre mondiale, entre 1914 et 1917, il fit parvenir par l’intermédiaire du second mensuel juif français, à tendance religieuse, L’Univers Israélite, un don en espèces en faveur des juifs de Russie et demanda, pour ses jeunes frères, d’avoir un filleul parmi les soldats juifs russes qui combattaient sur le front.
Jeune homme, il était épris de sport. Il fut, en 1917, un des fondateurs de l’USM (Union Sportive Marocaine), section football et en 1922, il fut désigné pour faire partie de la commission des sports, du Cercle de l’Union, le club de divertissement de l’élite juive casablancaise. Enfin, en 1932, il conduisit, en Palestine du mandat britannique, la délégation de jeunes juifs marocains qui prit part à la lere Maccabiade, les jeux olympiques juifs.
La véritable entrée de J.R. Benazeraf dans la vie de la société juive casablancaise se produisit en 1919, lorsqu’il mit le local de sa synagogue appelée Maghen-David à la disposition du Groupement Sioniste Maghen- David, à la tête de laquelle se trouvait Elkrief et Simon Kagan. Cette synagogue, appelée synagogue Abitbol, était située dans le Mellah et une des personnalités qui la soutenait fermement n’était autre que Samuel Daniel Levy qui avait toujours soutenu le sionisme, et fut, en 1917, nous supposons, le véritable fondateur de Maghen-David.
Cette association sioniste désirait être reconnue par les autorités du Protectorat. Elle déposa ses statuts le 20 février 1919, et, s’appuyant sur la loi sur les associations, dahir du 19 juin 1914, qui établissait que, si dans un délai de trois mois depuis la date de déposition de la demande d’autorisation, aucune réaction des services du protectorat ne s’était manifestée, elle serait, à la date du 20 mai 1919, considérée comme légale. Mais le 1er juillet 1919, «le chef adjoint faisant fonction de Chef des Services Municipaux de la ville de Casablanca », adressait une lettre à Mr Salomon Roffé, négociant route de Médiouna, dans laquelle il lui faisait savoir que « la création de votre Groupement ne pourrait être favorablement accueillie par la grande majorité de la population Israélite marocaine, habituée de tous temps à se confier à l’autorité du Maghzen ».
Cette réponse mériterait de longs développements, mais le cadre de cet article ne s’y prête pas. La réaction de l’association Maghen-David fut subtile. Elle changea son appellation et devint « Maghen-David société pour la diffusion de la langue et la littérature hébraïques ». Cette fois-ci elle ne rencontra aucune opposition de la part des Services Municipaux de Casablanca et fonctionna normalement dans les années 1920. Elle joua un rôle important dans l’étude de l’hébreu moderne à Casablanca et dans d'autres villes du Maroc.
Jacob Raphaël Benazeraf -1988-1896- Une vie au service du Judaïsme marocain. David Cohen
Page 95
אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א
מעבדי עורות יהודים סירבו לשלוח עורות למושל בהתבססם על החסות הדיפלומטית
מעבדי עורות יהודים בדמנאת סירבו לשלוח את העורות למושל, כי הוא לא שילם עבורם. הם גם לא שילמו לשומרי הלילות. העזת היהודים התבססה על החסות הדיפלומטית. אחרי שהמקומיים ראו שאי־ ליהודים תעודות חסות- שדדו רכושם.
כבודן של נשים יהודיות חולל: בעת שמספר יהודים מדמנאת מצאו מקלט במקום קדוש, ואחרים סבלו ממעשי אכזריות כלפיהם, כבודן של נשים יהודיות בדמנאת חולל. אשה אחת בשם פריחא בת משה אלבא־ נפצעה כתוצאה מבעיטה שבעטו בה. כך כתב דרומונד האי לשר החוץ.
