מורשת יהדות מרוקו

• גיל בר מצוה

״היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה, ובגיל עשר ואחת עשרה, מתחנך למצות תפלין בברכה״.

כן פסק מר״ן(ב״י סוף סי׳ ל״ז), והסכים איתו בעל ב״ח (שם). והחולקים הם בעל העיטור שהובא ע״י ב״י, והרמ״א שפסק כדעת העיטור בדרכי משה (שם). ומנהג האשכנזים הוא כדעת הרמ״א ״שאין הקטנים מניחים תפלין עד יהא בר מצוה דהיינו בן י״ג שנים ויום אחד״(שם). ומנהג עדות המזרח בארץ הוא כדעת רמ״א.

וזה לשון השו״ע (סי׳ ל״ז, ס״ג): ״קטן היודע לשמור תפילין בטהרה שלא יישן ולא יפיח בהם (ושלא יכנס בהן לבית הכסא) ־ חייב אביו לקנות לו תפלין לחנכו״. ורמ״א כותב בהמשך: ״ויש אומרים דוקא שהוא בן י״ג שנים ויום אחד, וכן נהגו ואין לשנות״. ראה עוד מקורות בכף החיים (סי׳ ל״ז, אות י״ד).

אם כן מדובר במחלוקת בין האשכנזים והספרדים, ורצוי להחזיר עטרה ליושנה. ור׳ יוסף משאש כתב: ״אלא לכת העצלנים המאחרים לחנך בניהם עד אחר י״ג שנה שאז באו לחיוב מצוות, אמנם רובא דעלמא זריזים המקדימים לחנכם מבני עשר ובני י״א, ויש עוד מקדימים יותר מבני ח׳ וט׳ שעדיין לא באו לכלל חיוב מצוות״(מים חיים ח״ב, סי׳ א). וראה נספח ׳נהגו העם׳ בסוף ספר ׳קהלת צפרו׳ לד׳ דוד עובדיה (עט׳ 265).

נהגו העם-רבי דוד עובדיה

בר מצור»

• היו מקדימין לחנך במצות תפלין לקטן שעוד לא הגיע לי״ג שנה ובגיל עשר ואחד עשרה מתחנך למצות תפלין בברכה. וכדעת הב״ח בסי׳ ל״ז שהסכים לדעת מרן הב״י, וכ״כ הר״ש הלוי בתשר ח״א סי׳ א׳ שאין לנו אלא דברי הב״י שסובר דקטן ממש בן ט׳ וכו׳ ה״ד הרב כפ״ה שם אות י״ד. ועיין בספר אהל יוסף הנד״מ סי׳ ג׳ שהאריך בזה יעיי״ש.

בהגיע הנער לחינוך לא היו מברכין הברכה שהביא הרמ״א ז״ל בסי' רכ״ה ס״ד ברוך שפטרני וכו׳ גם בלי שו״מ. ועיין בספר דברי חמודות על הרא״ש במס׳ ברכות פ׳ הרואה אות ל׳, והטעם נ״ל מפני שהיו מהנכין במצות תפלין קודם י״ג. ואז לא נתקנה ברכה לדרדקי, ואחר שנעשה לבן מצוה, האי שעתא לאו שעת חינוך שכבר נתחנך, ועיין בספר אהל יוסף סי׳ ג׳ שהביא כן מהתב״ש סי׳ כ״ח.

• ברכת ׳ברוך שפטרנו׳

לא נהגנו לברך את הברכה ״ברוך שפטרני מעונשו של זה״ כשהגיע הילד לחינוך, ואפילו בלי שם ומלכות, לא נהגנו לומר אותה.

ברכה זו הובאה ע״י הרמ״א (סי׳ רכ״ה ס״ב).

