Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669-PAUL B. FENTON -2/4
Le Manuscrit
La qasida anonyme est conservee dans le manuscrit Opp. Add. 4to 85 (Neubauer 1191), un recueil de poemes liturgiques datant vraisemblablement du XVIII• siecle. Selon Neubauer, celui-ci serait le deuxieme volume du ms. Opp. Add. 4t0, 87 (Neubauer, 1089), un mahazor de rite oranais'. Redige par plusieurs mains en diverses cursives nord-africaines, le manuscript contient 141 feuillets mesurant 17.5 x 12.5 ems (texte 15 x 9.5 ems). A partir du feuillet 102 figurent de nombreuses poesies en arabe dans !es genres zagal, berw{J/, !Jarga, don! notre complainte forme la piece finale. Celle-cl se presente en fait en deux versions successives qui comportent respectivement dix-sept
et dix-huit strophes. Vraisemblablement le scribe disposa de deux sources qu'il decida de copier bien qu'a quelques details pres elles soient d'une concordance parfaite. La premiere version couvre Jes feuillets 135a a 137b, tandis que la deuxieme version s'etend entre Jes folios 137b et 140a. Un entete indique qu' elle devait etre chantee dans le style du zagal, ayant comme !Jarga le modele du chant arabe populaire man runi gismi. Le texte est depare par un certain nombre de fautes qui laissent croire que le scribe n'etait plus familier avec le chant et son langage. Suite a l' effacement de l' encre, certains passages sont mal conserves, et leur intelligence nous a echappe.
En depit de son interet historique, cette qasida, qui appartient a un certain genre evenementiel atteste dans la poesie juive nord-africaine, n'a pas encore donne lieu a une elude approfondie. l' emotion saisissante qu' elle degage, suggere qu' elle fut ecrite, soit en Afrique du Nord, soit en exil, par une des victimes meme de cette tragedie. En effet, certains versets, exprimant le drame intense provoque par la soudainete de I' expulsion, sont formules a la premiere personne. II est aussi vraisemblable qu'elle_ fut compose comme quinah pour etre chantee parmi les lamentations commemorant la destruction du Temple le neuf Ab. Du reste, ce jour funeste du calendrier juif est rappele dans le corps de la qasida. Celle-ci est precedee au Feuillet 134b, d'une introduction poetique dont voici la traduction:
Au mois de Nissan eut lieu l' expulsion.
Ce desastre survint un jour de dimanche, ·
acculant les Juifs a quitter Oran.
La reine donna I' ordre au nom du souverain
de nous embarquer dans le navire,
dans lequel nous fumes emportes.
Je supplie le Seigneur, qui nous prend en pitie,
[ … ] de pardonner nos peches.
Si ce recit poetique concorde dans ses grandes lignes avec les autres versions, il comporte neanmoins certains details qui ne sont point enregistres par ailleurs.
Sur la demande du marquis de Los Velez, des navires arriverent de Carthagene, transportant les troupes chargees d' effectuer I' expulsion. L'infanterie occupa, a grand bruit militaire, la place principale de la ville le 31 mars 1669. Au son des trompettes, des fifres et des tambours, le gouvemeur general, le marquis de Los Velez, fit son entree sur la place, decoree pour la circonstances de bannieres et d' etendards. Le premier
greffier de l'hotel de ville fit lecture de l' edit d' expulsion qui ordonnait que «tous Jes Juifs qui habitent cette citee avec leur famille, enfants et epouses, dans les huit jours qui suivront cette proclamation, c' est-a-dire jusqu' au lundi du mois prochain, doivent la quitter et entreprendre le voyage sur Jes embarcations». Alors que la population chretienne se congratulait, les Juifs furent plonges dans un profond desarroi. Ne disposant pas du temps necessaire pour vendre leurs biens a juste valeur, ils furent mines. Le mardi 16 avril au matin, brandissant l'etendard de l'Inquisition et accompagnee d'une fanfare de trompettes et de tambours, la troupe se mit en marche en direction de la plage. Precedee par la cavalerie, l' arriere fut fermee par le marquis Los Velez et la noblesse de la ville. Arrivee a I' entree de 1a juiverie, elle intima aux Juifs l' ordre d' en sortir. Rassembles entre les fantassins et la cavalerie, les malheureux furent honteusement conduits sous les railleries de la population maure jusqu'a la plage, ou une douzaine de barques les attendaient. Famille par famille, les Cansino en tete, ils monterent dans les vaisseaux.