הסולטאן יפצה את היהודים בדמנאת, השגרירים תבעו לפטר את המושל
ב-20 במרס סוכמו הדברים הבאים ופורסמו ב-27 במרס 1885 ב-J.C: בעיית דמנאת נפתרה, בעקבות הדו״ח של סיד בובקיר ושלושה יהודים, שלפי הצעתו של דרומונד האי הלכו לדמנאת, כדי לחקור את המצב שם. לאחר ההצעות של הנציגים הדיפלומטיים במרוקו, סוכם שהסולטאן יפצה את היהודים על הנזק שנגרם להם ויבטיח חסינותם מפני פגיעות על ידי המושל, באמצעות מינוי מנהיג שלהם, תחת חסותן של צרפת, בריטניה ואיטליה. השגרירים הנ״ל תבעו לפטר את המושל, אבל אין זה קל לביצוע, כי המושל משלם לסולטאן כסף רב. הכתב הוסיף כי שום פיצוי אינו מפצה את היהודים על העינויים שסבלי מהמושל.
למרות שהמושל לא פוטר, ההצעות התקבלו על ידי ועדה של היהודים שיהיו תחת חסותן של שלוש מדינות אלה: צרפת, בריטניה ואיטליה.
האשמות המושל את היהודים: חברי הועדה של היהודים, ביניהם מר קורקוס שהיה אמור ללוות את בובקיר, הלך עם אחיו וגיסו. שני אלה ידידיו של מושל דמנאת, ויש להם קשרי כלכלה אתו. הם לנו בקסבה עם המושל וקראו ליהודים לעשות שלום עם המושל ללא תנאים. היהודים דחו הצעה זו אלא אם יסכימו חברי המשלחת שלהם בטנגיר ובפאס. בובקיר ואנשיו חנו מחוץ לעיר. מלווים על ידי שני חיילים. אחד היהודים הלך למקום הקדוש, בו שהו שאר חברי הקהל שמצאו שם מקלט, והציע לכמה מהם לבא לאהליהם. לאחר שבאו לשם, נקרא בפניהם מכתב מדרומונד האי בו הוא ציין שהמושל מאשימם בהאשמה חמורה. והשאלה היא מה הם מציעים להגנה על התנהגותם. היהודים רשמו את תלונותיהם ודחו אר. ההאשמות המזויפות נגדם. בובקיר שאל מאורים בסביבה, ועדותם תאמה את זאת של היהודים. המושל שלח מתנות לבובקיר שהחזירם.
קורקוס פנה למספר יהודים וביקשם שיחתמו על הצהרה שעשו שלום עם המושל.
נגד הסכם עם המושל ללא אישור המשלחת בטנגייר: אחד הרבנים מחוץ לדמנאת כתב, וביקש שדבריו יפורסמו שהקהילה לא תעשה שום הסכם עם המושל ללא הסכמת המשלחת בטנגייר. באופן בלוד רשמי נודע שהסולטאן כתב לדרומונד האי וביקשו שישפיע על היהודים לעשות שלום עם המושל, וזה יחזיר להם מה שלקח מהם.
שחרור האסירים היהודים: לאחר שבובקיר הגיע עם חבירו לדמנאת, שוחררו כל היהודים מדמנאר. שהיו במאסר. ב-3 באפריל 1885 פורסם בשבועון היהודי באנגליה, כי הובטח שנציגם של יהודי דמנאת יעמוד בקשר עם הוזיר לעניני חוץ. יש סכנה שאם הוא יפוטר, יבולע לכל התושבים. עתה ש״כנפי־ קוצצו", הדבר יהיה לטובת היהודים. הוא יהווה מחסום הגנה ביניהם ובין השבטים הפראים.בישיבר. המועצה של 'אגודת אחים' נמסר מכתב ממשרד החוץ בקשר לגורלם של יהודי דמנאת.
אישור צעדיו של דרומונד האי
ב-4 באפריל 1885 כתב משרד החוץ הבריטי לדרומונד האי, כי מכתבו הנ״ל מה-26 במרס בו דיווח על המצב של יהודי דמנאת התקבל, והצעדים שנקט מאושרים.
