מורשת יהדות מרוקו

תקנות המגבילות את החירות האישית ומצמצמות את האוטונומיה של הפרט

תקנות מסוג אחר נועדו דווקא להגביל את חירותם של בני הקהילה, ולמנוע מהם לבזבז את ממונם לצורכי רכישת מותרות  ולמטרות אחרות, תוך פגיעה באותם שידם לא הייתה משגת.

תקנות מעין אלה בגנות המותרות (Law Sumptuary ) היו נפוצות בהרבה מקהילות ישראל, והדיהן עולים כבר מספרות התנאים. ראו למשל משנה תענית ד, ח: "אמר רבן שמעון בן גמליאל, לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו". וראו לפי שעה הרב בצלאל לנדוי, "תקנות נגד המותרות", ניב המדרשיה )אביב תשל"א(, עמ' ריג–רכו; ירון בן נאה, "תקנות בלתי ידועות של קהילת סלוניקי", בתוך: הלכה ומשפט: ספר הזיכרון למנחם אֵ לון, א' אדרעי, ד' גליקסברג, א' הכהן, ב' ליפשיץ וב' פורת (עורכים), ירושלים תשע"ח, עמ' 406–407; ועוד חזון למועד להרחיב בעניין זה.

תקנה נגד הוצאות יתירות בשמחות

תקנות קדומות שתכליתן הגבלת הוצאות יתירות מצויות כבר בספרות חז״ל, ומהם נשתלשלו והלכו הלכות רבות עד ימינו. רמז לכך מצאו חכמים כבר בדברי הנביא מיכה (ו, ח) ״הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה׳ דורש ממך, כי אם עשות משפט, ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-להיך״. טיבה של ״הצנעת לכת״ זו לא נתפרש כל צורכו, והוצעו לה פירושים שונים. הכינוי ״צנוע״ בלשון המקרא בא לעיתים כניגוד ל״איש זדון״, לץ ויהיר. לפי פירוש זה, ״הצנעה״ משמעה הליכה בענווה, תוך הסתפקות במועט, שמירה והגבלת התאוות.61 ויש שפירשו ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת בעיקר ל״את ה׳ אלוקיך״ שבסופה, היינו: מעשי פולחן דתיים, מצוות ויראת שמים של אדם, ראוי להם שייעשו בצנעה, במועט, ולא מתוך פיזור יתר, ראוותנות ויהירות. לפיכך, לא כל המרבה בהבאת קורבנות מרבה בהכרח יראת שמים,  וכך גם במצוות אחרות דוגמת מצווה הצדקה שעל אף ששכרה הרבה מאד, הגבילו חכמים את שיעורה.

בדברי התלמוד (בבלי, מכות כד ע״א), נתפסו שלושה אלה כעמודי העולם, עד שאמרו: ״בא מיכה והעמידן [=את המצוות כולן] על שלוש״. ראשית הפסוק, ״והצנע לכת״, היה לסיסמתו של בית הספר הריאלי בחיפה, כבר למן שנת תרפ״ט (1929), אך סופו – ״עם ה׳ אלוקיך״ – הושמט, ולא בכדי, כדוגמת ביטויים חילוניים אחרים שביקשו מחד גיסא לקדש את מטבעות הלשון העבריות המקוריות, אך מאידך גיסא, ל״חלנן״ ולעקר את קדושתן. כך, למשל, בשם תנועת ״ביל״ו״ שכותרתה ״בית יעקב לכו ונלכה״ תוך השמטת ההמשך: ״באור ה׳ ״; כך בסיסמת התנועה למען עליית יהודי ברית המועצות בשנות השבעים של המאה ה-20: ״שלח את עמי״, תוך השמטת ההמשך ״ויעבדוני במדבר״; וכך בחוקי היסוד החדשים (ומהם בחוקים אחרים דוגמת חוק השוויון לאנשים עם מוגבלות, התשנ״ח / 1998) שמדברים על כך ש״כל אדם נברא בצלם״ תוך השמטה מכוונת של בריאתו ״בצלם אלוקים״ (והשוו לדברי השופט מ׳ חשין, [ע״פ 1742/91 עמי פופר נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נא(5) 307). לעניין אחרון זה, ראו: א׳ הכהן, ״כל איש אשר בו מום לא יקרב? – למעמדם של אנשים עם מוגבלות בעולמה של תורת ישראל״, במעגלי צדק 11 (נובמבר 2006), עמ׳ 16-25. תופעה זו קשורה לתופעת ״חילון השפה״, שדוגמאותיה רבות מספור. כך, למשל, השימוש בשם ה״היכל״, המקום המקודש ביותר בבית המקדש, לציון ״היכל הספורט״ ו״היכל התרבות״; בדומה לכך, חילונו של ה״משכן״ לציון בניין הכנסת או ״המשכן לאומנויות הבמה״; הפיכת היום המקודש ביותר בלוח השנה היהודי, ״יום השבתון״ – יום הכיפורים, לציון יום חופש כללי; ועוד כהנה וכהנה.