L' embarquement des 466 Juifs, dont la plupart etaient des femmes et des enfants, dura la plus grande partie de la joumee. Au cours du transfert a bord, les biens des expulses furent partiellement subtilises. Enfin, les navires prirent le large, acclames par la joie populaire, les salves des canons de laforteresse, les detonations des arquebuses et les accents du choeur et du clerge, revetu de leurs habits sacerdotaux. Une fois sur le navire, les expulses decouvrivent qu ils devraient payer eux-memes un prix exorbitant pour le fret..Leur navire etait pourtant sans defense, et en mer il faillit etre aborde par une fregate turque qui les prit en chasse jusqu'a ce qu'ils fussent en vue de la cote espagnole. Interdits de debarquer dans un port hispanique, ils durent accoster a Villefranche [Nice], car ils n'avaient aucune licence pour entrer dans les ports de Genes ni de Livoume, destinations qu'ils auraient preferees.
Ainsi Oran fut vide de ses Juifs. Leur quartier fut transforme en demeures chretiennes et leur synagogue consacree au culte catholique.
Une qasida historique sur l'expulsion des Juifs d'Oran en 1669
PAUL B. FENTON -2/4
מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!-עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלוי-אפרים חזן
מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!
עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלוי
רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר"ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.
כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר"ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג'רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר"ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד 'שפתי רננות', מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר' יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר' משה אבן עזרא נתכנה בשם 'הסלח', בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.
בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי (ריה"ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה"ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.
אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה, אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.
ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה"נלחם" ביקיצה כדמות ממשית בפיוט 'אל ביתך רצים צבאות'[1] הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד "פני צדיק" ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:
יִצְרִי בְעָמְדוֹ בּרֹב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /
הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /
הִנֵּה אֱלוֹהַּ בְּתוֹך לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…
ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך "לרוץ" לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, "שוב שכב" שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!
והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: 'וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי', ובכך מדגיש את ההתערות העצמית "ואנערה… אני". וה"עלילה" הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.
מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – 'ישן אל תרדם', לרבי יהודה הלוי,[2] והפיוט השני 'בזכרי על משכבי' לרבי יהודה אבן בלעם.
יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ
הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבוֹהֶיךָ
וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגוֹהֶיךָ.
דַּי לָךְ, מַה לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ! די לך…
5 הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו,
וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,
וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו – / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,
וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת יְשׁוּעוֹתָיו,
פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ. די לך…
10 וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,
אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,
לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,
לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת
דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד ה' אֱלֹהֶיךָ. די לך…
15 דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,
וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,
וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.
כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים
וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ! די לך…
20 דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?
וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑
רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,
וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,
כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ! די לך…
25 יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל חֶפְצוֹ פָּעָל,
הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,
עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל
לֵאמֹר: 'מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?'
וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם ה' אֱלֹהֶיךָ! די לך…
- ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כ'ְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת, כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי', מש' כו, יח-יט. ופירש ראב"ע: 'כמשתטה'… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב"ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: 'דֶּרֶךְ מִצְוֹתֶיךָ אָרוּץ' (תה' קיט, לב). צור קדם: הקב"ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש' מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה (יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: 'כִּי אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂי אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה', תה', ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש' מ, כב: 'הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת'. תלויים בזרועותיו: שהקב"ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: 'וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם' (דב' לג, כז), וראו חגיגה יב, ע"ב: '… סערה תלויה בזרועו של הקב"ה'. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב"ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: 'נָשָׂאתִי אֵמֶיךָ', תה' פח, טז, ופירש הרד"ק: 'נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…'. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה' ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: 'וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ', יח' לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב"ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: 'מְסִלּוֹת בִּלְבָבָם', תה' פד, ו, ופירש"י: 'מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו'. ולהם בכסאו מקומות: שכן 'נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד' (שבת קנב, ע"ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה', וראו טור 2. 15. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה' לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 2. 18. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קה' ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה', ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין (על פי שה"ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב"ה ודרכיו, והשווה 'יה אנה אמצאך' לריה"ל (השירה העברית, א, עמ' 524-525); והלשון שיבוץ חריף על פי בר' לא, לב: 'עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ', ושם 'אלהיך' חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב"ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: '…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…'. 26. הממית… ויעל: על פי שמ"א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב"ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב"ה, והשוו יהוש' כב, כב: 'אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל'. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב' יח, יג.
עיון ודיון
הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר' יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים 'רֶפְרֵין' והוא מעין 'פזמון חוזר' במונחים המוכרים לנו.
כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה' ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: 'מה לך נרדם?!'. ז. ציווי: 'קום קרא אל אלהיך!'
החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב', שם נאמר 'הרחק דרכי אדם / ושור דרכי גבוהיך', העמיד המשורר זה כנגד זה את 'דרכי האדם', שיש להרחיקן, לעומת 'דרכי גבוהיך', שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה 'דרכי' מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה 'דרכי' התנהגותם של בני אדם, כנגד 'דרך גבוהים', דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.
השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, 'ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך'. הציווי משתמש באותה לשון 'רוץ' שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, 'רוץ' (לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, 'כרוץ' (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי 'רוץ' אל מטרת הריצה 'צור', שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות ('צימוד הפוך'). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד', שם נאמר 'כבד אל מהונך… וישאו קול המונך', ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור 'אנשי שמות' ש'אין תוכם תך ומרמות' (ראו בביאור).
אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה 'ישן' והציווי 'אל תרדם' קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך 'ועזב התלהלהך' מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה'רוחנית' המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא אל השיר את התמונה שברקע המקראי: 'וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וַיִּזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה – יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב וַיֵּרָדַם' (שם, ד-ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן 'שנת הסתכלות'. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: 'מַה לְּךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!' תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל 'שינה יקיצה'. המשורר קורא ל'ישן' 'שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך', ובסטרופה ב': 'הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו" – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה' ו'להתעורר משנתו'; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.
יתר על כן, השיבוץ 'מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך' משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.
לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר 'ישן, אל תרדם', וללשונות הציווי לאורך הפיוט 'עזֹב', 'הרחֵק', 'רוץ', 'הקץ', 'פחד', 'יצא', 'תזיל', 'תתחרט', 'התחנן', 'אל תתחר', 'השפל', 'קח', 'כבד', 'עמֹד', 'עזב', 'תמים תהיה', ובסך הכל ח"י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.
לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: 'התלהלהך', 'גבוהיך', 'נגוהיך', 'אלהיך' – המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר 'מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך'. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז"ל במשנת חגיגה ב, א: 'כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו (נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם'. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את 'מה לפנים ומה לאחור' כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה 'למעלה' באה בצורה שונה 'למעל' שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.
פיוט הסליחות השני המובא בזה פונה לקב"ה, מבקש פדות והצלה ומשלב את המעגל הלאומי במעגל האישי, בקשת גאולה לפרט ולכלל. הפיוט מושר בהתלהבות רבה לקראת סיום הסליחות במקורות הוא מוגדר כפזמון, ובכך ניתן דגש על פסוק הרפרין החוזר בפי הקהל 'נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו', חזרה זו מדגישה את ייעודו של הפיוט כפיוט פתיחה לסדר התחנון שייאמר מיד אחריו, ופתיחתו בפסוק 'וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה' (שמ"ב כד, יד). אמנם במנהגי ימינו אין הספרדים אומרים פסוק זה כפתיחה לתחנון, ברם מן הפיוטים שנכתבו לעניין זה נראה כי פסוק זה עדיין נאמר, כפי הנהוג ברוב מנהגי אשכנז עד היום.