ראה ׳נהגו העם׳(שם). והטעם – לפי ר׳ דוד עובדיה (שם) – הוא מפני שמחנכים את הילדים לפני י״ג, ואי אפשר לברך ברכה זו לפני שהילד מתחייב במצוות מן התורה. ור׳ שם טוב גאגין כותב (כתר שם טוב ח״א, עט׳ שיח, סעיף פו): ״לא ראיתי ולא שמעתי שהספרדים נהגו לברך ברכת ברוך שפטרני מעונשו של זה כשהבן נעשה בר מצוה, והאשכנזים נוהגים לאומרה בעת שהבן עולה לתורה כשנעשה בר מצוה ואומרים אותה בלי שם ומלכות״. והוא כתב שהטעם שאין אנו אומרים ברכה זו, הוא שהיא לא הוזכרה לא בבלי ולא בירושלמי, וכן לא הזכירוה הרי״ף, הרמב״ם, הטור והשו״ע. מקור ברכה זו הוא באגדה (ב״ר, פרשת תולדות על פסוק ויגדלו הנערים).

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה. גיל בר מצוה.

עמוד 44

גם לאחר עלייתנו ארצה ב־1963, לא התנתקתי מסיפור זה ־הוא שב ופוקד אותי בחלומות נחשים ותינוקות מרבים להופיע בהם. בחלומי, אני מבקרת לעתים בקבריהם של סבי וסבתי ברובע היהודי במראכש – המלאח של מראכש. אני מטיילת ביניהם, תולשת פיסות בד לבנות מהקומבינזון שלי, תולה אותן על ענפי העצים בבית העלמין ומביעה משאלות אין ספור. כוחה של אמונה תפלה זו חזק ונראה שלעולם אינה מרפה.

מיד לאחר שנכנסו הגברים לחדר שמעתי את אבי פותח ב״קסידה״, כשהוא מלווה במתפללים אחרים:

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

ולתיבה יש הדר, ותיבה עליהה אל היבה

רבי שלמה בל חנס הוא בעל ההדר. רבי שלמה בל חנס עליס אלהיבא.

זכותו תעמוד לנו, זכותו תכון מעאנה

לנו ולישראל אחינו, חנה או ישראל כוואנה

הודו לה׳ כי טוב.״ הודו לה׳ כ׳ טוב…

הנני מביעה משאלה אחת ויחידה: לסיים בהצלחה את לימודי בבית הספר היסודי, להתקבל ללימודי המשך בבית הספר ״קור קומפלמונטר״ ולהצליח בלימודים. לא רציתי לעזוב א־ לימודיי בשלב כה מוקדם. הצלחתי במבחן תהווה מקור לגאוות המשפחה, כך לפחות חשבתי.

היה עלי לחזור הביתה ולהתכונן היטב להצלחה שבוודאי תגיע בעזרת האל ובעזרתו של רבי שלמה בל-חנס, עליו השלום.

הקצידה (או קסידה) היא שיר המספר סיפור כלשהו, ומולבש לרוב על להן ערבי. כל טורי הקצירה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. מקורה של הקצירה הקלאסית הוא בשירה הערבית מהתקופה הג׳אהילית, כלומר, התקופה הקדם־אסלאמית. מקור השם, קצידה, הוא מהמלה הערבית ״קצא״ (סיפור) יהודי מרוקו נהגו להשתמש בקצידה על מנת לספר על אירועים מסוימים, חילוניים ודתיים כאחד. הקצידה היהודית-מרוקאית הושפעה מהברברים. היא חוברה ובוצעה על ידי נשים וגברים, וסיפקה את הצורך במידע ובסיפור. היא מילאה תפקיד של עיתון או רדיו, והייתה מקור לגאווה למבצעיה, שכן ביצועה דרש זכרון, כושר אלתור ויכולת הבעת רגשות דרמטית. ישנם אירועים היסטוריים שאנו למדים עליהם רק הודות לכך שהם השתמרו בצורת קצידה. היו ידועים במרוקו מבצעי קצידות בשכר, אשר נהגו לעצור בשיא הדרמטי ביותר של עלילת הקצידה ולתבוע תשלום נוסף ממאזיניהם תמורת המשך הביצוע. הקצידות הושרו גם בהילולות, ואילו פייסני מרוקו עשו שימוש ב׳קצידה בתחילת המאה העשרים על מנת לכתוב בצורה ספרותית זו את שירת הבקשות, ככלי למשיכת קהל לבתי הכנסת ולהפצת דברי התורה ברבים.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 40