לעניין זה, שאני מקווה להרחיב בו דברים במקום אחר, ראו לפי שעה: פ׳ שיפמן, ״שפה אחת ודברים אחדים״, רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית – ספר הזיכרון לא׳ רוזן-צבי, מ׳ מאוטנר ואחרים (עורכים), תל-אביב תשנ״ח, עמ׳ 715; א׳ הכהן, ״חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי״, בתוך: מנחה למנחם – ספר היובל לרב מנחם הכהן, ח׳ עמית, ח׳ באר וא׳ הכהן (עורכים), תל-אביב תשס״ח, עמ׳ 53 והערה 31.

אכן, כבר בדברי חכמים הראשונים,  דרשו חכמים ״הצנעת לכת״ זו כמכוונת באופן מיוחד ל״הוצאת המת והכנסת כלה״, שתי מצוות שהיה קיים לגביהן חשש גדול של ״מותרות״, לפי שהן נעשות בפרהסיה, ברשות הרבים.  והוסיפו שם חכמים: ״והלא דברים קל וחומר! ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא [=ברשות הרבים, כלוויית המת והכנסת כלה] אמרה תורה ׳הצנע לכת׳, דברים שדרכן לעשותן בצנעא – על אחת כמה וכמה!״.

בדומה למסורת הקדומה, תיקנו חכמים בקהילות שונות תקנות קהל שהגבילו הן את הוצאות הנישואין, הן את הוצאות ה״שמחות״ מן הסוג האחר – הקבורה והכנת התכריכין. לצד הממד הערכי שבהצנעת לכת, נועדו תקנות אלה למנוע ״עין הרע״ ולמנוע את קנאת השלטונות והשכנים הלא יהודיים שהיו עלולים עקב כך להשית מיסים כבדים על בני הקהילה היהודית ה״עשירה״.

ראו בבלי כתובות נ, ע"א: "אמר רבי אילעא: באושא התקינו, המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש ]=חמישית מהונו[, שמא יצטרך לבריות; ומעשה באחד שבקש לבזבז ]=יותר מחומש[ ולא הניח לו חבירו, ומנו ]=מי הוא[? רבי ישבב, ואמרי לה: רבי ישבב, ולא הניחו חבירו, ומנו? רבי עקיבא". 64 בבלי, סוכה מט ע"ב

לגבי הצנעת לכת בקבורה ומצוות לוויית המת, "שלא לבייש מי שאין לו", וכבר במשנת תנאים, ראו ברייתא בבלי, מועד קטן כז ע"א: "תנו רבנן בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים. התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. תנו רבנן: בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליכה והיו עניים מתביישין התקינו שיהו הכל מוציאין בכליכה מפני כבודן של עניים". על הזהירות מפני ביוש הזולת כעקרון יסוד בהלכה ובמשפט העברי, ראו בהרחבה: אביעד הכהן, "שלא לבייש – זה כלל גדול בתורה", במעגלי צדק 12 )ינואר 2007(, עמ' 22–27 ]=ובנוסח מקוצר: פרשיות ומשפטים, ת"א תשע"א, עמ' 105–111[.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'
עמוד 105

4. השגשוג הכלכלי

נוסעים רבים מציינים שמכיוון שהמאורים, כינויים של הברברים בפי אנשי אירופה, אוהבים לתת את הנהגת ענייניהם וחשבונותיהם בידי היהודים, פורחים מקצועות אלו בידיהם. כמו כן זכו יהודי הדרום ליחס חופשי מן הסולטאן במילוי תפקידים מדיניים בכירים.

מראכש זכתה לשגשוג שלא היה כמותו. הלגיטימיות החדשה שהעיר זכתה לה הייתה לא רק ברובעי המגורים החדשים אלא גם בקסרקטיני הצבא ובאדריכלות המפותחת של הארמון והמסגרים. בשל זרם המהגרים המתמיד מספרד ומפורטוגל נוצר גם דו־קיום בין נוצרים לבין יהודים ברובע היהודי. נראה שהסעדים, שביקשו לחזק את חוקיות שלטונם, ביטאו בהקמת הרובע היהודי את זכותם להגן ולפקח עליהם.