פיוט זה, בהתאם לייעודו כתפילה ותחנון פונה לקב"ה בבקשה, תולה תקוותיו לחלצו 'מן המצר' ולפדותו ממצוקותיו כאשר קול הדובר משתלב ומזדהה עם קול האומה.
בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי / זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
וְאָקוּמָה וְאָבוֹאָה / לבֵית אֵלִי וַהֲדוֹמָיו
וְאוֹמְרָה בְּנָשְׂאִי עַיִן / בְּתַחֲנוּנִים אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה-נָא בְּיַד-ה' / כִּי רַבִּים רַחֲמָיו
5 לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי / מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי / בְּגָלוּתִי וְדַלּוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי / נֶגְדְּךָ כָּל-תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק / מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי / בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
10 וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי / צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים / כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְיָשָר הֶעֱוָה מוֹדֶה / וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר / מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר נֶחְשָב / גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
15 מַה יִתֵּן לְךָ אָדָם / אִם יִרְשַׁע וְאִם יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו / כְּתוּבִים וּמִסְפַּר יָמָיו
חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ / עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת זְכֹר לָהֶם / וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְדוֹשׁ יַעֲקֹב רְאֵה עָנְיָם / וְאַל תָּמֹד כְּמִפְעָלָם
20 וְהִנָּשֵׂא אֵל עוֹשֶׂה / הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו
- בזכרי: בשעה שאני זוכר. על משכבי: בשעת הלילה, שעת השינה, המשורר מתאר את היקיצה לסליחות. זדון לבי ואשמיו: חטאותיי ואשמותיי שנעשו בזדון. 2. ואקומה: אקום ממיטתי. לבית אלי והדומיו: לבית-הכנסת. הכינוי 'הדום' (על פי תה' צט, ה) מציין כאן בית-כנסת ובית-תפילה. והמשורר רואה בבית-הכנסת את בית ה' והדום רגליו, על פי יש' סו, א: 'הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי'. 3. ואמרה: בדברי תפילה. אלי שמיו: מתקשר אל בנשאי עין, כלומר בנשאי עין אלי שמיו אומר בתחנונים. 4. נפלה… רחמיו: הוא הפסוק שאמר דוד המלך לגד הנביא, בשעה שהעמיד בפניו שלושה עונשים לבחירה, ודוד בחר עונש מיד ה' (שמ"ב כד, יד). 5. לך: מילה זו נקשרת לטור 7 'לך כל משאלות לבי', והיא חזרה הבאה להדגיש. אלי… בצרתי: שלושה כינויים של פנייה לקב"ה. 6. שברי ותקותי: לשונות נרדפים לחיזוק. 7. לך… תאותי: כל משאלות לבי מופנות אליך, כל תאוותי ורצוני מכוונים אליך, למוּלך (נגד-מול). נגדך כל תאותי: על דרך: 'ה' נֶגְדְּךָ כָל תַּאֲוָתִי וְאַנְחָתִי מִמְּךָ לֹא נִסְתָּרָה', תה' לח, י. 8. עבד: הדובר בשיר. רודיו וקמיו: יצרו הרע וטבעו השולטים בו והם כאויבים; אפשרות אחרת לפירוש עבד: עם ישראל, עבד ה'; רודיו וקמיו: אומות העולם השולטות בו בגלות. 