צעדיו של דרומונד האי אושרו על ידי ממשלת בריטניה
משרד החוץ הבריטי כתב ב-14 באפריל 1885 לנשיאי שני הארגונים היהודים'אגודת אחים' וועד שליחי הקהילות, בהוראת שר החוץ. בהתיחס להתכתבות בקשר לפגיעות ביהודי דמנאת, מצורפים בזה שני העתקי מכתבים של השגריר הבריטי במרוקו, המדווח בנושא. יש לציין, כי צעדיו של מר דרומונד האי אושרו על יד משרד החוץ.
המשלחת של יהודי דמנאת חזרה מטנגייר לדמנאת
כפי שפרסם השבועון היהודי בלונדון ב-17 באפריל 1885, המשלחת היהודית חזרה לדמנאת, לאחר שהגישה תלונתה לסולטאן.
מספר הבורחים וההרוגים
בעתון 'החבצלת' פורסם בטו אייר תרמ״ה- 30 באפריל 1885, כי מאה ושניים יהודים נמלטו מדמנאת למקומות אחרים במרוקו. אבל נשותיהם וילדיהם נשארו בדמנאת, כי המושל אינו מניח להם לעזוב את העיר. שישה יהודים נמצאו הרוגים בבתיהם (גליון 28, עמי 221).
המשלחת של יהודי דמנאת תעמוד תחת חסות קונסולרית
נשיאי שני המוסדות של יהודי אנגליה 'אגודת אחים' הני וורמם, וועד שלוחי הקהילות ארתור כהן, כתבו ב-30 באפריל 1885 מכתב משותף לשר החוץ הרוזן מגרנויל, בו אישרו קבלת מכתבו מה-14 באפריל, בצירוף שני מכתבים של השגריר הבריטי במרוקו בקשר לרדיפות על יהודי דמנאת. הם הביעו צער שמושל דמנאת, שבשטח שליטתו אירעו מעשים מצערים נגד היהודים, לא פוטר. נודע לכותבים כי נבחרה משלחת שתייצג את יהודי דמנאת, שתעמוד תחת חסותו של הסולטאן ושל שגרירי בריטניה, צרפת ואיטליה, ומקוים שצעד זה יעניק הגנה לאחינו בדמנאת.
יהודי ויהודיה נרצחו, לאחר שהמושל הסיר הגנתו על היהודים, נבזז רכושם
בכי אייר תרמ״ה 5 במאי 1885 פרסם כתב העת 'הצפירה' בהסתמך על Gibraltar Chronicle, כי המידע בדבר עינויי הנשים בדמנאת אינו נכון, וזה גם המידע שנמסר על ידי יהודים שהגיעו מדמנאת לטנגייר. הסיבה הראשונה לתלונת היהודים בדמנאת על המושל היתה, כי דרש מהם לשלם מסים גבוהים, מבלי שהממשל המרכזי תבע מהם זאת. אשתקד באו לדמנאת שני נציגים של הסולטאן כדי לחקור, האמנם נדרשו היהודים לשלם מסים מופרזים. היהודים שנשאלו הכחישו את הדבר ואז קרא השליח את דבר המושל. היהודים הואשמו כי רגמו באבנים מוסלמים ואחדים נפצעו. יהודים שפחדו מנחת זרועו של המושל, מצאו מקלט במקום קדוש, בו חלה חסינות מפני פגיעה בנמלט, אפילו אם הוא רוצח. אבל שליחי המושל רדפו אחריהם, ושניים מהם נרצחו. אחת מהן יהודיה שנרמסה ברגליים. כאשר ראו המוני העם המוסלמים כי המושל הסיר את הגנתו על היהודים, אז שלחו ידם ובזזו את רכוש היהודים. רבים מהם נאסרו בפקודת המושל, וגם הוטל קנס קיבוצי על כל הקהילה. בהמשך דווח על חלקם של שגרירי בריטניה צרפת ואיטליה בהגנתם על היהודים. הכתבה מסיימת במשפט כי 'עתה יש תקוה שהשלום והשלוה לא יסורו ממשכנות ישראל במאראקא',
אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א
עמוד 143