החיים היו אידאליים, והמלאח נחשב למקום הנאות והשקט לחיים בעיר גם מצד שגרירי המעצמות ושליחי הכנסייה. במראכש היה מרחב מחיה גדול לפעילות מסחרית, יותר מזה שהוקדש ללימוד תורה. זה היה שונה מהמצוי בפאס, שנודעה בבתי כנסיותיה השוקקים בתורה ודעת. מקורות אחדים שופכים אור על תלותה של קהילת מראכש בתחום המשפחה, והדברים נשמרו דווקא במקורות מפאם.

ח. החיים בפאס בראשית המאה השבע־עשרה

מותו של הסולטאן אל־מנצור במגפת דבר בשנת 1603 יצר שוב מציאות מוכרת מן העבר: מוחמר אל־שיך ובנו עבדאללה החזיקו בפאס ובמרכז הממלכה, והבן האחר, זידאן, ושלושת בניו אחריו משלו במראכש ובמגרב הקיצוני. הפילוג היה מלווה בסכסוכים, במלחמות אחים ובירידה אטית של השושלת.

בכרוניקה מן השנים 1606-1604, זמנו של מנהיג היהודים בתקופה זו, הרב שמואל שאול סירירו(1655-1602), מתואר מצב של בצורת ורעב נוראים בשנים אלו, שגרם למותם של 800 איש מבני הקהילה. 600 יהודים נוספים התאסלמו, ואלה נוספו על האלף שהמירו את דתם ברעב הגדול בשנת 1603. גם הביטחון בדרכים התערער, ושורדי דרכים שלטו בהן. מן הקינה על יהודי פאס, שחיבר הרב סירירו בב׳ באדר שס״ו(1606), עולים נתונים קשים יותר. הרעב נמשך שלוש שנים ונטל את חייהם של 3,000 נפש מישראל, ובהם גם ר׳ יעקב בן־עטר, תלמיד חכם ושו״ב (שוחט ובודק). אם נקבל את דבריו של הנוסע דה מרמול, ולפיהם בשלהי המאה השש־עשרה חיו בפאס 10,000 נפש, הרי יותר ממחצית מיהודי העיר מתו בתוך ארבע שנים. בצוק העתים נתרבו העניים, הייתה דאגה מיוחדת לחלשים, ונתקנו בעת ההיא עשר תקנות שמטרתן לסייע להם; כן מונו אפוטרופוסים ליתומים, ועל הקהילה הוטלה החובה לשכור להם בתים; נקבע עוד כי יש להחזיר לאנשים את הקרקעות שמשכנו, גם אם נמכרו לגויים (רק אם זה יתאפשר); ועוד נפסק כי חצי ממם הבשר יהיה לעניים.

משהביטחון הפנימי והחיצוני הלכו והתערערו בשנים שעד 1626 ועם ריבויהעניים, הופנו כמה תקנות גם כלפי העשירים: הם נתבקשו שלא להפגין עושר, לא בעדיית תכשיטים ברשות הרבים ולא במסיבות ראווה ברשות היחיד. כן נתקנה סדרה של תקנות בשנים שס״ג-שע״ח (1618-1603) בתחום זה. אחת מהן הייתה תקנה שנועדה לסתום פרצות בתחומי מותרות בלבוש, מחשש לעינא בישא של זרים, ונתקנה כבר בשנת 1604: ״בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות […] ועיני העמים ראות וכלות״. כך אחרי הפורענות של שנת 1603, הבינו היהודים שיש להיזהר שבעתיים מקנאת הסביבה המוסלמית בעושר שמפגינות הנשים מהמעמד העליון בחברה היהודית. עוד בתקנות האלה נתבעת אחריות הדדית גם מבני המעמד הזה: יש לשמור על מי שהורשו לקבל מונופול על המסחר בשעווה, חיטה, חמאה ודבש, משי ושמן זית, וכן על סוכני מכירות של אבנים יקרות עשויות זהב ובדולח, שגם בידיהם זכות שליטה בלעדית.

בשנת 1624 ביקר הרב סירירו בחריפות את שרי השלטון, ובפרט את ״המבקשים בכל ערב וערב המס הקצוב להם […] והם הערבים[?] המקיפים על העיר לגזול ולבזוז ליוצא ולבא״.שנתיים אחר כך הוא פירש את דבריו בהצהרה נוספת, שאיתרע מזלם של בני עמו, השבויים ״תחת אדונים קשים להשתעבד בנו בגופנו ובבנינו ובממוננו בלא משפט״.הכוונה היא לנכבדים ולמושלים מקומיים, התובעים שלמונים ודמי לא יחרץ, רעה חולה באותם זמנים, הנוספים על מס הגולגולת הכבד המוטל רק על בני המיעוט היהודי.