9. מן המצר: מתוך הצרות. 10. ענות עני: תפילת העני ותחנוניו. עני: המשורר, הדובר בשיר, ואפשר גם עם ישראל. מתגרת צר: מהתגרות האויב ומקטטותיו. אם בישראל מדובר – הצר הוא הויב המשעבד, ואם באדם יחיד מדובר – הצר הוא יצר הרע. 11. כי ידך לא תקצר: על פי במ' יא, כג. הראה, כי אתה כל יכול. 12. וישר העוה: מי שהעווה את הישר, ועשה מעשים מקולקלים. על עלומיו: על חטאיו, על דרך: 'שַׁתָּה עֲוֹנֹתֵינוּ לְנֶגְדֶּךָ עֲלֻמֵנוּ לִמְאוֹר פָּנֶיךָ', תה' צ, ח, ופירוש עלומינו החטאים הנעלמים מעמנו. 14. יציר חומר: האדם שנברא מטיט. אשר נחשב: בגרסאות אחרות – אשר תשוב, והעניין בסופו של דבר – יעשה גוף האדם לאבק. 15. מה… יצטדק: וכי איזו תועלת יש לו לקב"ה אם האדם צדיק או רשע. דבר זה הוא עניינו של האדם בלבד. על האדם עצמו לתקן מעשיו לטובתו שלו. 16. מליו: דברים שאמר. ומפעליו: מעשים שעשה. כתובים: רשומים בפנקס של מעלה (מסכת אבות ב, א). ומספר ימיו: אף הוא כתוב וקבוע מראש, ויש גורסים כתובים בספר ימיו, כלומר בספר חייו. 17. חצות לילה לך קמו: הקימה לסליחות בעיצומו של לילה מלמדת על הנכונות הנפשית של המתפללים ועל רצונם העז לשוב בתשובה. עבדיך: קהל המתפללים. במהללם: בתפילתם ושירתם. 18. למעללם: למעשיהם הרעים. 19. קדוש יעקב: כינוי לקב"ה, על פי יש' כט, כג. ענים: צערם בגלות. ואל תמד במפעלם: אל תמדוד להם באותה המידה כמעשיהם הרעים. 20. עושה השלום במרומיו: על פי סיום הקדיש בנוסח המיוחד לעשרת ימי תשובה.
על המחבר
המעיין בסדר הסליחות הספרדי יתפלא לגלות כי פיוטנו חתום בשם 'בלעם'. בלעם המקראי לא היה מאוהבי ישראל, ומוזר הדבר, כי פייטן עברי ייקרא על שמו. ואכן שמו של מחבר פיוט זה הוא יהודה, וכינויו הערבי הוא אבן בלעם, והמילה 'בלעם' היא צורה ערבית מקוצרת לאבן אלעם, כלומר 'בן הדוד' ללא כל קשר לבלעם שבמקרא. כשחיבר רבי יהודה פיוטים, העדיף לחתום בכינוי הערבי דווקא, שכן שמו הפרטי היה שכיח למדי, ולא היה בו משום סימן היכר מובהק. מכל מקום השם המשונה הקשה על המתפללים, ובאחד המקורות אנו מוצאים לאמור: 'מה נאה פזמון זה ומליצתו, לולי שסימנו בלעם אשר על כן במערב אין אומרים כי אם חציו האחרון משום דלא מסקינן בשמייהו (= אין אנו מעלין שמם של רשעים) והמשורר לא איכפת לו שעשה סימן זה שהוא כינוי משפחה והזכיר שם אביו בלעם לכבד…'. המקורות מנסים להבין מה גרם למחבר להשתמש בחתימה זו, שגרמה מבוכה למתפללים.
רבי יהודה חי בספרד במאה הי"א לספה"ע, תקופת השיא של תרבותנו. הוא היה מדקדק מעולה וחיבר ספרים רבים ומעמיקים בלשון ובמקרא. הוא כתב על נושאים רבים ומגוונים בלשון העברית: על השמות הנרדפים, על השמות המשותפים (הצימודים – מילה אחת שיש לה משמעויות אחדות), על אותיות השימוש ועוד. רק חלק מספריו זכה לכינוס. השיר שלפנינו כתוב בסגנון קל וגמיש, כיאה לפיוט שמחברו בעל לשון.
עיון ודיון
השיר שלפנינו הוא סליחה, כלומר פיוט המיועד להיאמר באשמורת לילי חודש אלול ועשרת ימי תשובה. אווירת הסליחות – היקיצה בעיצומו של לילה כדי לשחר פני א-ל בבית הכנסת בולטת בשירנו. השיר פותח ביקיצה בהרהורי התשובה. הרהוי תשובה אלה מניבים מעשים – 'אקומה ואבואה לבית א-לי והדומיו'. המאמץ הכרוך במעשה ההשכמה עם לילה נרשם לזכותם של המתפללים, ובסיום השיר מצוין הדבר לשבחם של עבדי ה' (טור 17) ובאה הבקשה לזכור להם זכות אבות. דבר מעניין מתגלה בשיר בעמדתו של הדובר אלינו מן השיר. מיהו המדבר אלינו? בפתיחת השיר נשמע קולו של היחיד המשכים לסליחות והפונה לה' בבקשת סליחה. ואולם בכמה מקומות נעשית דמות זו של הדובר בשיר דמות דו-משמעית: בטור 8 אכן ניתן להבין שהעבד הוא עם ישראל, ורודיו וקמיו הם האויבים המשעבדים. ובעיקר בולט הדבר במחרוזת השלישית שבה מבקש השיר 'ענני ה' ענני', ומציין כי הוא 'צועק מתגרת צר', והרי סתם 'תגרת צר' משמעותה תגרת האויב המשעבד את עם ישראל. גם הלשון בטור 11 מיוחד הוא לבקשות הלאומיות לגאולה. אמנם עיקר עניינו של השיר הריהו היחיד, ובמיוחד ברור דבר זה במחרוזת השלישית, בה מדובר על האדם החוטא שאין לו פתחון פה. על כן נפרש טורים אלה כפי שפירשנו בביאורנו לשיר, בעניין היחיד המבקש לשוב בתשובה. ואולם, כידוע, דו-משמעות אפשרית בשירה, ויש בה טעם לשבח. על כן לא נדחה גם את האפשרות של הפירוש הלאומי. לפירוש זה חיזוק במחרוזת האחרונה שהיא בעלת אופי של בקשה לאומית למען כלל ישראל. כך משלב המשורר בצורה נפלאה בין מעגל של היחיד החוזר בתשובה למעגל של כלל ישראל המורכב מיחידים רבים כאלה. ומכאן דברי התשובה של היחיד ודברי הבקשה למען הציבור.
הרצון לשוב בתשובה מובע בצורה עזה ומועצמת. השיר פונה לקב"ה בשלוש פניות חוזרות: א-לי, צור חילי ומנוסתי בצרתי. כל תקוותיו ומשאלותיו מכוונות למול הבורא, והבורא יודע ומכיר משאלות לבו. פנייה נוספת נמצאת בטור 9 'ענני ה' ענני', כלשון פנייתו של אליהו הנביא על הר הכרמל (מלכים ר יח, לז). זה גם הלשון שבתבניתו בנויה אחת הסליחות 'עננו ה' עננו, עננו בוראנו עננו' וכו', הכתובה בתבנית החוזרת על עצמה. לבו וכוונותיו של הדובר בשיר מופנים אל הקב"ה בבקשת עזרה וסעד, אך כדי להיות זכאי לעזרה, עליו לשוב בתשובה, ולשם כך הוא פונה בדברי כיבושין אל האדם בכלל, וממילא אל עצמו ואל כל הקורא את השיר: מה יכול האדם להצטדק ולהתנצל? אין הוא אלא מעשה טיט, וסופו יחזור להיות אבק דק. על כל מעשה שאדם עושה, הוא ייתן את הדין, כי הדברים נרשמים בספר חייו.
לשונות השאלה הבאים כאן מעמידים שאלות רטוריות. ולפי ששאלות אלה – התשובה עליהן ברורה ומוחלטת, הן מחזקות את הטיעון. הדיבור בגוף ראשון עושה את המבע השירי אישי מאוד וקרוב מאוד, וכל אדם רואה בשיר את השיר שלו.