בקרב בעלי העסקים לא הופיעה אותה נטישת אורחות חיים שאנו מוצאים מאה שנים אחר כך, בזמנים החדשים, גם לא בקרב מי שבאו בקשרים עם סוחרים אירופים ממערב היבשת או מאיטליה.

1. 1. ההנהגה החברתית של ר׳ שמואל שאול סירירו

שיג ושיח היו ליהודים עם סביבתם המוסלמית, אף שכבר מאתיים שנה חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה, והם ניתנו בשכונה מיוחדת להם. את עסקיהם הם ניהלו ב״מדינה״ המוסלמית. יהודים ומוסלמים פשוטים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים בתחום הכלכלי – במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, אבל שיתוף כלכלי זה לא הקהה את הניכור ביניהם.

למרות העדר הביטחון ששרר במשך יותר מיובל שנים הפגין הרב שאול סירירו בתפקידו את יכולתו כמנהיגה הרוחני של הקהילה בתקיפות ובחריצות בכל תחומי החיים. הוא תיקן ארבעים וחמש תקנות, רובן בחצי היובל הראשון של המאה השבע־ עשרה. אמנם בתקופה זו מועטות באופן יחסי במקורות תלונות על חוסר יכולתם של בני השכבות החלשות לשלם מסים, אך תלונות על העול הכבד חוזרות על עצמן בדרשותיו של הרש״ש.

לתקנת המיסוי של 1608 הוקדם מבוא דרשני ופילוסופי על החובה להשתתף במסי הקהל בלי יוצא מן הכלל. ר׳ שאול, שכנראה ניסח אותה, הוסיף לדברי ההקדמה טענה פוליטית מובהקת: המסים הם מקור מימונה העיקרי של פעילות הקהילה, ובאמצעותם מתאפשר לשמור על חירותם הדתית של בניה.

עשר מתקנותיו של הרב היו בתחום חיי המשפחה, רבות מהן נועדו לחזק בפרט את מעמד האישה. כך למשל, כאשר היה מעורב גוי בעסקה כספית כלשהי, הייתה חובה לרשום שטרות בבתי דין מוסלמיים, כולל שטרות שבהם נרשמו נדוניות, מן הטעם הפשוט שבמקרה של גירושין או פטירת האישה לא יתחמק הבעל מחובות שהשית עליו בית הדין היהודי לשם חלוקה צודקת של נכסי בני הזוג; בגירושיה או בהתאלמנותה, כאשר תבעה האישה את פירעון כתובתה, ניתנה לה עדיפות, כגון בהודעת הבעל־הלווה למלווה שקרקע השייכת לו משועבדת לפירעון כתובת אשתו לפני פירעון הלוואה(תקנה מחודש שבט שנת שס״ג).

תקנות אחדות נועדו לסייע בידי בנות שמיאנו להינשא לגיסיהן־היבמים שנותרו אחרי מות הבעל־האח. לפי דין תורה, מצווה על אחד מן היבמים במשפחה לשאת את אשת אחיו המת, אולם אין חובה על האלמנה להינשא לו, אם אינה חפצה בכך. נראה שהיו אחים של האח המת שניסו לכפות את רצונם על האלמנה ולאלצה להינשא לאחד מהם. במקרים אלו זכתה האלמנה לסיועו של בית הדין. אפשר שמאותה סיבה הוטלה חובה על הבעל הגוסס ליתן גט לאשתו טרם מותו, כדי שאחרי מותו תוכל האישה להינשא ולהמשיך זרע מבעל שהיא חפצה בו, ולא מזה שנכפה עליה בגלל מצוות הייבום.

בעניין אחר, כדי שלא לעודד גירושין פזיזים, שהיו בניגוד לרצונן של נשים, ושהבעלים התחרטו עליהם, נקבע בתקנה שבקשות לגירושין יתקבלו רק שלושים יום אחרי הרצון המקורי – משנתעורר אצל הבעלים רצון אמתי להיפרד(תקנה מחודש מיון שנת שס״ג). בתקנה נוספת הזהירו ושבו והזהירו שאין להחתים אישה כערבה לחוב, כי אם החוב לא ישולם, והיא תיכלא בכלא נכרי – כבודה יחולל.

מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש -(1700-1492)-שלום בר אשר

עמוד 52