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.הלכות ברכות השחר
הלכות ברכות השחר
א. מי שלא נתחייב בהן
כתוב בספר ילקוט יוסף (ח״א, עם׳ נ, הלכות ברכות השחר, ס״ג): ״יש לברך כל ברכות השחר אפילו באופן שלא נתחייב כלל וכו׳ ואע״פ שאין זו דעתו של מר״ן השו״ע, מכל מקום הואיל ופשט המנהג לברך, ספק ברכות להקל במקום מנהג לא אמרינן, ומה גם שכן סברת רבותינו המקובלים״.
ואלו דברי מרן השו״ע(ברכות השחר מו, א): ״כשיעור משנתו יאמר אלהי נשמה, כשישמע קול התרנגול יברך הנותן לשכוי בינה, כשלובש יברך מלביש ערומים, כשיניח ידיו על עיניו יברך פוקח עורים, כשישב יברך מתיר אסורים, כשזוקף יברך זוקף כפופים, כשיניח רגליו יברך רוקע הארץ על המים, כשנועל מנעליו יברך שעשה לי כל צרכי, כשהולך יברך המכין מצעדי גבר, כשחוגר חגורו יברך אוזר ישראל בגבורה, כשמשים כובע או מצנפת בראשו יברך עוטר ישראל בתפארה, כשיטול ידיו יברך על נטילת ידים, כשירחץ פניו יברך המעביר שינה מעיני וכו׳ ויהי רצון וכו׳ עד ברוך אתה ה׳ גומל חסדים לעמו ישראל״. ובסעיף ח׳ אח״כ כותב מרן: ״כל הברכות האלו, אם לא נתחייב באחת מהן כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר, אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם״. ורמ״א חולק על מרן ואומר: ״ויש אומרים דאפילו לא נתחייב בהן מברך אותן, דאין הברכה דוקא על עצמו, אלא מברכין שהקב״ה ברא צרכי העולם, וכן המנהג ואין לשנות״.
נמצא שהרב עובדיה יוסף שיחיה פסק כאן כדעת רמ״א, והנימוק הוא שכן פשט המנהג ושכן דעת המקובלים. ואמנם כך פסק רבינו האר״י(שער הכוונות, ענין ברכת השחר). הא למדת שאין לבוא בטענה נגד עדה ספרדית כלשהי כשאינה נוהגת לפעמים כדעת מרן. למשל אין להפעיל מכבש נגד קהלות צפון אפריקה לבטל מנהגן לברך על ההלל בראש חודש מנהג שמבוסס על הרי״ף, הרא״ש ורוב הראשונים, ושקדם במאות שנים למרן השו״ע, ומה גם שדעת מרן השו״ע נגד ברכה זו אינה חד משמעית (ראה מאמר ט׳).
גם בצפון אפריקה נהגו לברך את ברכות השחר אפילו מי שלא נתחייב בהן. מכל מקום, מתברר שלא תמיד הרב עובדיה יוסף שיחיה פוסק כדעת מרן השו״ע.
כן פסקו ר׳ רפאל ברוך טולידאנו (קיצור שולחן ערוך השלם, דיני ברכות השחר, יט)
ור׳ ברוך אברהם טולידאנו (רנה ותפלה מו, עמ׳ לז).
ב. שעשה לי כל צרכי
בספר ילקוט יוסף (ח״א, הלכות ברכות השחר, ס״ה, עמ׳ נ׳) פסק שיש לברך ברכת ׳שעשה לי כל צרכי׳ גם בתשעה באב, אע״פ שברכה זו נתקנה על הנעלים. אך בצפון אפריקה נהגו שלא לברך אותה לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים.
החיד״א כתב בספרו ״קשר גודל״ שדעת האר״י ז״ל שלא לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים; וכן פסק ר׳ אברהם אלקלעי בספר ״זכר לאברהם״ (הלכות ברכות, אות ש׳); וכן פסק בסידור ״בית עובד״; וכן פסק בספר ״כף החיים פלאג׳י״ (סי׳ ט, אות י״א); וכן פסק בספר ״יפה ללב״ (ח״ג, סוף אות ג׳); וכן פסק בספר ״בן איש חי״ (פרשת וישב, אות ט׳).
אין ספק כי מרן סובר שאין לברך ״שעשה לי כל צרכי״ לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, אע״פ שלא כתב זאת בצורה מפורשת, שהרי ראינו לעיל שלדעתו אין מברכים כל אחת מברכות השחר אלא אם כן מתחייבים בה. והואיל ולא נועלים נעליים לא בתשעה באב ולא ביום הכפורים, פשוט הוא שאין לברך בהם ״שעשה לי כל צרכי״.
ג. הנותן ליעף כח בלי, שם ומלכות
כתוב בילקוט יוסף (ח״א, עמ׳ נ, סעיף ד) : ״יש לברך ברכת הנותן ליעף כח עם ברכות השחר. ואף על פי שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד, וכתב מרן בשלחן ערוך שמטעם זה לא יברכו ברכה זו בשם ומלכות, וכן נהגו הפרי חדש והגאון רבי אליהו מוילנא, מכל מקום הואיל והגאונים הראשונים הביאוה, ואפשר שכך היתה נוסחתם בגמרא, ועוד, שפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לאומרה בשם ומלכות, ומה גם שרבותינו המקובלים סמכו ידיהם על אמירתה, לפיכך יש לאומרה בשם ומלכות״.
והנה כתב מר״ן בשו״ע (שם, ו): ״יש נוהגין לברך הנותן ליעף כח, ואין דבריהם נראין״. ורמ״א הוסיף: ״אך המנהג פשוט בבני האשכנזים לאומרה״. וטעמו של מר״ן הוא שלא נזכרה ברכה זו בתלמוד. ואעפ״כ הראשון לציון הרב עובדיה יוסף שליט״א פסק שיש לאומרה, שכן פשט המנהג לאומרה בשם ומלכות. והמנהג פשט בעיקבות כתבי האר״י ז״ל (שער הכוונות, ענין ברכת השחר. אך המנהג בצפון אפריקה לאומרה בלי שם ומלכות, כדעת מר״ן. וכך כותב הרב הראשי לירושלים מוהר״ר שלום משאש שליט״א (שמש ומגן או״ח ח״א, סי׳ יא, עמ׳ לא): ״והעיקר אצלנו היא חתימת השו״ע כפי מה שהוא לפנינו, ואחת מהן היא ברכה זו, דחוץ מאיזהו מקומן, המנהג בכל העולם שלא לומר ברכת הנותן ליעף כח בשם ומלכות, וכפסק מר״ן ז״ל ״.
נמצא שבמקרה זה כמו במקרים רבים אחרים, פוסק הרב עובדיה יוסף שליט״א נגד מר״ן. כמו כן הוא מודה שהמנהג גובר על הכלל האומר שקיבלנו אנו הספרדים את דעת מרן בלי עוררין. ואם כן קהילות צפון אפריקה יכולות לשמור על מנהגיהן שקדמו למר״ן.
אמנם לא נהגו בצפון אפריקה כדעת מרן לגבי ברכות השחר, ומברכים אותן גם כשלא מתחייבים בהן. אך יש טעם לדבר, והוא כמו שאמר רמ״א (שם) שמברכים על מנהג העולם, כלומר: הברכה אינה צריכה לשקף את קיומו הפרטי של אדם מסויים, אלא את קיומו הכללי של עם ישראל. ובמקרה של תשעה באב ויום הכפורים, כל עם ישראל אסורים בנעילת הסנדל, ואין זה עניין פרטי של יהודי זה או אחר.
אבל ר׳ דוד עובדיה כתב שנהגו לאומרה כדעת האר״י בשם ומלכות(נהגו העם, תפלת שחרית ומנחה, ג).
דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.הלכות ברכות השחר
עמוד 46